שערי ישר/ג/כה

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג כה

ועפ"י מה שנתבאר ענין זה של איסור גורם הנה מה דפליגי תנאי ואמוראי בדין זה וזה גורם נראה לי דכיון דאין בדבר הנגרם שום חלב ותערובות ממש מן האיסור עצמי רק שבא בגרמת דבר האסור, י"ל בכה"ג דהוו שני גורמים גורם איסור וגורם היתר, דהאיסור הוא רק חצי גורם, גורם זה אינו יכול לפעול שום דין על הנגרם דחצי גורם לא חשוב גורם, או אפשר לומר להיפוך דחצי גורם כגורם שלם חשיב כיון דעכשיו בא השבח ע"י גורם איסור דאם היה נחסר כח זה לא היה בא התועלת הנרצה, וכעין שמצינו בשנים שעשו במסכת שבת דף צ"ג דממעטינן מקרא בשנים שעשו, ובלא"ה חשבינן כאילו כל אחד עשה דבר שלם, יעושו"ש, וכעין שכתב הסמ"ע חו"מ סימן קע"ו ס"ק ט"ו דבשור לחרישה חולקים בשוה דכל החלקים מצטרפים ואי אפשר לזה בלי זה הוי כאילו כל אחד מביא את השבח, יעו"ש. ועל דרך זה פליגי אם חשוב כל אחד כגורם שלם או להיפוך דחצי גורם אינו כלום, והנה מש"כ בתוס' ע"ז דף מ"ט דאיסור גורם הוא רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה כיון שאינו אוכל עצמו, דלכאורה קשה דהרי פליגי תנאי בולד טריפה שנטרפה ואח"כ עיברה בדין זו"ז גורם, וכן פליגי בשאור של תרומה וחולין, דהוו רק איסורי אכילה, אבל באמת הדברים פשוטים, דבאמת בולד של טריפה הוא איסור עצמי דיוצא מן הטמא טמא, אבל אם להחשיבו כיוצא מן הטמא היכא שנוצר ע"י טריפה וכשרה זה תלוי בפלוגתא דפליגו בזו"ז גורם, דלמ"ד חצי גורם כגורם שלם חשיב, כ"כ חשוב בזה יוצא מן הטמא, ולמ"ד זה וזה גורם מותר דחצי גורם אינו פועל שום דין, כ"כ אין חל על הולד דין יוצא, וכן לענין שאור של תרומה וחולין, דהיכא דהוי חד גורם אסור משום מעמיד דלא בטיל, ואם היה בזה שני גורמים תלוי בפלוגתא דזו"ז גורם, דלמ"ד זה וזה גורם אסור, כ"כ הכא חשבינן לשאור של תרומה כמעמיד, והתוס' שכתבו דבאיסורי אכילה ליכא איסור גורם הוא רק היכא דליכא שום תערובות של האיסור עצמו דאז ליכא איסור גורם, אבל היכא דשייך באיסורי אכילה דין גורם, כמו בולד טריפה משום דין יוצא מן הטמא, ובשאור של תרומה משום מעמיד, אז אם היה הדבר ע"י שני גורמים של איסור והיתר תלוי בפלוגתא דזו"ז גורם, והוא פשוט.

ובהא דאמרינן בפרק במה המקשה דף ע"ה ע"ב אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששים לזרע האב בן פקועה הבא על הבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה, ופירש"י ז"ל אין לו תקנה שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו, ובהמה בחד סימן לא מתכשרא, והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהיה גדולה מזו, שהראשון שחוט משנולד, ולית לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, עכ"ל. ולכאורה דין זה תלוי בדין זו"ז גורם, דכמו בולד טריפה ובנולד מטמא וטהור לר"א דס"ל דמתילד מטמא וטהור אמרינן בפ"ק דבכורות דף ז' ע"א דתלוי בדין זו"ז גורם, כ"כ הכא היה ראוי להיות מותר או בלא שחיטה או ע"י שחיטה וכמו שנבאר, דהנה דמאן דשרי בזו"ז גורם שהטעם הוא כמש"כ דסובר דחצי גורם אין פועל דין על הנגרם, ומה"ט בנולד מטמא וטהור מותר הולד, שהטמא שהוא חצי גורם אין פועל דין איסור על הנגרם שהוא הולד, ומשו"ה מותר הולד הולד וכ"כ נראה לכאורה דגם היכא דצריך דין התרה על הנגרם כ"כ אין חצי גורם פועל דין התרה על הנגרם אלא דבכל זו"ז גורם אין הנגרם מצטרך לכח התרה, דכ"ז שאין עליה סיבת איסור הוא ממילא מותר, ומשו"ה כיון שגורם האסור אינו פועל שום דין איסור להועיל על הנגרם, הוא ממילא מותר, דכל דבר שאין עליה סבה לאוסרו הוא מותר, והנה כל בהמה וחיה הצריכים שחיטה נראה ודאי דסיבתם אין באה מכח האב והאם שנאמר דהאב והאם גורמים על הנולדים מהם שיטענו שחיטה, דא"כ בהמה הראשונה מאין בא עליה דין שחיטה, אלא ודאי כל בהמה וחיה צריכה שחיטה מצד עצמה, והנולדים מבני פקועה דמותרים בלי שחיטה עד סוף כל הדורות כדאמר רבי שמעון שזורי וכמו דפסק ביו"ד סימן י"ג, בע"כ סיבת היתרם בלא שחיטה באה להם מכח האב והאם, באופן דלפי"ז אם נאמר דחצי גורם אינו פועל דין על הנגרם מהראוי בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא שהנולדים ישארו על דינם כמו שהם שלא ישתנה דינים מכל בהמה וחיה דחצי גורם אינו מחדש על הנגרם דין חדש, וע"כ דין זה דרב משרשיא שהולד אין לו תקנה צריך ביאור, דלכאורה מהראוי להיות שדין הנולד ככל בהמה דעלמא דטעון שחיטה ושחיטתו מתירתו.

והר"ן כתב על האי מימרא דרב משרשיא וז"ל ואפילו למ"ד זוז"ג מותר, דכי איכא חד גורם דאיסורא וחד גורם דהיתירא הוא דמיקרי זו"ז גורם ושרי, אבל היכא דתרווייהו דהיתירא נינהו אלא שזה טעון שחיטה וזה אינו טעון משום זו"ז גורם לא אמרינן דלישתרי בלי שחיטה, אלא כיון שמצד אביו אינו צריך ומצד אמו צריך הרי הוא כמעות ואין לו תקנה, עכ"ל. ומה דפשיט להו להראשונים ז"ל נעלם ונסתר לקטני השכל כמוני, ונלענ"ד די"ל דהכוונה בזה דבכה"ג אין לומר דחצי גורם לא יגרום דין על הנולד, דהנה לומר דהאם הטעונה שחיטה לא תגרום דין שחיטה על הולד, וישאר דין הולד שיהיה מותר בלא שחיטה, זה אי אפשר לומר כמש"כ לעיל דאף אם נאמר שהאם לא תגרום שום דין על הולד, אין הולד מותר בלי שחיטה, דהרי כל בהמה דעלמא צריכה שחיטה מחמת עצמה שלא מחמת גרמת האב והאם, ורק יש לדון להיפוך שהבן פקועה שהוא האב לא יגרום דין התרה, ולענין זה י"ל דכח היתר זה הבא מכח האב אינו דומה לכח איסור, דהיתר זה אינו כשאר מתירים שהיה הדבר כבר באיסור ואח"כ הותר, דבכה"ג נקרא התרה דין מחודש, אבל הכא מה דקים להו לחז"ל שהנולדים מבני פקועה מותרים בלי שחיטה עד סוף כל הדורות, אינו בגד התרת איזה איסור, אלא שלא חל עליהם דין שחיטה מעולם, ונמצא דגם היתר זה הוא בגדר שלילה שלא חל על הנולד דין הטענת שחיטה, ומשו"ה לא שייך כ"כ לומר שהאב שהוא חצי גורם אינו יכול לפעול היתר על הולד, דבאמת אינו פועל להתיר אלא דמחמתו אין חל דין איסור, היינו דין הטענת שחיטה, דאף שאם היה נוצר מעצמו היה הדין שהיה צריך שחיטה והרי זה כנולד מן הטהור שהוא טהור, או שקים להו לחז"ל מטעם אחר שהנולדים מדברים שאינם צריכים שחיטה דמותרים גם הם בלי שחיטה, ועכ"פ ענין זה הוא דבכה"ג אין חל דין שחיטה, דמה שלא נוצר מעצמו רק ע"י מוליד שאי"צ שחיטה הרי זה כמו שחסרה בנולד סיבה המצריכתו שחיטה ועל ענין כזה לא שייך לומר דחצי גורם אינו יכול לפעול דין זה, דעל חסרון סיבה הפועלת איזה דין גם חצי סיבה הוי חסרון, ומשו"ה דין הולד כחצי שחוט וכחצי אינו שחוט ואין לו תקנה כנלענ"ד בעזה"י. אמנם דברי רש"י הנ"ל שהבאנו דכתב דרב משרשיא לית ליה ד' סימנים אכשר ביה רחמנא צריכים ביאור, דלכאורה מה שייך ענין זה לשם, דכאן אין ההיתר משום בבהמה תאכלו, דאיך שייך לומר דכל הנולדים אח"כ עד סוף כל הדורות ישתרו מכח בבהמה תאכלו, אלא שהם מותרים משום הנולד מן הטהור ואין צריך שחיטה, ורק בבן פקועה עצמו שלא נולד מדבר השחוט רק ששחיטת אמו מטהרתו, ע"ז אמרינן דד' סימנים אכשר ביה רחמנא, דיש לו סימנים של האם המתירים אותו וגם סימנים דידיה יכולים להתירו, אבל הכא שנולד מדבר שאי"צ שחיטה כלל, איך שייך לומר בזה דיש לו סימנים לדין שחיטה, וכבר תמה על דברי רש"י אלו בחידושי הרשב"א שם בסוגיא מטעם אחר, וז"ל והקשו עלי' בתוס' דאין לשון פירושו מחוור, דמש"כ דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב דאפילו היתה ניתרת בסימן אחד אין לו סימן אחד, דכל אחד מהסימנים כאילו מחציתם שחוטים ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט, שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהי' פוסלת בו כלל, לא היה שייך להתיר בזה לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר וחציו מצד האם אינו שחוט כלל ואין שחיטה שייכת ביה לפי שאין לו סימנים, ואפילו למ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבים שחוטים כלל כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חציים נחשבים שחוטים לגמרי, וא"כ איך תהא הבהמה ניתרת בסימנים שאנו רואים כאילו נשחטו כבר, ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין וכו' משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקועה דכיון שהעוילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנים ראויים להתיר את האבר היוצא דכשחוטים ועומדים הם נחשבים, ולפי דברי רבינו שלמה ז"ל אתיא ההיא סוגיא דלא כמאן דאמר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, עכ"ל. וכן הקשה הר"ן על דברי רש"י בקצרה, דרק היכא שאמה טריפה שלא הועיל סימני האם רק לטהרה מידי נבילה אית לה סימנים בידה, אבל כל שהועילו סימני אמו להתירו באכילה סימני עצמו כשחוטים הם, עכ"ל.

וליישב קצת שיטת רש"י ז"ל נלענ"ד דהוא מפרש דלמאן דסובר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא לא שייך כלל לומר ענין זה של שהייה, ואשר לשיטתו בלאו האי כללא דשהייה ליכא למימר דולד אין לו תקנה, היינו דבהא תלוי ענין זה דלמאן דלא סבר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, מפרש דבן פקועה חשוב כאילו נשחטו סימנים דידיה, שע"י שחיטת האם חשבה רחמנא כאילו סימנים דידיה כבר שחוטים, ומשו"ה לדידיה אם היתה האם טריפה, ג"כ לא תועיל אח"כ שחיטת סימנים דידיה שהרי כבר שחוטים ועומדים הם, אף שלא הועיל שחיטתה להתיר באכילה, מ"מ כיון שחשבינן כאילו כבר נשחטו אין בהם עוד שום שחיטה אחרת, ורק למ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, נקטינן שסימנים דידיה עדיין חיים וקיימים, אלא שהבן פקועה ניתר ע"י סימנים של האם וממילא לא שייך בהם עוד שחיטה אחרת, דשחיטת סימנים לא מהני רק אם הם מתירים את עצמם אבל אם הם מותרים כבר, אין שחיטתם מתרת לאחרים, ומשו"ה בבן פקועה שיצא ממנו אבר לחוץ שהדין שכל הולד מותר באכילה בפועל ממש, ורק צריך לחתוך את האבר, כמפורש בגמ' דף ס"ט, דלפי"ז הסימנים עצמם מותרים בלא שחיטה ומשו"ה אין שחיטתם מועלת להתיר את האבר היוצא, וכשהאם טריפה שכל הולד אסור באכילה, אז מהני שחיטת עצמו כיון דסימנים דידיה חיים וקיימים ומתירים את עצמם ואת כל הגוף, ולפי"ז בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא שהולד נוצר משני מינים אלו, אמר רב משרשיא שהולד אין לו תקנה וכתב רש"י דזה דוקא אליבא דמ"ד דסובר דבן פקועה חשבה תורה כאילו סימנים דידיה כבר נשחטו, ומשו"ה כשאנו דנים על הולד הזה, ראוי לנו לחשוב כאילו חצים שחוטים וחצים אינם שחוטים, ומפרש רש"י דהוי כעין שהייה, דאם לא אסרה תורה שהייה בשחיטה היה מועיל הכא שחיטת הולד, דהולד הזה משעה שנולדה נולדה שחיטת חציו עמו שסימנים חצים כשחוטים, ולענין זה לא שייך לדון אם סימן א' שחוט או כל הסימנים חצים שחוטים, דעכ"פ מחצית השחיטה כבר עשוי' משעה, ואם היה מהני שחיטה לחצאים בהפסקת זמן, היה מועיל הכא ג"כ ע"י שחיטה הולד לגמור מחצית השחיטה האחרונה, ורק כיון ששהייה פוסלת משו"ה לא מהני שחיטת הולד, אבל למ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, דבן פקועה עצמו סימנים חיים וקיימים אלא דמותר בלי שחיטה ע"י שניתר בסימני האם, ומשו"ה היכא שהאם טריפה הוא ניתר בשחיטת סימנים דידיה, כ"כ הכא בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא אף שלא היה בו באב תורת שחיטה משום דמותר בלי שחיטת עצמו דכבר הותר ע"י הסימנים של אמו, אבל הולד הנולד חציו ממנו וחציו מבהמה דעלמא, כיון שסימנים כולם חיים וקיימים והוא אסור בלי שחיטה שפיר מועיל לו שחיטת עצמו, דאף שאם כולו היה מותר ליכא תורת שחיטה, וי"ל דגם אם חציו מותר ליכא רק חצי היתר שחיטה, אבל ענין זה שאני מחצי שחוט, דחצי שחוט חשבינן כאילו ניטל חצי חיותו, וחצי היתר תלוי בחקירת הש"ס במסכת נדרים דף ס"ח בהפרת בעל אי מיגז גאיז או מיקלש קליש, היינו אם חצי פועל על מחצית גוף הדבר היתר שלם, או חצי היתר מקליש את האיסור שהוא חצי האיסור ולא חצי הגוף יעו"ש. וכן מצינו בגמ' חקירה כזאת בזבחים דף ק"י ע"א לענין קומץ בלי לבונה אי מתיר חצי שיריים או מקליש האיסור, ולרבנן דאין מפגלים בחצי מתיר לא מהני חצי מתיר בכלום, יעו"ש. ונראה פשוט דלאו כל הענינים שווים הם, והכא סובר רש"י שהולד הנולד מבן פקועה ובהמה דעלמא אין מחציתו ניתר לומר שרק חצי הוגף אסור וחציו השני מותר לגמרי ורק או מיקלש קליש או שלא הותר כלל, ועכ"פ כולו צריך היתר שחיטה ושפיר מועיל בכה"ג שחיטת סימנים דידיה, ושהייה אינה שייכת בזה אף אם נימא מיקלש קליש דרק בהתחלת שחיטה נגמרה אם יש הפסק בינתיים הוא שהייה, אבל בהתחלת היתר בלי שחיטה לא שייך שהייה אם יוגמר ההיתר אח"כ ע"י שחיטה, ומשו"ה כתב דרב משרשיא סובר דלא כמ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, כנלענ"ד ליישב ד' רש"י ז"ל מכל שהקשו עלי'.

ובפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות ח"ג פ"ב כתב בענין זה וז"ל ודע בהמה הנולדת מפקועה ובהמה דעלמא לרב משרשיא והכי הילכתא יש לעיין אם חתך מבהמה זו אבר שלם בחייה אי הוי ברי' משום אבר מן החי, י"ל דספק אי חוששים לזרע האב וספק ברי' להקל כמבואר בסי' ק"א, ואם נהפוך הוא מיבעיא לי אי חשיב ברי' או כיון דמקצת כשחוט דמי, ונהי דהא פשיטא לי אם נתערב זית זה עם זית היתר לא הוי רוב היתר דמ"מ כל הזית אסור משום שאין לו שחיטה ולא מקצת היתר, מ"מ כל האבר אין לו דין אבר מן החי אלא מקצת ממנו ותו לא הוי ברי' והבן, וצ"ע. עכ"ל. ועפ"י מש"כ יש להבין הענין בדרך זה דאף דאנו חושבים כל הבהמה כחצי' שחוטה כאילו ניטל חיותה מחצי גופה אבל לענין היתר אכילה לא הותרה כלום דמה שנוטל חצי חיותה אינו מתירה עד שינטל כל חיותה, אבל לענין אמה"ח אם ניטל חיותה מחצי אבר אין כאן אמה"ח דרק מחצית האבר הוא כחי. וזה י"ל גם לשיטת הרשב"א והר"ן דחלקו על רש"י דלדיהו גם למ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא חשבינן כאילו חציו שחוט, והיכא שהאם טריפה אז לא הוי סימני העובר כשחוטים, משום שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכמו שהבאנו דברי הרשב"א בשע"ב פכ"ב, אבל הכא שהבן פקועה היה מותר לגמרי אז חשבינן סימנים דידיה כשחוטים ומשו"ה גם הולד הזה חציו כשחוט הוא, אבל בכ"ז הוא ענין עמוק להבינו על בוריו לומר שהדין שחוט מתפשט רק על חצי גוף הנולד ודין ההיתר לא חל על חציו להתירו, וע"כ באמת ענין זה צריך עיון גדול. ובהא דאיתא שם בחולין דף ס"ט בעי רב ירמיה מהו לחוש לזרעו (פירש"י לזרעו של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו) ה"ד אילימא דאזל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפי' בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא וכו' לא צריכא דאזל אבן פקועה דכוותי' מאי, אבר מוליד אבר וחתיך ליה ושרי או דילמא מבלבל זרעי', הדר אמר פשיטא דמבלבל זרעי' דא"כ סומא יוליד סומא וקטע יוליד קטע אלא פשיטא דמבלבל זרעיה והכי קא מיבעיא לן בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושריא הכא נמי לא שנא או דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן וכו' אלא כל מכח לא אמרינן דשרי והכי קא מיבעיא מהו לגמוע את חלבו, חלב דעלמא לא כאבר מן החי דמי ושרי הכא נמי לא שנא, או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה האי לית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה תיקו, עכ"ל הש"ס. והנה יש לעיין במה דמסיק הש"ס אלא כל מכח לא אמרינן דשרי שהולד מותר לגמרי בלי שחיטה דהרי אם הי' מולידיו חצים שחוטים וחצים אינם שחוטים ודאי שהיה גם הולד אסור וגם לא היה לו תקנה, ומאי שנא אבר אחד מהרבה איברים, ואין לומר דמטעם ביטול ברוב הוא, דרק מיעוט הולד יכול להאסר ולא ניכר האיסור שאינו מתייחד האיסור על אבר מיוחד כיון דמבלבל זרעיה, אבל זה לא יתכן רק אם נאמר שהאיסור מתחלק בגוף הולד בכמותו אבל אם נאמר דכולו אסור וכמו שהבאנו דברי הפמ"ג ודאי ליכא תורת ביטול ברוב ע"ז, כיון דכולו אסור, וגם אם נאמר דמתחלק בולד בגופו ממש, אין שייך כ"כ לומר שע"י אבר יאסר רק מיעוט לפי חשבון גודל הגוף נגד אבר היוצא, וככל שני גורמים לא מצינו כן למדוד גודל של הגורם ולשיטת המרדכי שנתבאר שיטתו בדברינו לעיל ודאי ליכא תורת ביטול בכה"ג שהאיסור וההיתר נולדו יחד, ולא מצאתי כעת מי שהתעורר בזה.

ונלענ"ד עפ"י מה שכתבו בתוס' ע"ז שהבאנו לעיל דבאיסורי אכילה לא שייך דין גורם א"כ מה שמולידי' הי' אסורים באיסור יוצא לא נאסר הולד כלום דרק באיסורי הנאה נאסר הנגרם ולא באיסורי אכילה, ורק מדין יוצא מן הטמא הטמא אסור ולד של טריפה, ודין זה של יוצא מן הטמא תלוי בכללות האיסור של הבהמה המולידה, היינו דאם היה רוב בהמה אסורה מחמת טריפה או העדר שחיטה וכיוצא בזה או גם מחציתה אז הולד נקרא יוצא מן הטמא, אבל אם רק מיעוט של הבהמה הי' באיסור ורוב הי' מותר אזלינן בתר הרוב, ודין זה אינו כתורת ביטול שאר איסורים, אלא דרוב הוי ככולו, וכמו שנתבאר ענין זה בפ"כ, ורק כששקיל וטרי הש"ס דנאמר איסור מחמת מכח חלב ודם וראוי להאסר רק דחידוש הוא שחידשה תורה, וקא מיבעיא דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן, דהי' סבור הש"ס דיש איסור מכח מטעם גורם או דחשבינן כאילו מעורב בולד חלק מדם וחלב, אז גם אבר אחד לפי המסקנא מסיק הש"ס דכל מכח לא אמרינן, היינו דליכא איסור בולד מחמת תערובות חלב ודם של מולידיו, וגם דין גורם ליכא כמש"כ בתוס' ע"ז הנ"ל ואין לדון רק מדין יוצא מן הטמא, ודין זה אינו חל אלא לפי דין הבהמה בכולה ורובה או חציה, אבל אם רק מיעוט הי' אסור אין ע"ז דין יוצא מן הטמא, ומשו"ה כל הולד מותר בלא שחיטה כיון דרוב הבהמה המולידה היתה מותרת בלא שחיטה וזה ברור לענ"ד.

ובתוס' שם כתבו בד"ה תלתא לא אמרינן, וז"ל תימה מאי קא מיבעיא ליה והא קיי"ל דזו"ז גורם מותר, עכ"ל. והנה מזה דלא הקשו על עיקר מימרא דרב משרשיא והקשו רק על איבעית דש"ס כאן, מוכח דסברי ג"כ כהר"ן שכתבנו לעיל ביאור דבריהם דשם אינו תלוי זוז"ג, אבל הכא דבע"כ אזלא שקלא וטריא דהש"ס מדין גורם או מכח תערובות איסור עצמו, וע"ז הקשו בתימה, דמהא דקיי"ל בולד טריפה דאם איכא זו"ז גורם מותר מוכח דין זה עכ"פ, דממ"נ אם נאמר דיש בולד תערובות של מוליד הי' אסור לכו"ע ובע"כ מוכח דליכא תערובות ממש ורק דין יוצא, ומדין גורם זו"ז מותר, ומאיזה טעם קא מיבעיא בש"ס כאן לאסור ע"י איסור של אבר אחד שהי' אסור בדין יוצא שיאסר הולד, ונשארו בתימה, אבל כ"ז הוא בשקלא וטריא של הש"ס, ובאמת מסיק הש"ס במסקנא דכל מכח לא אמרינן, דליכא כאן דין גורם כלל, דבאיסור אכילה ליכא דין גורם, ותערובות ממש של חלב ודם ואבר היוצא ג"כ ליכא ומשו"ה מותר הולד לגמרי, דמדין יוצא תלוי בדין הבהמה בכללה, וכיון שמחמת האבר לא נגרע שם הבהמה משם טהור הוי יוצא מן הטהור ומותר, כנלענ"ד בענין זה בס"ד.

והנה נתבאר לנו מסוגיית הש"ס דחולין ומדברי התוס' הנ"ל דחלוק דין יוצא מדין גורם לענין זה של מיעוט ורוב דבגורם אין חילוק דגם מיעוט חשוב כגורם ובדין יוצא אין מיעוט חשוב כלום ואם יצא מרוב טהור הוא טהור, וכן נעלנ"ד מוכרח עוד חילוק ביניהם לענין הא דכתבו התוס' במסכת ע"ז דף מ"ט דאגוז וקרקע לא מיקרי זה וזה גורם דרק כששני הגורמים ממין אחד כזבל וקרקע והברכת האילם היתר באיסור ששניהם אילו הוי זוז"ג יעו"ש. דקשה טובא מהא דלענין יוצא מטמא וטהור אמרו בגמ' דתלוי בפלוגתא זו"ז גורם, והזכר והנקיבה הרי דומה לאגוז וקרקע, ובע"כ עלינו לחלק דרק לענין דין גורם כתבו בתוס' דהיכא דאינם מענין אחד לא מיקרי זוז"ג, היינו דכל אחד חשוב בכה"ג כגורם שלם, אבל לענין דין יוצא לעולם הוא חצי יוצא מזה וחצי יוצא מזה, והטעם בזה דדין גורם הוא בכח הגורם שהגורם גורם דין על הנגרם, ומשו"ה אף למ"ד חצי גורם אינו גורם שום דין, אבל כשאינם מענין אחד שחשוב כל אחד כגורם שלם פועל דין על הנגרם, אבל דין יוצא הוא ביוצא עצמו שכל היוצא מן הטמא הוא טמא, ומשו"ה אף שהמולידים הם משני מינים, אין היוצא חשוב כיצא מאחד, ורק חי יצא מזה וחצי מזה, ורק לענין זה מדמה כמו שלמ"ד בגורמים דזוז"ג מותר דהוי חצי גורם, כ"כ חצי יוצא אינו פועל דין, כן היה נראה לפרש, אבל מפשטות דברי התוס' שם בע"ז שכתבו לענין אילן של ערלה וכן בנדרים דף נ"ז ע"ב כתבו להוכיח ענין זה דבשני מינים לא מיקרי זו"ז גורם מסוגיית הש"ס בחולין דף נ"ח לענין ביצה מתרנגולת טריפה דהיכא דספנא מארעא אסורים הביצים דהוי חד גורם, ולא מצרפינן הקרקע לגורם שני, יעו"ש, ולפימש"כ לענין יוצא לא שייך לצרף הקרקע לומר שהביצים הם חצים מן הקרקע, ואולי סברי התוס' דזכר ונקיבה מין אחד הוא ורק קרקע ואגוז או תרנגולת וקרקע הוו שני מינים, וצ"ע בזה. ונראה לי דמש"כ בתוס' שם בריש סוגיא בשם רבינו שמואל לענין זרעים תחת צל של אשירה, דיש לחלק בין זו"ז גורם דמה שהצל עושה אין הקרקע עושה אינו ענין לדברי התוס' שכתבו לענין אגוז וקרקע, דשם הצל פועל פעולה אחרת בנגרם ואין הקרקע מסייע לזה כלום, אבל אגוז וקרקע פעולת שניהם מצטרפת בהגידולים.

והר"ן ז"ל בענין זו"ז גורם דרך נפלא והוא בפרק כל הצלמים בהא דתניא מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, דפירש"י שאם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהם מיד אעפ"י שלא מלאו להם שני ערלה דזוז"ג מותר וה"נ אמרינן בעלמא (סוטה דף מ"ג ע"ב) ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, עכ"ל. ובתוס' שם כתבו ע"ז וז"ל ומה שפירש"י בלשון א' הבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה שסבכה בזקנה דבטלה אין הנידון דומה לראי' דההיא אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, מותר, כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה, עכ"ל. וכתב הר"ן בהלכותי' וז"ל וכן זו שהקשו (בתוס') דילדה שסבכה בזקנה דשריא לא מדין זו"ז גורם הוא אלא מתורת ביטול אינה קושיא דדא ודא אחת היא דזה וזה גורם מותר מה טעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר דכי היכי דאי איתי' לאיסורא בעיני' בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודי' קאי והאי לחודיה, אי נמי כשנתערב כל היכא דליכא טעמא, ה"נ היתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם ליה הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה משו"ה אמר רב אשי אמר ר' אבוה התם בפ' משוח מלחמה דילדה שסבכה בזקנה בטלה דס"ל דזו"ז גורם מותר, וכדאיפסיקא הילכתא בסוגיין, וכי תימא אי שריותא דילדה שסבכה בזקנה הוא מטעם זוז"ג היכי מסקינן התם בפ' משוח מלחמה דדוקא ילדה שסבכה בזקנה בטלה, אבל ילדה שסבכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות אעפ"י שהראשונה היתה מותרת שני' זו אסורה דהא ה"נ זו"ז גורם הוא והוי לן למשריי', אינה קושיא דכי אמרינן זו"ז גורם מותר, ה"מ כשגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו להיות איסור כאותו גורם של איסור בטל הוא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר לו להיות כמוהו, ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שאי אפשר לו להיות כמוהו ודמיא האי מילתא למאי דאמרינן בפרק הקומץ רבה דף כ"ג אמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטלה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה לה טומאה וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אילו נמלך עלי' לאכילה חייבת בערלה, נמצא שגורם זה של היתר אפשר לו לחזור ולהיות איסור, אבל ילדה זו שסבכה שהיא גורם של איסור אי אפשר לה לחזור ולהיות היתר, הילכך לא שרי משום זו"ז גורם, והיינו דאמרינן התם בפרק משוח מלחמה מאי שנא ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה, התם אי אימליך עלי' לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא, זהו דעתי בדברים על דרך רש"י ז"ל, עכ"ל.

וביטול זה לא נדע מה נדון ביה שיהיה דין ביטול חד בחד, והרי עיקר דין ביטול ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ומנא לן לחדש ענין נפלא כזה, דבדין גורם איכא תורת ביטול חד בחד, ובספר באר יצחק חלק יו"ד סי' ל"א כתב שמדברי הר"ו אלו מוכח דחולק על המרדכי שכתב שבדבר המעורב מתחילת בריאתו ליכא ביטול, יעו"ש. ולענ"ד מוכח משיטתו היפוך זה, דהרי לשיטת הר"ן מה שאמרו בגמ' ילדה שסבכה בזקנה בטלה הוא רק לפי ההלכה דזו"ז גורם מותר ומשמע דלמ"ד זוז"ג אסור אסורים הפירות, אף אם יהי' הענף חלק מאתים נגד כל האילן, ולמה אינו בטל האי חלק הפירות הנאסר ע"י הענף שסובך, דהרי בפשטות נראה ודאי דגם למ"ד איסור אינו כולו איסור, דהרי ענין זה דומה להא דהובא במסכת גיטין דף כ"ב באילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל שטבל וחולין מעורבים זב"ז וכן בילדה שסבכה שסיבכה בילדה הנטועה לקורות ולסייג דאסור, נראה ג"כ דאין כולו אסור רק לפי חשבון, ולשיטת המרדכי ניחא דבמעורב מתחילה אינו בטל, ועוד קשה כיון דחד בחד הוא מאי חזית שיתבטל האיסור כ"כ י"ל דבטיל ההיתר, דהרי היכא שמערב בכוונה גם היתר באיסור בטל כמש"כ לעיל, שמערב בכוונה גם היתר באיסור בטל כמש"כ לעיל, וכמו בילדה הנטועה לקורות ולסייג עכ"פ היתר הוא ובטיל לשיטתו.

