שיח השדה/שבת/קמז/ב
ל"ש אלא בסם אבל ביד מותר. פירש"י בסם דדמי לרפואה וגזרה משום שחיקת סממנין אבל ביד להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא מותר והק' בחי' רע"א דלעיל קכ"ג א' מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין פירש"י להקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכל ולשתות היום הרבה כו' ואסור משום דמתקן גברא הרי מבואר דאין הטעם משום רפואה אלא משום תיקון גברא ורב ששת לא פליג אלא משום דלאו אורחי' ע"ש ויותר תמוהין ד' רש"י שכ' כדאמרי' בפ' חבית ושם מבואר איפכא דהטעם משום שחיקת סמנין, ונלענ"ד שיש ב' מיני אפיקטויזן יש שותה כדי שיריק מעיו ויוכל לאכל הרבה ויש שותה לרפואה ובמשנה קתני סתמא דב' המינין אסורין בשבת ובפ' כל הכלים מייתי ראי' מעושה כדי שיוכל לאכול שאיסורו משום מתקן גברא ובזה אין שייך לחלק בין ביד לבסם אבל בשמעתין מיירי שעושה לרפואה ובזה אר"י דביד מותר דלא מחזי כרפואה [וברפואה ל"ש מתקן גברא כמו בכל הרפואות] ור' נחמי' דקאמר אסור משום הפסד קאי אעושה כדי שיאכל וזה שפירש"י כדאמרי' בפ' חבית היינו דבדברי ר"נ מבואר דיש איסור בשבת כדי שיאכל דהא קאמר אף בחול משמע שבשבת אסור משום שבת וראי' ברורה לזה שהרי"ף והרא"ש כתבו אר"י ל"ש אלא בסם כו' רנ"א אף בחול כו' ומסתברא דבאית לי' צער וכשמקיא מתרפא מותר והכי אמר רב צמח כו' ולכאו' תמוה דר' יוחנן מיירי ע"כ לרפואה ואהא קאי ר"נ וקאמר אף בחול אסור ולמש"כ א"ש דר"נ מיירי שעושה לאכל אבל לרפואה מותר ביד כר"י וז"ש רב צמח דמסתברא דר"נ לא קאי אלא כשעושה שיוכל לאכל וכן מבואר בהדיא בל' המאירי כמ"ש ע"ש, אבל ד' הר"ב מברטנורה תמוהים שכ' דלרפואה מותר אף בסם וזה תמוה דר"י ע"כ מיירי לרפואה, וע"ל י"ב א' ר"נ אומר כו' וברה"ר מפני הכבוד וק' הא אסר לעולם מפני הפסד אוכלין וע"כ דהתם מיירי לרפואה: