שיח השדה/סנהדרין/סח/ב

שיח השדה סנהדרין סח ב

שאלות לתלמידים בענין בן סורר

א) מאימתי נעשה בסו"מ משיביא ב' שערות, ק' הרי אין יכול להיות בסו"מ תיכף משיביא שהרי צריך קודם לגנוב פ"א ולהלקותו ואח"כ לחזור ולגנוב ואח"כ בפעם שני' מתרין בו מיתה של בסו"מ וא"ל דפעם ראשון סגי כשהוא קטן דהא קטן אין לוקה:

ב) ועד שיקיף זקן, ק' הא בגמ' אמר דאם עבר ג' חדשים אע"פ שלא הקיף זקן פטור ואיך סתם המשנה עד שיקיף זקן שזה אינו נכון:

ג) שנא' כי יהי' לאיש בן בן ולא בת, ק' האיך נמשך האי שנא' על הרישא:

ד) קטן פטור שלא בא לכלל מצות, ק' הרי אין זה הטעם הנכון כדמפ' בגמ' (ועי' בתוס' דצריך ב' הטעמים) ולמה כתבה המשנה רק טעם זה:

ה) ק' למה הקיף זקן לפני ג' חדשים פטור כדמפ' בגמ' הרי אין ראוי להיות אב (ורש"י פי' דמשהקיף זקן איש הוא) וק' מנ"ל הא:

ו) רש"י ד"ה בן, דתניא בפירקין דלעיל, ק' למה מנה שם בסו"מ האחרון מכל חייבי סקילה:

ז) רש"י ד"ה התחתון, אלא שדברו כו' ק' א"כ למה רבי מפ' התחתון הרי אין זה לשון נקי', ואם צריך לפרש שלא יטעו א"כ גם הראשונים היו צריכין לפרש (עי' פסחים דף ג' דבמקום שיכול לבא לידי טעות אין לחוש ללשון נקי'):

ח) רש"י ד"ה שנא', לאו בתחלת אישותו קא ממעט כדמפ' בגמ' בן הסמוך לגבורתו של איש, ק' מה הוצרך לטעם הגמ' ולא סגי לי' בטעם המשנה שקטן פטור ואם איתא דבתחלת אישותו קא ממעט לי' א"כ מתי חייב:

ט) ק' הרי קי"ל דשערות בלי שנים לא מהני דהוי שומא ואיך סתמה המשנה משיביא ב' שערות הרי צריך ג"כ שנים:

י) ק' הא בסו"מ תמיד התראת ספק הוא דשמא עד שיאכל הגנבה יקיף הזקן:

יא) ביבמות פ' א' אין הסריס נדון בבסו"מ לפי שאין בסו"מ נידון אלא בחתימת זקן התחתון, ק' הרי חתימת זקן מפסיק להיות בסו"מ ומה טעם הוא זה והול"ל שאין נדון אלא בהבאת ב' שערות וג"ז ק' דטעם ב' שערות כדי שיהא גדול ולמה סריס שהוא בן עשרים דנדון כגדול למה אין נדון בבסו"מ:

יב) בגמ' אטו בסו"מ ע"ש חטאו נהרג כו', ק' דהא מ"מ צריך להתרותו כמ"ש בתורה ויסרו אותו (עי' רש"י ע"א א' ד"ה מתרין בו) ואין שייך להתרות לקטן דלאו בר דעת הוא, ועוד הרי צריך להלקותו כדיליף מקרא ומה שייך להלקות לקטן (נהי דמיתה אפשר לומר ע"ש סופו אבל מלקות מה שייך לומר ע"ש סופו):

יג) ותו היכי אשכחן כו', ק' דהיינו קו' קמייתא ובחי' הר"ן כ' דהו"א דחייבי' כדי להפחיד השומעין וק' א"כ עיקר חסר מן הספר ועוד מאי קאמר היכי אשכחן כו' ופי' הר"ן דהא גם ברוצח צריך להפחיד השומעין ואפ"ה אין קטן נהרג וק' הא רוצח א"צ הכרזה אלמא שא"צ בזה להפחיד השומעין וכמ"ש רמב"ן בחומש שרק הארבע שצריכין הכרזה צריך להפחיד השומעין:

יד) על שם סופו נהרג, ק' שזה סותר לד' רמב"ן בחומש שנהרג להפחיד השומעין שלא יעשו כמעשיו:

טו) ותו היכא אשכחן כו' דניבעי קרא למיפטרי', ק' דהא בכמה מקומות בעי קרא למיפטרי' כמו לעיל נ"ד א' איש ולא קטן וכן שם נ"ב ב' (ע"ש במסורת הש"ס) ולמה לא צריך כאן פסוק, (ובתוס' הרא"ש כ' לתרץ זה ואין מובן תירוצו) גם מש"כ במסורת הש"ס הנ"ל אין מספיק למה שדרשו במכילתא וכי יזיד איש על רעהו להרגו וגו' איש פרט לקטן:

טז) קטן שהוליד כו' ולא לבן בן, ק' דהא ע"כ כשבנו נעשה בן י"ג הוא כבר גדול וא"כ הרי יש לאיש בן ומה בכך שהוליד כשהוא קטן מ"מ היום הוא גדול:

יז) אר"ח קטן שהוליד כו', לר"ח דקטן מוליד ע"כ דחולק על ר' כרוספדאי דהא מיד ראוי להיות אב, וא"כ ק' מאי פריך לקמן על רבה מדר' כרוספדאי דילמא הוא ג"כ חולק עליו כמו ר"ח:

יח) זיל בתר רובא, ק' וכי רוב הנושאים נשים מיד מתעברים באותו יום אדרבה רוב אין מולידים מיד ומ"מ ילפי' דכיון שראוי לקרותו אב שוב אינו בסו"מ וא"כ מה בכך שרק מיעוט מולידים לז' מ"מ ראוי הוא לקרותו אב אם תלד לז', ועוד דביבמות ל"ז א' מבואר שיש משפחות מולידות לז' וא"כ ראוי ליקח אשה מאותן משפחות ולקרות אב:

יט) ב"ב קכ"ו ב' טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נדון בבסו"מ דא"ק כי יהי' לאיש בסו"מ עד שיהא בן משעת הוי', ק' לפמש"כ המ"מ פ"ב הכ"ה מאישות דטומטום אין דרכו להביא סימנים א"כ ל"ל האי טעמא תיפוק לי' מטעמא דיבמות דף פ' שאין נעשה בסו"מ אלא בחתימת זקן (וכמו שהק' בערל"נ ביבמות ותירוצו אינו לפי המ"מ) ואולי לכן השמיט הרמב"ם הא דיבמות משום דרנב"י בב"ב פליג ע"ז, אבל ק' איך יכול רנב"י לחלוק על ברייתא:

כ) סנהדרין ס"ט א' והא תדר"י כו' וש"מ קטן מוליד, התוס' כ' בדורות הראשונים שהולידו קודם גם גדלותן קודם, אבל הרמ"ה כ' דקטן אינו מוליד לעולם ודורות הראשונים שהולידו בשמונה שנים ההיא סייעתא דשמיא הוו ולא גמרי' מיני', וק' א"כ מאי פריך הכא ודילמא איצטריך קרא להיכא שהי' סייעתא דשמיא והוליד בקטנותו שהרי הי' כן בימי משה וכמייתי לקמן מבצלאל:

כא) בן ולא הראוי לקרותו אב, מבואר דלפני ג' חדשים שהוכר העובר אין ראוי לקרותו אב, וק' דהא ביבמות ס"ט ב' מבואר דאחר מ' יום נקרא שיש לה בן מישראל ופוסלתה מתרומה, ואם זה נקרא שיש לה בן למה לא נקרא אביו אב:

כב) היכא אשכחן דענש הכתוב קטן כו', ק' הא גבי עיר הנדחת גם הקטנים נהרגין כמ"ש הרמב"ם פ"ד מע"ז ה"ו, ועוד בשפחה חרופה קטן חייב קרבן לפ"ד הרמב"ם בספ"ג מאי"ב (וע"ש בראב"ד) ולמדה מסוגיא דכאן ס"ט א', ובנדה מ"ו ב' אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקי נמי לילקי:

כג) בן ולא הראוי לקרותו אב, מבואר דלפני ג' חדשים לא נקרא אב, וק' דבמגילה י"ג א' ובמות אבי' ואמה וגו' עיברתה מת אבי' אלמא דמשעת עיבור קרי לי' קרא אבי' (קו' זו מס' מרגליות הים):

כד) ע' א' שהכל מצויין אצלה כו', ק' הא פנוי' שזינתה אינה חייבת מיתה ול"ד לבסו"מ שילסטם ויהרוג בריות ויתחייב מיתה, ואם יהי' לה בעל בעלה יפרנסנה וישמרנה ולא תצטרך לילך לפרשת דרכים:

כה) משיאכל תרטימר בשר, ק' למה לא נזכר במשנה שצריך לגנוב, ועוד לפי מה דמשמע בתנחומא ר"פ תצא שצריך שיאכיל מהבשר והיין לחבורת הסריקין שעמו א"כ צריך שיגנוב יותר מתרטימר וחצי לוג ולא נזכר זה:

כו) אכלה בעיבור החדש, במאירי כ' ואפי' אכלה בחבורת ריקים וע"ה כגון שעלה עמהם ולא אכל חלקו עמהם, ולא בחבורה אחרת מאחר שעלה שם לפרסם את הדבר מתעסק במצוה הוא עכ"ל משמע דקשה לי' הרי החבורה של עיבור השנה אינם סריקין דמסתבר דב"ד לא שלחו סריקין לסעודה זו, וע"ז תירץ שהוא רק עלה שם עם הבשר והיין ואח"כ אכלה במקום אחר בסעודה עם סריקין וק' מה בכך שעלה שם אטו קלטוהו מחיצות, ואם מהני עלייתו מה צורך שיביא שם את הבשר והיין:

כז) אכל מע"ש בירושלים, ק' לר"נ בתוספתא פ"ו דנגעים ובאדר"נ פל"ה דירושלים אין נעשה בה בסו"מ א"כ בלא"ה אין נעשה בסו"מ (ושמא מתני' דלא כר"נ ולכך לא פסק הרמב"ם כן) ואין לומר דהבסו"מ בא מחוץ לירושלים דמסתמא צריך לדון אותו הב"ד במקום שחטא כמ"ש בכתובות מ"ה ב' שער שעבד בו ע"ש ואולי בסו"מ שאני דבעי זקני עירו ושער מקומו לומר ראו גידולים שגדלתם כמו בנערה המאורסה פתח בית אבי' וצ"ע אך אי נימא דבסו"מ בא מחוץ לירושלים תיקשי גם לר' יהודא דס"ל מע"ש ממון הדיוט דהא בסנהדרין קי"ד ב' מבואר דחוץ לירושלים גם ר"י מודה דממון גבוה הוא וא"כ לא גנב משל אביו:

כח) אכל שקצים, בגמ' מבואר דהוא עוף טמא כדפירש"י שם, וק' התנן פ"ב דעוקצין מ"ב (וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מטו"א ה"ג) דנבלת עוף טמא אין מטמא טו"א בלי מחשבה שהוא מאוס כ"כ שאפי' לגוי אינו ראוי לאכלה (עי' פיה"מ לרמב"ם שם ורש"י בבכורות י' א' ד"ה נבלת) וא"כ ל"ל טעמא שהיא עברה תיפו"ל דבלא"ה לא מימשיך דאטו מי עדיף מבשר אחר לילה א' דא' בגמ' דלא מימשיך, וכן ק' מרמשים דבודאי מאיסי עי' ב"מ ס"א א' ול"ל טעמא דעבירה:

כט) אכל טבל, ק' למ"ד בקדושין נ"ח ב' הגונב טבלו של חברו אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו מפני שחלק התרומה שבו אינו שייך לבעלים אלא לכהן, א"כ לפ"ד הרמב"ם שצריך שיאכל כל הטרטימר בשר בפעם א' וישתה כל היין בב"א בלי הפסק כמ"ש בפ"ז מממרים ה"ב א"כ כאן אפי' יאכל יותר מתרטימר מ"מ הרי מפסיק כאן חלק בשר ויין שאינו שייך לאביו ואין כאן אכילה בב"א ול"ל במתני' טעמא דעבירה, וכן ק' על מעש"ר שלא ניטלה תרומתו שהרי יש כאן תרומת מעשר ששייך לכהן:

ל) לר' נתן הנ"ל דירושלים אין נעשה בה בסו"מ שנא' אל זקני עירו ואל שער מקומו ואין זה עירו ומקומו והיינו שהב"ד הגדול הוא לכל ישראל ק' הרי הי' שם גם סנהדרי קטנה ועוד הרי היו בה שצ"ד בתי דינים כמ"ש בכתובות ק"ה א' וא"כ היו גם לבני ירושלים ושמא כיון דירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי כולן לכל ישראל, ואפשר דאין הכונה משום הב"ד רק דכיון דירושלים לא נתחלקה א"כ אין זה עירו ומקומו, אבל ק' למה לא חשיב שם ג"כ בתוספתא ובאדר"נ שאין נידונית בה נערה המאורסה שאין כאן פתח בית אבי' דלמ"ד ירושלים לא נתחלקה אין משכירין בה בתים לפי שאינן שלהן כמ"ש במגילה כ"ו א' ואין לומר דכיון דפתח בית האב אין מעכב כדתנן בכתובות מ"ד ב' א"צ ג"כ ראוי לפתח בית אבי' א"כ בבסו"מ נמי נימא הכי ומנ"ל דבסו"מ מעכב דוקא עירו ומקומו [או דוקא ב"ד של עירו ומקומו], שוב נזכרתי דבמכות י' ב' פליגי אמוראי אם עיר שאין בה זקנים אם נעשה בה בסו"מ שזה לא מעכב וא"כ תיקשי למ"ד שם שאין מעכב מדר' נתן שהוא תנא:

לא) או במעש"ר שלא ניטלה תרומתו, ע"כ בלוי מיירי שהמעש"ר שלו דאל"כ לא גנב מאביו, ומבואר דבלוים יש בסו"מ וכן מבואר ברש"י ע"ב ד"ה לאתויי תנחומי אבלים דבכהנים יש דין בסו"מ, וקשה למ"ד דבעי עירו ומקומו וירושלים שלא נתחלקה אין בה דין בסו"מ, א"כ למ"ד בירושלמי ספ"ב דמכות דגם ערי הלוים לא נתחלקו ואינם אלא ערים לשבת ואין להם זכות בהם להשכיר בית (ועי' רמב"ם פ"ד מע"ז ה"ד ופ"ח מרוצח ה"י דנראה דפסק כן) וא"כ אין כאן עירו ומקומו ובלא"ה אין נעשה בסו"מ:

לב) או למע"ש והקדש שלא נפדו, היינו במע"ש חוץ לירושלים שהיא עבירה דבירושלים קתני רישא גבי מצוה, וק' דהא חוץ לירושלים לכ"ע ממון גבוה כנ"ל וא"כ אינו של אביו, ויותר ק' על הקדש דפשיטא שאינו של אביו ומאי איריא משום עבירה (ואולי לכן מחקוהו מהמשנה):

לג) ע' ב' רש"י ד"ה לאתויי, כהנים שאוכלין פסחים או קדשים, צ"ע א"כ אינו של אביו ואין לדחוק דאתיא כר"י הגלילי דקק"ל ממון בעלים דתינח פסחים אבל כהנים בקדשים הרי גם לריה"ג ממון גבוה כמ"ש בב"ק י"ג א' כהנים קאמרת כו' (מיהו איכא תנא דס"ל שם דגם בכור ממון בעלים), ואין לומר דא"צ ממש שיהא של אביו אלא סגי במה שמוכן לאביו לאכול וכדא' בגמ' מסעודה המוכנת לאביו ולאמו דרש"י פי' שם דמשום שבעלה חייב במזונותי' נמצא דהוי שלה משמע דבעי דוקא שיהא ממונה:

לד) אכל דבר שהוא מצוה, ובגמ' לאתויי תנחומי אבלים, ק' וכי הסעודה מצוה התנחומין מצוה והסעודה עושין רק לכבוד המנחמין ואיזה מצוה יש בזה אטו אם עשה ברכה בסעודה שעשה מצוה כבר אין נעשה בסו"מ:

לה) רש"י ד"ה לאתויי תנחומי אבלים, אע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא היא וכ"כ הרמב"ם פ"ז מממרים ה"ב בתנחומי אבלים שהיא מצוה מדבריהם וק' שהרי הרמב"ם עצמו כ' בפי"ד מאבל ה"א שזה בכלל ואהבת לרעך כמוך וגם דבריו שם עצמן צ"ע שהתחיל מ"ע של דבריהם לבקר החולים ולנחם אבלים כו' ואח"כ סיים אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך ועמש"כ בארחות יושר סי' ג':

לו) יל"ע איך מיירי אם הבסו"מ עשה ברכה א"כ הרי מצוה שיאכל כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם לא עשה ברכה א"כ הוא עברה שאכל בלי ברכה:

לז) ודבר שהוא עברה לאתויי תענית צבור, לכאו' משמע דהיינו תענית שהצבור גזרו וק' על מש"כ המ"ב בסי' תקע"ז סקל"ב בשם המג"א דכל התעניות שב"ד גוזרין כיון שאינן תעניות קבועות אין גוזרין על פחות מבן י"ח וא"כ איך משכח"ל בסו"מ שיאכל בת"צ דהא בסו"מ אינו אלא בן י"ג עד ג' חדשים (ואין לומר דמיירי בד' צומות הקבועים דבזמן הבית שנהג ד"נ לא נהגו צומות אלו):

לח) אכל כל מאכל ולא אכל בשר ובגמ' לאתויי דבלה קעילית פירש"י אע"ג דמשכר לא ממשיך, ויל"ע אם מצטרף להשלים השיעור תרטימר דבגמ' אמר דבשר עוף אע"ג דלא ממשיך מ"מ מצטרף להשלים (והיינו כגון שהרוב בשר בהמה ומעוטו עוף עי' חולין ע"ו ב' וברש"י ד"ה ולימא מר עור משלים ועירובין נ"ה ב' תד"ה לא) וא"כ למה אי' במשנה צריך שיאכל תרטימר בשר הרי סגי בבשר פחות מכאן, ואולי יש לחלק בין בשר עוף לדבלה קעילית:

לט) שם ולא שתה יין ובגמ' לאתויי דבש וחלב וק' דהא תנן ברישא דאפי' יין אם אינו איטלקי אינו חייב דאינו ממשיך כדפירש"י וכ"ש דבש וחלב ומה צריך להשמיענו, ומיהו רש"י פי' דבחמרא אחרינא אין חייב בחצי לוג משמע דבשיעור יותר גדול חייב (וצ"ע מה שיעורו) ואולי למדו רש"י מכאן דדוקא דבש וחלב ממעטי' אבל צ"ע דא"כ גם דבש וחלב נחייב בשיעורא רבה כזה שממשיך:

מ) זכר לדבר, משמע שאינה דרשא גמורה דד"ת מדברי קבלה לא ילפי' רק אסמכתא ועיקר הטעם דרק בשר ויין ממשיך וסברא הוא וא"כ ק' כנ"ל למה בדבלה קעילית ודבש וחלב אין חייב בשיעור גדול (קו' זו היא רק לחזק קו' ל"ח ל"ט כדי שלא תענה שזה גזה"כ דבעי דוקא בשר ויין):

מא) רש"י ד"ה אבל מע"ש, אע"פ שגנבו משל אביו, משמע שאת המע"ש עצמו גנב מאביו וק' דבגמ' מבואר שגונב דמים והול"ל אע"פ שגנב הדמים מאביו:

מב) זכר לדבר, ק' אדרבה מקרא זה קשיא מדהוצרך לפרש בסובאי יין בזוללי בשר מכלל דסתם זולל וסובא אינו בבשר ויין:

מג) תרטימר בשר וחצי לוג יין, ק' למה בבשר הוקבע השיעור על המשקל וביין על המדה (ופשוט שיש בשר ששוקל יותר כבד ויש יותר קל כמו בשר עוף דמהני להשלים וכן ביין יש נפוח יותר כמו מענבים כבדים):

מד) מתוך שכפל כו', צ"ע מה ההכרח הרי טעם ר' יוסי דסבר דלא ממשיך עד שיעור זה שכן שיער ר' יוסי וא"כ אולי ביין שיער שיעור כפול ובבשר שיער בפחות מכפל או ביותר:

מה) יין בזול פירש"י אבל ביוקר לא שכיח לי' מעות כו', וק' דהאי בזול היינו שהמוכר נתן לו יותר בזול ממה שנותן לכ"ע כדאי' בירושלמי, וא"כ הסברא להיפך דבזה לא ממשיך דאטו כל יומא יתן לו יותר בזול:

מו) שנא' זולל פירש"י אסמכתא היא ועיקר הטעם דלא ממשיך, ולכאו' נ' דטעם רש"י דקשיא לי' הא איצטריך זולל למילף מיני' בשר וצ"ע דבמשנה משמע דג"ז רק אסמכתא וזכר לדבר (אך אפשר דזה דרשא גמורה אך הא דילפי' מקרא דמשלי הוא אסמכתא אבל הוא קבלה דזולל קאי רק על בשר וסובא על יין ובזה מיושב גם מה שהקשיתי בשאלות הקודמות אות מ'), אמנם צ"ע מנ"ל עיקר הדבר דבעי דוקא מידי דממשיך אולי גזה"כ דבעי בשר ויין וכמ"ש גבי יו"ט אין שמחה אלא בבשר ויין ולא משום דממשיך (ועי' יראים סי' רע"ה ועי' בגמ' בסמוך גבי בשר מליח שחילקו בין שמחה לממשיך):

מז) עד שיאכל בשר חי ומפ' בשיל ולא בשיל, ק' א"כ איך כ' רש"י (בע"ב ד"ה לאתויי) דהו"א פסחים הרי פסח נא פסול והו"ל עברה (קו' זו שמעתי) וגם על שלמים ק' שכל הקדשים צריכין לאוכלן כדרך שהמלכים אוכלין אך בזה י"ל דאם ניחא לי' יותר בכה"ג מותר אבל כאן משמע דאין הענין משום דניחא לי' אלא שממהר כדרך הגנבים:

מח) בשר חי פירש"י שזו היא מדת גנב למהר, ק' דהא משמע דרוב בנ"א אין אוכלין כן דרק בן דרוסאי אכל כן וזה נקרא אכילה ע"י הדחק וכן ביין פירש"י דרוב בנ"א אין שותין במזיגה כזו וק' דבכל הסוגיא אנו מצריכין דוקא דבר שממשיך וממעטי' בשר עוף ובשר אחר לילה א' ויין מגיתו וכו' דלא ממשיך וכאן אמרו להיפך דדוקא אוכל שאינו כראוי אף שאינו ממשיך כיון שהוא כדרך הגנבים חייב:

מט) יין חי אינו נעשה בסו"מ, לפ"ז א"צ לגנוב חצי לוג יין אלא הרבה פחות מזה וימזגנו אח"כ במים וישתה ובזה מיושב דלא קתני במתני' עד שיגנוב כו' ששאלנו למעלה אך אפשר דצריך שיקנה מהחנוני יין מזוג אך רש"י פי' שנתן בו משמע שהבסו"מ עצמו מזגו וכן מוכח בגמ' דלכן אין חייב רק במזיג ולא מזיג שהוא כדרך הגנבים שממהרים אלמא שהוא מוזג דאי החנוני מוכר לו מזוג א"כ החנוני יכול למכור לו מזוג כראוי ואין כאן מהירות אבל צ"ע אם צריך שיקנה גם את המים מהחנוני או דסגי במים שלו או של אחר גם צ"ע מה שיעור מזיג ולא מזיג ומרש"י משמע קצת דכל שאינו כדרך רוב בנ"א דהיינו מסתמא על חד תלת מיקרי מזיג ולא מזיג ועי' תוס' שבת ע"ז א' ד"ה דאמר כו' אבל שאר העולם כו' וצע"ק (ועי' תוס' כאן דמדמה לכוס של ברכה):

נ) רש"י ד"ה בשר, דזו היא מדת גנב למהר כו' לא ממשיך, לכאו' למה צריך רש"י להוסיף דלא ממשיך תיפוק לי' דכתיב זולל כדרך זולל, ועי' ביראים סי' רע"ה דגבי יין מזיג ולא מזיג כ' הטעם דבהכי ממשיך וגבי בשר בשיל ולא בשיל כ' הטעם דבהכי מקרי זולל וסובא וצ"ע למה חילק ביניהן:

נא) התם משום שמחה כו', משמע דמידי דלית בי' שמחה כ"ש דלא ממשיך, וק' א"כ מאי פריך לקמן ובעי למימר דגם על בשר עוף יהא חייב א"כ תיקשי לי' הא דחגיגה ח' ב' יצא בשר עוף שאין בו שמחה ע"ש:

נב) ויין עד מ' יום, יל"ע מה הדין אם קנה יין לפני מ' יום והמתין עד שעברו עליו מ' יום ואח"כ שתהו אם חייב אם אזלי' אחר זמן הקני' או אחר זמן האכילה:

נג) בשר כיבא דאכלי גנבי, משמע שהוא יצלה הבשר כדרך הגנבים אבל אם החנוני מכר לו בשר צלוי אין חייב וצ"ע דלמה לא תני במתני' אין חייב עד שיצלה ויאכל ועד שימזוג ויאכל:

נד) בחבורה שכולה סריקין, פירש"י ריקים שימשיכוהו, יל"ע אם הסריקין צריכין לדעת שזה קנה בממון גנוב, ואם נימא שצריכין לדעת א"כ מה שפירש"י שאם יש הגון ביניהן אינו ממשיך ואיך אכל ההגון מממון גנוב (לפי מה דמשמע בתנחומא שהסריקין צריכין לאכל עמו), ואם נימא שאין יודעים שזה גנוב א"כ איך ממשיך, (ועי' ברמ"ה שכ' משום שההגון יוכיחהו וא"כ משמע שיודעים שזה גנוב וגם משמע שא"צ שכולם יאכלו עמו וצ"ע):

נה) בחבורה, יש להסתפק כמה היא חבורה, ועי' בתוספתא פסחים פ"ד ה"ב דמשמע דגם שתים נקרא חבורה, ומ"מ נ' דכאן צריך עכ"פ שתים מלבד הבסו"מ כדמשמע הלשון עד שיאכל בחבורה וצ"ע, ומ"מ גם אם אוכל בחבורה של מאה צריך שיהיו כולן סריקין וכן מוכח בסמוך גבי סעודה של עיבור החדש שאין עולין לה בפחות מעשרה:

נו) טעמא דמצוה הא לאו מצוה כו', אין מובן קו' הגמ' מה ענין מצוה לסריקין ולמה ס"ד דמצוה אין יכולין להיות סריקין:

נז) כיון דבמצוה קאי עסיק לא מימשיך, ק' הא בירושלמי אמר טעם דמצוה דכתיב ויסרו אותו ולא ישמע בקולם יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים א"כ גזה"כ הוא ול"ל טעמא דמימשיך, וכן ק' לקמן גבי מע"ש דקאמר כיון דכי אורחי' קאכיל לא מימשיך ול"ל האי טעמא תיפוק לי' דהוא מצוה, ועוד ק' על הירושלמי דאטו אביו שבשמים צוה עליו לאכל ממעות גנובים מאביו:

נח) אע"ג דאין עולין אלא בפת וקטנית ואיהו אסיק בבשר ויין כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך, ק' הא דאין עולין לה אלא בפת וקטנית כ' הרמ"ה הטעם שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי וי"א שלא לבייש את מי שאין לו אלא פת וקטנית וי"א כדי שתהא עלי' לשמה, עכ"פ לכל הטעמים היתה כך תקנת חכמים ואם עלה בבשר ויין אין כאן מצוה כלל שהרי אין הסעודה עצמה מצוה רק משום שמקיים תקנת חכמים בזה:

נט) עי' ברמ"ה שהק' וכי מעברין את החדש בחבורה של סריקין ותי' הב"ע דסליקו אינהו מדעתא דנפשייהו לעיבורי' מ"מ כיון דלדבר מצוה קא מכווני לא מימשיך ופטור, ומשמע אע"ג דבאמת לא עשו שום מצוה כיון שהן טעו וחשבו שעושין מצוה תו לא מימשיך (ובזה יש ליישב כמה קושיות כגון מפסחים שאכלו נא ועוד דמיירי שהן טעו וחושבין שעשו מצוה) אבל ק' א"כ אמאי תנן אכל מע"ש בירושלים אפי' חוץ לירושלים אם טעה וחשב שמצוה לאכלו תו לא ממשיך (וי"ל דחוץ לירושלים פטור מטעם עבירה) וגם מסברא ק' לפ"מ דיליף בירושלמי מיצא זה ששומע בקול אביו שבשמים שזה לא שייך בטעות:

ס) רש"י ד"ה אכל מע"ש גנב ממעות מע"ש כו' שיקח בשר בזול כו', מכאן מוכח שגם אם קצת מהטרטימר דבר מצוה אין חייב שהרי בשר בזול היינו שנתן לו בשר יותר ממחיר המעות וקי"ל מע"ש שפדהו יותר על דמיו לא נתפס התוספת למעשר כדאי' בירושלמי הביאו הרמב"ם בפ"ה ממע"ש ה"ו וא"כ יש כאן חלק שאינו מע"ש אך יל"ע אם הרוב הי' מחולין אם המצוה מצטרף להשלים כמו בבשר עוף או דדמי לדבר עברה דאפי' מעוטו אין מצטרף:

סא) כ' במאירי שבשר חי' אין נעשה בסו"מ דכיון דלא שכיח לא ממשיך וכ"מ ל' הרמב"ם שכ' אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה פטור, וק' מנ"ל הא הרי רש"י פי' הטעם דבשר עוף משום דלא חשיב לא ממשיך ומבואר בחגיגה ח' ב' דבשר עוף לית בי' שמחה אבל חי' לא מצינו ועי' עירובין כ"ח א' דאיכא למ"ד שאין לוקחין עופות ממעות מע"ש אבל חי' לכ"ע לוקחין כדתנן בהדיא בפ"ק דמע"ש:

סב) יל"ע לד' המאירי אם בשר חי' מצטרפת להשלים כמו בשר עוף, וכן עצמות שמבואר שם שאין מצטרפין ובגידין יש מחלוקת בירושלמי, אם כל אלו מצטרפין להשלים:

סג) והא אנן תנן אכל נבלות כו', רש"י מסביר דשקצים היינו עופות טמאים ומשקצים פריך דמשמע עופות טהורים לא, משמע דמרמשים לא מצי פריך, וק' אטו בשר רמשים עדיף מבשר עוף ולמה הוצרך רש"י לידחק:

סד) להשלים, מכאן מוכח דדבר עברה אין משלים אפי' אם מעוטו דבר עברה וק' הרי בשניהן הטעם דלא ממשיך ולמה בבשר עוף מצטרף להשלים אם רובו בשר בהמה ובדבר עברה אין מצטרף להשלים:

סה) תנחומי אבלים פירש"י אע"ג דמדרבנן היא וק' הא סעודת עיבור החדש נמי דרבנן היא וא"כ מרישא שמעי' לה:

סו) רש"י ד"ה להשלים, חסר כזית, לפי חשבון הרמב"ם בפ"א מעירובין הי"ב תרטימר שהוא חצי מנה משקל נ' דינרין ורביעית שהוא ביצה ומחצה משקל י"ז וחצי וא"כ כזית שהוא שליש ביצה הוא לערך ד' דינרין וק' למה נקט רש"י שיעור קטן כזה ולא נקט רבותא טפי דאפי' רוב הטרטימר מבהמה ומעוטו מעוף שהוא לערך כ"ד דינר נמי חייב:

סז) עי' ברמ"ה שכ' דל"ג במשנה אכל טבל ומעש"ר שלא ניטלה תרומתו דאי בבשר לא משכח"ל טבל ולא מעש"ר ואי ביין הול"ל שתה אבל במאירי מקיים הגי' ומפ' שמכרן ואכל בהן בשר זה או מעשר פירות שהבשר בכללן ואין מובן א' שהרי צריך שיגנוב מעות ויקנה בזול ואולי ס"ל דסגי שיגנוב פירות וימכרם בזול ויקנה בשר ויין אכתי קשה מה עבירה היא באכילתו ואי משום שמכר טבל ואסור למכור טבל מדרבנן א"כ אין זו עבירה באכילה אלא במכירה ועוד דבגמ' אמר דבר שהוא עברה לאתויי עברה דרבנן כגון תע"צ וא"כ מרישא שמעי' לה, גם מש"כ או מעשר פירות שהבשר בכללן אינו מובן:

סח) לפי הגירסא טבל ומעש"ר כו', דרך הגמ' להקשות בכ"מ טבל פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שא"נ (עי' ברכות מ"ז ב' ובכל המקומות שמצויין שם) וא"כ כבר שמעי' מכאן עברה דרבנן ול"ל לרבות בסיפא תענית צבור:

סט) לא מצינו שצריך לאכל דוקא הבשר לפני היין ומשמע דהסדר אין מעכב, ואפשר דאפי' אכל הבשר היום והיין אחר כמה ימים ג"כ חייב (ועי' ל' הרמב"ם פ"ז מממרים ה"ב וצע"ק) וא"כ ק' למה הקדים הכתוב כל פעם זולל לסובא, ועוד דבקרא דמשלי הקדים סובא לזולל:

ע) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אינו נעשה בסו"מ ומפ' בגמ' משום דבעית וק' מאי פסקא הרי זימנין דאביו במד"ה או בעיר אחרת דלא בעית והו"ל למיתלי אם אביו כאן או אינו כאן, וכן להיפך אם אכל ברשות אחרים ואביו נמצא שם (וברבנו יונתן כ' שמתיירא שמא ימצאנו אביו או אמו בבית ולפ"ז אם גם אמו איננה צריך להיות חייב):

עא) משל אחרים אין נעשה בסו"מ מפ' בגמ' משום דלא שכיח לי' וק' תיפוק לי' דל"ש לומר איננו שומע בקולנו שהרי לא גנב משלהם, ואין לומר שיסרו אותו שלא יגנוב משל אחרים ולא שמע להם דא"כ מ"ט דר' יוסי בר"י דאמר עד שיגנוב מאביו ואמו ומנ"ל הא ע"כ משום דכתיב איננו שומע בקולנו דמשמע של שניהם וכ"כ רבנו הלל בספרי והרמ"ה וא"כ ע"כ צריך שיהא משלהם:

עב) משל אחרים ואכל ברשות אחרים פירש"י ואפי' לא אכלן ברשות בעלים עצמן והיינו משום דאי אכלן ברשות בעלים תיפוק לי' דבעית ומרישא שמעי' לה אבל הרמ"ה פי' דאפי' אכלן ברשות הנגנב דלא שייך בעית אלא מאביו ולא מאחרים ע"ש, וק' דלכאו' מוכח מהגמ' כהרמ"ה ולא כרש"י דקאמר גבי משל אחרים ויאכל ברשות אביו דבעית ושם אין הכונה דבעית משום שגנב ממנו שהרי גנב משל אחרים אלא דבעית שעשה עוולה ואביו ירגיש בזה וזה ודאי ל"ש רק גבי אביו וא"כ גם ברישא בעית מסתמא הכונה כה"ג:

עג) משל אחרים ואכל ברשות אביו, בבא זו לגמרי מיותרת כדאי' בגמ' דכ"ש הוא וא"כ למה תניא:

עד) עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, צ"ע אם צריך להיות מחצה מאביו ומחצה מאמו או דסגי במשהו משל אמו להשלים השיעור, והרמ"ה כ' דטעמו משום דכתיב בקול אביו ובקול אמו לומר לך ששניהן שוין משמע לכאו' דצריך מחצה מזה ומחצה מזה עי' ב"ב קמ"ג א' וצ"ע:

עה) מסעודה המוכנת לאביו ולאמו פירש"י דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונתי' וק' נהי דחייב במזונותי' מ"מ אכתי לא זכתה בהן ואם הבן גנב זה הרי בעלה חייב לתת לה מזונות אחרים א"כ לא לקח משל אמו כלום:

עו) אמו מנא לה, קשה למה לא משני מנכסי מלוג והרמ"ה כ' דבעינן דבר שנתרוקנה לו הרשות לאמו וצ"ע מנ"ל הא ועוד גם סעודה המוכנת לאמו יכול בעלה לקחתו ולתת לה אחרת ולא נתרוקנה לגמרי לאמו:

עז) אמו מנא לה, ק' למה לא משני בנתגרשה מאביו דבסמוך מוכח דאפי' אינה נשואה לאביו חייב דקאמר גבי חייבי כריתות סוף סוף אבוה אבוה נינהו ואימי' אימי' נינהו:

עח) והא"ר חנן בר מולדה כו', ק' לפ"מ שהבאנו לעיל בשם המאירי דל"ד גנב מעות דה"ה גנב פירות ומכרן ולקח בדמיהן א"כ מאי קשיא לי' כאן לימא שמכר הסעודה ולקח בדמי' בשר ויין:

עט) הי' אביו רוצה ואמו אינה רוצה כו', ק' מאי קמ"ל זעירא מאנשי ירושלים לקמן פ"ח ב' דבסו"מ שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו מתני' היא כאן (שו"ר בירושלמי כאן ה"ו פריך לה וע"ש מה שמתרץ אבל רש"י פ"ח ב' ד"ה בסו"מ כתב לא כמו תי' הירושלמי וצ"ע):

פ) סנהדרין פ"ח ב' רש"י ד"ה בסו"מ, שהכתוב תלה בהן דכתיב ותפשו בו, ק' מאי ראי' דילמא כך המצוה שיתפסו בו ויביאוהו ומנלן שיכולין למחול:

פא) שם מ"ה ב' שאני התם דכולי קרא יתירא הוא עי' רש"י וק' למה הוא יתירא הא איצטריך לגופי' דמצוה שיתפסו בו אביו ואמו ויביאוהו (ועי' בקושיות רע"א שנדפס בסוף המאירי לסנהדרין שהקשה כן) ומשמע שאין מצוה כזו וקשה מנ"ל לחז"ל זה, ועוד הא איצטריך קרא לומר שאם א' מהן אינו רוצה אינו נסקל כדפירש"י הנ"ל:

פב) עד שיהו שניהן רוצין, ק' היכן מצינו מצוה כזו שיהא תלוי ברצונם, ולמה התורה תלתה כאן דוקא ברצונם, ואם זו עבירה שהתורה ידעה שסופו ללסטם את הבריות וצריך לסקלו מיד לטובתו א"כ אפי' אין אביו ואמו רוצין:

פג) סוף סוף אבוה אבוה נינהו כו', כאן מבואר דאפי' לא נישאו כלל אביו ואמו רק נולד בזנות יש דין בסו"מ, ובירושלמי כאן א"ר יוחנן ואפי' אין אמו ראוי' לאביו וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם אר"י בר בון תפתר בהו דהוות נסבה דיודין ועבדת שירו וגנב מינהון, ונ' דקאי אמתני' דר' יוסי בר"י קאמר עד שיגנוב משל אביו ואמו וקאמר דע"כ ר' יוסי בר"י חולק על ר"י אביו דס"ל אם לא היתה אמו ראוי' לאביו (ומפ' בירושלמי דהיינו חייבי כריתות) אין נעשה בסו"מ ור"י ברי' ס"ל דנעשה דאל"כ איך משכח"ל שיגנוב מאמו הרי שייך לבעלה וע"כ בחייבי כריתות שאינה נשואה לו ומשני דמשכח"ל שלקחה מתכשיטי' ומכרה וקנתה סעודה שזה אין שייך לבעל, ולכאו' למה הירושלמי אין מתרץ שנתגרשה מאביו משמע שאם נתגרשה שוב אין נעשה בסו"מ וצ"ע:

פד) ירושלמי ה"א מי הוי בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו הוי אומר הגונב משל אחרים פטרה תורה הגונב משל אחרים וחייב הגונב משל אביו ואמו ללמדך שכולן אינן אלא בגזרת מלך, וק' דהא בגמ' אמר טעם נכון משום דלא שכיח לי' לא מימשיך, ואם הירושלמי לית לי' טעם זה מנ"ל באמת דהגונב משל אחרים פטור דילמא חייב באמת מכ"ש דהגונב מאביו ואמו:

פה) אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד, ק' הא ר' יהודא עצמו ס"ל לעיל נ"ג א' כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואמאי לא נקט חייבי לאוין:

פו) שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה, ק' דהא לעיל ל"ז א' אמר אין א' מהן דומה לחברו ובירושלמי שם קאמר אפי' תאנה או חטה אינה דומה לחברתה ואיך יתכן שוין (ועי' בתפא"י מש"כ בזה וצ"ע דהלשון לא משמע כן ועוד אם כדבריו למה לא הי' ולא עתיד להיות):

פז) בפיה"מ לרמב"ם כ' שיהיו שוין במראה ובקומה וצ"ע למה השמיט קול דהא עיקר דרשא מקול דרשי' ואין לומר דס"ל דאקול לא פליגי דבהלכותיו לא הביא זה (ואולי הדר בי') שו"ר בהעתקה חדשה כתוב גם קול וצ"ע:

פח) וכי מפני שאכל כו' אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו, ק' כיון שמצוה עליהן למה לא יוציאוהו וכי אין אנשים שרוצים לקיים מצות התורה, ורש"י פי' בחומש וכי יהי' באיש חטא משפט מות סמיכות הפרשיות מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בב"ד וכן מבואר בתנחומא שם א"כ המצוה שיסקלוהו ומה מתפלא ר"ש:

פט) אני ראיתיו וישבתי על קברו, רעק"א הק' הרי אסור לישב על הקבר, ותמוה איך ס"ד דהכונה שישב ממש על הקבר הרי ר' יונתן כהן הוי כמ"ש בב"מ צ' ב' (וע"ש במסורת הש"ס):

צ) אני ראיתיו, משמע שראה אותו ממש כשסקלוהו מדלא קאמר אני ישבתי על קברו וק' הא ר' יונתן לא הי' כלל בפני הבית (שהרי הי' תלמידו של ר' ישמעאל כמ"ש במנחות נ"ז ב' ור' ישמעאל הי' תינוק בזמן החורבן כמ"ש בגיטין נ"ח א', ותו"י ביומא נ"ח ב' כ' שהי' ר' יונתן מהתנאים האחרונים בזמן ר' חייא ור"ש ברבי) ואין דנין דיני נפשות שלא בפני הבית כמ"ש בסנהדרין נ"ב ב':

צא) הי' א' מהן גידם כו', כ' המאירי נ"ל הטעם משום שהאכזריות מצוי' באלו, ואין מובן מה טעם הוא זה:

צב) או חרש, האי חרש ע"כ מדבר ואינו שומע דאי אינו מדבר ג"כ כבר אמרנו דאפי' אילם אין נעשה בסו"מ, וק' התנן ריש תרומות חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר, ואף דבירושלמי אמרו שאין למדין מן הכללות מ"מ אמאי לא מייתי מהכא ע"ש:

צג) רש"י ד"ה חרשין, דבשעת הקול קאמרי, ק' למה אין יכולין לראות בשעת הקול שעובר על דבריהם:

צד) פסחים קט"ז ב' מדהו"ל למכתב בננו הוא כו', ק' דהא בשמעתין ע"א א' דריש מיני' מילתא אחריתי מדלא כתיב הוא אלא זה:

צה) שם אבל הכא אי לאו כו', ק' הא אין אדם דן ג"ש מעצמו ואם לא קיבלו הג"ש איך רב אחא בר יעקב דן אותו ואם קיבלו הג"ש מה שייך למפרך בשלמא כו':

צו) גידם פירש"י ידו קטועה משמע אפי' ידו אחת וק' כיון שיש לו יד שני' מצי לתפוס בו ואיך ממעטי' מותפסו בו (וכן משמע לרש"י דה"ה גידם ברגלו א' וסומא בא' מעיניו וחרש בא' מאזניו וק' דכל הני שפיר מתקיים הפסוק ובחגיגה ג' א' בעי קרא מיוחד לפטור באחת):

צז) רש"י ד"ה מתרין, ואם לא שמע מלקין אותו, ק' איך מלקין אותו בלי התראה:

צח) עד שיהו שם שלשה הראשונים, צ"ע אם צריך שיהיו מכלל הדיינים השניים ג"כ כדמשמע הלשון זהו שלקה בפניכם או דסגי שעומדים שם בעלמא:

צט) שלשה הראשונים, משמע שאם מת א' מהם אין נעשה בסו"מ וק' כיון שנשארו שנים יכול לומר זהו שלקה בפניכם ואולי אפי' א':

ק) רש"י ע"ב ד"ה בפני שנים, שאין אביו ואמו נאמנין, ק' א"כ מה ענין שאביו ואמו יאמרו בננו זה כו' כיון שבלא"ה אין נאמנין אלא ע"פ עדים:

קא) שאני הכא דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא, ק' מה בכך כיון דלא אמרי' הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו א"כ הרי כבר התחייב משעת העבירה ומה בכך שאילו הי' עושה עתה לא הי' חייב:

קב) גברא קטילא הוא, ק' הא במכות ז' א' אמרי' ברח לא"י סותרין את דינו שמא משום זכותא דא"י ימצאו לו זכות א"כ כיון שיתכן ימצאו לו זכות ויפטרוהו למה לא יסתרו את דינו:

קג) צ"ע מה הדין בבסו"מ שנגמר דינו וברח לא"י אם פוטרין אותו:

קד) בן נח שבירך כו' הואיל ונשתנה דינו, ק' תיפוק לי' דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (עי' יבמות מ"ח ב') (שו"ר שהוא קו' התו' כאן אבל תירוצם צריך קצת הסבר):

קה) תד"ה בן נח מילתי' דר"ח כתנאי, ק' דמילתי' דר"ח דלא כחד דהא ר"ח אמר דלא מיענשי משום דנשתנה דינו ואי כר' יוסי הא קאמר טעם אחר דגר שנתגייר כו' (ועי' מהרש"א וצ"ע):

קו) סנהדרין מ"ו א' איש ולא בן, ק' הא בסו"מ יכול להיות זקן מופלג בשעת תלי' כדתנן נגמר דינו ואח"כ ברח נהרג ואפי' עברו ע' שנה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ט אפי' הזקין:

קז) שם רש"י ד"ה בסו"מ לא חטא, ק' הא בודאי חטא אלא שעל חטא זה בלבד לא היתה התורה מחייבתו מיתה אי לאו ע"ש סופו:

קח) ע"א ב' ימות זכאי ואל ימות חייב, ק' לרבא דבעי למימר מ"ז א' דהרוגי ב"ד מיתתן מכפר עליהן וא"כ גם כשימות אח"כ ימות זכאי שמיתתו בב"ד יכפר עליו, ואם הכונה לפני המיתה הוא חייב הרי גם בסו"מ חייב לפני המיתה שהרי התרו בו ועבר על חייבי מיתות ב"ד:

קט) שמיתתן של רשעים הנאה להן, ק' דל"ד לרישא דמיירי שעדיין אינו רשע כדא' ימות זכאי אלא שלא יבא לידי רשע משא"כ כאן שהוא כבר בלא"ה רשע:

קי) ומלסטם את הבריות, מקשים העולם מי חמיר מרוצח עצמו שמיתתו בסייף ולמה בסו"מ בסקילה:

קיא) רמב"ם פ"ז מממרים ה"א, והיכן הזהיר לא תאכלו כו', לפ"ז האיסור האכילה וצריך להתרות בו בשעת האכילה ולא בשעת הגנבה, וק' דהא האכילה אין בו איסור שהרי גנב מעות וקנה בהן בשר ויין וא"כ הבשר והיין שלו ואין חייב לשלם אלא המעות שגנב וכל האיסור על הגנבה אלא שגזה"כ שאין נהרג אא"כ אכל ג"כ וא"כ לכאו' צריך להתרות בו בשעת גנבה, וגם ל' הרמב"ם שאין נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל צ"ע:

קיב) ה"ב וכולן הלכה מפי הקבלה, ק' דכמה מהן נלמדים מפסוקים עי' בגמ':

קיג) שם חי ואינו חי מבושל ואינו מבושל, תרתי ל"ל היינו הך:

קיד) וישתה יין מזוג, צ"ל מזוג ואינו מזוג, וק' הא כל חמרא דלא דרי על חד מתלת מיא לאו חמרא הוא וא"כ איך מימשיך ועי' בתוס' ע' א':

קטו) משקל חמשים דינרין, ק' מנ"ל לרבנו דתרטימר הוא משקל אולי הוא מדה כמו חצי לוג יין הוא מדה שמכילה חצי לוג ואולי גם תרטימר הוא מדה שמכילה חצי מנה:

קטז) ויקנה בשר בזול, לא פי' רבנו כמה הוא בזול, ובב"ב קמ"ו ב' אמרי' דבשר בזול הוא פחות שליש, ובירושלמי כאן ה"ג קאמר אינו חייב עד שיזלזל מעות מהו עד שיזלזל מעות אם בהוא דקאמר הא לך חמשה (זוז) והב לי (בשר שוה) תלתא זוז שטיא הוא (ובודאי לא ממשיך כה"ג) הא לך חמשה והב לי חמשה (כ"נ דצ"ל) בר נש הוא (פי' זה דרכן של בנ"א ואין זה בזול) אלא כי אנן קיימין בהוא דאמר הא לך תלתא והב לי חמשה כ"נ דצ"ל ומוכח מכאן דבזול הוא פחות תרי חומשי שהוא יותר משליש, ולכאו' חולק על גמ' שלנו וצ"ע על רבנו שסתם בזה:

קיז) במלוגמא אחת, למד זה מהתוספתא פי"א בסו"מ אפי' העלה על שלחנו כסעודה שלמה בשעתו אין נעשה בסו"מ עד שיתן לתוך פיו כשיעור או עד שיאכל בחברה שהוא כיוצא בו כ"כ האחרונים וק' דלכאו' אין כוונת התוספתא אלא לומר שמה שהעלה על שולחנו הרבה לא סגי עד שיאכל בעצמו כשיעור אבל לא בא לומר שיאכל בב"א כשיעור, וכן ממה שסיים התוספתא או עד שיאכל בחברה כו' משמע דאכילת חבריו הסריקין גם מצטרף להשלים השיעור ממה דנקט תיבת או:

קיח) מיין זה בב"א, זה לא נזכר כלל בתוספתא ולכאו' יש לחלק בין בשר ליין דבשר אפשר להיות כהרדב"ז שמתחיל הפרוסה השני' עד שלא גמר הראשונה אבל בשתי' לא שייך זה וצריך שיהא בב"א ממש וזה לא שמעי' מהתוספתא (ואולי למד זה מפסחים פ"ו ב' וכאן צריך כדרך הגרגרנים אבל א"כ הו"ל להצריך בבשר ג"כ שינשוך דוקא בשיניו עי' במס' ד"א רבה פ"ז):

קיט) רבנו השמיט באיטלקי כנראה דמפרש כהרמ"ה דבאיטלקי קאי אלוג ולא על יין ולפי שכל המדות באיטלקי כדתנן בכלים פי"ז מי"א השמיט זה (וזה מסתבר יותר ממש"כ הכ"מ כאן) אבל ק' למה המשנה הוצרכה לומר באיטלקי:

קכ) שנא' איננו שומע כו', לכאו' מכאן ראי' רק על דבר עבירה ולא על דבר מצוה שהרי לא הביא דרשא דירו' יצא זה ששומע בקולו של מקום ולמה לא כ' כאן הטעם של דבר מצוה ועי' רדב"ז:

קכא) ה"ג ולא אכל בשר בהמה, משמע דעל בשר חי' פטור ובגמ' לא נזכר זה ומנ"ל הא, וממה שסיים אע"פ שאכל כו' מבשר העוף פטור הול"ל רבותא טפי אפי' מבשר חי' פטור, ושמא חי' בכלל בהמה אבל כמדומה שבמאירי כ' שפטור על החי' (וע"ל אות ס"א):

קכב) ה"ד ביום השלישי למליחתו כו' יין מגיתו כו', זה נגד הגמ' דאפי' פחות מכאן וגם יין עד מ' יום (ועי' לח"מ בה"ב):

קכג) ה"ה והרי הוא ברשות עצמו, צ"ע דגם בן י"ג הרי הוא ברשות עצמו, ובגמ' אמרו מפני שנחשב איש ואמרי' בן הסמוך לגבורתו של איש משמע דמשהקיף זקן אז יש לו גבורה של איש ולמה כ' רבנו טעם אחר שאינו מובן:

קכד) ה"ו שלשה חדשים מאחר שיביא שתי שערות, מבואר שאין חושבין הג' חדשים מי"ג שנה רק מיום שהביא ב' שערות וא"כ יתכן שיהי' בן ל"ד שנה ויהי' בסו"מ כמ"ש רבנו בפ"ב מאישות הי"ב שעד בן ל"ה שנה נחשב קטן אם לא הביא ב' שערות, וק' דהא בילקוט פ' שמות על הפסוק מי שמך לאיש אי' שאין נקרא איש עד בן כ"ה שנים וכאן כתיב בן ולא איש וא"כ הו"ל למימר שאם הוא בן כ"ה שנים שוב אין נעשה בסו"מ:

קכה) ה"ז מביאין אותו אביו ואמו כו' וכן בסמוך, משמע דהמצוה שאביו ואמו יביאוהו, ובגמ' משמע שאין מצוה כזו דקאמר (ע"א ב') דכולי קרא יתירא הוא ולא בא אלא למעט גידמים ואילמים:

קכו) אחר ההתראה, רש"י פי' (ע"א א') שמלבד התראת העדים יש גם התראת אביו ואמו דכתיב ויסרו אותו אבל רבנו שהשמיט זה משמע דמפרש המשנה דהיינו ההתראה למלקות וקשה קו' רש"י דהעדים צריכין להתרות ועוד שאביו ואמו אין רואין כשגונב דא"כ אין זה גנבה אלא גזלה:

קכז) אפי' היו השנים הראשונים הם האחרונים, הוא מתוספתא דסנהדרין, וצ"ע מאי קמ"ל:

קכח) בודקין אותו, עי' לח"מ וצ"ע מה בין מלקות למיתה:

קכט) ה"ח ואם מחלו לו אביו ואמו, משמע דשניהן צריכין למחול מדלא כ' אביו או אמו, וק' דבמתני' תנן הי' אביו רוצה ואמו אינו רוצה כו' אינו נסקל כמ"ש רבנו בסמוך ה"י ופריך עלה בירושלמי דהיינו דינא דזעירא דאם רצו למחול משמע דגם שם סגי בחד מהם:

קל) ה"ט הרי הוא כהרוג, ק' נהי שאין לו דם משום שהכל מצווין להרגו אבל א"א לומר שהרי הוא כהרוג שהרי כ' לעיל פ"ה הי"ב שבנו שהכהו וקללו נהרג עליו אלמא שאינו כהרוג:

קלא) הי' אביו רוצה כו', ק' דדין זה מיותר דכבר כ' גדולה מזו לעיל ה"ח וכדמשני בירושלמי:

קלב) הי"א שאין דרכה להמשך כו', רבנו המציא סברא והוא נגד הירושלמי דבדין הי' שבת תידון בבסו"מ יותר מבן אלא שגזה"כ הוא ולפי סברת רבנו אין כאן גזה"כ (ועי' לח"מ שיישב קצת את הבבלי אבל בירושלמי דמסיק ללמדך שכולן אינן אלא גזה"כ א"א לפרש כן) ועי' רדב"ז:

קלג) שם ולא טומטום ואנדרוגינוס, צ"ע מאי קמ"ל פשיטא דספק נפשות להקל:

קלד) הי"ב משעת התראה, עי' לח"מ ותמוה דאם בשעת התראה לא נקרע בלא"ה פטור דהו"ל התראת ספק:

קלה) הי"ג בב"ד פלוני, צ"ע למה צריך לכתוב באיזה ב"ד נסקל ומנ"ל לרבנו הא דבגמ' לא נזכר:

קלו) הי"ד שאע"פ שאביו כו', צ"ע מה החידוש בזה, ואם יש בזה חידוש מנ"ל לרבנו הא (ועי' מש"כ בקרית מלך קצת סמך):

(חלק מהקושיות תירוצן קל ופשוט, ולא כתבתי תירוצים לחדד התלמידים שיתרצו מעצמן):

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)

מעבר לתחילת הדף