ונלענ"ד בביאור דברי' הנפלאים דאין כונתו על ענין ביטול כביטול דעלמא שמתבטל איזה גוף של איסור בגוף היתר, דהרי מיישב לפירש"י מה דאמר בגמ' ילדה שסבכה בזקנה בטלה שהוא מטעם ביטול ככל דין זוז"ג, ולשון בטלה משמע שהילדה בטלה בזקנה. ואם נפרש שהאיסור בטל בהיתר הוא שהביטול בגידולין, היינו בהפירות ולא בהענף של הילדה הי' צריך לומר לשון בטלים, ועוד מוכרח מדברי הר"ן שהביטול הוא בענף עצמו שהרי מתרץ לשיטתו מה דאמרינן שם במסכת סוטה בילדה שסבכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות, משום שההיתר אפשר להיות אסור אם ימלך להחשיבו לאכילה, וזה לא שייך רק בנטיעה עצמה ולא בהפירות שכבר גדלו בהיתר.

וע"כ נלענ"ד דכוונתו הוא על הכח הנובע מהאילן שהוא הגורם שיולד האיסור בהנגרם שהוא הפרי שעל ענין כח זה נקט הר"ן דלמ"ד זוז"ג מותר הוא מטעם ביטול, היינו ששני הכוחות אלו אשר על ידם מתילד הנגרם בטלים זה לגבי זה וסברתו בזה דכמו דבעלמא חד בתרי בטיל שהמיעוט בטיל לגבי הרוב, כ"כ גורם דאיסור מתבטל לגבי ההיתר, היינו דהיכא דאיכא ממשות של דבר האסור בעינן שיהי' בהיתר רוב בכמות שיתרבה ההיתר על האיסור בכמותו וגדלו, אבל היכא שאנו דנים רק על כח הגורם כ"ז שלא נתהוה מזה איזה עצם ממשי, לעולם יש לדון שההיתר רבה על האיסור, דזה שאינו רק גורם ולא ממש זה גופא ממעט ערכו שעי"ז הוא נחשב כמיעוט לגבי הגורם של היתר, שבהאיסור חסר עדיין איסור ממש שלא נגרם צורתו ועצמו, אבל בגורם של היתר לא נחסר כלום להיות היתר, דהיתר הוא שלילת האיסור ובשלילה ליכא חסרון כמובן, ולדברינו מדוייק שיטתו גם בלשון הש"ס בילדה שסבכה בזקנה דבטלה שהילדה עצמה בטלה היינו כח הגורם הבא מן הילדה בטל לגבי כח הגורם של הזקנה. וכן ניחא בזה מש"כ לפרש בכוונת הש"ס בפרק משוח מלחמה בילדה שסבכה בילדה העשו' לקורות ולסייג דאסור, משום דהתם בטל הגורם של היתר לגבי הגורם של איסור משום דאפשר לחזור ולהיות איסור, ולפי דכשאנו דנים על כח הגורם קודם שנתהוה הפרי אם ימלך שיהי' לאכילה יחזור להיות איסור, ולפי מש"כ אפשר להבין ג"כ סברתו בזה דמשו"ה יתבטל ההיתר לגבי האיסור, משום דבאופן כזה כח הגורם של איסור מרובה, דגם בגורם ההיתר איכא כח איסור אם יחשוב שיהי' לאכילה, ומשו"ה חשוב כאילו גורם של איסור מרובה וכחו עדיף מגורם של היתר, ומדמה ענין זה להא דרב חסדא, שאומר שמה שאפשר להיות נבילה כשחוטה, חשבינן כאילו כבר יש ענין זה בנבילה כח היתירא, אף דבאמת פשטות הש"ס שם במנחות איירי רק לר"י, דס"ל מין במינו לא בטל, אבל לרבנן דפליגי עלי' משמע דשחיטה בטלה בנבילה, התם שאני דהוו גופים מעורבים ורק לענין זה מדמה הר"ן ענין כזה להתם, דחשבינן מה שאפשר להיות כאילו נמצא ענין זה עכשיו בכח, והוא ענין נבחר בכוונת הר"ן בעזה"י. והנה עפ"י מה שכתבנו יתבאר מה דקשה לשיטת הר"ן בהא דאיתא בגמ' דזוז"ג מותר באיסור ע"ז, ובע"ז הלא נקטינן דלא בטיל כלל, עי' בתשובות אבני מילואים סי' ו' שהאריך בזה, ולפי מש"כ דעיקר דין הביטול כאן אינו על ביטול איזה עצם אלא ביטול הכח הגורם, וכח זה אינו ע"ז, דזה ענין כח איסור ולא איסור ממש, וכמו דלענין ערלה דאינה בטלה ברוב רק בשיעור מאתים, לענין גורם סגיא לן ענין רוב כמו שביארנו משום דכשאנו דנים על הכח האוסר, עדיין אין שם ערלה ע"ז, ובכל דוכתא דמצריכינן מאתים הוא על הממש של ערלה וכלאי הכרם אם הוסיף מאתים שהוא על הגידולים, וכן י"ל להיפוך לענין דבר שיש לו מתירים שהוכיח בספר אבני מלואים בתשו' הנ"ל דשיטת הרמב"ן בזו"ז גורם הוא ע"ד שכתב הר"ן דפסק בפ"ה דנדרים, דבנדרים הגידולים אסורים שהקשה הראב"ד בדבר שזרעו כלה למה אסורים הגידולים הרי הוי זו"ז גורם כאגוז של ערלה שנטע דמותר בפירותי', וכתב הכס"מ וכן הוא בב"י יו"ד סימן רט"ז משום דנדרים הוי דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל, והרי מבואר שדברי הר"ן דזוז"ג מדין ביטול נגעו בה, וכל היכא דליכא דין ביטול זוז"ג נמי אסור, וכן כתב הב"ח ביו"ד סי' רט"ז בשם מגדל עוז דזוז"ג לא עדיף משיעור ס' דלא מהני בדשיל"מ, וכן כתב הט"ז שם סק"ו יעו"ש. והנה לכאורה לפי מה דפסק המחבר באו"ח סי' ש"כ סעיף ב' כהמרדכי דהנסחט מהענבים בשבת מותר משום דמתבטלים ביין, ולא אמרינן דשיל"מ לא בטיל, דלא חל על הנסחט עדיין שם איסור, לפי"ז למה לא נימא בזוז"ג שיתבטל, ודוחק לומר דהתם שאני דההיתר כבר היה בעולם, וכמו שמוכרח חילוק זה מדין המבואר במרדכי דבדבר המעורב מתחילת ביאתו לעולם ליכא ביטול, דזה אינו דלפי"ז היה ראוי לומר דלא יתבטל כלל אף בדבר שאין לו מתירים, ולפי מש"כ לק"מ דרק היכא שאנו דנים על ביטול עצם הדבר, י"ל כיון שנולד בתערובות וראי לחול שם איסור חדש על המשקים אין האיסור חל עליהם מחמת מיעוט יין הנסחט כיון דהוי גוף אחד, וכמו שנתבאר ענין זה בס"ד לעיל בפכ"ב, אבל הכא אין אנו דנים על הגידולים תורת ביטול, אלא על כח הגורם שכבר חל עלי' דין זה שהוא כח איסור ואנו באים מתורת ביטול שיתבטל דין איסור מגורם זה, כשהוא דבר שיש לו מתירים לא בטיל, ול"ד ליין דהתם אינו בטיל האיסור רק דלא חל איסור חדש על גוף אחד מחמת איזה חלק שבו, אם על כל הגוף כבר נקרא שם היתר, אבל כהא צריך לבטל דין שכבר חל, וכן לא דמי לע"ז דבטיל בזוז"ג אף דדבר הנאסר כבר משום ע"ז לא בטיל, דבע"ז דלא בטיל הוא משום חומרא דע"ז, י"ל דעל גורם של ע"ז ליכא חומר זה, הלא נקרא שם ע"ז, אבל ישל"מ שהוא כלל בכל הדברים המתבטלים, גם בגורם לא בטיל. ובספר אבני מילואים בתשו' סי' ז' הקשה על הר"ן מהא דפרידה שתבעה אין מרביעים עלי' אלא מינה משום דחוששים לזרע האב ולא אמרינן משום זוז"ג, שבתוס' חולין דף נ"ח. עמדו בזה וכתבו וזו"ז גורם לא מהני רק היכא דהאחד איסור והשני היתר, אבל הכא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי לא שייך זו"ז גורם, ולדברי הר"ן דזו"ז גורם מדין ביטול הוא הרי מצינו דין ביטול גם בהיתר בתוך היתר כמו צמר רחלים בצמר גמלים ונשאר בצע"ג, ולא הבנתי כוונתו בקושייתו דבצמר גמלים וצמר רחלים איכא רוב מן הגמלים, אבל כאן דהוי שוה בשוה האם נימא דשניהם מבטלים זא"ז, ובכוונת דברי התוס' י"ל דאם הדין דחצי גורם אינו פועל לאסור כ"כ בנולד מסוס וחמור לא יהיה בהנולד שום איסור דחצי גורם אינו אוסר כלום, ויהי מותר לחבירו עם סוס ועם חמור, ומסקו דאינו כן דלענין שם המין לא אמרינן דחצי גורם אינו פועל כלום אלא עושהו למין מעורב מסוס ומחמור, ולשיטת הר"ן לפי מש"כ בביאור דברי' מיושב היטב דרק כשהאחד איסור והשני היתר חשיב האיסור כמיעוט לגבי ההיתר, משום דגורם הוא בכח ולא נשלם איסורו, ובהיתר ליכא חסרון, אבל בכה"ג הרי שני הגורמים שווים וחד ליכא ביטול ושניהם קיימים, וזה נכון ופשוט. ובכ"ז נראה לי דגם לשיטת הר"ן אין דין זוז"ג משום ביטול ברוב ממש בכל הפרטים, דהנה בביטול ברוב איכא למ"ד דבעינן ידיעה והרבה מן האחרונים נקטו כן להלכה, כמו שנתבאר ענין זה בדברינו לעיל, ולענין זוז"ג לא שמענו שיהי' חילוק בין נודע או לא, דאם צריך ידיעה היה צריך שיודע הענין בשעת התחלת פעולות הגורמים ואם לא נודע התערובות עד אחר שנגרם ונולד הנגרם בעולם אז לא מהני היתירא דזוז"ג, וזה לא משמע מסתימת הש"ס. אכן לפי מה שרצינו לחלק לעיל בפרק י"ב בין תערובות יבש ללח יעו"ש, כ"כ הכא אי"צ ידיעה, אבל אם נאמר דגם בלח בלח בעינן ידיעה, מוכרח הדין דזו"ז גורם אינו משום דין ביטול ברוב, ובאמת בר"ן כתב רק דהוי כאילו נתבטל, וגם עיקר הדבר כתב לתרץ דברי רש"י כמו דמסיק שכתב רק על דרך רש"י ז"ל, ובאמת רש"י שם במסכת סוטה בפרק משוח מלחמה לענין ילדה שסבכה בילדה הנטועה לקורות ולסייג, דמחלק הש"ס משום דאי אימליך לאכילה כתב רש"י שם, כיון שהילדה שמרכיב בה הוא מרכיב לאכילה היא חייבת בערלה דכיון שהעיקר עצמו אם הי' נמלך לאכילה היה מהני מחשבתו יעו"ש. ומשמע דאין הטעם משום ביטול כמש"כ הר"ן, ועוד דלהר"ן כל הפירות חייבים בערלה דגורם היתר בטל לגבי איסור, ולפי מה שכתב רש"י רק פירות הילדה הם ערלה. וגם מה שהוכיח בספר אבני מלואים מדברי הב"י שתירץ על הרמב"ם דבנדרים זו"ז גורם אסור משום דיש לו מתירים אין ראיה כ"כ, דאפשר לומר דבכה"ג אסור כמו דלא מהני ביטול מה"ט, וכפי פשטות הש"ס בפסחים דף כ"ז דמחלק שם בין ערלה לעצי הקדש, דבערלה שבטלה במאתים מותר זוז"ג ובעצי הקדש דלעולם אסור גם זוז"ג אסור, יעו"ש. עוד קשה לי בהא דאיתא במסכת גיטין דף כ"ב אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבים זב"ז, משום דנתערבו היניקות זב"ז, יעו"ש, ובמסכת ב"ב דף כ"ו, ואמאי לא נימא דיהיה כל הפירות מותרים בלי מעשר משום דזו"ז גורם כמו בילדה וזקנה לענין ערלה, ואם נאמר דבדבר שיש לו מתירין זוז"ג אסור, י"ל דמשו"ה בעי עשורי שם משום דטבל וחולין משנתערבו לא בטיל ברוב מדין דשיל"מ, אבל לשיטת תוס' דלא סברי כהר"ן קשה, אם לא דנאמר דכללא הוא דכל היכא דהחמירו לענין ביטול, כ"כ החמירו לענין זוז"ג אף דלא שייכי זב"ז, וכפשטות דברי הש"ס בפסחים שם. עוד נ"ל דאפשר לומר דשאני ענין חיוב מעשר משאר עניינים, דהנה דין טבל בעיקרו הוא משום דרחמנא זכתה חלק בתבואה לשבט, ומחמת זה כ"ז שלא הופרש חלק השבט לעצמו אסרה תורה את כל התבואה, וגם לכהן אסור, וגם בספק דאי"צ ליתן לכהן לא נפקע חלק השבט מחמת דין המע"ה, והוא בכלל מה שאמרו במסכת ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דקדושה הבאה מאליה שאני, ובשער ה' פ"ו ופ"ח נבאר ענין זה בס"ד. והנה לענין זכות ממון כששינם גורמים לבוא בעולם דבר נולד הלא יהיה הדבר קנוי לשניהם ולא יהיה הפקר, דל"ד משפט סיבת הקניינים לסיבות איסור והיתר, והנה מה שקרקע ארץ ישראל גורמת לצמיחת התבואה זכתה תורה לשבט הלוי והכהנים שיה' להם חלק משותף וזה ענין משפטי ולא דין איסור והיתר, ובכה"ג גם אם יהיה ענין זו"ז גורם לא יוגרע דין המשפטי ואז ממילא יהי' גם דין איסור טבל, ומשו"ה באילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל שכל פרי מתיילד ע"י שני הגורמים איכא חיוב מעשר. וכן נלענ"ד מוכח ענין זה לחלק בין דין שמים לדין משפטי, מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דשביעית בנוטע בתוך שלו והבריך בשל אחרים דאינו מביא ביכורים משום דבעינן שיהיה כל הגידולים מאדמתך, ותני אם הבריך ברשות מביא וקורא, ופליגי אמוראי אם סגי שנתן לו רשות לשעה, משום דסובר דהא דאינו מביא בהבריך בשל אחרים הוא משום גזילה וכיון שנתן רשות אפילו לשעה ליכא דין גזילה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות ביכורים, ובקונה אילן אחד בתוך שדה חבירו אינו מביא משום דאין לו קנין הגוף רק לשעה, וההבדל בזה דעיקר היניקה צריכה להיות מהקרקע שקנויה לו לעולם, ובמבריך, עיקר היניקה הלא היא מקרקע שלו וחשוב פרי אדמתך, וכמש"כ הראב"ד שם לחלק בין מבריך לקונה אילן אחד, וז"ל ולמבריך ברשות אינו דומה כלל, שהמבריך עיקרו ברשות עצמו ויניקתה הברכה מעוטה היא וכיון שהיא ברשות אינה אוסרת, עכ"ל. ובפשטות נראה דענין הגזילה בזה משום דיש לחבירו חלק גם בהפירות כיון שיונק האילן קצת משדה חבירו, וכן מוכח מדברי ר"ח הובא בתוס' ב"ב דף כ"ו ע"ב ד"ה גזלן הוא ואין מביאים ממנו ביכורים, וז"ל, פיר"ח משום דאין מביאין גזל ע"ג המזבח שנאמר אני ה' שונא גזל בעולא וכו', יעו"ש, ואם נאמר שהגזל הוא רק בהנטיעה ולא בהפירות אין זה גזל ע"ג המזבח, הרי מוכח מזה דלענין דין שמים חשוב אדמתך, משום שעיקר היניקה משלו, אבל לענין משפט הקניינים חבירו משותף בפירות.

אמנם לפי"ז קשה לשיטת רש"י בסוף פרק השולח דמפרש דלמ"ד אין קנין לנכרי להפקיע אם מכר קרקע לנכרי מחויב מה"ת לקנות הפירות מהנכרי ולהביא ביכורים שהוא חיוב גברא, יעו"ש, ולמה תנן במשנה בנוטע בתוך שלו ומבריך דאין מביאים ולא אמרינן שמחוייב ליקח מחבירו את חלקו בהפירות ולהביא ביכורים, ומזה מוכח דאף אם יקנה אח"כ את הפירות לא יתחייב בהבאת ביכורים, ולפי"ז צריך לומר דענין הגזילה האמור בירושלמי, וכן לפירוש ר"ח בדברי עולא שאמר גזלן הוא ואין מביאים ביכורים, שאינו משום קנין בפירות אלא שהמביא הוא גזלן, וכן משמע הלשון גזלן הוא ולא אמר שהפירות גזולים המה, וחשוב גזל ע"ג המזבח משום שבא ע"י גזל, אבל מסוגיית הש"ס בסוכה דף ל' מוכח דאם קנה ע"י ייאוש שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה, וצ"ע.

אבל איך שנפרש ענין הגזילה בזה מ"מ מוכח ענין זה דאיכא הבדל בין דין שמים למשפטי הזכותים והקניינים, דלעני דין שמים שהצריכה תורה שיהיה הגידולים מהאדמה שלו חשבינן כאילו כל הגידולים מהאדמה שלו ומיעוט היניקה של חבירו אינו מגרע כלום, ולענין פגיעה וגזל משל חבירו גם יניקה זו פועלת דין גזל, ולפי"ז באילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל אינו ענין לדין זו"ז גורם, דדין המעשר תלוי בדיני הזכותים והקניינים, כנלענ"ד בענין זה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף