שיחת משתמש:מושך בשבט/תשובות הב"ח הישנות2: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (ויקיזציה, עיצוב)
אין תקציר עריכה
 
שורה 2: שורה 2:


הזנה אוטומטית קכט
הזנה אוטומטית קכט


'''ע"ד''' האבל שנתתפק על מתו אם הוא תוך ל' או לא. נראה דחייב להתאבל ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ובפרט דספק אבילות להקל כמו בב' אומרים מת, וב' אומרים לא מת דא"צ להתאבל דהתם מעמידים בחזקת חי אבל כאן אדרבא הך סברא דהעמידנו בחזקת חי גורמת לומר דעדיין הוא בתוך ל' וליכא להקשות דמה צורך למרדכי הטעם גבי בא' כו' דלעיל מדאמר יש בכור וכו' ע"ש תיפוק ליה דהעמידו בחזקה שהוא חי וכדאמר בפ"ק דגיטין ואלא ערעור תרי מאי חזית וכו' אלא צ"ל דטעמא דמרדכי בזה הוא דמתניתן הספיקות מתאבלים עליהם משמע שכל הספיקות שוין לחומר' באבל. לפיכך הכריח מההיא דלענין אבילות אזלינן לקולא וממילא בע"כ ההיא דפסיקות מתאבלי' איירי בכה"ג דספק בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון מטעם דגנאי היה הדבר אם לא יתאבלו כו' ומ"מ ברור דנ"ד שאני וכדתנן המביא גט והניחו זקן כו' וליכא למימר דשאני התם דא"ל שמא לא מת משא"כ הכא א"כ לא נעמידנו על חזקת חי שהיה בו מקודם שמת וכדאמרינן בפ' עשרה יוחסין גבי קדשה אביה כו' דהתם לא פליגי אלא ביומא דמשלם שתא דעשוי להשתנות ואין שם חזקה דכשרות הלכך קאמר רב הרי היא בוגרת כו' משא"כ כאן ותו כיון דאפשר לשלוח למקום שמת ולברר אם הוא תוך ל' לא אזלינן לקולא אפי' היה רובה למיתא כגון שהניחו גוסס כדאמר בפ' הכל שוחטין דלא סמכי' ארוב מצוין אצל שחיטה היכי דאיכא לברורי ולא תימא שאני התם דרובה תלוי במעשה ע"י שלמד הלכות שחיטה. אבל רוב דתלוי בטבע דכיון שהרוב הוא קבוע מצד טבע העולם כגון רוב נשים מתעברות ויולדת ומיעוטה מפילות לא חיישינן למיעוט וא"צ לברורי וכדאי' בא"ע בסי' ח' דהתם דאיכא רוב גריד' אבל היכא דאיכא חזקה נגד רוב כנ"ד דרובה למיתה כגון גוסס וזקן שהגיע לגבורת וחזקה לחיים לא אזלינן בתר רובה ואע"ג דצריך להוציא הוצאת ע"ז דחייב להוציא כל ממונו שלא יעבור על ל"ת וכ"ש בלא יסור ואח"כ מצאתי כן בתשובת לבן לב דחייב להתאבל הקטן יואל:
'''ע"ד''' האבל שנתתפק על מתו אם הוא תוך ל' או לא. נראה דחייב להתאבל ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ובפרט דספק אבילות להקל כמו בב' אומרים מת, וב' אומרים לא מת דא"צ להתאבל דהתם מעמידים בחזקת חי אבל כאן אדרבא הך סברא דהעמידנו בחזקת חי גורמת לומר דעדיין הוא בתוך ל' וליכא להקשות דמה צורך למרדכי הטעם גבי בא' כו' דלעיל מדאמר יש בכור וכו' ע"ש תיפוק ליה דהעמידו בחזקה שהוא חי וכדאמר בפ"ק דגיטין ואלא ערעור תרי מאי חזית וכו' אלא צ"ל דטעמא דמרדכי בזה הוא דמתניתן הספיקות מתאבלים עליהם משמע שכל הספיקות שוין לחומר' באבל. לפיכך הכריח מההיא דלענין אבילות אזלינן לקולא וממילא בע"כ ההיא דפסיקות מתאבלי' איירי בכה"ג דספק בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון מטעם דגנאי היה הדבר אם לא יתאבלו כו' ומ"מ ברור דנ"ד שאני וכדתנן המביא גט והניחו זקן כו' וליכא למימר דשאני התם דא"ל שמא לא מת משא"כ הכא א"כ לא נעמידנו על חזקת חי שהיה בו מקודם שמת וכדאמרינן בפ' עשרה יוחסין גבי קדשה אביה כו' דהתם לא פליגי אלא ביומא דמשלם שתא דעשוי להשתנות ואין שם חזקה דכשרות הלכך קאמר רב הרי היא בוגרת כו' משא"כ כאן ותו כיון דאפשר לשלוח למקום שמת ולברר אם הוא תוך ל' לא אזלינן לקולא אפי' היה רובה למיתא כגון שהניחו גוסס כדאמר בפ' הכל שוחטין דלא סמכי' ארוב מצוין אצל שחיטה היכי דאיכא לברורי ולא תימא שאני התם דרובה תלוי במעשה ע"י שלמד הלכות שחיטה. אבל רוב דתלוי בטבע דכיון שהרוב הוא קבוע מצד טבע העולם כגון רוב נשים מתעברות ויולדת ומיעוטה מפילות לא חיישינן למיעוט וא"צ לברורי וכדאי' בא"ע בסי' ח' דהתם דאיכא רוב גריד' אבל היכא דאיכא חזקה נגד רוב כנ"ד דרובה למיתה כגון גוסס וזקן שהגיע לגבורת וחזקה לחיים לא אזלינן בתר רובה ואע"ג דצריך להוציא הוצאת ע"ז דחייב להוציא כל ממונו שלא יעבור על ל"ת וכ"ש בלא יסור ואח"כ מצאתי כן בתשובת לבן לב דחייב להתאבל הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קל
הזנה אוטומטית קל


'''וע"ד''' הריאה דחסרה בגב האומה כמו סדק והעור ובשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא. נראה דאין לדמותו כל עיקר לסירכא היוצא מן הריאה וסרוכה לדופן דרוב הגאונים מכשירים אם יש מכה בדופן דלא כהרא"ש דהתם ה"ט דסתמא דמלתא דמחמת ליחות המכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה תדע שהרי בסירכ' תלוי' דנוהגין להתיר אפילו הכי אם יש מכה בדופן כנגדה טריפה כדאי' בש"ע סי' ל"ט וה"ט דמאחר דתלוי' היא א"כ מוכח דהסירכ' אינה מהליחות המכה שבדופן שא"כ היתה נסרכה בדופן אלא בע"כ הסירכ' היא באה מן הריאה וכיון שמכה כנגדו בדופן אזלינן לחומרא דשמא המכה הוא גורם שניקבה הריאה וטריפה והוי כמו לקות' בתר לקות' כדין סירכה תלוי' היוצאה מן הבועה וה"נ דכוותיה ומטעם זה פסק הטור בריאה אדומה ומכה בדופן כנגדו דטריפה וא"ה בלא מכה כשרה אלא ע"כ מטעם הנ"ל וה"נ דכוותי' הוא ע"י נקב שניקבה המכה ול"ד לסירכה דהתם המכה גורמת ההכשר דכשאין שום מכה בדופן אמרינן דהסירכה מעיד עליה בנקב אבל בנסרכה מדופן הוא מליחות הדופן אבל כאן שהסדק הוא ריעותא בריאה שהרי אנו נוהגין שאם יש בועה על הקמט וסדק דטריפה כדין לקות' בתר לקותא ועוד מאחר דהרמב"ם סובר בחסר קצת ממנה והקרום קיים דטריפה בפ' ח' מה' שחיטה אע"ג דאנו מכשירי' מ"מ מידי ריעותה לא נפקא והלכך אם יש מכה בדופן כנגדה הוי ריעות' בתר ריעות' ומעיד עליה בנקב וטריפה הקטן יואל:
'''וע"ד''' הריאה דחסרה בגב האומה כמו סדק והעור ובשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא. נראה דאין לדמותו כל עיקר לסירכא היוצא מן הריאה וסרוכה לדופן דרוב הגאונים מכשירים אם יש מכה בדופן דלא כהרא"ש דהתם ה"ט דסתמא דמלתא דמחמת ליחות המכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה תדע שהרי בסירכ' תלוי' דנוהגין להתיר אפילו הכי אם יש מכה בדופן כנגדה טריפה כדאי' בש"ע סי' ל"ט וה"ט דמאחר דתלוי' היא א"כ מוכח דהסירכ' אינה מהליחות המכה שבדופן שא"כ היתה נסרכה בדופן אלא בע"כ הסירכ' היא באה מן הריאה וכיון שמכה כנגדו בדופן אזלינן לחומרא דשמא המכה הוא גורם שניקבה הריאה וטריפה והוי כמו לקות' בתר לקות' כדין סירכה תלוי' היוצאה מן הבועה וה"נ דכוותיה ומטעם זה פסק הטור בריאה אדומה ומכה בדופן כנגדו דטריפה וא"ה בלא מכה כשרה אלא ע"כ מטעם הנ"ל וה"נ דכוותי' הוא ע"י נקב שניקבה המכה ול"ד לסירכה דהתם המכה גורמת ההכשר דכשאין שום מכה בדופן אמרינן דהסירכה מעיד עליה בנקב אבל בנסרכה מדופן הוא מליחות הדופן אבל כאן שהסדק הוא ריעותא בריאה שהרי אנו נוהגין שאם יש בועה על הקמט וסדק דטריפה כדין לקות' בתר לקותא ועוד מאחר דהרמב"ם סובר בחסר קצת ממנה והקרום קיים דטריפה בפ' ח' מה' שחיטה אע"ג דאנו מכשירי' מ"מ מידי ריעותה לא נפקא והלכך אם יש מכה בדופן כנגדה הוי ריעות' בתר ריעות' ומעיד עליה בנקב וטריפה הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלא
הזנה אוטומטית קלא


'''ספר''' תורה שהיה בה טלאי והיה נכתב גם על הטלאי מקצת אותיות ואות אחד היה מקצתו על הטלאי ומקצתו על ס"ת ונראה לעין שהסופר דבקו קודם כתיבת ס"ת. נראה לי שלא עשה הסופר יפה דבמסכת סופרים שנינו אין דובקין בדבק ולא כותבין ע"ג מטלית ולא תופרין במקום הכתב. אמר רשב"א משום ר"מ דובקין בדבק וכותבין ע"ג מטלית אבל אין תופרין במקום הכתב התופר צריך שישייר למטה ולמעלה. וס"ת שנקרע טולה עליה מטלית מבחוץ. הנה יראה מבואר דרישא דפליגי בי' ת"ק ורשב"א משום ר"מ לא פליגי אלא בדבק שקודם הכתיבה דלת"ק אין דובקין בדבק קודם הכתיבה כדי שיכתוב אח"כ ע"ג המטלית שדבק בדבק וזה שאמר אין דובקין בדבק ולא כותבין וכו' כולה חדא מילתא היא כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקין בדבק. ולרשב"א משום ר"מ דובקי' כו' וכן משמע שמפרש האשר"י שכתב בה' ס"ת אהא דאמר ר' זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור. בתוך ג' לא יתפור. וכו' וז"ל ושאלתי את ר"מ מרוטנבורג הא דאמר בג' לא יתפור אם יוכל לדבקו בדבק כיון דטעמיה משום דמגיני' מדפלגינן בין עפיצין ללא עפיצין היה נראה דהדי באם יתן על הקרע קלף מבחוץ ויחברנו בדבק אינו ניכר. והשיב לי אינו אומר לדבק טוב הוא חדא דלא אשכחן דמפרש דבק אלא בתפילין המונחים בדפוסי' ואינן נמשכין לכאן ולכאן גבי תפילין של יד שכותבין בד' עורת והניחן בבית אחד יצא דאיכא מ"ד צריך לדבק ואיכא מ"ד אפי' לדבק א"צ. אבל בס"ת שקורין בה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ותמיד גוללין אותה ומהדקין אותה יש לחוש פן יתפרד הדבק ויקרע אותה:
'''ספר''' תורה שהיה בה טלאי והיה נכתב גם על הטלאי מקצת אותיות ואות אחד היה מקצתו על הטלאי ומקצתו על ס"ת ונראה לעין שהסופר דבקו קודם כתיבת ס"ת. נראה לי שלא עשה הסופר יפה דבמסכת סופרים שנינו אין דובקין בדבק ולא כותבין ע"ג מטלית ולא תופרין במקום הכתב. אמר רשב"א משום ר"מ דובקין בדבק וכותבין ע"ג מטלית אבל אין תופרין במקום הכתב התופר צריך שישייר למטה ולמעלה. וס"ת שנקרע טולה עליה מטלית מבחוץ. הנה יראה מבואר דרישא דפליגי בי' ת"ק ורשב"א משום ר"מ לא פליגי אלא בדבק שקודם הכתיבה דלת"ק אין דובקין בדבק קודם הכתיבה כדי שיכתוב אח"כ ע"ג המטלית שדבק בדבק וזה שאמר אין דובקין בדבק ולא כותבין וכו' כולה חדא מילתא היא כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקין בדבק. ולרשב"א משום ר"מ דובקי' כו' וכן משמע שמפרש האשר"י שכתב בה' ס"ת אהא דאמר ר' זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור. בתוך ג' לא יתפור. וכו' וז"ל ושאלתי את ר"מ מרוטנבורג הא דאמר בג' לא יתפור אם יוכל לדבקו בדבק כיון דטעמיה משום דמגיני' מדפלגינן בין עפיצין ללא עפיצין היה נראה דהדי באם יתן על הקרע קלף מבחוץ ויחברנו בדבק אינו ניכר. והשיב לי אינו אומר לדבק טוב הוא חדא דלא אשכחן דמפרש דבק אלא בתפילין המונחים בדפוסי' ואינן נמשכין לכאן ולכאן גבי תפילין של יד שכותבין בד' עורת והניחן בבית אחד יצא דאיכא מ"ד צריך לדבק ואיכא מ"ד אפי' לדבק א"צ. אבל בס"ת שקורין בה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ותמיד גוללין אותה ומהדקין אותה יש לחוש פן יתפרד הדבק ויקרע אותה:
שורה 28: שורה 18:


'''סוף דבר''' אין נראה משום אחד מהפוסקים שיכשירו לכתוב על מקום הדבק כלל רק שמתירים לשום קלף על הקריעה לבד כשאין צריך לכתוב על הדבק ומשמע אבל היכי דצריך לכתוב על הדבק אסור וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וכדמשמע מדברי הרא"ש שהבאתי שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש קכ"ב שהשיב לדחות ראיית האסורין לכתוב על הדבק וכתב דהא דפירשו המפרשים דההיא דדובקים בדבק איירי היכי דנקרע לא למעוטי חסר נקטי דנוכל לומר ה"ה נקרע וחסר כו' וק"ל הלא אי אפשר לפרש כן דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו אבל ס"ת שנקרע מותר לדבק הקרעים יחד כיון שא"צ לכתוב על הדבק הרי לך דדוקא בנקרע ולא נחסר התיר וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וא"כ סתמא נפרש דככה היא דעת כל המפרשים אעפ"י שלא פירשו להדיא ומפני מה נפרש דפליגי בהא מלתא ומ"ש מהר"יק עוד ומאי דמייתי מר ראייה מספ' הטורים שאסור מהר"ם כו' מ"מ האי דקאמר ודובקו בדבק כו' קאי אס"ת שנקרע וכ"כ הסמ"ג וכן בסמ"ק כו' יש לתמוה על דבריו אהא דמייתי ראייה מסמ"ג וסמ"ק ליתיב תיובת' מר"יף והרמב"ם שלא כתבו ההיא דדובקו כל עיקר לענין ס"ת ובע"כ שהם מפרשים אותו ג"כ לענין תפילין וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ל"ה וז"ל והרי"ף והר"ם ז"ל לא הביאו כלל תיקון הדבק אפילו בתוך שלש וההי' דמ"ס ודירושלמי בתפילין היא שמצריך לדבק הפרשיות של יד בדבק או בקלף שכורך עלייהו ואם לא נהגו כן גם במ"ס ברייתא אחריתא דתני בה פלוגתא אי דבקי בדבק אי לא ולת"ק דברייתא אין דובקין בדבק ורשב"א משום ר"מ סבר דובקין בדבק ויחיד הוא עכ"ל הריב"ש א"כ בודאי כך נפרש ג"כ אליבא דמהר"ם מרוטנבורג אמנם יש לדקדק שלא פי' הריב"ש אליבא דרי"ף ורמב"ם ההיא דמ"ס דתני בסיפ' וס"ת שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ דליכא לאוקמי בתפילין וגם לכאורה משמע דליכא מאן דפליג בהך מילתא אכן נראה לומר לדעת הרי"ף ורמב"ם ומהר"ם דס"ל דהך בבא אתי' נמי משום ר"מ ואתי לאשמועינן דאין חילוק בין כשדובקים טלאי על הנקבים שבעור כשהוא חדש עדיין כמו שרגילות להיות ובין לשדובקים אחר הקריעה כדי שלא תסלק אדעתך דדוקא כשדובקים על הנקב שנתהוה בעור בעודו שלם כמו שרגילות להיות נקבים בעורות בהא מתיר רשב"א משום ר"מ אבל היכי דנקרע אינו מתיר קמ"ל דלא מפלגינן אליבא דרשב"א במידי אבל לת"ק לעולם אסור וראיית מהר"ם לפי' הזה מדלא משכח תלמודא תקנתא אחר' א"כ אין להתיר בדבק כלל כמו שהשיב להרא"ש ז"ל מהר"ם ובודאי שזו היא דעת הרמב"ם והרי"ף ודלא כמ"ש מהרי"ק ז"ל ומ"ש עוד מהרי"ק ואף אמנם כי לפי הברייתא כו' עד ואין לומר דחדא קתני כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקי' בדבק דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין מאי אין ואין דקתני כו' יש לי תמיה על דבריו אלה וכי מאור הגדול כמותו אשר לפניו חשכה כאורה לא ראה דברי הרא"ש שכתב למעלה שדבריו מבוארי' להדיא שמפרש דחד' קתני וכמ"ש למעלה ומה שהקשה ע"ז דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין ע"ג מטלית לאשמועינן היתר כו' איכא למימ' דאי תני הכי ה"א דתרתי מילי קאמר חד' לאיסור וחד' להתיר כו' דאין דובקין בדבק לענין חיבור היריעה אשה אל אחותה ולכותבה ע"ג מטלית לאשמועינן היתר דמותר לכתוב ע"ג מטלית שדבוק על היריעה שבאמצע היריעה לפיכך תני אין דובקין ואין כותבין לאוריי' דכולה חדא קתני כלומר אין דובקין בדבק לענין שאין כותבין ע"ג המטלית ואף שמפרש דפליגי ת"ק ורשב"א משום ר"מ בס"ת שנקרע כו' ע"ש אינו ידוע מה זו הוכחה דהא אפשר לומר דה"ה בקלף כשר פליגי והא דקתני מטלית להודיעך כחו דרשב"א דכח דהתירא עדיף. גם מ"ש בסוף דבריו וז"ל ועוד כי מההיא דרבי"א דפ"ב דמגילה כו' ע"ש שהרי לפי מה שפירש כדמשמע מדברי הרא"ש דטעמי' דאיסור אינו אלא מפני דמגני' ביה קריעה א"כ ודאי דגרע בכתב על הטלאי מאלו לא נכתב עליו תדע דבנקרע ג' דלא יתפור לא מכשרינן ליה מהאי טעמא דלא גרע מאלו לא נכתב כלל דהא ודאי כיון שנכתב ומגני' גרע ה"ה כאן א"כ הוכחנו דאין שום ראיי' להתיר ואף מהרי"ק לא בא אלא לדחות ראיי' האוסר ובנדון דידן הוא טעות גמור אליבא דכ"ע שהרי אף מהרי"ק כתב דהיכא שנקרע גוף האות אעפ"י שהדבק מתקן פסול שהרי אין מוקפת גויל וכן בנדון דידן ודו"ק הקטן יואל:
'''סוף דבר''' אין נראה משום אחד מהפוסקים שיכשירו לכתוב על מקום הדבק כלל רק שמתירים לשום קלף על הקריעה לבד כשאין צריך לכתוב על הדבק ומשמע אבל היכי דצריך לכתוב על הדבק אסור וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וכדמשמע מדברי הרא"ש שהבאתי שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש קכ"ב שהשיב לדחות ראיית האסורין לכתוב על הדבק וכתב דהא דפירשו המפרשים דההיא דדובקים בדבק איירי היכי דנקרע לא למעוטי חסר נקטי דנוכל לומר ה"ה נקרע וחסר כו' וק"ל הלא אי אפשר לפרש כן דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו אבל ס"ת שנקרע מותר לדבק הקרעים יחד כיון שא"צ לכתוב על הדבק הרי לך דדוקא בנקרע ולא נחסר התיר וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וא"כ סתמא נפרש דככה היא דעת כל המפרשים אעפ"י שלא פירשו להדיא ומפני מה נפרש דפליגי בהא מלתא ומ"ש מהר"יק עוד ומאי דמייתי מר ראייה מספ' הטורים שאסור מהר"ם כו' מ"מ האי דקאמר ודובקו בדבק כו' קאי אס"ת שנקרע וכ"כ הסמ"ג וכן בסמ"ק כו' יש לתמוה על דבריו אהא דמייתי ראייה מסמ"ג וסמ"ק ליתיב תיובת' מר"יף והרמב"ם שלא כתבו ההיא דדובקו כל עיקר לענין ס"ת ובע"כ שהם מפרשים אותו ג"כ לענין תפילין וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ל"ה וז"ל והרי"ף והר"ם ז"ל לא הביאו כלל תיקון הדבק אפילו בתוך שלש וההי' דמ"ס ודירושלמי בתפילין היא שמצריך לדבק הפרשיות של יד בדבק או בקלף שכורך עלייהו ואם לא נהגו כן גם במ"ס ברייתא אחריתא דתני בה פלוגתא אי דבקי בדבק אי לא ולת"ק דברייתא אין דובקין בדבק ורשב"א משום ר"מ סבר דובקין בדבק ויחיד הוא עכ"ל הריב"ש א"כ בודאי כך נפרש ג"כ אליבא דמהר"ם מרוטנבורג אמנם יש לדקדק שלא פי' הריב"ש אליבא דרי"ף ורמב"ם ההיא דמ"ס דתני בסיפ' וס"ת שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ דליכא לאוקמי בתפילין וגם לכאורה משמע דליכא מאן דפליג בהך מילתא אכן נראה לומר לדעת הרי"ף ורמב"ם ומהר"ם דס"ל דהך בבא אתי' נמי משום ר"מ ואתי לאשמועינן דאין חילוק בין כשדובקים טלאי על הנקבים שבעור כשהוא חדש עדיין כמו שרגילות להיות ובין לשדובקים אחר הקריעה כדי שלא תסלק אדעתך דדוקא כשדובקים על הנקב שנתהוה בעור בעודו שלם כמו שרגילות להיות נקבים בעורות בהא מתיר רשב"א משום ר"מ אבל היכי דנקרע אינו מתיר קמ"ל דלא מפלגינן אליבא דרשב"א במידי אבל לת"ק לעולם אסור וראיית מהר"ם לפי' הזה מדלא משכח תלמודא תקנתא אחר' א"כ אין להתיר בדבק כלל כמו שהשיב להרא"ש ז"ל מהר"ם ובודאי שזו היא דעת הרמב"ם והרי"ף ודלא כמ"ש מהרי"ק ז"ל ומ"ש עוד מהרי"ק ואף אמנם כי לפי הברייתא כו' עד ואין לומר דחדא קתני כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקי' בדבק דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין מאי אין ואין דקתני כו' יש לי תמיה על דבריו אלה וכי מאור הגדול כמותו אשר לפניו חשכה כאורה לא ראה דברי הרא"ש שכתב למעלה שדבריו מבוארי' להדיא שמפרש דחד' קתני וכמ"ש למעלה ומה שהקשה ע"ז דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין ע"ג מטלית לאשמועינן היתר כו' איכא למימ' דאי תני הכי ה"א דתרתי מילי קאמר חד' לאיסור וחד' להתיר כו' דאין דובקין בדבק לענין חיבור היריעה אשה אל אחותה ולכותבה ע"ג מטלית לאשמועינן היתר דמותר לכתוב ע"ג מטלית שדבוק על היריעה שבאמצע היריעה לפיכך תני אין דובקין ואין כותבין לאוריי' דכולה חדא קתני כלומר אין דובקין בדבק לענין שאין כותבין ע"ג המטלית ואף שמפרש דפליגי ת"ק ורשב"א משום ר"מ בס"ת שנקרע כו' ע"ש אינו ידוע מה זו הוכחה דהא אפשר לומר דה"ה בקלף כשר פליגי והא דקתני מטלית להודיעך כחו דרשב"א דכח דהתירא עדיף. גם מ"ש בסוף דבריו וז"ל ועוד כי מההיא דרבי"א דפ"ב דמגילה כו' ע"ש שהרי לפי מה שפירש כדמשמע מדברי הרא"ש דטעמי' דאיסור אינו אלא מפני דמגני' ביה קריעה א"כ ודאי דגרע בכתב על הטלאי מאלו לא נכתב עליו תדע דבנקרע ג' דלא יתפור לא מכשרינן ליה מהאי טעמא דלא גרע מאלו לא נכתב כלל דהא ודאי כיון שנכתב ומגני' גרע ה"ה כאן א"כ הוכחנו דאין שום ראיי' להתיר ואף מהרי"ק לא בא אלא לדחות ראיי' האוסר ובנדון דידן הוא טעות גמור אליבא דכ"ע שהרי אף מהרי"ק כתב דהיכא שנקרע גוף האות אעפ"י שהדבק מתקן פסול שהרי אין מוקפת גויל וכן בנדון דידן ודו"ק הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלב
הזנה אוטומטית קלב


'''בלילה''' הראשונה של סוכות ירדו גשמי' והרבה מבני הקהילה לא אכלו בסוכה כל עיקר וברכו וקדשו בבתי החורף אם חייבי' לברך זמן ביום ראשון כשנכנסין בסוכה לישב בה אם לאו:
'''בלילה''' הראשונה של סוכות ירדו גשמי' והרבה מבני הקהילה לא אכלו בסוכה כל עיקר וברכו וקדשו בבתי החורף אם חייבי' לברך זמן ביום ראשון כשנכנסין בסוכה לישב בה אם לאו:
שורה 44: שורה 30:


'''עוד נראה בעיני''' דאפילו אם תמצא לומר דהזמן שבירך בביתו בשביל היום אינו פוטר זמן דסוכה והוא משום דכיון דאינו יושב בסוכה לא היתה כוונתו לברך אסוכה כי אם בשביל היום לחודה אפילו הכי אין לברך זמן למחר בשביל הסוכה והוא מטעם כיון דליל שני לפניו שצריך לחזור ולברך זמן בשביל היום ואז יהיה כוונתו לפטור גם זמן דסוכה אם כן למה יברך ביום ראשון ברכה לבטלה שאינו צריכה ואף על פי דלכתחילה צריך לברך אסוכה מיד בשעת מצוותו ולא יאחר אותה עד ליל שני כיון שאינו עושה כן אלא משום ספק ברכה לבטלה יכול לאחר אותה לכתחילה דהלא כאן איכא משום ספק ברכה לבטלה דאם יברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה הנה לדעת התו' והרא"ש והר"ן ורש"י ז"ל א"צ לברך ביום שני זמן כל עיקר דכי היכי דס"ל דכשמברך זמן אעשייתה תו לא צריך לברך זמן בשביל היום משום דסוכה מחמת החג קאתי' כו' ה"נ כשמברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה אפילו הוא חול פוטר לזמן הבא בשביל היום דאעפ"י דכשהוא חול אינו לא שעת עשיי' ולא שעת מצותו. מ"מ כיון דבירך בשביל היום בשעה שישב בסוכה לשם מצות עדיף טפי מאלו בירך בשאר יומי דחול לאחר עשיי' כדכת' הרא"ש להדי' אנטילה דלולב דמה"ט א"צ לברך זמן ביום שני אנטילה דלולב ע"ש ונדון דידן נמי דכוותי' היא הלכך טוב לאחר זמן הבא בשביל הסוכה עד הלילה ותדע דהכי הוא שהרי ודאי יש להקשות מאי היה דעתי' דרב כהנא דקא מסדר להו אכסא הא ודאי משמע מברייתא דלכתחילה עיקר הברכה היא בשעת עשיית הסוכה וא"כ למה היה מאחר הברכה וקא עבר עליה לכתחילה אלא בע"כ דהי' מסופק אם יהיה צריך לחזור ולברך בשביל היום וכסברת רש"י ותוס' והנמשכי' אחריהם מ"מ אינו בהידור שיקדשו על היום ולא יברך שהחיינו כמו שמברך בכל שאר י"ט ומפני ההידור ושלא לחלק בין י"ט לי"ט הוה קא מאחר לה ומסדר להו אכסא. א"כ כ"ש נדון דידן דאיכא משום ספק ברכה לבטלה דפשיטא דיש לאחר אותה עד הלילה והראב"ד ז"ל שפסק דמברך למחר מיירי לדידהו דאינו נוהגים י"ט אלא יום אחד הלכך צריך לברך למחר זמן אסוכה. אבל לדידן דאיכא ליל שני לפניו אף הראב"ד מודה דאין לברך זמן למחר ביום ראשון אלא מאחר אותה עד הלילה מיהו לפי זה אם גם בליל שני היו יורדין גשמים ולא היה אוכל בסוכה כל עיקר ומקדש בביתו היה צריך לברך זמן ביום שני אסוכה אכן למאי שכתבנו ראשונה דלדעת רש"י ותוספ' והנמשכים אחריהם דזמן דסוכה פוטר לזמן הבא בשביל היום ה"נ הזמן הבא בשביל היום פוטר לזמן דסוכה לפ"ז אפי' ירדו גשמים כל שני הלילות והיה מקדש ומברך בביתו א"צ לברך זמן אסוכה דכללא כיילינהו במילי דברכות דספק ברכות להקל והלכך כיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא אין לאדם להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ואע"פי דמהר"ם איסרליש נמשך בהגהותיו אחר דברי מהר"ן בשם הראב"ד אנן לא שמיע לן הכי וכדבריו נראה לן דאיכא רבואתא טובא דמשמע להו דאין לברך והכי נקטינן הנראה לפע"ד הקטן יואל:
'''עוד נראה בעיני''' דאפילו אם תמצא לומר דהזמן שבירך בביתו בשביל היום אינו פוטר זמן דסוכה והוא משום דכיון דאינו יושב בסוכה לא היתה כוונתו לברך אסוכה כי אם בשביל היום לחודה אפילו הכי אין לברך זמן למחר בשביל הסוכה והוא מטעם כיון דליל שני לפניו שצריך לחזור ולברך זמן בשביל היום ואז יהיה כוונתו לפטור גם זמן דסוכה אם כן למה יברך ביום ראשון ברכה לבטלה שאינו צריכה ואף על פי דלכתחילה צריך לברך אסוכה מיד בשעת מצוותו ולא יאחר אותה עד ליל שני כיון שאינו עושה כן אלא משום ספק ברכה לבטלה יכול לאחר אותה לכתחילה דהלא כאן איכא משום ספק ברכה לבטלה דאם יברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה הנה לדעת התו' והרא"ש והר"ן ורש"י ז"ל א"צ לברך ביום שני זמן כל עיקר דכי היכי דס"ל דכשמברך זמן אעשייתה תו לא צריך לברך זמן בשביל היום משום דסוכה מחמת החג קאתי' כו' ה"נ כשמברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה אפילו הוא חול פוטר לזמן הבא בשביל היום דאעפ"י דכשהוא חול אינו לא שעת עשיי' ולא שעת מצותו. מ"מ כיון דבירך בשביל היום בשעה שישב בסוכה לשם מצות עדיף טפי מאלו בירך בשאר יומי דחול לאחר עשיי' כדכת' הרא"ש להדי' אנטילה דלולב דמה"ט א"צ לברך זמן ביום שני אנטילה דלולב ע"ש ונדון דידן נמי דכוותי' היא הלכך טוב לאחר זמן הבא בשביל הסוכה עד הלילה ותדע דהכי הוא שהרי ודאי יש להקשות מאי היה דעתי' דרב כהנא דקא מסדר להו אכסא הא ודאי משמע מברייתא דלכתחילה עיקר הברכה היא בשעת עשיית הסוכה וא"כ למה היה מאחר הברכה וקא עבר עליה לכתחילה אלא בע"כ דהי' מסופק אם יהיה צריך לחזור ולברך בשביל היום וכסברת רש"י ותוס' והנמשכי' אחריהם מ"מ אינו בהידור שיקדשו על היום ולא יברך שהחיינו כמו שמברך בכל שאר י"ט ומפני ההידור ושלא לחלק בין י"ט לי"ט הוה קא מאחר לה ומסדר להו אכסא. א"כ כ"ש נדון דידן דאיכא משום ספק ברכה לבטלה דפשיטא דיש לאחר אותה עד הלילה והראב"ד ז"ל שפסק דמברך למחר מיירי לדידהו דאינו נוהגים י"ט אלא יום אחד הלכך צריך לברך למחר זמן אסוכה. אבל לדידן דאיכא ליל שני לפניו אף הראב"ד מודה דאין לברך זמן למחר ביום ראשון אלא מאחר אותה עד הלילה מיהו לפי זה אם גם בליל שני היו יורדין גשמים ולא היה אוכל בסוכה כל עיקר ומקדש בביתו היה צריך לברך זמן ביום שני אסוכה אכן למאי שכתבנו ראשונה דלדעת רש"י ותוספ' והנמשכים אחריהם דזמן דסוכה פוטר לזמן הבא בשביל היום ה"נ הזמן הבא בשביל היום פוטר לזמן דסוכה לפ"ז אפי' ירדו גשמים כל שני הלילות והיה מקדש ומברך בביתו א"צ לברך זמן אסוכה דכללא כיילינהו במילי דברכות דספק ברכות להקל והלכך כיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא אין לאדם להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ואע"פי דמהר"ם איסרליש נמשך בהגהותיו אחר דברי מהר"ן בשם הראב"ד אנן לא שמיע לן הכי וכדבריו נראה לן דאיכא רבואתא טובא דמשמע להו דאין לברך והכי נקטינן הנראה לפע"ד הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלג
הזנה אוטומטית קלג


'''במקום''' צומת הגידין לא הי' שום נפוח ולא צרורות דם והגידין ניכרין רק שתחת הגידין נצרר הדם ואמר מורה אחד דכשר משום שצריך להיות נצרר הדם או נפוח על הגידין עד שאין ניכרין וכן משמע באו"ה בהדי' שכתב נצרר עליהן טריפה. וזה אינו דאו"ה חומרא אתי לאשמעינן דאפי' לא נצרר רק עליהן בלבד כמו שרגילות הוא מחמת קשירה א"ה טריפה אעפ"י שלא נכנס המכה בעובי הרגל. ואין צ"ל אם הדם נצרר בעובי הרגל או סביב לה ולדידך הכי הל"ל ונצרר הדם טריפה אם הוא עליהן ועוד דאו"ה דקאמר ונצרר הדם פירושו או נצרר דאין טעם להחמיר בנפוח ונצרר טפי מנפוח או נצרר דכיון דאיכא ריעותה במקום צ"ה ועוד מדכתב רק נפוח ונצרר מאי רק אם היה מדבר בדאיכא תרתי לריעות'. אלא בע"כ או נצרר קאמר והשתא כיון דבנפוח פשיטא שאין לחלוק בין עליהן לתחתיהן דכוותי' בנצרר הדם אין חילק ואדרבא תחתיהן יש להחמיר טפי כדפרישית ועיין ברש"ל הקטן יואל:
'''במקום''' צומת הגידין לא הי' שום נפוח ולא צרורות דם והגידין ניכרין רק שתחת הגידין נצרר הדם ואמר מורה אחד דכשר משום שצריך להיות נצרר הדם או נפוח על הגידין עד שאין ניכרין וכן משמע באו"ה בהדי' שכתב נצרר עליהן טריפה. וזה אינו דאו"ה חומרא אתי לאשמעינן דאפי' לא נצרר רק עליהן בלבד כמו שרגילות הוא מחמת קשירה א"ה טריפה אעפ"י שלא נכנס המכה בעובי הרגל. ואין צ"ל אם הדם נצרר בעובי הרגל או סביב לה ולדידך הכי הל"ל ונצרר הדם טריפה אם הוא עליהן ועוד דאו"ה דקאמר ונצרר הדם פירושו או נצרר דאין טעם להחמיר בנפוח ונצרר טפי מנפוח או נצרר דכיון דאיכא ריעותה במקום צ"ה ועוד מדכתב רק נפוח ונצרר מאי רק אם היה מדבר בדאיכא תרתי לריעות'. אלא בע"כ או נצרר קאמר והשתא כיון דבנפוח פשיטא שאין לחלוק בין עליהן לתחתיהן דכוותי' בנצרר הדם אין חילק ואדרבא תחתיהן יש להחמיר טפי כדפרישית ועיין ברש"ל הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלד
הזנה אוטומטית קלד


'''מאלהא''' רבא שלמא רבא לגבר' רבא ויקירא מרגניתא דלית בי' טימא שפירא איש חי רב פעלים גברא בכולו ר"מ ואב"ד מוהר"ר ר' יואל נרו יאיר. מכתב גלילת יד דמכ"ת הנקיי' הגיעוני אשר בדקני בי מר בשני דברים חד' מ"ש בתשובת הרשב"א והביאו מור"ם ז"ל בערבות דשאילת חפץ והשני במה שנוהגים לפסול האתרוגי' הנקראים גר"צי והנה אף שידעתי שכל רז לא אנס למכ"ת ומה אדע שלא תדע בפרט בעת כזאת שאני טרוד מאוד בעניני' הנולדים והתחדשות נוסף על התמידין כסדרן ובפרט בפני היום הגדול והנורא מ"מ ברוב אהבה בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת ואמרתי לחוות דעתי הקלושה ואשיב על ראשון ראשון בס"ד. ואומר על הראשון אשר תמה מ"כ על מ"ו רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' קכ"ט ס"ח בסתם שהשואל חפץ מחבירו באם לא יחזירנו לזמן פלוני אתן לך כך וכך והעמיד לו ערב בעד הדמים אעפ"י שלגבי השואל הוי אסמכת' ופטור הערב חייב לשלם עכ"ל ומשמע דס"ל דחייב הערב אפילו לא נשתעבד בקנין מטעם דכל ערבות הוי כאסמכתא וקשה היאך יתחייב הערב כשהלוה פטור הלא אמרינן בפ' יש בכור גבי ב' יוסף כו' מי איכא מידי דלהלוה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והא קי"ל דלא יפרע מן הערב תחילה וכ"כ ר"ת והרא"ש בשמו בפ' הכותב בההוא דהמוכר שמכר שט"ח וחזר ומחלו ועל הרשב"א שכתב ג"כ בתשובה שחייב הערב אף שפטור השואל אין לדמות שהו' לא כ"כ אלא כשנתערב הערב בקנין ואז אמרינן דל הערבות מהכא נשאר עליו החיוב שנשתעבד בקנין ע"כ תורף תמיהת דמעכ"ת ועל תמיהתו וישובו דכתב אני תמה דא"כ למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמחייב משום ערב בלא ערב נמי ליחייב משום קניינו ואשר כתב דמשום דלא מטי הנאה הוצרך לומר דחייב דומי' דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת בפ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב בו עתה ואע"פ שאין לו עתה נכסי' והובא בטור ח"מ בסי' ס' גם לפירוש ר"י בהא דר' יוחנן ור"ל בפ' הנושא במי שבא להתחייב נפשו באומר לחבירו מנה בשטר אני חייב לך ולא כתב לא שטר ולא קנה לו בקנין ולא אמר בל' הודאה אלא שאמר בשטר לפי' הרמב"ם והרמ"ה דר"ל אמר פטר ור"י אמר חייב ולפי' ר"ת מיירי דלא אמר בשטר' אלא שכתב לו כן בכתיבה ואף על פי שלא כתב בו הודאה וגם לא היה בו קנין ואפ"ה ס"ל לר"י דמתחייב אף שלא היה ח"ל כבר וקי"ל כוותי' וכמ"ש בטור סי' מ' וכת' המ"מ ששיטת הרמב"ן והרשב"א היא כר"פ ואע"ג שהרמב"ם סיים בלשונו וכתב גם שם כמו שנשתעבד הערב היינו דווקא בשלא היה שם קנין אלא כתיבת ידו מתחייב בלא הודאה ומייתי ראי' מערב היוצא קודם חיתום שטרות וכמו שמוכרח לפרש שם אבל בשקנה לא בקנין כ"ע ס"ל דנתחייב לו בתורת חליפין דבההוא הנאה דקיבל ממנו טפח מסודרו הקנה לו נגדו נכסיו שיהיו משועבדי' לו בעד הסך כפי מה שנתחייב לו ועוד דא"כ ראייתו דהרשב"א מההוא דתנן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודש' הוא ראי' לסתור דהא שם מקודשת אפילו בלא קנין כדאי' התם בקידושין וכדין ערב בשעת מתן מעות וכדמוכח בטור א"ע סי' קצ"א ועוד דא"כ למה סתם הרשב"א וכתב שיתחייב הערב כיון שקיבל עליו בקנין אפי' לפי ישוב דכ"ת לא נשתעבד אלא באסמכתא דאמר אם לא יפרע לך הוא אני אפרע לך וקנין באסמכת' אינו כלום עד שיהא בב"ד חשוב או במעכשיו לכל מר כדאי' ליה. כמבואר בח"מ סי' ר"ז ובסי' נ"ג:
'''מאלהא''' רבא שלמא רבא לגבר' רבא ויקירא מרגניתא דלית בי' טימא שפירא איש חי רב פעלים גברא בכולו ר"מ ואב"ד מוהר"ר ר' יואל נרו יאיר. מכתב גלילת יד דמכ"ת הנקיי' הגיעוני אשר בדקני בי מר בשני דברים חד' מ"ש בתשובת הרשב"א והביאו מור"ם ז"ל בערבות דשאילת חפץ והשני במה שנוהגים לפסול האתרוגי' הנקראים גר"צי והנה אף שידעתי שכל רז לא אנס למכ"ת ומה אדע שלא תדע בפרט בעת כזאת שאני טרוד מאוד בעניני' הנולדים והתחדשות נוסף על התמידין כסדרן ובפרט בפני היום הגדול והנורא מ"מ ברוב אהבה בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת ואמרתי לחוות דעתי הקלושה ואשיב על ראשון ראשון בס"ד. ואומר על הראשון אשר תמה מ"כ על מ"ו רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' קכ"ט ס"ח בסתם שהשואל חפץ מחבירו באם לא יחזירנו לזמן פלוני אתן לך כך וכך והעמיד לו ערב בעד הדמים אעפ"י שלגבי השואל הוי אסמכת' ופטור הערב חייב לשלם עכ"ל ומשמע דס"ל דחייב הערב אפילו לא נשתעבד בקנין מטעם דכל ערבות הוי כאסמכתא וקשה היאך יתחייב הערב כשהלוה פטור הלא אמרינן בפ' יש בכור גבי ב' יוסף כו' מי איכא מידי דלהלוה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והא קי"ל דלא יפרע מן הערב תחילה וכ"כ ר"ת והרא"ש בשמו בפ' הכותב בההוא דהמוכר שמכר שט"ח וחזר ומחלו ועל הרשב"א שכתב ג"כ בתשובה שחייב הערב אף שפטור השואל אין לדמות שהו' לא כ"כ אלא כשנתערב הערב בקנין ואז אמרינן דל הערבות מהכא נשאר עליו החיוב שנשתעבד בקנין ע"כ תורף תמיהת דמעכ"ת ועל תמיהתו וישובו דכתב אני תמה דא"כ למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמחייב משום ערב בלא ערב נמי ליחייב משום קניינו ואשר כתב דמשום דלא מטי הנאה הוצרך לומר דחייב דומי' דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת בפ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב בו עתה ואע"פ שאין לו עתה נכסי' והובא בטור ח"מ בסי' ס' גם לפירוש ר"י בהא דר' יוחנן ור"ל בפ' הנושא במי שבא להתחייב נפשו באומר לחבירו מנה בשטר אני חייב לך ולא כתב לא שטר ולא קנה לו בקנין ולא אמר בל' הודאה אלא שאמר בשטר לפי' הרמב"ם והרמ"ה דר"ל אמר פטר ור"י אמר חייב ולפי' ר"ת מיירי דלא אמר בשטר' אלא שכתב לו כן בכתיבה ואף על פי שלא כתב בו הודאה וגם לא היה בו קנין ואפ"ה ס"ל לר"י דמתחייב אף שלא היה ח"ל כבר וקי"ל כוותי' וכמ"ש בטור סי' מ' וכת' המ"מ ששיטת הרמב"ן והרשב"א היא כר"פ ואע"ג שהרמב"ם סיים בלשונו וכתב גם שם כמו שנשתעבד הערב היינו דווקא בשלא היה שם קנין אלא כתיבת ידו מתחייב בלא הודאה ומייתי ראי' מערב היוצא קודם חיתום שטרות וכמו שמוכרח לפרש שם אבל בשקנה לא בקנין כ"ע ס"ל דנתחייב לו בתורת חליפין דבההוא הנאה דקיבל ממנו טפח מסודרו הקנה לו נגדו נכסיו שיהיו משועבדי' לו בעד הסך כפי מה שנתחייב לו ועוד דא"כ ראייתו דהרשב"א מההוא דתנן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודש' הוא ראי' לסתור דהא שם מקודשת אפילו בלא קנין כדאי' התם בקידושין וכדין ערב בשעת מתן מעות וכדמוכח בטור א"ע סי' קצ"א ועוד דא"כ למה סתם הרשב"א וכתב שיתחייב הערב כיון שקיבל עליו בקנין אפי' לפי ישוב דכ"ת לא נשתעבד אלא באסמכתא דאמר אם לא יפרע לך הוא אני אפרע לך וקנין באסמכת' אינו כלום עד שיהא בב"ד חשוב או במעכשיו לכל מר כדאי' ליה. כמבואר בח"מ סי' ר"ז ובסי' נ"ג:
שורה 66: שורה 44:


'''והשנית''' דאף אם נאמר דמיירי אף בפסק עמו יותר משוויה מכל מקום דלמא קיימא לן דכליו של בעל הבית אין בהם משום אונאה כדאיתא בפרק הזהב וכן כתב חושן משפט סימן רכ"ז ונראה דמשום הכי דקדק מורי ורבי ר"מ וכתב מי ששאל חפץ מחבירו ולא סתם מי שלוה מחבירו על מנת לשלם לו לזמן פלונית ואם לא ישלם לו כו' בשלמא הרשב"א יש לומר דכתב כך משום דמעשה שהיה כך היה מה שאם כן מורי ורבי ר"מ דכתב דינא אלא חפץ דווקא נקט ומטעם דכתבתי ודוק והבית יוסף דלא נקט בלשון חפץ לא כתב גם כך וכך ומה שכתב הבית יוסף זכרו לברכה והתנה תנאה שהוא אסמכתא רצה לומר התנאי שהתנה היה דרך אסמכתא כגון דאמר אם לא אעבוד אשלם לך במיטבא ולא אמר לשון מעכשיו או קנין בבית דין חשוב או על מנת שהן עניינים המבטלים האסמכתא וק"ל ובדרך זה שכתב הרשב"א בתשובתו הנזכר לעיל נראה לי ליישב על דרך זה תמיהת הבית יוסף שתמה על דברי בעל תרומה שער ל"ה שהביא בית יוסף שם מיד תשובת הרשב"א הנזכר לעיל שכתב אם לא התנה פירוש המלוה ישראל שהלוה לגוי בערב ישראל עם הערב שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר לו נפרעתי כיון שהגוי אומר פרעתי הערב פטור דינו כאשר ערבות בישראל וידו דמלוה על התחתונה מאחר דלא התנה עמו אבל אם יכפור העכומ"ז עיקר המלוה ואומר להד"ם והערב מודה שהלווהו והוא היה ערב דבר זה צריך עיון עכ"ל ב"ת וכתב עליו ב"י ז"ל ואינו יודע מה נסתפק לו דהא כיון שאומר להד"ם הרי הוא מודה שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל ב"י וגם מור"ם הביא ב"ת ותמיהות ב"י אות באות בד"מ שלו והיה נ"ל ליישב תמיהתם ולומר דנסתפק ב"ת בזה אם נאמר דהערב פטור כיון דאמרו מי איכא מידי דהלוה פטור והערב חייב ומשום דנפרעין מהלוה תחילה לא שעבד הערב נפשו מתחילה כ"א אדעתי' דהכי או נאמר דשאני הכא דכל הערב בעדו יודע ששפתי עובדי כוכבים ומזלות דבר שקר וה"ל כאלו גמר מתחילה ושעבד נפשו דאף שיכפור העובדי כוכבים ומזלות כיון שהוא יודע שהלוה ישלם ודוקא כשאומר העובדי כוכבים ומזלות הלוה פרעתי קאמר ברישא דפטור משום דשם אין הערב יודע האמת דיכול להיות דבאמת פרע והנה נתברר ממ"ש דהדין עם הב"י ומור"ם שלא הזכירו קנין בדבריהם בחיוב הערב אף במקום שהלוה פטור ונשאר עלינו ליתן טעם למה כתב הרשב"א דהיה קנין בדבר ודוחק לומר שכ"כ משום דהמעשה שהי' כך היה דא"כ לא הל"ל כך במה שהשיב לו כמו שכתב בהתשובה. אבל הערב חייב שהרי חייב נפשו בקנין. ונראה ליישב ולומר דהמעשה היה דהעמיד השואל הערב אחר שכבר שאל לו והוה כערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין ומיהו בקנין בעצמו סגי ולא בעינן קנין בב"ד חשוב ולא מעכשיו כמבואר שם בר"ס קכ"ט וכן קצת משמע ל' השאלה הנ"ל שם דכתוב ראובן השאיל חפץ לשמעון כו' ואח"כ אמר ולוי נעשה ערב דמשמע דשאלה הית' בלא ערבות הקטן פלק:
'''והשנית''' דאף אם נאמר דמיירי אף בפסק עמו יותר משוויה מכל מקום דלמא קיימא לן דכליו של בעל הבית אין בהם משום אונאה כדאיתא בפרק הזהב וכן כתב חושן משפט סימן רכ"ז ונראה דמשום הכי דקדק מורי ורבי ר"מ וכתב מי ששאל חפץ מחבירו ולא סתם מי שלוה מחבירו על מנת לשלם לו לזמן פלונית ואם לא ישלם לו כו' בשלמא הרשב"א יש לומר דכתב כך משום דמעשה שהיה כך היה מה שאם כן מורי ורבי ר"מ דכתב דינא אלא חפץ דווקא נקט ומטעם דכתבתי ודוק והבית יוסף דלא נקט בלשון חפץ לא כתב גם כך וכך ומה שכתב הבית יוסף זכרו לברכה והתנה תנאה שהוא אסמכתא רצה לומר התנאי שהתנה היה דרך אסמכתא כגון דאמר אם לא אעבוד אשלם לך במיטבא ולא אמר לשון מעכשיו או קנין בבית דין חשוב או על מנת שהן עניינים המבטלים האסמכתא וק"ל ובדרך זה שכתב הרשב"א בתשובתו הנזכר לעיל נראה לי ליישב על דרך זה תמיהת הבית יוסף שתמה על דברי בעל תרומה שער ל"ה שהביא בית יוסף שם מיד תשובת הרשב"א הנזכר לעיל שכתב אם לא התנה פירוש המלוה ישראל שהלוה לגוי בערב ישראל עם הערב שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר לו נפרעתי כיון שהגוי אומר פרעתי הערב פטור דינו כאשר ערבות בישראל וידו דמלוה על התחתונה מאחר דלא התנה עמו אבל אם יכפור העכומ"ז עיקר המלוה ואומר להד"ם והערב מודה שהלווהו והוא היה ערב דבר זה צריך עיון עכ"ל ב"ת וכתב עליו ב"י ז"ל ואינו יודע מה נסתפק לו דהא כיון שאומר להד"ם הרי הוא מודה שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל ב"י וגם מור"ם הביא ב"ת ותמיהות ב"י אות באות בד"מ שלו והיה נ"ל ליישב תמיהתם ולומר דנסתפק ב"ת בזה אם נאמר דהערב פטור כיון דאמרו מי איכא מידי דהלוה פטור והערב חייב ומשום דנפרעין מהלוה תחילה לא שעבד הערב נפשו מתחילה כ"א אדעתי' דהכי או נאמר דשאני הכא דכל הערב בעדו יודע ששפתי עובדי כוכבים ומזלות דבר שקר וה"ל כאלו גמר מתחילה ושעבד נפשו דאף שיכפור העובדי כוכבים ומזלות כיון שהוא יודע שהלוה ישלם ודוקא כשאומר העובדי כוכבים ומזלות הלוה פרעתי קאמר ברישא דפטור משום דשם אין הערב יודע האמת דיכול להיות דבאמת פרע והנה נתברר ממ"ש דהדין עם הב"י ומור"ם שלא הזכירו קנין בדבריהם בחיוב הערב אף במקום שהלוה פטור ונשאר עלינו ליתן טעם למה כתב הרשב"א דהיה קנין בדבר ודוחק לומר שכ"כ משום דהמעשה שהי' כך היה דא"כ לא הל"ל כך במה שהשיב לו כמו שכתב בהתשובה. אבל הערב חייב שהרי חייב נפשו בקנין. ונראה ליישב ולומר דהמעשה היה דהעמיד השואל הערב אחר שכבר שאל לו והוה כערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין ומיהו בקנין בעצמו סגי ולא בעינן קנין בב"ד חשוב ולא מעכשיו כמבואר שם בר"ס קכ"ט וכן קצת משמע ל' השאלה הנ"ל שם דכתוב ראובן השאיל חפץ לשמעון כו' ואח"כ אמר ולוי נעשה ערב דמשמע דשאלה הית' בלא ערבות הקטן פלק:


הזנה אוטומטית קלה
הזנה אוטומטית קלה


'''ואשר''' תמה כ"ת אשר עלה על דעתו לפסול אתרוג המורכב שקורין גר"צי וכתב שמצא בתשובת כתיבת יד שהכשירו ושגם ראה לפניו שנהגו בהן היתר מעולם וגם כתב להוכיח שהן כשירין ומדמצינו במשנה פ' לולב גזול כתוב שאתרוג של ערלה פסול ולא הזכירו ג"כ של כלאי' וגם הטעם דלשם שפסלו בערלה משום דאסור לאכלו ואינו שוה פרוטה ולא קרינן ביה לכם וזה לא שייך בכלאים ותו מדאיצטרך או כשב למעט כלאים במוקדשין ממילא היכא דליכא קרא כמו באתרוג מהיכי תיתי לפוסלו וכו' ותו מדפי' רש"י בפ' משוח מלחמה דבמרכב ענף מהאילן לתוך נקב שבאילן נושא הגוף פירי ממין אותו שנוטל הימנו עכ"ל תו אף תמיהת מכ"ת ואני אומר שלע"ד אין מכל אלה טעם וסברא להכשירן במחילה על הראשון שכתב כ"ת מדלא כתבו פסול של כלאי' כמ"ש הערלה מה ענין זה אצל זה דבערלה הוצרכו לכתוב שהוא פסול אע"ג דהוא אתרוג גמור וה"א כיון דמצות לאו להנות נתנו שיהיה יוצא בו קמ"ל כיון דכתיב ולקחתם לכם בענין שיהיה ראוי לנו כדאי' במ"מ ד' ל"ה אבל בהרכב של אתרוג באילן של רימון או בתוך אילן שקורין לימונ"א או איפכא לא הוצרכו לחז"ל למנותם בכלל הפסולו' כי פסול זה הוא בכלל מה שאמר שם בפ' לולב הגזול ריש ד' ל"ה ת"ר פרי עץ הדר שטעם עיצו ופריו שוה וזה אתרוג ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר שדר באילן משנה לשנה ר' אומר אל תיקרי הדר אלא הדירי בן עזאי אמר כו' עו' אמרו שם ד' ל"א ז"ל אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא פיר' ולא רימון פשיטא. מ"ד ליתא כי היכי דלא לשכח אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבה. דאיכא אתרוג ואתי למישר' עכ"ל ומדהאריך התנא וכתב פריש ורמון וד"א י"ל דאת' לאשמעינן דאפילו יש בו מין אחר מאיזה צד שיהיה כגון בהרכבה ג"כ אסור ואשר כ"ת כתב דמדאיצטרך קרא לאסור כלאים בקדשים כולי אין זה ראייה כלל דשם לא הוצרך קרא אלא ללמדינו דאף שכל אחד ממין שנתהווה ממנו הכלאי' הוא כשר לקרבן מ"מ כשנרכבו יחד כגון עז וכבש ונולד מהן מיעט אותן הכתוב שפסול לקרבן וכשר להדיוט משא"כ בהרכבת נדון דידן שהמין האחד הוא פסול לברך עליו כלל וכלל. ובד"א כשנרכבו שני מיני אילנות דאתרוגי' יחד הוא דכשר כגון שהרכיבו ענף האילן שפירותיו דקין וקטני' לתוך האילן שפירותיו גסין והכל ממין אתרוג אחד כמו שמצינו שחז"ל אמרו שעשרה מיני ארזי' הם י"ל נמי ששני מיני אתרוגי' הן וזהו ודאי דכשר כשהרכיבן זה בזה אע"פי שגם שם מרכיב עליהן בכיוצא בזה וכדתנן בפ' משוח מלחמה דף מ"ג ואפשר שמזה מיירי אותו תשובה שכתב כ"ת שמצא כתוב בקיצור להתיר ומ"מ הרכיב שני ענייני' יחד וכתב להכשיר האתרוגי' המורכבי' שקורין גר"צי וכותבין בחד' מתנית' להתיר ולא היא לפע"ד כי מעולם שמעתי לפסול האתרוגים שנקראו גר"צי ונקראין גר"צי ע"ש המקום ובאותו מקום נוהגין להרכיב מין אתרוג בשאינו מין אתרוג כלל:
'''ואשר''' תמה כ"ת אשר עלה על דעתו לפסול אתרוג המורכב שקורין גר"צי וכתב שמצא בתשובת כתיבת יד שהכשירו ושגם ראה לפניו שנהגו בהן היתר מעולם וגם כתב להוכיח שהן כשירין ומדמצינו במשנה פ' לולב גזול כתוב שאתרוג של ערלה פסול ולא הזכירו ג"כ של כלאי' וגם הטעם דלשם שפסלו בערלה משום דאסור לאכלו ואינו שוה פרוטה ולא קרינן ביה לכם וזה לא שייך בכלאים ותו מדאיצטרך או כשב למעט כלאים במוקדשין ממילא היכא דליכא קרא כמו באתרוג מהיכי תיתי לפוסלו וכו' ותו מדפי' רש"י בפ' משוח מלחמה דבמרכב ענף מהאילן לתוך נקב שבאילן נושא הגוף פירי ממין אותו שנוטל הימנו עכ"ל תו אף תמיהת מכ"ת ואני אומר שלע"ד אין מכל אלה טעם וסברא להכשירן במחילה על הראשון שכתב כ"ת מדלא כתבו פסול של כלאי' כמ"ש הערלה מה ענין זה אצל זה דבערלה הוצרכו לכתוב שהוא פסול אע"ג דהוא אתרוג גמור וה"א כיון דמצות לאו להנות נתנו שיהיה יוצא בו קמ"ל כיון דכתיב ולקחתם לכם בענין שיהיה ראוי לנו כדאי' במ"מ ד' ל"ה אבל בהרכב של אתרוג באילן של רימון או בתוך אילן שקורין לימונ"א או איפכא לא הוצרכו לחז"ל למנותם בכלל הפסולו' כי פסול זה הוא בכלל מה שאמר שם בפ' לולב הגזול ריש ד' ל"ה ת"ר פרי עץ הדר שטעם עיצו ופריו שוה וזה אתרוג ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר שדר באילן משנה לשנה ר' אומר אל תיקרי הדר אלא הדירי בן עזאי אמר כו' עו' אמרו שם ד' ל"א ז"ל אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא פיר' ולא רימון פשיטא. מ"ד ליתא כי היכי דלא לשכח אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבה. דאיכא אתרוג ואתי למישר' עכ"ל ומדהאריך התנא וכתב פריש ורמון וד"א י"ל דאת' לאשמעינן דאפילו יש בו מין אחר מאיזה צד שיהיה כגון בהרכבה ג"כ אסור ואשר כ"ת כתב דמדאיצטרך קרא לאסור כלאים בקדשים כולי אין זה ראייה כלל דשם לא הוצרך קרא אלא ללמדינו דאף שכל אחד ממין שנתהווה ממנו הכלאי' הוא כשר לקרבן מ"מ כשנרכבו יחד כגון עז וכבש ונולד מהן מיעט אותן הכתוב שפסול לקרבן וכשר להדיוט משא"כ בהרכבת נדון דידן שהמין האחד הוא פסול לברך עליו כלל וכלל. ובד"א כשנרכבו שני מיני אילנות דאתרוגי' יחד הוא דכשר כגון שהרכיבו ענף האילן שפירותיו דקין וקטני' לתוך האילן שפירותיו גסין והכל ממין אתרוג אחד כמו שמצינו שחז"ל אמרו שעשרה מיני ארזי' הם י"ל נמי ששני מיני אתרוגי' הן וזהו ודאי דכשר כשהרכיבן זה בזה אע"פי שגם שם מרכיב עליהן בכיוצא בזה וכדתנן בפ' משוח מלחמה דף מ"ג ואפשר שמזה מיירי אותו תשובה שכתב כ"ת שמצא כתוב בקיצור להתיר ומ"מ הרכיב שני ענייני' יחד וכתב להכשיר האתרוגי' המורכבי' שקורין גר"צי וכותבין בחד' מתנית' להתיר ולא היא לפע"ד כי מעולם שמעתי לפסול האתרוגים שנקראו גר"צי ונקראין גר"צי ע"ש המקום ובאותו מקום נוהגין להרכיב מין אתרוג בשאינו מין אתרוג כלל:


'''ואשר''' כתב כ"ת ראיי' פרש"י דפ' משוח מלחמה דכתב כשמרכיבין אזי נושא פירות מאותו מין שניטל ממנו. וא"כ מין אתרוג הוא כמין הענף של האתרוג הנרכב שגדלי' בו הגר"צי לא שייך זה בנדון דידן דהמראה והטעם והריח מכחיש זה דלא מין אתרוג הוא דאין לו מראה אתרוג מצד עצמו. וגם בעוקץ שקורין שטי"ל נשתנה גידולו כאשר קבלתי שהן נבדקי' ונכרים בו שכל הגר"צי הן דקין וירוקין וגם גדולים הוא בשוה כמעט לעולם מש"כ של אתרוג. וגם שהגרעיני' של הגר"צי אינם מגודלים מעין הגרעונין של אתרוג וגם הטעם באכילתן אינו שוה אלא טעמו כמעט כמין פרי אשר נרכב בו וגם הריח אין בו כמו בשל אתרוג וגם לדעתי אינו בכלל התוארי' שאמרו עליו פרי עץ הדר לכל מר כדאי' ליה כנ"ל והא דפירש"י דנושא ממין אותו ענף שהורכב. צ"ל אחד מתרתי חדא די"ל ממין קאמר דהיינו מקצתיו ולא כולו והשני דמה דאמר שהגר"צי שמביאין בארצות הללו שהרכיבו ענף של אתרוג בשל רימון או לימונ"ש יכול להיות איפכא שהרכיב של רימ"ן או לימ"ן באילן של אתרוג ונתתי לבי עתה מחדש לשאל הזקינים ואשר היו מנהיגי' בקהילות גדולת ועסקו באתרוגי' ואמרו שמעולם שמעו לפוסלם ועוד דהרי איתא שם בפ' משוח מלחמה על ילד' שהורכב בזקינה שפטור מן הערלה שילדה הנרכב אזלא בתר הזקינה שכבר עמד הזקינה בקרקע יותר מג' שנים ואשר כתב כ"ת דשאני התם דכתיב ונטעתם דאזלינן בתר נטיעה אין זה מוכרח דאם כן לא הוי לי' לסתום אלא לפרש וכ"ש שאין לברך עליהן במקום שאפשר להדר ולהשתדל כשרים ודי להתיר לסמוך עליהן במקום שא"א ולא חיישינן דאתי למיסרך אף במקום דיהיה כשירים כנ"ל ואף בזה יש לפקפק אם יטלנו בידו כדי שלא ישתכח תורת אתרוג ולא יברך עליהן או לדמותן לשאר פסולי' דמברכין על קצתן בשעת הדחק הקטן פלק:
'''ואשר''' כתב כ"ת ראיי' פרש"י דפ' משוח מלחמה דכתב כשמרכיבין אזי נושא פירות מאותו מין שניטל ממנו. וא"כ מין אתרוג הוא כמין הענף של האתרוג הנרכב שגדלי' בו הגר"צי לא שייך זה בנדון דידן דהמראה והטעם והריח מכחיש זה דלא מין אתרוג הוא דאין לו מראה אתרוג מצד עצמו. וגם בעוקץ שקורין שטי"ל נשתנה גידולו כאשר קבלתי שהן נבדקי' ונכרים בו שכל הגר"צי הן דקין וירוקין וגם גדולים הוא בשוה כמעט לעולם מש"כ של אתרוג. וגם שהגרעיני' של הגר"צי אינם מגודלים מעין הגרעונין של אתרוג וגם הטעם באכילתן אינו שוה אלא טעמו כמעט כמין פרי אשר נרכב בו וגם הריח אין בו כמו בשל אתרוג וגם לדעתי אינו בכלל התוארי' שאמרו עליו פרי עץ הדר לכל מר כדאי' ליה כנ"ל והא דפירש"י דנושא ממין אותו ענף שהורכב. צ"ל אחד מתרתי חדא די"ל ממין קאמר דהיינו מקצתיו ולא כולו והשני דמה דאמר שהגר"צי שמביאין בארצות הללו שהרכיבו ענף של אתרוג בשל רימון או לימונ"ש יכול להיות איפכא שהרכיב של רימ"ן או לימ"ן באילן של אתרוג ונתתי לבי עתה מחדש לשאל הזקינים ואשר היו מנהיגי' בקהילות גדולת ועסקו באתרוגי' ואמרו שמעולם שמעו לפוסלם ועוד דהרי איתא שם בפ' משוח מלחמה על ילד' שהורכב בזקינה שפטור מן הערלה שילדה הנרכב אזלא בתר הזקינה שכבר עמד הזקינה בקרקע יותר מג' שנים ואשר כתב כ"ת דשאני התם דכתיב ונטעתם דאזלינן בתר נטיעה אין זה מוכרח דאם כן לא הוי לי' לסתום אלא לפרש וכ"ש שאין לברך עליהן במקום שאפשר להדר ולהשתדל כשרים ודי להתיר לסמוך עליהן במקום שא"א ולא חיישינן דאתי למיסרך אף במקום דיהיה כשירים כנ"ל ואף בזה יש לפקפק אם יטלנו בידו כדי שלא ישתכח תורת אתרוג ולא יברך עליהן או לדמותן לשאר פסולי' דמברכין על קצתן בשעת הדחק הקטן פלק:


הזנה אוטומטית קלו
הזנה אוטומטית קלו


'''עץ''' החיים והדעת הנטוע בגן אלהים עצו ונופו במקום טהור פריו מתוק וצילו נאה לברך ממנו נהנין ממנו ניזונון מזון הנפש והשכל ה"ה אור ישראל וקדוש ופאירו ושרשו כמהור"ר פלק שי' נצח כהן צדק דברי מכ"ת הגיעוני ביום א' דחג הסוכת וערבו אלי דברי דודים כערבי שמחות אור פלפולך עם שמחת החג ואפריון נמטי למעכ"ת על ראש דבריך ולא שכחתני יוסף ה' עליך עוד ברכה וחיים עד בלי די ויברך וגו'. ועתה באתי לפני הוד שולי מעיל מעלת להודיע מה שקשה אלי בדברים תשובת מכ"ת כתב אדוני אלופי ומיודעי כדמות השגה עלי וז"ל מכ"ת ועל תמיהתו וישוב דכתב אני תמה אם כן למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמתחייב משום ערב בלא ערב נמי לחייב משום קנינו ואשר כתב כ"ת דמשום דלא מטי הנאה לידו הוצרך לומר דחייב דומיה דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת פ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו עתה. ואע"פ שאין לו עתה נכסים גם לפר"י וז"ל בפרק הנושא במי שבא להתחייב וכו' והאריך מעכ"ת בפלפולו ולהביא דעת המפרשים והנה עתה אתפלא שוב על עצמו כי גם למאי דמשמע מדברי כבוד תורתך שאין חילוק בין חיוב לחיוב הנה וודאי אין זו השגה דאף על פי שהיה יכול הרשב"א להביא ראייה לפסקו שמתחייב הלה אף על פי שלא הגיע הנאה לידו מההוא דהרא"ש דפרק אף על פי מכל מקום מאחר שהביא ראייה ברורה מההוא דפרק קמא דקידושין שוב לא היה צריך להביא ראייה מהרא"ש ז"ל ולא לההיא ראייה דפרק הנושא לפי חילוקי הדיעות בין המפרשים באותו סוגיא ועוד הלא הרשב"א גדול בדורו היה והרא"ש שאל ממנו כמה שאלות ואם כן למה יביא ראייה מדברי הרא"ש ואולי אינו תופס כמותו ואף על פי שהוא מדברי התוספות ועוד אפילו את"ל דגם הרשב"א סובר כך מכל מקום אפשר לומר לי דהרשב"א למדו דין זה ג"כ מההי' דפ"ק דקידושין וס"ל דהערב הוי בנין אב לכולם דכי היכי דהערב משתעבד אעפ"י דלא מטי הנאה לידו ה"ה בשאר כל דוכתי' ואעפ"י שלא הוזכר דבר זה לא בדברי התוספות ולא בדברי הרא"ש:
'''עץ''' החיים והדעת הנטוע בגן אלהים עצו ונופו במקום טהור פריו מתוק וצילו נאה לברך ממנו נהנין ממנו ניזונון מזון הנפש והשכל ה"ה אור ישראל וקדוש ופאירו ושרשו כמהור"ר פלק שי' נצח כהן צדק דברי מכ"ת הגיעוני ביום א' דחג הסוכת וערבו אלי דברי דודים כערבי שמחות אור פלפולך עם שמחת החג ואפריון נמטי למעכ"ת על ראש דבריך ולא שכחתני יוסף ה' עליך עוד ברכה וחיים עד בלי די ויברך וגו'. ועתה באתי לפני הוד שולי מעיל מעלת להודיע מה שקשה אלי בדברים תשובת מכ"ת כתב אדוני אלופי ומיודעי כדמות השגה עלי וז"ל מכ"ת ועל תמיהתו וישוב דכתב אני תמה אם כן למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמתחייב משום ערב בלא ערב נמי לחייב משום קנינו ואשר כתב כ"ת דמשום דלא מטי הנאה לידו הוצרך לומר דחייב דומיה דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת פ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו עתה. ואע"פ שאין לו עתה נכסים גם לפר"י וז"ל בפרק הנושא במי שבא להתחייב וכו' והאריך מעכ"ת בפלפולו ולהביא דעת המפרשים והנה עתה אתפלא שוב על עצמו כי גם למאי דמשמע מדברי כבוד תורתך שאין חילוק בין חיוב לחיוב הנה וודאי אין זו השגה דאף על פי שהיה יכול הרשב"א להביא ראייה לפסקו שמתחייב הלה אף על פי שלא הגיע הנאה לידו מההוא דהרא"ש דפרק אף על פי מכל מקום מאחר שהביא ראייה ברורה מההוא דפרק קמא דקידושין שוב לא היה צריך להביא ראייה מהרא"ש ז"ל ולא לההיא ראייה דפרק הנושא לפי חילוקי הדיעות בין המפרשים באותו סוגיא ועוד הלא הרשב"א גדול בדורו היה והרא"ש שאל ממנו כמה שאלות ואם כן למה יביא ראייה מדברי הרא"ש ואולי אינו תופס כמותו ואף על פי שהוא מדברי התוספות ועוד אפילו את"ל דגם הרשב"א סובר כך מכל מקום אפשר לומר לי דהרשב"א למדו דין זה ג"כ מההי' דפ"ק דקידושין וס"ל דהערב הוי בנין אב לכולם דכי היכי דהערב משתעבד אעפ"י דלא מטי הנאה לידו ה"ה בשאר כל דוכתי' ואעפ"י שלא הוזכר דבר זה לא בדברי התוספות ולא בדברי הרא"ש:
שורה 94: שורה 64:


'''וע"ד''' האתרוג שנטלו היחור של האתרוג ונרכב באילן של רימון או שאר מינים וגדלו בו האתרוגי' והוא שאנו קורין גר"צי והכשרתיו מטעם שלא נזכר פסולו במשנה וכתב מעכ"ת דפסולו ברור מההיא דת"ר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה כו' נראה לפע"ד דמההוא ברייתא לא איברר פסולו שהדבר ידוע שהייחור שמרכיבים אותו שפיר קרינן ביה טעם עצו ופריו שוה דמסתמא טעם העץ לא יפסיד וכן כל שאר הדרכים הנזכרים בברייתא הדר הדר באילן משנה לשנה בן עזאי אמר הדירו וכו' כולהו שייכי ביחור ומ"ש מכ"ת שיש לפסלו משום שנשתנה ריחו נראה דמדאמר רב אשי פרק הלוקח פ"ב דבכורות י"ז הדלה הגפן עם תאינה יינו פסול לנסכים מקיש זבח לנסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן כדילפינן מאו עז פרט לנדמה אף נסכי' שלא נשתנה ויין של גפן זה נשתנה ריחו לפיכך פסול לנסכי' אלמא דאי לאו קרא לא הוה פסלינן ליה אע"ג דנשתנה ריחו וא"כ אתרוג דליכא קרא למיפסלי' בשינוי ריחו לא פסלינן ליה בשינוי ריח ולא בשינוי קצת מראה או טעם וליכא למימר דלייתא אתרוג מנסכי' דא"כ גם לכל שאר מצות נמי נילף מינה ובגמר' הוצרך לימוד דאין לוקין על צמרו של נדמה משום כלאים וצמרו פסול לתכלת ושאין צמרו מטמא בנגעי' והשתא ל"ל קרא לילף כולהו מזבח אלא ודאי היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי והראי' מפ' משוח מלחמה במה שפירש רש"י דחה אותו מ"כ בלא כלום והדבר פשוט ומפורסם שהפרי היוצא מן הכלאים הוא ממש מן הייחור הנרכב לבדו וכן בכל פירות ועינינו רואות התפוחים המורכבים הייחור שלו באילן של ערבה ונושא הייחור מין של תפוחים ממש ואע"פ שנשתנו ריחו וטעמו קצת מה בכך סוף סוף הוא מין של תפוח וה"נ לגבי אתרוג אע"ג דאינו דומה לאתרוג ממש מכל צד מ"מ כיון דהוא מינו יוצאים בו וידעתי גם אני שהמדקדקי' מחזיקים אותו בפסול בשיש כשר אחר לפנינו אולי הוא מפני הספק שמסתפק בו. והנני מבטל דעתי נגד מכ"ת כפי מה שהכריע שאין ראוי לכתחילה לברך עליו כשיש אחר אבל כשאין אחר אין ראוי למחות באותן שמברכין עליהן וכן נהגו בכל מקום לפי מה ששמעתי הנראה לפי עניות דעתי כתבתי הקטן יואל:
'''וע"ד''' האתרוג שנטלו היחור של האתרוג ונרכב באילן של רימון או שאר מינים וגדלו בו האתרוגי' והוא שאנו קורין גר"צי והכשרתיו מטעם שלא נזכר פסולו במשנה וכתב מעכ"ת דפסולו ברור מההיא דת"ר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה כו' נראה לפע"ד דמההוא ברייתא לא איברר פסולו שהדבר ידוע שהייחור שמרכיבים אותו שפיר קרינן ביה טעם עצו ופריו שוה דמסתמא טעם העץ לא יפסיד וכן כל שאר הדרכים הנזכרים בברייתא הדר הדר באילן משנה לשנה בן עזאי אמר הדירו וכו' כולהו שייכי ביחור ומ"ש מכ"ת שיש לפסלו משום שנשתנה ריחו נראה דמדאמר רב אשי פרק הלוקח פ"ב דבכורות י"ז הדלה הגפן עם תאינה יינו פסול לנסכים מקיש זבח לנסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן כדילפינן מאו עז פרט לנדמה אף נסכי' שלא נשתנה ויין של גפן זה נשתנה ריחו לפיכך פסול לנסכי' אלמא דאי לאו קרא לא הוה פסלינן ליה אע"ג דנשתנה ריחו וא"כ אתרוג דליכא קרא למיפסלי' בשינוי ריחו לא פסלינן ליה בשינוי ריח ולא בשינוי קצת מראה או טעם וליכא למימר דלייתא אתרוג מנסכי' דא"כ גם לכל שאר מצות נמי נילף מינה ובגמר' הוצרך לימוד דאין לוקין על צמרו של נדמה משום כלאים וצמרו פסול לתכלת ושאין צמרו מטמא בנגעי' והשתא ל"ל קרא לילף כולהו מזבח אלא ודאי היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי והראי' מפ' משוח מלחמה במה שפירש רש"י דחה אותו מ"כ בלא כלום והדבר פשוט ומפורסם שהפרי היוצא מן הכלאים הוא ממש מן הייחור הנרכב לבדו וכן בכל פירות ועינינו רואות התפוחים המורכבים הייחור שלו באילן של ערבה ונושא הייחור מין של תפוחים ממש ואע"פ שנשתנו ריחו וטעמו קצת מה בכך סוף סוף הוא מין של תפוח וה"נ לגבי אתרוג אע"ג דאינו דומה לאתרוג ממש מכל צד מ"מ כיון דהוא מינו יוצאים בו וידעתי גם אני שהמדקדקי' מחזיקים אותו בפסול בשיש כשר אחר לפנינו אולי הוא מפני הספק שמסתפק בו. והנני מבטל דעתי נגד מכ"ת כפי מה שהכריע שאין ראוי לכתחילה לברך עליו כשיש אחר אבל כשאין אחר אין ראוי למחות באותן שמברכין עליהן וכן נהגו בכל מקום לפי מה ששמעתי הנראה לפי עניות דעתי כתבתי הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלז
הזנה אוטומטית קלז


'''של"ש''' לאהו' החכם הכולל אין גומרין עליו את ההלל. יקר מאוד ונעלה, לשם ולתהילה, ולתפארת גולת הכותרת, חריף ובקי קב ונקי. כמהור"ר איסרליש נרו יצהר. יזהר כעצם השמים לטוהר. כתב מכ"ת קבלנו לעבר פנינו ונזדרזנו להשיב למכ"ת כאשר יורנו בס"ד הנה כ"ת כתב יש מי שפיר' בהא שכתב הטור דאמ"ה קרי ברי' דלאו בטהורים דנוהג בהן איסור אבר מן החי דווקא קאמר אלא בכל עבר שחתכוהו מן החי אף מבהמה טמאה דכיון דהאבר שלם ואם יחלקו אין שמו עליו דנקרא חתיכת אבר ולא אבר א"כ מקרי ברי' ודוקא בחתכוהו מן החי אבל לא מן המת דנבילה לא נקרא בריה כיון שאין איסורו משעה שנוצרו כמ"ש הרא"ש והביאו הב"י ע"כ והנה דעלך שפירש זה טעות ותמה אני היאך טעה בשלש טעיות מפורסמות למוצאי דעת חד' דנתלה לדעתו בדברי הרא"ש והלא דבריו ל"ק אלא דווקא אציפור טהורה שנתנבלה והתם ודאי לא מקרי ברי' אפי' הוא ציפור שלם כיון דלא הית' נבילה כשנוצרה ואצ"ל אבר אחד אבל בטמאין ודאי חל איסורן משעה שנוצרה והשתא אי איתא דאף אבר של טמא נמי קרוי ברי' מטעם שאם יחלוק אין שמו עליו אף באבר מן המת נמי הוי ברי' שהרי איסורן חל משנוצרן אידך הוא לפי פירושו זה יהיה דברי הטור סותרין זה את זה בדיבור אחד מרישא לסיפ' שכתב כל דבר שהוא ברי' כגון נמלה או עוף טמא ורצונו לומר נמלה שלימה או עוף טמא שלם ומקרי ברי' לפי שאם יחלק אין שמו עליו דלא מקרי אלא חתיכת נמלה וחתיכת עוף טמא וסתמא קאמר בין בחייה בין במיתתה לא נקרי ברי' אלא כשהן שלימי' והא דאיתא בפרק הלוקין דף י"ו ריסק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום ברי' ואחד משום כזית נבילה האי חי פירושו שלם כמו שפירש הטור להדיא שם וכן פי' רש"י בפ' בכל מערבין דף כ"ט וכן פי' הרמב"ם בפ' שני מהמ"א ובעוף טמא נמי קאמר רב כהנא דף ק"ב וטמאה בין בחיים ובין במיתתם בכל שהוא ופירש"י משום דבריה היא ולא צריכה שיעור אלמא דעוף טמא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ולא באינו שלם אפי' חי ממש וא"כ היאך כתב בסוף דבריו ואמ"ה ורצונו לומר אף בטמאים נמי אבר אחד מקרי ברי' בבא מן החי הלא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ואפילו הוא חי ממש ועוד דלפי מה שהבין מפרש זה דהטור ר"ל שהאבר אם יחלק אין שם אבר עליו אלא חתיכת אבר ולפיכך אף בטמאים מקרי ברי' בנחתך אבר מן החי א"כ לפי זה גם שאר כל האסורין יחול עליה' שם ברי' ואף אבר נבילה וטריפה אין ספק שאם יחתך לא נקרא אבר אלא חתיכת אבר ומה שאמר דנבילה לא הוי ברי' משום דאין איסורו חל משנוצרה כדכתב הרא"ש הנה אנכי הרואה שתי ראיות דחשב זה המפרש רהרא"ש בא לתרץ הקושיא שהקשה על רש"י מחל' לכן תופס שני הטעמים חדא דכל שאם יחלק כו' אידך דלא מקרי בריה אלא כשהאיסור חל משעה שנוצרה והא ודאי לית' דאם היה תופס ב' טעמים ביחד קשיא אמאי שביק הטור הך טעמא דבעינן שהאיסור חל משעה שנוצרה ולא כתב אלא הטעם שאם יחלק כו' ועוד דהלא מ"ש הרא"ש וי"ל אינו ר"ל לתרץ הקושיא דקשה על רש"י מחלב דא"כ לא היה צריכין לטעמיה של רש"י ועוד שאין טעם זה שאם יחלוק וכו' הוזכר בפירש"י בשום רמז אלא ויש לפרש דקאמר כלומר ויש לפרש בדרך אחר שלא כפירש"י דהטעם הוא דבעינן שהאיסור חל משנוצרה והן הן דברי התוספות בפ' התערוב' ריש דף ע"ב ובספר התרומה סי' חמישי' מפורש לשם שהביא דעת רש"י בשם יש מפרשים:
'''של"ש''' לאהו' החכם הכולל אין גומרין עליו את ההלל. יקר מאוד ונעלה, לשם ולתהילה, ולתפארת גולת הכותרת, חריף ובקי קב ונקי. כמהור"ר איסרליש נרו יצהר. יזהר כעצם השמים לטוהר. כתב מכ"ת קבלנו לעבר פנינו ונזדרזנו להשיב למכ"ת כאשר יורנו בס"ד הנה כ"ת כתב יש מי שפיר' בהא שכתב הטור דאמ"ה קרי ברי' דלאו בטהורים דנוהג בהן איסור אבר מן החי דווקא קאמר אלא בכל עבר שחתכוהו מן החי אף מבהמה טמאה דכיון דהאבר שלם ואם יחלקו אין שמו עליו דנקרא חתיכת אבר ולא אבר א"כ מקרי ברי' ודוקא בחתכוהו מן החי אבל לא מן המת דנבילה לא נקרא בריה כיון שאין איסורו משעה שנוצרו כמ"ש הרא"ש והביאו הב"י ע"כ והנה דעלך שפירש זה טעות ותמה אני היאך טעה בשלש טעיות מפורסמות למוצאי דעת חד' דנתלה לדעתו בדברי הרא"ש והלא דבריו ל"ק אלא דווקא אציפור טהורה שנתנבלה והתם ודאי לא מקרי ברי' אפי' הוא ציפור שלם כיון דלא הית' נבילה כשנוצרה ואצ"ל אבר אחד אבל בטמאין ודאי חל איסורן משעה שנוצרה והשתא אי איתא דאף אבר של טמא נמי קרוי ברי' מטעם שאם יחלוק אין שמו עליו אף באבר מן המת נמי הוי ברי' שהרי איסורן חל משנוצרן אידך הוא לפי פירושו זה יהיה דברי הטור סותרין זה את זה בדיבור אחד מרישא לסיפ' שכתב כל דבר שהוא ברי' כגון נמלה או עוף טמא ורצונו לומר נמלה שלימה או עוף טמא שלם ומקרי ברי' לפי שאם יחלק אין שמו עליו דלא מקרי אלא חתיכת נמלה וחתיכת עוף טמא וסתמא קאמר בין בחייה בין במיתתה לא נקרי ברי' אלא כשהן שלימי' והא דאיתא בפרק הלוקין דף י"ו ריסק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום ברי' ואחד משום כזית נבילה האי חי פירושו שלם כמו שפירש הטור להדיא שם וכן פי' רש"י בפ' בכל מערבין דף כ"ט וכן פי' הרמב"ם בפ' שני מהמ"א ובעוף טמא נמי קאמר רב כהנא דף ק"ב וטמאה בין בחיים ובין במיתתם בכל שהוא ופירש"י משום דבריה היא ולא צריכה שיעור אלמא דעוף טמא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ולא באינו שלם אפי' חי ממש וא"כ היאך כתב בסוף דבריו ואמ"ה ורצונו לומר אף בטמאים נמי אבר אחד מקרי ברי' בבא מן החי הלא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ואפילו הוא חי ממש ועוד דלפי מה שהבין מפרש זה דהטור ר"ל שהאבר אם יחלק אין שם אבר עליו אלא חתיכת אבר ולפיכך אף בטמאים מקרי ברי' בנחתך אבר מן החי א"כ לפי זה גם שאר כל האסורין יחול עליה' שם ברי' ואף אבר נבילה וטריפה אין ספק שאם יחתך לא נקרא אבר אלא חתיכת אבר ומה שאמר דנבילה לא הוי ברי' משום דאין איסורו חל משנוצרה כדכתב הרא"ש הנה אנכי הרואה שתי ראיות דחשב זה המפרש רהרא"ש בא לתרץ הקושיא שהקשה על רש"י מחל' לכן תופס שני הטעמים חדא דכל שאם יחלק כו' אידך דלא מקרי בריה אלא כשהאיסור חל משעה שנוצרה והא ודאי לית' דאם היה תופס ב' טעמים ביחד קשיא אמאי שביק הטור הך טעמא דבעינן שהאיסור חל משעה שנוצרה ולא כתב אלא הטעם שאם יחלק כו' ועוד דהלא מ"ש הרא"ש וי"ל אינו ר"ל לתרץ הקושיא דקשה על רש"י מחלב דא"כ לא היה צריכין לטעמיה של רש"י ועוד שאין טעם זה שאם יחלוק וכו' הוזכר בפירש"י בשום רמז אלא ויש לפרש דקאמר כלומר ויש לפרש בדרך אחר שלא כפירש"י דהטעם הוא דבעינן שהאיסור חל משנוצרה והן הן דברי התוספות בפ' התערוב' ריש דף ע"ב ובספר התרומה סי' חמישי' מפורש לשם שהביא דעת רש"י בשם יש מפרשים:
שורה 110: שורה 76:


'''ועוד''' יש לתרץ כיוצא בזה הא דהקשה בית יוסף בריש סימן ס"ד וז"ל ולא היה רבינו צריך לכתוב זה ולא מה שקודם לו דלא נפקא לן מינייהו מידי לענין איסורא וכו' והוא דאיכא למימר דנ"מ לענין שאסור לעשות סחורה בחלב טמאה ונפל שאם היה בכלל חלב היה בכלל היתר שאר חלב שהתירה תורה דיעשה לכל מלאכה אבל מאחר שחלבם כבשרם אסור לעשות בהם סחורה והיטב תופס הרב בית יוסף על בעל אורחת חיים בסוף סימן קי"ז שהתיר לעשות סחורה בחלב חזיר כו' דלית' אבל לא מטעמיה שכתב דהא קרא בחלב נבילה וטריפה וכו' דהלא בתורת כהנים ומייתי ליה תלמודא בסוף פרק חטאת העוף דף ע' דהאי קרא וחלב נבילה וחלב טריפה וכו' לא אתא למעט חלב בהמה טמאה מלטהרה מטומאת נבילה וטריפה דנפקא לן מי שיש במינה טריפה כו' ואם כן איכא למימר דקרא דיעשה לכל מלאכה כולה קרא להכי הוא דאתי דחלב בהמה טמאה אינה טהור מטומאות נבילות אבל לעשות בו מלאכה וסחורה איכא למימר דלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה ומותר בכל ענין מיהו בדברי ה' המגיד רפ"ד מ"ה מ"א יראה להדי' דמפרש בהא דתו' כהני' דמיירי נמי כפשוטו לענין עשיית מלאכה ואיסור אכילה ולהכי פסק הרמב"ם לשם דאינו לוקה בטמאי' משום נבילה וטריפה אלא משום אוכל בשר טמא וצ"ל דס"ל דאע"פ דדרשינן ליה למעט חלב טמאה מלטהרו בטומאת נבילה מ"מ אין מקר' יוצא מידי פשוטו דבמלאכה ואכילה ודאי קמיירי קרא אלא דלענין טומא' נמי קמיירי מיהו נראה לפע"ד דאין צריך להשיג אהוראה זו מטעם הך דרשה דכתב הב"י אלא מטעם דלא נקרא חלב רק דשור וכשב ועז אבל חלב טמאה ונפל חלבם כבשרם כדאי' בפ' כל הבשר ובפ' בהמה המקשה וכמו שהעתק הרב ב"י בריש ס"ד וכן מבואר ברמב"ם ריש פ' שני וראש פ' שביעי דהמ"א. ועוד קבלתי ע"ש הרב מהר"ש לורי' ז"ל ולתרץ כל מה דקשה בענין זה בדברי הטור והוא דנפקא מיניה לענין בטיל בס' היכא דאיכא נ"ט זיתים של היתר וב' זתים אחד של חלב וא' של דם כו' כמ"ש הטור בסוף סי' צ"ח וע"ד זה צריך לידע דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורי' ודין חלב אינו אלא בטמאי' ולא בנבילה ואיזהו נקרא נבילה ואיזה טריפה ובזה יש לתרץ גם מה שהקשה הרב ב"י בסי' כ"ז אמ"ש הטור כל שנפסל בשחיטה ה"ז נבילה כו' אכן לשם יש לתרץ בדרך יותר נכון ומתקבל דנפקא מיני' לענין אותו ואת בנו דאין לשם איסור אם נתנבלה אחת מהן אבל אם נטרפה אסור כמו שנתבאר בי"ד בסי' ט"ז והנה פניתי הבית לאהבתי ולעיין בדברי כת"ר ולהשיב כיד ה' הטובה עלי והנני מוכן תמיד למלאכת שמים זו וכיוצא בה כחפצך וכחפץ נפשך ממני הקטן יואל:
'''ועוד''' יש לתרץ כיוצא בזה הא דהקשה בית יוסף בריש סימן ס"ד וז"ל ולא היה רבינו צריך לכתוב זה ולא מה שקודם לו דלא נפקא לן מינייהו מידי לענין איסורא וכו' והוא דאיכא למימר דנ"מ לענין שאסור לעשות סחורה בחלב טמאה ונפל שאם היה בכלל חלב היה בכלל היתר שאר חלב שהתירה תורה דיעשה לכל מלאכה אבל מאחר שחלבם כבשרם אסור לעשות בהם סחורה והיטב תופס הרב בית יוסף על בעל אורחת חיים בסוף סימן קי"ז שהתיר לעשות סחורה בחלב חזיר כו' דלית' אבל לא מטעמיה שכתב דהא קרא בחלב נבילה וטריפה וכו' דהלא בתורת כהנים ומייתי ליה תלמודא בסוף פרק חטאת העוף דף ע' דהאי קרא וחלב נבילה וחלב טריפה וכו' לא אתא למעט חלב בהמה טמאה מלטהרה מטומאת נבילה וטריפה דנפקא לן מי שיש במינה טריפה כו' ואם כן איכא למימר דקרא דיעשה לכל מלאכה כולה קרא להכי הוא דאתי דחלב בהמה טמאה אינה טהור מטומאות נבילות אבל לעשות בו מלאכה וסחורה איכא למימר דלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה ומותר בכל ענין מיהו בדברי ה' המגיד רפ"ד מ"ה מ"א יראה להדי' דמפרש בהא דתו' כהני' דמיירי נמי כפשוטו לענין עשיית מלאכה ואיסור אכילה ולהכי פסק הרמב"ם לשם דאינו לוקה בטמאי' משום נבילה וטריפה אלא משום אוכל בשר טמא וצ"ל דס"ל דאע"פ דדרשינן ליה למעט חלב טמאה מלטהרו בטומאת נבילה מ"מ אין מקר' יוצא מידי פשוטו דבמלאכה ואכילה ודאי קמיירי קרא אלא דלענין טומא' נמי קמיירי מיהו נראה לפע"ד דאין צריך להשיג אהוראה זו מטעם הך דרשה דכתב הב"י אלא מטעם דלא נקרא חלב רק דשור וכשב ועז אבל חלב טמאה ונפל חלבם כבשרם כדאי' בפ' כל הבשר ובפ' בהמה המקשה וכמו שהעתק הרב ב"י בריש ס"ד וכן מבואר ברמב"ם ריש פ' שני וראש פ' שביעי דהמ"א. ועוד קבלתי ע"ש הרב מהר"ש לורי' ז"ל ולתרץ כל מה דקשה בענין זה בדברי הטור והוא דנפקא מיניה לענין בטיל בס' היכא דאיכא נ"ט זיתים של היתר וב' זתים אחד של חלב וא' של דם כו' כמ"ש הטור בסוף סי' צ"ח וע"ד זה צריך לידע דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורי' ודין חלב אינו אלא בטמאי' ולא בנבילה ואיזהו נקרא נבילה ואיזה טריפה ובזה יש לתרץ גם מה שהקשה הרב ב"י בסי' כ"ז אמ"ש הטור כל שנפסל בשחיטה ה"ז נבילה כו' אכן לשם יש לתרץ בדרך יותר נכון ומתקבל דנפקא מיני' לענין אותו ואת בנו דאין לשם איסור אם נתנבלה אחת מהן אבל אם נטרפה אסור כמו שנתבאר בי"ד בסי' ט"ז והנה פניתי הבית לאהבתי ולעיין בדברי כת"ר ולהשיב כיד ה' הטובה עלי והנני מוכן תמיד למלאכת שמים זו וכיוצא בה כחפצך וכחפץ נפשך ממני הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלח
הזנה אוטומטית קלח


'''ראובן''' היה לו מעות בי חוזאי ושכר את שמעון שילך לשם ויביא מעותיו וגם נתן לו רשות שישתמש במעות ובשעת השכירות אמר שמעון לראובן על מנת שלא אתחייב באחריות ונתרצה ראובן לזה ואח"כ הלך שמעון לשם וקיבל המעות ובמקצת קנה סחורה לעצמו והשאר הי' מוליך עמו במחיצתו ובבואו לביתו ויפתח את שקו ליתן המעות לראובן כסבור המעות שלמים הם אתו ונמצא חסירים הם חמישים זהובים ואינו יודע אם הטעתו בקבלת המעות מהלוה או בשעת שקנה הסחורה לצרכו או נגנבו מידו על הדרך ויש פנים שהלוה הטעוהו. ויש פנים ג"כ שנגנב מידו. ועתה טען שמעון שכבר התנה עם ראובן שלא יתחייב באחריותו ורוצה לפטור עצמו בזה. וראובן טוען שכוונתו היתה על אחריות הדרך. או בטוען ודאי גניבה ואבידה אבל לא ידענא פשיעת' היא, ומזה לא פטרו:
'''ראובן''' היה לו מעות בי חוזאי ושכר את שמעון שילך לשם ויביא מעותיו וגם נתן לו רשות שישתמש במעות ובשעת השכירות אמר שמעון לראובן על מנת שלא אתחייב באחריות ונתרצה ראובן לזה ואח"כ הלך שמעון לשם וקיבל המעות ובמקצת קנה סחורה לעצמו והשאר הי' מוליך עמו במחיצתו ובבואו לביתו ויפתח את שקו ליתן המעות לראובן כסבור המעות שלמים הם אתו ונמצא חסירים הם חמישים זהובים ואינו יודע אם הטעתו בקבלת המעות מהלוה או בשעת שקנה הסחורה לצרכו או נגנבו מידו על הדרך ויש פנים שהלוה הטעוהו. ויש פנים ג"כ שנגנב מידו. ועתה טען שמעון שכבר התנה עם ראובן שלא יתחייב באחריותו ורוצה לפטור עצמו בזה. וראובן טוען שכוונתו היתה על אחריות הדרך. או בטוען ודאי גניבה ואבידה אבל לא ידענא פשיעת' היא, ומזה לא פטרו:
שורה 126: שורה 90:


'''ויש''' להביא ראייה מהא דאמר פרק האומנין איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיט ובתר הכי קאמר לימא כתנאי כולי הרי דמחלק בין חצר לשוק ואע"ג דהתם אמר דשוק אנח ותיב ונטר לך קאמר ליה היינו בשוק שבעיר שקרוב אליו הדבר לשמור אבל בשולח לבי חוזאי וודאי דלא פטר נפשיה מפשיעה וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ד סי' ב' וסי' ד' וטור חושן משפט סימן רצ"א הביאו דהא דאמרינן הא בית' קמך דלא הוי אפילו שומר חינם וכן הנח לפניך זה בבית הנפקד אבל בדרך וכו' וכ"ש בנ"ד שהשליח הולך לבדו על הדרך ואין המשלח עמו ועוד בנדון דידן אפשר דמאחר שהשתמש בהם ואבדו ובזה היתה השמא אם חייב באחריות ואין ספק מוציא מידי וודאי וה"ל לאומר הלויתני וא"י אם פרעתיך וכן ש"ש שטען שמא נאנסו דלא מצי פטיר נפשי' ולא שייך לומר המע"ה דעלי' דשומר רמי דה"ל למידע ודאי דלא נגנבו ונאבדו בעת שנשתמש לצרכו ופטור דאחריות ודאי דלא מהני אלא בזמן שנתעסק לטובת ולצורך המשלח ולא בזמן שנתעסק לצורך עצמו דהא קי"ל המשתמש במעות פקדון אפילו ברשות חייב באונסין לכן נ"ל דחייב השומר לשלם חד' דשמא טעה בעצמו או נגנבו בעת שנשתמש לצרכו ואפילו אם טוען ודאי ורצה לשבע ע"ז מכל מקום מאחר שאינו יודע בוודאי אימת נגנבו הוי פשיעות' ובזה אף מהר"ם מודה דפיטור אחריות לא מהני לפוטרו אף מפשיעה ולא דמי למשכון וכמ"ש דאף במשכון יש פני' לכאן ולכאן כן נ"ל הקטן יואל:
'''ויש''' להביא ראייה מהא דאמר פרק האומנין איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיט ובתר הכי קאמר לימא כתנאי כולי הרי דמחלק בין חצר לשוק ואע"ג דהתם אמר דשוק אנח ותיב ונטר לך קאמר ליה היינו בשוק שבעיר שקרוב אליו הדבר לשמור אבל בשולח לבי חוזאי וודאי דלא פטר נפשיה מפשיעה וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ד סי' ב' וסי' ד' וטור חושן משפט סימן רצ"א הביאו דהא דאמרינן הא בית' קמך דלא הוי אפילו שומר חינם וכן הנח לפניך זה בבית הנפקד אבל בדרך וכו' וכ"ש בנ"ד שהשליח הולך לבדו על הדרך ואין המשלח עמו ועוד בנדון דידן אפשר דמאחר שהשתמש בהם ואבדו ובזה היתה השמא אם חייב באחריות ואין ספק מוציא מידי וודאי וה"ל לאומר הלויתני וא"י אם פרעתיך וכן ש"ש שטען שמא נאנסו דלא מצי פטיר נפשי' ולא שייך לומר המע"ה דעלי' דשומר רמי דה"ל למידע ודאי דלא נגנבו ונאבדו בעת שנשתמש לצרכו ופטור דאחריות ודאי דלא מהני אלא בזמן שנתעסק לטובת ולצורך המשלח ולא בזמן שנתעסק לצורך עצמו דהא קי"ל המשתמש במעות פקדון אפילו ברשות חייב באונסין לכן נ"ל דחייב השומר לשלם חד' דשמא טעה בעצמו או נגנבו בעת שנשתמש לצרכו ואפילו אם טוען ודאי ורצה לשבע ע"ז מכל מקום מאחר שאינו יודע בוודאי אימת נגנבו הוי פשיעות' ובזה אף מהר"ם מודה דפיטור אחריות לא מהני לפוטרו אף מפשיעה ולא דמי למשכון וכמ"ש דאף במשכון יש פני' לכאן ולכאן כן נ"ל הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קלט
הזנה אוטומטית קלט


'''עצם''' העליון הנקרא קוליות ובעוף הוא הדבוק לגוף ממש שנשבר וחזר ונקשר יפה אלא שהשברים מונחים זע"ז ולא היה נראה שום ריעות' עד שעת האכילה כשאכלו הבשר מעל העצם ונתגלה העצם ונמלחו ביחד בשר ועופות הרבה ויש הפסד לבשר ולכלי' שנשתמשו בהם אם יש להקל משום הפסד מרובה או לצורך י"ט:
'''עצם''' העליון הנקרא קוליות ובעוף הוא הדבוק לגוף ממש שנשבר וחזר ונקשר יפה אלא שהשברים מונחים זע"ז ולא היה נראה שום ריעות' עד שעת האכילה כשאכלו הבשר מעל העצם ונתגלה העצם ונמלחו ביחד בשר ועופות הרבה ויש הפסד לבשר ולכלי' שנשתמשו בהם אם יש להקל משום הפסד מרובה או לצורך י"ט:
שורה 146: שורה 106:


'''ועוד''' נראה דכל משא ומתן בזה אינה אלא היכא דאיכא בשר בנקב אבל בנ"ד אף מהרי"ק מודה שמותר אע"פי שאין השברים מדובקי' יחדיו כבראשונה ושרי אפי' לפי המנהג וכן לשיטת הרא"ש אין ספק דאין סבר' לחלק בין מושכבי' זעג"ז לאין מושכבים והרוצה להחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכ"ש היכא דאיכא הפסד מרובה או לצורך שבת וי"ט והמחמיר אל יחמיר אלא לאותו קדירה שנתבשל העוף אבל שאר בשר שנמלח עמו אף על פי שאין ס' נגד העוף אין להחמיר כל עיקר דהא מדינא היתר גמור הוא אף אותו עוף אלא שאין להקל הואיל ונפיק מפומי' דמהרי"ק לאיסור וכן בש"ע מ"מ הבו דלא לוסיף ולהחמיר עוד במליחה דהיא נמי חומרא ועיין במ"ש כלל ל"ח יואל מקראקא:
'''ועוד''' נראה דכל משא ומתן בזה אינה אלא היכא דאיכא בשר בנקב אבל בנ"ד אף מהרי"ק מודה שמותר אע"פי שאין השברים מדובקי' יחדיו כבראשונה ושרי אפי' לפי המנהג וכן לשיטת הרא"ש אין ספק דאין סבר' לחלק בין מושכבי' זעג"ז לאין מושכבים והרוצה להחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכ"ש היכא דאיכא הפסד מרובה או לצורך שבת וי"ט והמחמיר אל יחמיר אלא לאותו קדירה שנתבשל העוף אבל שאר בשר שנמלח עמו אף על פי שאין ס' נגד העוף אין להחמיר כל עיקר דהא מדינא היתר גמור הוא אף אותו עוף אלא שאין להקל הואיל ונפיק מפומי' דמהרי"ק לאיסור וכן בש"ע מ"מ הבו דלא לוסיף ולהחמיר עוד במליחה דהיא נמי חומרא ועיין במ"ש כלל ל"ח יואל מקראקא:


הזנה אוטומטית קמ
הזנה אוטומטית קמ


'''מאריך''' בענין השכור והשתוי. וסוף דבריו המסקנא נ"ל דאף ביינות שלנו אם אינו מזוג אם שתה רביעת אסור להורות ולהתפלל אבל אם מזוג מותר להורות ולהתפלל אע"פ שהיה חזוק טובא אבל ביותר מרביעת אפילו מזוג ואפילו ביינות שלנו אסור להורות ואף דרך ומיל ושינה אינו מפיג אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר בשכרותו שום דבר מעולם אבל בששתה רביעית שאינו מזוג דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגו ולדעת הגה"ה אשי"רי דווקא מהלך ברגל. אבל רכוב אינו מפיגו אלא בדרך ג' מיל. אבל לדעת רוב הפוסקי' נראה שאין מחלקי' בהא לכן נראה להקל בזה וכששתה יותר מרביעית שכתבתי שאין דרך מיל מפיגו יש פוסקים דברכוב מפיגו. אבל מכל מקום לא ידעינן שיעור הדבר לכן קיימא לן דכששתה יותר מרביעית אעפ"י שרכוב שהה לפי השכרות כולי סוף הדבר שהמסקנא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ובפרק א"ע להתפלל כולי. אמר רבי אליעזר מכאן לשכור שהתפלל כאלו עובד עבודה זרה כולי ובני אדם שוגגים בזה הרבה ואין איש שם על לב למונעם מאיסור גדול הזה הקטן יואל (:)
'''מאריך''' בענין השכור והשתוי. וסוף דבריו המסקנא נ"ל דאף ביינות שלנו אם אינו מזוג אם שתה רביעת אסור להורות ולהתפלל אבל אם מזוג מותר להורות ולהתפלל אע"פ שהיה חזוק טובא אבל ביותר מרביעת אפילו מזוג ואפילו ביינות שלנו אסור להורות ואף דרך ומיל ושינה אינו מפיג אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר בשכרותו שום דבר מעולם אבל בששתה רביעית שאינו מזוג דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגו ולדעת הגה"ה אשי"רי דווקא מהלך ברגל. אבל רכוב אינו מפיגו אלא בדרך ג' מיל. אבל לדעת רוב הפוסקי' נראה שאין מחלקי' בהא לכן נראה להקל בזה וכששתה יותר מרביעית שכתבתי שאין דרך מיל מפיגו יש פוסקים דברכוב מפיגו. אבל מכל מקום לא ידעינן שיעור הדבר לכן קיימא לן דכששתה יותר מרביעית אעפ"י שרכוב שהה לפי השכרות כולי סוף הדבר שהמסקנא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ובפרק א"ע להתפלל כולי. אמר רבי אליעזר מכאן לשכור שהתפלל כאלו עובד עבודה זרה כולי ובני אדם שוגגים בזה הרבה ואין איש שם על לב למונעם מאיסור גדול הזה הקטן יואל (:)


הזנה אוטומטית קמא
הזנה אוטומטית קמא


'''קדרים''' כבשו לעיר והרגו והנשארים הלכו בשבי וכשהלכו לפדות לא מצאו אשה אחת וחקרו הטיב ולא נתודע ממנה כלום ד' שנים והשבויים לא ראו את אשתו מיום שנכבשה העיר בשום מקום גם אחד העיד שראה אשה אחת נהרגת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא גם היתה כשנכבשה. נראה דמותר בעלה ליקח אשה אחרת ואין צריך להתירו דחרם ר"ג מאה רבנים מיהו צריך לייחד לה כתובה וגם לזכות לה גט ע"י אחר והאריך שם:
'''קדרים''' כבשו לעיר והרגו והנשארים הלכו בשבי וכשהלכו לפדות לא מצאו אשה אחת וחקרו הטיב ולא נתודע ממנה כלום ד' שנים והשבויים לא ראו את אשתו מיום שנכבשה העיר בשום מקום גם אחד העיד שראה אשה אחת נהרגת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא גם היתה כשנכבשה. נראה דמותר בעלה ליקח אשה אחרת ואין צריך להתירו דחרם ר"ג מאה רבנים מיהו צריך לייחד לה כתובה וגם לזכות לה גט ע"י אחר והאריך שם:


הזנה אוטומטית קמב
הזנה אוטומטית קמב


'''בענין''' נענוע הלולב האריך מאוד וסוף דבריו המשנה ממנהג שנהגו ע"פ הרא"ש ידו על התחתונה ואם בעל נפש הוא עושה כמ"ש מהרש"ל שבהולכה והובאה ראשונה ל"ו קצוות יעשה בכל הולכה והובאה ג' כוחות קטני' ואם יעשה עוד אחר כל אלו הנענועים עוד ו' כוחות קטנים בדרך הולכה והובאה קטנה ה"ז משובח מאוד שבזה יוצא ידי כל הפירושים חוץ מהרא"ם שכפי הנראה שפירושו אינו עיקר:
'''בענין''' נענוע הלולב האריך מאוד וסוף דבריו המשנה ממנהג שנהגו ע"פ הרא"ש ידו על התחתונה ואם בעל נפש הוא עושה כמ"ש מהרש"ל שבהולכה והובאה ראשונה ל"ו קצוות יעשה בכל הולכה והובאה ג' כוחות קטני' ואם יעשה עוד אחר כל אלו הנענועים עוד ו' כוחות קטנים בדרך הולכה והובאה קטנה ה"ז משובח מאוד שבזה יוצא ידי כל הפירושים חוץ מהרא"ם שכפי הנראה שפירושו אינו עיקר:


הזנה אוטומטית קמג
הזנה אוטומטית קמג


'''אם''' יכול הישראל לפסוק עם הגוי קודם הפסח כדי שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הגוים בפסח:
'''אם''' יכול הישראל לפסוק עם הגוי קודם הפסח כדי שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הגוים בפסח:
שורה 184: שורה 132:


'''וגדולה מזו''' כתב האגודה שלא יאמר לעבדו הילך דינר זה וקנה חמץ ואכלו משום דחמץ דהשתא ה"ל כפורע חובו בחמץ מאחר שקניי' ע"פ ציווי הישראל אלא יאמר קחו בהן מה שתאכלו וא"כ מק"ו שאסור ליתן לא' חמץ בידים לפרעון מזונותיו שנתחייב בהן כל ימי פסח וזה פשוט רק ששמעתי שיש מי שהורה להקל בזה כתבתי ואדרבא נראה בכה"ג אין צורך לומר מאחר שאין כאן שום היתר לומר דאין שליחות לגוי דהא נותן בידים הוא אבל היכא שהולך לחנווני איכא למימר אין שליחות לגוי בין לקולא ובין לחומרא אלא מכל מקום איכא למימר קי"ל כרבינו חננאל דס"ל יש שליחות לגוי מדרבנן להחמיר ולא להקל כדכתב בהג"ה מרדכי דבבא מציעא בענין ריבית ע"ש ותו לא מידי הקטן יואל:
'''וגדולה מזו''' כתב האגודה שלא יאמר לעבדו הילך דינר זה וקנה חמץ ואכלו משום דחמץ דהשתא ה"ל כפורע חובו בחמץ מאחר שקניי' ע"פ ציווי הישראל אלא יאמר קחו בהן מה שתאכלו וא"כ מק"ו שאסור ליתן לא' חמץ בידים לפרעון מזונותיו שנתחייב בהן כל ימי פסח וזה פשוט רק ששמעתי שיש מי שהורה להקל בזה כתבתי ואדרבא נראה בכה"ג אין צורך לומר מאחר שאין כאן שום היתר לומר דאין שליחות לגוי דהא נותן בידים הוא אבל היכא שהולך לחנווני איכא למימר אין שליחות לגוי בין לקולא ובין לחומרא אלא מכל מקום איכא למימר קי"ל כרבינו חננאל דס"ל יש שליחות לגוי מדרבנן להחמיר ולא להקל כדכתב בהג"ה מרדכי דבבא מציעא בענין ריבית ע"ש ותו לא מידי הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קמד
הזנה אוטומטית קמד


'''על''' דבר הכשות שתבע אהרן את האלוף כהר"ר אליה איך שמכר הוא לכהרר"א כשות כל מידה ומידה כמו ש"ג וחצי. והכשות היה כ"ב שקים ויהי היום שמכר הרר"א הכשות לסוחר אחד גוי ומדד לו בלי רשותו אשר לא ציוהו והנה הכשות היה לערך ע"ג מידות ולא ירצה לפרוע לו כפי ערך סך זה והרר"א תבע את אהרן שהנה נדר לו שכשות יהיה כלו יפה בלי פסולות. וגם נתן לו רשות שימדדנו בעצמו ומאמינו ויהי היום שלא היה אהרן בעיר והסחורה בא ומדדתי אותה ולא היה רק לערך מ"ט מידות וגם בשק אחד היה הכשות רק כמעט כולו פסולות והוצרך לוותר לסוחר ב' אדומים מן סך הקצוב שהיה קצוב בינו לבין הסוחר ואם לא עשה כן כבר היה לו היזק גדול מן הסוחר מאחר שהיה כבר המקח עם הסוחר ותובע ממנו הב' אדומים ואהרן השיב שאם היה הכשות רע לא היה לך למכור אותה כלל:
'''על''' דבר הכשות שתבע אהרן את האלוף כהר"ר אליה איך שמכר הוא לכהרר"א כשות כל מידה ומידה כמו ש"ג וחצי. והכשות היה כ"ב שקים ויהי היום שמכר הרר"א הכשות לסוחר אחד גוי ומדד לו בלי רשותו אשר לא ציוהו והנה הכשות היה לערך ע"ג מידות ולא ירצה לפרוע לו כפי ערך סך זה והרר"א תבע את אהרן שהנה נדר לו שכשות יהיה כלו יפה בלי פסולות. וגם נתן לו רשות שימדדנו בעצמו ומאמינו ויהי היום שלא היה אהרן בעיר והסחורה בא ומדדתי אותה ולא היה רק לערך מ"ט מידות וגם בשק אחד היה הכשות רק כמעט כולו פסולות והוצרך לוותר לסוחר ב' אדומים מן סך הקצוב שהיה קצוב בינו לבין הסוחר ואם לא עשה כן כבר היה לו היזק גדול מן הסוחר מאחר שהיה כבר המקח עם הסוחר ותובע ממנו הב' אדומים ואהרן השיב שאם היה הכשות רע לא היה לך למכור אותה כלל:


'''והנה''' נ"ל שהר"ר אלי' ישבע שבועת היסת שנתן לו רשות למדוד את הכשות שלא בפניו וגם יכלול בשבועתו שלא היה רק לערך מ"ט מידות. ועל דבר ב' אדומים נראה שהדין עם אהרן דמאחר שנדר לו שיהי' הכשות כולו יפה בלי פסולת ונמצא שלא היה כך כמו שהעידו עדים ע"ז. א"כ ה"ל מקח טעות ולא הוי ליה למכור אותה כלל וכיון שמכרו. נראה דאף רשב"ם שכתב המרדכי בפ"ק דגוזל דמי שמרויח במעות פקדון שבידו אין לו למפקיד בריוח ולא כלום. אבל הכא שאני דאף רשב"ם לא קאמר. אלא דווקא בפקדון דכיון דשלח בהן יד ה"ל כגזלן. אבל הכא דלא שלח בהן יד אלא נתן לו רשות למדוד אותה ולמכור, נראה דמודה רשב"ם שאם אינו רוצה לקיים המקח כיון שהיה בטעות. אם כן אפילו הרויח בהן הרר"א נותן לו מחצית הריוח וכן דעת הרבה גאונים שסוברים גם בפקדון וחולקים על רשב"ם כמ"ש שם המרדכי ואף על פי שהר"ר אלי' טוען שהרי כבר פרע לו מעות עבור הכשות והרויח באותן מעות וגם היה מוציא לקנות כשות יפה הרבה מאחר ועכשיו יש לו היזק מכל זה נראה כל זה הוא בכלל מה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות ותו לא מידי הקטן יואל:
'''והנה''' נ"ל שהר"ר אלי' ישבע שבועת היסת שנתן לו רשות למדוד את הכשות שלא בפניו וגם יכלול בשבועתו שלא היה רק לערך מ"ט מידות. ועל דבר ב' אדומים נראה שהדין עם אהרן דמאחר שנדר לו שיהי' הכשות כולו יפה בלי פסולת ונמצא שלא היה כך כמו שהעידו עדים ע"ז. א"כ ה"ל מקח טעות ולא הוי ליה למכור אותה כלל וכיון שמכרו. נראה דאף רשב"ם שכתב המרדכי בפ"ק דגוזל דמי שמרויח במעות פקדון שבידו אין לו למפקיד בריוח ולא כלום. אבל הכא שאני דאף רשב"ם לא קאמר. אלא דווקא בפקדון דכיון דשלח בהן יד ה"ל כגזלן. אבל הכא דלא שלח בהן יד אלא נתן לו רשות למדוד אותה ולמכור, נראה דמודה רשב"ם שאם אינו רוצה לקיים המקח כיון שהיה בטעות. אם כן אפילו הרויח בהן הרר"א נותן לו מחצית הריוח וכן דעת הרבה גאונים שסוברים גם בפקדון וחולקים על רשב"ם כמ"ש שם המרדכי ואף על פי שהר"ר אלי' טוען שהרי כבר פרע לו מעות עבור הכשות והרויח באותן מעות וגם היה מוציא לקנות כשות יפה הרבה מאחר ועכשיו יש לו היזק מכל זה נראה כל זה הוא בכלל מה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות ותו לא מידי הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קמה
הזנה אוטומטית קמה


'''על''' דבר הנער שנולד בר"ח טבת ואירע בר מצוה שלו בר"ח טבת שהוא יום הראשון דיום ר"ח טבת אם מותר להתפלל ערבית בליל טבת. נראה בעיני דאע"פי דאנו נוהגין דלתפילה אינו מצטרף כי אם גדול ממש כמו שהאריך הר"י קארו ז"ל בסי' נ"ה בא"ח והיינו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד כמו שכתוב בש"ע שלו מ"מ אינו רוצה לומר יום א' ממש אלא ר"ל דבעינן י"ג שנה שלימות ומיד שהחשיך נחשב גדול ומצטרף דאין לומר דבעינן יום אחד כדי שיהא לו י"ג שנה מעל"ע עד שעה שנולד דא"כ כי קאמר תלמוד כי פליגי יוצא דופן אהא דת"ר בת ג' שנים מקודשת בביאה דברי ר"מ וח"א בת ג' שנים ויום א'. מאי בינייהו אמרי דבי ר' ינאי ערב ר"ה איכא בינייהו ור' יוחנן אמר שלשים יום בשנה חשוב שנה א"כ ואמאי לא קאמרי דאיכא בנייהו דלר"מ במקצת היו' סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה. אלא בע"כ דקי' לי' לתלמוד דלא בעינן מעל"ע אפילו לרבנן וכדכתבו התוספות לשם וטעמא נ"ל דהא אנן לא בעינן אלא דלהוי י"ג שנים שלימות וממילא במקצת יום א' סגי ואפי' במקצת לילה סגי ואפי' לדעת התוס' שסוברים באבילות דז' ושלשים דלא אמרה בהו מקצת יום ככולו אלא ביום ממש ולא במקצת לילה. התם שאני דבעי ספירה ז' ימים ושלשים יום הלכך לא אמרה בהו מקצת לילה ככל היום משא"כ הכא דלא בעינן יום אחד אלא כדי שיהיה לנו י"ג שלימות ולאפוקי חסרון שעות הלכך מיד במקצת לילה נתמלא שנותיו והוה גדול וזה דבר פשוט לפע"ד ומצאתי און לי בדרשות מהרי"ל בהלכות תפילה שכתוב דנער דנעשה בן י"ג שנה בשבת אסור להיות ש"ץ בליל אותו שבת דאע"פי דאנן מוסיפין מחול על הקודש בע"ש היינו משום המעלה דקדושת היום מוסיפין אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער ומאחר דאנו מתפללין בלילה בע"ש מבע"י לא לא יהא הוא ש"ץ ע"כ הנה מבואר דדוקא כשהתפילה מבע"י אבל כשמתפללין בלילה כמו שרגילין הוא לפעמים בשעת חופה יכול הוא להתפלל והיינו מטעמא דפרישת דמקצת יום א' סגי ומשמע מדברי האגודה שכתב בנולד בכ"ט באדר נעשה בר מצוה בכ"ט באדר ולא ביאר דבריו דבעינן י"ג שנים שלימות מעת לעת אלמא דנולד שנכנס בכ"ט באדר נעשה בר מצוה דלא בעינן יום א' ממש ואע"פי שהשנה שהנער נולד בו בר"ח טבת היתה חסרה ועכשיו השנה שלימה לית לן בה דמ"מ מקצת יום א' הוי דאנן לא בעינן אלא שיעברו י"ג שנה שלימי' אע"פי שאינן מעת לעת וכפי פירושינו:
'''על''' דבר הנער שנולד בר"ח טבת ואירע בר מצוה שלו בר"ח טבת שהוא יום הראשון דיום ר"ח טבת אם מותר להתפלל ערבית בליל טבת. נראה בעיני דאע"פי דאנו נוהגין דלתפילה אינו מצטרף כי אם גדול ממש כמו שהאריך הר"י קארו ז"ל בסי' נ"ה בא"ח והיינו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד כמו שכתוב בש"ע שלו מ"מ אינו רוצה לומר יום א' ממש אלא ר"ל דבעינן י"ג שנה שלימות ומיד שהחשיך נחשב גדול ומצטרף דאין לומר דבעינן יום אחד כדי שיהא לו י"ג שנה מעל"ע עד שעה שנולד דא"כ כי קאמר תלמוד כי פליגי יוצא דופן אהא דת"ר בת ג' שנים מקודשת בביאה דברי ר"מ וח"א בת ג' שנים ויום א'. מאי בינייהו אמרי דבי ר' ינאי ערב ר"ה איכא בינייהו ור' יוחנן אמר שלשים יום בשנה חשוב שנה א"כ ואמאי לא קאמרי דאיכא בנייהו דלר"מ במקצת היו' סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה. אלא בע"כ דקי' לי' לתלמוד דלא בעינן מעל"ע אפילו לרבנן וכדכתבו התוספות לשם וטעמא נ"ל דהא אנן לא בעינן אלא דלהוי י"ג שנים שלימות וממילא במקצת יום א' סגי ואפי' במקצת לילה סגי ואפי' לדעת התוס' שסוברים באבילות דז' ושלשים דלא אמרה בהו מקצת יום ככולו אלא ביום ממש ולא במקצת לילה. התם שאני דבעי ספירה ז' ימים ושלשים יום הלכך לא אמרה בהו מקצת לילה ככל היום משא"כ הכא דלא בעינן יום אחד אלא כדי שיהיה לנו י"ג שלימות ולאפוקי חסרון שעות הלכך מיד במקצת לילה נתמלא שנותיו והוה גדול וזה דבר פשוט לפע"ד ומצאתי און לי בדרשות מהרי"ל בהלכות תפילה שכתוב דנער דנעשה בן י"ג שנה בשבת אסור להיות ש"ץ בליל אותו שבת דאע"פי דאנן מוסיפין מחול על הקודש בע"ש היינו משום המעלה דקדושת היום מוסיפין אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער ומאחר דאנו מתפללין בלילה בע"ש מבע"י לא לא יהא הוא ש"ץ ע"כ הנה מבואר דדוקא כשהתפילה מבע"י אבל כשמתפללין בלילה כמו שרגילין הוא לפעמים בשעת חופה יכול הוא להתפלל והיינו מטעמא דפרישת דמקצת יום א' סגי ומשמע מדברי האגודה שכתב בנולד בכ"ט באדר נעשה בר מצוה בכ"ט באדר ולא ביאר דבריו דבעינן י"ג שנים שלימות מעת לעת אלמא דנולד שנכנס בכ"ט באדר נעשה בר מצוה דלא בעינן יום א' ממש ואע"פי שהשנה שהנער נולד בו בר"ח טבת היתה חסרה ועכשיו השנה שלימה לית לן בה דמ"מ מקצת יום א' הוי דאנן לא בעינן אלא שיעברו י"ג שנה שלימי' אע"פי שאינן מעת לעת וכפי פירושינו:


הזנה אוטומטית קמו
הזנה אוטומטית קמו


'''ע"ד''' ראובן שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מן המלחמה אם מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו. נ"ל בכה"ג דאיכא פסידא מותר וראי' ממ"ש הרא"ש בפ' כל כתבי דלאו דוקא בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא ה"ה בכל היזק הבא לאדם פתאום כו' כמו שפסק גם הטור בסימן של"ז אע"ג דדוקא ע"י גוי הוא דמותר. שאני התם דאיכא מעשה בידים לכך לא התירו משום פסידא אלא ע"י גוי. אבל הכא שאין איסורו אלא משום דיבור של חול וממצוא חפציך נראה דמותר אפילו ע"י ישראל ויש להביא ראיה ממ"ש הריב"ש בשם הר"ן בסי' ש"ץ וז"ל על ההכרזה שנעשה בשבת בעצת הרא"ה שטעמו שכבר התירו רז"ל דבור של חול בשבת בשביל צרכי רבים ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם הוא דבר פרטי נראה דצורכי רבים נינהו מדתנן בריש מ"ק ועושין כל צ"ר כו' ואמרה עלה בירושלמי אלו הן צרכי רבים דיני ממונות ודיני מכות והטעם מפני צורך הרבי' הוא להעמיד המשפט כו' ואע"פי ששנינו אין דנין בשבת אע"פי שהוא צרכי רבים. התם הוא משום גזירה שמא יכתוב ואין בדבר איסור דיבור בלבד אבל כל שאין איסורו אלא משום דבור של חול וכיוצא בו בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תיקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר כצורכי רבים וא"ל שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזירות מעצמינו שלא שנינו אלא אין דנין. ואין כאן דין אלא דיבור חול גריד' שיש להתירו מפני צורכי רבים כו' אלמא דכל היכא שאין בו אלא משום איסור דיבור של חול אע"ג שיש בו ג"כ משום ממצוא חפצך שהרי הכרזה שעושין על הקרקעות לא חפצי שמים הם מ"מ משום צרכי רבים התיר הרא"ה וממילא ה"ה אפילו היכא דליכא צ"ר אלא צרכי יחיד מותר משום פסידא שהרי אמירה לגוי היכא דאיכא מלאכה לא הותר בשביל עסקי רבים כמו שכתב ה' המגיד להדיא בפ' כ"ז מותר אמירה לגוי היכא דאיכא פסידא כדפרשנו היכא דליכא מלאכה אלא התעסקת דברים בלבד בלא מלאכה שמותר בעיסקי רבים מק"ו שהותר היכא דאיכ' פסיד' אפילו בצרכי יחיד:
'''ע"ד''' ראובן שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מן המלחמה אם מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו. נ"ל בכה"ג דאיכא פסידא מותר וראי' ממ"ש הרא"ש בפ' כל כתבי דלאו דוקא בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא ה"ה בכל היזק הבא לאדם פתאום כו' כמו שפסק גם הטור בסימן של"ז אע"ג דדוקא ע"י גוי הוא דמותר. שאני התם דאיכא מעשה בידים לכך לא התירו משום פסידא אלא ע"י גוי. אבל הכא שאין איסורו אלא משום דיבור של חול וממצוא חפציך נראה דמותר אפילו ע"י ישראל ויש להביא ראיה ממ"ש הריב"ש בשם הר"ן בסי' ש"ץ וז"ל על ההכרזה שנעשה בשבת בעצת הרא"ה שטעמו שכבר התירו רז"ל דבור של חול בשבת בשביל צרכי רבים ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם הוא דבר פרטי נראה דצורכי רבים נינהו מדתנן בריש מ"ק ועושין כל צ"ר כו' ואמרה עלה בירושלמי אלו הן צרכי רבים דיני ממונות ודיני מכות והטעם מפני צורך הרבי' הוא להעמיד המשפט כו' ואע"פי ששנינו אין דנין בשבת אע"פי שהוא צרכי רבים. התם הוא משום גזירה שמא יכתוב ואין בדבר איסור דיבור בלבד אבל כל שאין איסורו אלא משום דבור של חול וכיוצא בו בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תיקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר כצורכי רבים וא"ל שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזירות מעצמינו שלא שנינו אלא אין דנין. ואין כאן דין אלא דיבור חול גריד' שיש להתירו מפני צורכי רבים כו' אלמא דכל היכא שאין בו אלא משום איסור דיבור של חול אע"ג שיש בו ג"כ משום ממצוא חפצך שהרי הכרזה שעושין על הקרקעות לא חפצי שמים הם מ"מ משום צרכי רבים התיר הרא"ה וממילא ה"ה אפילו היכא דליכא צ"ר אלא צרכי יחיד מותר משום פסידא שהרי אמירה לגוי היכא דאיכא מלאכה לא הותר בשביל עסקי רבים כמו שכתב ה' המגיד להדיא בפ' כ"ז מותר אמירה לגוי היכא דאיכא פסידא כדפרשנו היכא דליכא מלאכה אלא התעסקת דברים בלבד בלא מלאכה שמותר בעיסקי רבים מק"ו שהותר היכא דאיכ' פסיד' אפילו בצרכי יחיד:
שורה 216: שורה 152:


'''אבל בנ"ד''' דאיכא פסידא מבוררת אם לא יקבול עכשיו בשבת ילך לו דאפילו בשבת מותר לקבול בעדם כיון דליכא כאן כי אם איסור דבור בלבד וליכא למיגזר הכא שום שמא יכתוב וכיוצא בזה דאין לנו לחדש גזירה מעצמינו כמו שנתבאר לעיל בדברי הר"ן וליכא למימר נמי שיש להחמיר בנידון דידן מטעם שראובן פושע הוא שעשה חוב אצל גוי אנס וכדכתב בספר התרומה דמהאי טעמא מחמרינן טפי בשוכח ארנקי מבשהחשיך לו בדרך דפושע בשכחה טפי שאני התם דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה כדאמרינן בפ' אלו מציאות לכך הוא פושע בשכחה טפי. אבל בחובות שיש לנו אצל הגוים זהו עיקר מחייתנו וסתם גוים אנסים המה לא מסתבר כלל שיחשוב בזה פושע ואדרבא נראה דכל היכא שהגוי מוחזק באנס אין הישראל יכול להשמט ממנו בעל כרחו צריך ללות לו או למכור בהקפה וכיוצא בו הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:
'''אבל בנ"ד''' דאיכא פסידא מבוררת אם לא יקבול עכשיו בשבת ילך לו דאפילו בשבת מותר לקבול בעדם כיון דליכא כאן כי אם איסור דבור בלבד וליכא למיגזר הכא שום שמא יכתוב וכיוצא בזה דאין לנו לחדש גזירה מעצמינו כמו שנתבאר לעיל בדברי הר"ן וליכא למימר נמי שיש להחמיר בנידון דידן מטעם שראובן פושע הוא שעשה חוב אצל גוי אנס וכדכתב בספר התרומה דמהאי טעמא מחמרינן טפי בשוכח ארנקי מבשהחשיך לו בדרך דפושע בשכחה טפי שאני התם דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה כדאמרינן בפ' אלו מציאות לכך הוא פושע בשכחה טפי. אבל בחובות שיש לנו אצל הגוים זהו עיקר מחייתנו וסתם גוים אנסים המה לא מסתבר כלל שיחשוב בזה פושע ואדרבא נראה דכל היכא שהגוי מוחזק באנס אין הישראל יכול להשמט ממנו בעל כרחו צריך ללות לו או למכור בהקפה וכיוצא בו הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קמז
הזנה אוטומטית קמז


'''על''' דבר התרנגולות בכלוב שנשמע בלילה צעקה בין התרנגולים והלכו לשם לראות מה עמהם ונמצא תרנגול אחד שנדחק מן הכלוב וברח ואחרים שבכלוב רצו לכאן ולכאן ואחד מהם היה תחוב ראשו בין הנקבים ואומרים העולם שהדבר מצוי הוא על ידי ברדלס שבבתים שקורין טחורוש. אמת שכן כתב הרשב"א בעוף שבא לפניו כשהוא מבעבע דם ולא ידענו במאי לתלות דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ובנדון דידן אף שנתלה במצוי והוא ברדלס יש לו דריסה בעופות ואף על גב דלא נזכר בתלמוד ברדלס מכל מקום כתב הרשב"א בת"ה מה' שחיטה חתול ושועל ונמיי' וכיוצא בהם יש להם דריסה בגדיים ובטלאים וכ"ש בעופות ויש לחולדה דריסה בעופות דהנה שכתב גבי חתול כו' וכיוצא בהן וכה"ג כתב בחיות והעופות הדורסים אם כן ממילא ה"ה גם לחולדה דמה שאמר ובוודאי גם הברדלס דין חולדה יש לה דבתלמוד מזכיר בפרק קמא דפסחים חולדה וברדלס בחד ע"ש וכן בכמה מקומות דלא ממעט בגמרא אלא כלב משמע דכל שאר חיות יש כל חד וחד לפי כחו מכל מקום מי יימר דהברדלס נכנס ביניהם בכלוב או אצל הכלוב ודלמא לא היה כי אם רחוק מהם באותו חדר והרגישו בו התרנגולים ונתפחדו וצעקו וה"ל ספק על ספק לא על דכתב הרשב"א דאין חוששין משום דה"ל ס"ס שאני אומר שלא נכנס ואם ת"ל נכנס שמא לא נגע ועוד שרוב העופות ובהמות בחזקת שאינם דרוסים הם עד כאן לשונו:
'''על''' דבר התרנגולות בכלוב שנשמע בלילה צעקה בין התרנגולים והלכו לשם לראות מה עמהם ונמצא תרנגול אחד שנדחק מן הכלוב וברח ואחרים שבכלוב רצו לכאן ולכאן ואחד מהם היה תחוב ראשו בין הנקבים ואומרים העולם שהדבר מצוי הוא על ידי ברדלס שבבתים שקורין טחורוש. אמת שכן כתב הרשב"א בעוף שבא לפניו כשהוא מבעבע דם ולא ידענו במאי לתלות דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ובנדון דידן אף שנתלה במצוי והוא ברדלס יש לו דריסה בעופות ואף על גב דלא נזכר בתלמוד ברדלס מכל מקום כתב הרשב"א בת"ה מה' שחיטה חתול ושועל ונמיי' וכיוצא בהם יש להם דריסה בגדיים ובטלאים וכ"ש בעופות ויש לחולדה דריסה בעופות דהנה שכתב גבי חתול כו' וכיוצא בהן וכה"ג כתב בחיות והעופות הדורסים אם כן ממילא ה"ה גם לחולדה דמה שאמר ובוודאי גם הברדלס דין חולדה יש לה דבתלמוד מזכיר בפרק קמא דפסחים חולדה וברדלס בחד ע"ש וכן בכמה מקומות דלא ממעט בגמרא אלא כלב משמע דכל שאר חיות יש כל חד וחד לפי כחו מכל מקום מי יימר דהברדלס נכנס ביניהם בכלוב או אצל הכלוב ודלמא לא היה כי אם רחוק מהם באותו חדר והרגישו בו התרנגולים ונתפחדו וצעקו וה"ל ספק על ספק לא על דכתב הרשב"א דאין חוששין משום דה"ל ס"ס שאני אומר שלא נכנס ואם ת"ל נכנס שמא לא נגע ועוד שרוב העופות ובהמות בחזקת שאינם דרוסים הם עד כאן לשונו:
שורה 228: שורה 160:


'''וזה ברור''' דאף בלא על ביניהם אלא שמרגישי' בדורס נמצא גם כן לפעמים שהן מקרקרים והוא שותק שכ"כ הרשב"א וז"ל נסתפק לנו אם נכנס בדיר אם לאו אף על פי ששמענום מקרקרים וצועקין והוא שותק אין חוששין לו שאני אומר שמא לא נכנס ואם נכנס שמא לא נגע באחד מהם. ועוד שרוב בהמות כו' והיינו שראינו שהדורס מהלך לפני הדיר ולא ידענו אם נכנס בדיר אם לאו שמענו מקרקרים וצווחים והוא שותק ואין חוששין ונ"ד נמי דכוות' דאף על פי שנחזיק בוודאי שהיה הברדלס בחדר ששם הכלוב. מכל מקום לא גרע מאלו ראינו לשם בחדר והיה נסתפק לנו אם היה אצל הכלוב ממש אם לאו דהיינו תולין להקל משום ס"ס בוודאי אילו היה אחד מהם מבעבע דם היינו חוששים לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהיה ברדלס בכלוב ועומדים כולם בספק מאחר שאין להם המלט מהכלוב ולהר"ן אפילו הרגה אחד מהן היינו חוששין לכולם. אבל מאחר שאין אחד מהם מבעבע דם תולין להקל ולומר שלא היה אצל הכלוב כל עיקר. ואם היה אצל הכלוב שמא לא נגע באחד מהם הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:
'''וזה ברור''' דאף בלא על ביניהם אלא שמרגישי' בדורס נמצא גם כן לפעמים שהן מקרקרים והוא שותק שכ"כ הרשב"א וז"ל נסתפק לנו אם נכנס בדיר אם לאו אף על פי ששמענום מקרקרים וצועקין והוא שותק אין חוששין לו שאני אומר שמא לא נכנס ואם נכנס שמא לא נגע באחד מהם. ועוד שרוב בהמות כו' והיינו שראינו שהדורס מהלך לפני הדיר ולא ידענו אם נכנס בדיר אם לאו שמענו מקרקרים וצווחים והוא שותק ואין חוששין ונ"ד נמי דכוות' דאף על פי שנחזיק בוודאי שהיה הברדלס בחדר ששם הכלוב. מכל מקום לא גרע מאלו ראינו לשם בחדר והיה נסתפק לנו אם היה אצל הכלוב ממש אם לאו דהיינו תולין להקל משום ס"ס בוודאי אילו היה אחד מהם מבעבע דם היינו חוששים לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהיה ברדלס בכלוב ועומדים כולם בספק מאחר שאין להם המלט מהכלוב ולהר"ן אפילו הרגה אחד מהן היינו חוששין לכולם. אבל מאחר שאין אחד מהם מבעבע דם תולין להקל ולומר שלא היה אצל הכלוב כל עיקר. ואם היה אצל הכלוב שמא לא נגע באחד מהם הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קמח
הזנה אוטומטית קמח


'''קרוב''' לעשרים שנה בא מעשה לפני שהיה בחדר תרנגולות עומדים על הכלונס התחובה מכותל לכותל הגבוה ולמטה בארץ היו ב' תרנגולת קטנים קשורים זה בזה שלא היו יכולין לעוף ולעמוד על הכלונס כדרכם בכל לילה. ולמחר מצאו מב' תרנגולים שהיו בארץ אחד נאכל כולו רק העצמות נשארו והשני נקטע ראשו. ואעפי"כ התרתי כל התרנגולים שעמדו על הכלונס מטעם דאמרינן כיון דתרנגולים נעשה ב' כיתות. א"כ אין הריגת ב' תרנגולת לא מעלה ולא מוריד לאותן תרנגולים שישבו על הכלונס ואפילו לא הוי ב' תרנגולים הללו כלל בחדר לא היינו אוסרים התרנגולים העומדים על הכלונס מטעם דאמרינן דה"ל ס"ס שמא לא על ביניהם ואת"ל על שמא לא נגע ה"נ דכותי' דלא אמר או"ה כשהרגה אחד מהם ואפילו אכלו כולו והמית עוד בדדיסה דחוששים לכולם משום דגילה דעתי' דלא נח רוגזי' אא"כ שהיו כל התרנגולות בבת אחת ביחד אבל נ"ד דנחלקו לב' כיתות דיינינן להני ב' תרנגולות שהיו בארץ ונדרסו כאלו לא היה שם מעולם ונמצאו שאותן שעמדו על הכלונס מותרים מטעם ספק ספיקא:
'''קרוב''' לעשרים שנה בא מעשה לפני שהיה בחדר תרנגולות עומדים על הכלונס התחובה מכותל לכותל הגבוה ולמטה בארץ היו ב' תרנגולת קטנים קשורים זה בזה שלא היו יכולין לעוף ולעמוד על הכלונס כדרכם בכל לילה. ולמחר מצאו מב' תרנגולים שהיו בארץ אחד נאכל כולו רק העצמות נשארו והשני נקטע ראשו. ואעפי"כ התרתי כל התרנגולים שעמדו על הכלונס מטעם דאמרינן כיון דתרנגולים נעשה ב' כיתות. א"כ אין הריגת ב' תרנגולת לא מעלה ולא מוריד לאותן תרנגולים שישבו על הכלונס ואפילו לא הוי ב' תרנגולים הללו כלל בחדר לא היינו אוסרים התרנגולים העומדים על הכלונס מטעם דאמרינן דה"ל ס"ס שמא לא על ביניהם ואת"ל על שמא לא נגע ה"נ דכותי' דלא אמר או"ה כשהרגה אחד מהם ואפילו אכלו כולו והמית עוד בדדיסה דחוששים לכולם משום דגילה דעתי' דלא נח רוגזי' אא"כ שהיו כל התרנגולות בבת אחת ביחד אבל נ"ד דנחלקו לב' כיתות דיינינן להני ב' תרנגולות שהיו בארץ ונדרסו כאלו לא היה שם מעולם ונמצאו שאותן שעמדו על הכלונס מותרים מטעם ספק ספיקא:


הזנה אוטומטית קמט
הזנה אוטומטית קמט


'''ראובן''' מכר כמה בהמות לגוי בכסף ובמשיכה כדין כדי להפקיע' מדין בכורה ולימים הולידה אחת מן הבהמות והלך ראובן אל הגוי ואמר לו שיבא אחד מבהמות וכשהוליך הבהמה לביתו ביקש מן הגוי שיתן לו העגל הנולד והשיב הגוי אין אני נותן לך העגל דשלי הוא וקניתי' מעמך. והלך ראובן לביתו עם שאר הבהמות לשנה אחרת הוכר עוברה של אחת מן הבהמות וחזר ראובן ומכרה לגוי אחר במעות לבד בלי משיכה גם הגוי לא נתן לו הכסף אמר לו הרי עלי מלוה ואח"כ הוליד זכר:
'''ראובן''' מכר כמה בהמות לגוי בכסף ובמשיכה כדין כדי להפקיע' מדין בכורה ולימים הולידה אחת מן הבהמות והלך ראובן אל הגוי ואמר לו שיבא אחד מבהמות וכשהוליך הבהמה לביתו ביקש מן הגוי שיתן לו העגל הנולד והשיב הגוי אין אני נותן לך העגל דשלי הוא וקניתי' מעמך. והלך ראובן לביתו עם שאר הבהמות לשנה אחרת הוכר עוברה של אחת מן הבהמות וחזר ראובן ומכרה לגוי אחר במעות לבד בלי משיכה גם הגוי לא נתן לו הכסף אמר לו הרי עלי מלוה ואח"כ הוליד זכר:
שורה 254: שורה 178:


'''וכן היא''' דעת הרמב"ם וכמו שהאריך בזה ה"ה ברפ"ז בד"ה מוסרה וס"ל לרי"ף דמכר קנה במלוה כמ"ש בר"פ הזהב היינו דווקא במלוה שיש לקונה ביד המוכר שחייב לו אבל אם הקונה א"ל הרי היא עלי מלוה כשיעור המכר גם גאונים חולקים על הרי"ף והרמב"ם ופוסקים בסוגיא דפרק האיש מקדש שהיא הלכה פסוקה וג"כ א"ל דמאחר שנגמר המקח עם הגוי הראשון כדין וישראל לא חזר וקנה ממנו כדין א"כ כל הבהמות עדיין ברשות הגוי הראשון עומדות ולומר שאע"פי שנראה שהגוי הראשון מחל את המקח מאחר שהניח לישראל ליקח הבהמות מביתו ושתק בודאי מחל מ"מ לא מהני מחילה בבעלי חיים או מטלטלים שהן בעין ואפילו אמר בפירוש אני מוחל מ"מ לא מהני וכמ"ש בח"מ בשם תשובת הרא"ש בסי' ע"ג וכן כתב מהרי"ק בשורש צ"ד דלא מהני לשון מחילה אלא בחוב ומלוה דלהוצאה ניתנה ולית עליה אלא שעבוד בעלמא אבל לא בדברים שאין בעין אלא צריך לחזור ולקנותו כדין ומדלא חזר והקנה לא יצאו מרשותו זה אינו דפשיטא דווקא כשהמקח שקנה הלוקח הוא עדיין ברשות המוכר ומחל הלוקח אחר כך את המקח בהא יש סברא לומר דלא יצא המקח מרשות הלוקח במה שמחל דלא שייך לשון מחילה אדבר שהוא בעין וזהו שדייק הרא"ש וכתב אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו ואמר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אלא א"כ נאמר לו אני נותנו לך. אבל כשהלוקח משך את המקח כבר לרשותו ואח"כ חזר המוכר ומשכו לרשותו בפני הלוקח ושתק הלוקח והניחו ליקח שוב אין לו על המוכר שום דין ודברים דפשיטא הוא דהמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו וידוע הוא שאינו שלו דהוי מחילה גמורה וכמו שביאר הרא"ש גופיה בפרק איזהו נשך אעובדא דההיא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי כו'. עד א"ל את ונולא אחי כו' וז"ל והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו כו' הנה מבואר שכל שהוא יודע שאינו שלו ומניחו ליטול ושותק הוי מחילה גמורה מאחר דידע ודאי מחול וכ"כ הרא"ש עוד שם אההיא דאמר רב נחמן בפירות דקל ומודינא דאם שמוט ואכיל לא מפקינן מיניה דהיינו טעמא משום דידע ומחיל וכ"כ הנימוקי יוסף בפ' חזקת אההיא דרב ענן שקיל בדקא בארעא כו' ע"ש וא"כ ראובן זה שלקח הבהמה מרשות הגוי בפני הגוי ושתק ולא מיחה בו פשיטא דמחל לו הכל וכאלו נתנה לו במתנה ובפרט מאחר שהישראל רצה ליקח גם העגל הנולד והגוי החזיק בו בעבור שקנאו ובשאר הבהמות לא החזיק מוכח להדיא שנתן לו שאר הבהמות במתנה ומכ"ש שעברה שנה תמימה שהבהמות עומדת ברשות הישראל והגוי לא תבע משום פנים ליתן לו בהמותיו דמוכחי' הדברים שמחל לו הכל ואפילו תינוקת של בית רבן לא טעו בזה גם מהרי"ק האריך בזה בשורש קי"ח על ענין מחילה שכל היכ' שכ"ז שאחד מודה לחבירו הוי כמחילה ע"ש לכן יראה לי ברור שזה בכור גמור נאום הקטן יואל:
'''וכן היא''' דעת הרמב"ם וכמו שהאריך בזה ה"ה ברפ"ז בד"ה מוסרה וס"ל לרי"ף דמכר קנה במלוה כמ"ש בר"פ הזהב היינו דווקא במלוה שיש לקונה ביד המוכר שחייב לו אבל אם הקונה א"ל הרי היא עלי מלוה כשיעור המכר גם גאונים חולקים על הרי"ף והרמב"ם ופוסקים בסוגיא דפרק האיש מקדש שהיא הלכה פסוקה וג"כ א"ל דמאחר שנגמר המקח עם הגוי הראשון כדין וישראל לא חזר וקנה ממנו כדין א"כ כל הבהמות עדיין ברשות הגוי הראשון עומדות ולומר שאע"פי שנראה שהגוי הראשון מחל את המקח מאחר שהניח לישראל ליקח הבהמות מביתו ושתק בודאי מחל מ"מ לא מהני מחילה בבעלי חיים או מטלטלים שהן בעין ואפילו אמר בפירוש אני מוחל מ"מ לא מהני וכמ"ש בח"מ בשם תשובת הרא"ש בסי' ע"ג וכן כתב מהרי"ק בשורש צ"ד דלא מהני לשון מחילה אלא בחוב ומלוה דלהוצאה ניתנה ולית עליה אלא שעבוד בעלמא אבל לא בדברים שאין בעין אלא צריך לחזור ולקנותו כדין ומדלא חזר והקנה לא יצאו מרשותו זה אינו דפשיטא דווקא כשהמקח שקנה הלוקח הוא עדיין ברשות המוכר ומחל הלוקח אחר כך את המקח בהא יש סברא לומר דלא יצא המקח מרשות הלוקח במה שמחל דלא שייך לשון מחילה אדבר שהוא בעין וזהו שדייק הרא"ש וכתב אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו ואמר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אלא א"כ נאמר לו אני נותנו לך. אבל כשהלוקח משך את המקח כבר לרשותו ואח"כ חזר המוכר ומשכו לרשותו בפני הלוקח ושתק הלוקח והניחו ליקח שוב אין לו על המוכר שום דין ודברים דפשיטא הוא דהמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו וידוע הוא שאינו שלו דהוי מחילה גמורה וכמו שביאר הרא"ש גופיה בפרק איזהו נשך אעובדא דההיא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי כו'. עד א"ל את ונולא אחי כו' וז"ל והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו כו' הנה מבואר שכל שהוא יודע שאינו שלו ומניחו ליטול ושותק הוי מחילה גמורה מאחר דידע ודאי מחול וכ"כ הרא"ש עוד שם אההיא דאמר רב נחמן בפירות דקל ומודינא דאם שמוט ואכיל לא מפקינן מיניה דהיינו טעמא משום דידע ומחיל וכ"כ הנימוקי יוסף בפ' חזקת אההיא דרב ענן שקיל בדקא בארעא כו' ע"ש וא"כ ראובן זה שלקח הבהמה מרשות הגוי בפני הגוי ושתק ולא מיחה בו פשיטא דמחל לו הכל וכאלו נתנה לו במתנה ובפרט מאחר שהישראל רצה ליקח גם העגל הנולד והגוי החזיק בו בעבור שקנאו ובשאר הבהמות לא החזיק מוכח להדיא שנתן לו שאר הבהמות במתנה ומכ"ש שעברה שנה תמימה שהבהמות עומדת ברשות הישראל והגוי לא תבע משום פנים ליתן לו בהמותיו דמוכחי' הדברים שמחל לו הכל ואפילו תינוקת של בית רבן לא טעו בזה גם מהרי"ק האריך בזה בשורש קי"ח על ענין מחילה שכל היכ' שכ"ז שאחד מודה לחבירו הוי כמחילה ע"ש לכן יראה לי ברור שזה בכור גמור נאום הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קנ
הזנה אוטומטית קנ


'''ישראל''' תבע את הגוי ב"ח וקבעו לו זמן וכשהגיע הזמן שקבע לו העמיד לו עשרה בהמות ולא רצה הישראל לקבלן כי לא היה מגיע לו כדי שיעור חובו והלך לו הגוי והישראל לא ידע מה לעשות עד שבא גוי אחר וטען את הישראל שישכור שומר לבהמות עד שיבא השר ואחר כך יתבע אותו לפני השר והיהודי עשה כן ובלילה הולידה אחת מהן אם יש כאן חשש בכורה:
'''ישראל''' תבע את הגוי ב"ח וקבעו לו זמן וכשהגיע הזמן שקבע לו העמיד לו עשרה בהמות ולא רצה הישראל לקבלן כי לא היה מגיע לו כדי שיעור חובו והלך לו הגוי והישראל לא ידע מה לעשות עד שבא גוי אחר וטען את הישראל שישכור שומר לבהמות עד שיבא השר ואחר כך יתבע אותו לפני השר והיהודי עשה כן ובלילה הולידה אחת מהן אם יש כאן חשש בכורה:


תשובה נראה שאין זה בכור מאחר שלא קבלה הישראל בשומו א"כ מצי הגוי לסלקא לי' בזוזי הוי ליה יד גוי באמצע ועוד כיון שלא קבל הישראל בשומא א"כ יש לגוי אחריות עליהן שאם מתה או נשברה פחתו לו לגוי ואינן ברשות ישראל אלא בתורת משכון א"כ מקרי בהמה של גוי ופטורה מן הבכורה ולא מבעיא למאי דקי"ל כלישנא בתרא דרבא בפ"ק דפסחים בבהמה ארנונא דאף על גב דמצי לסלוקיה בזוזי דפטורה מן הבכורה דהכא נמי כיון דמצי גוי לסלוקי לישראל בזוזי דפטורה מהבכורה דמ"ש דעיקר טעמא משום שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהי' דכל ישראל וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז דה' בכורות וז"ל המקבל בהמה מן גוי להיות מטפל בה ובהוולדות ביניהם או נכרי שקיבל מישראל הרי אלו פטורים מן הבכורות שנאמר פטר רחם כו' אלא אפילו ללישנא קמא דרבא דחייב בבכורת התם היינו טעמא דכיון דעיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבד לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד גוי באמצע. אבל הכא דמתחילה הבהמה של גוי כ"ז שיש לגוי כח זה דמצי קתפיס ליה בהמה כגון הכא דאי בעי מסלק ליה בזוזי כיון שלא קבלה ישראל עדיין בשומא בערכאות שלהם א"כ לא יצאת מרשות הגוי כדפרישת הנלע"ד כתבתי בקיצור כי נראה דבר פשוט נאום יואל בלא"א כמהרר"ש זכר צדיק לברכה:
תשובה נראה שאין זה בכור מאחר שלא קבלה הישראל בשומו א"כ מצי הגוי לסלקא לי' בזוזי הוי ליה יד גוי באמצע ועוד כיון שלא קבל הישראל בשומא א"כ יש לגוי אחריות עליהן שאם מתה או נשברה פחתו לו לגוי ואינן ברשות ישראל אלא בתורת משכון א"כ מקרי בהמה של גוי ופטורה מן הבכורה ולא מבעיא למאי דקי"ל כלישנא בתרא דרבא בפ"ק דפסחים בבהמה ארנונא דאף על גב דמצי לסלוקיה בזוזי דפטורה מן הבכורה דהכא נמי כיון דמצי גוי לסלוקי לישראל בזוזי דפטורה מהבכורה דמ"ש דעיקר טעמא משום שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהי' דכל ישראל וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז דה' בכורות וז"ל המקבל בהמה מן גוי להיות מטפל בה ובהוולדות ביניהם או נכרי שקיבל מישראל הרי אלו פטורים מן הבכורות שנאמר פטר רחם כו' אלא אפילו ללישנא קמא דרבא דחייב בבכורת התם היינו טעמא דכיון דעיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבד לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד גוי באמצע. אבל הכא דמתחילה הבהמה של גוי כ"ז שיש לגוי כח זה דמצי קתפיס ליה בהמה כגון הכא דאי בעי מסלק ליה בזוזי כיון שלא קבלה ישראל עדיין בשומא בערכאות שלהם א"כ לא יצאת מרשות הגוי כדפרישת הנלע"ד כתבתי בקיצור כי נראה דבר פשוט נאום יואל בלא"א כמהרר"ש זכר צדיק לברכה:


הזנה אוטומטית קנא
הזנה אוטומטית קנא


'''על''' דבר הבכור שמכרו הישראל את האם לגוי בפרוטה בשעה שהוכר העוברה אבל עדיין הניח האם ברשות ישראל בעדרו ואחר זמן באתה השמועה שהולידה אחד מבהמות ושלח הישראל לאותו הגוי הלוקח אל העדר לראות איזה מהן ילדה ואמר שאותו שלקח ממנו ילדה ותכף חזר הישראל וקנה מן הגוי הבהמה והעובר ואחר כך נודע שאותה שילדה היה בהמה אחרת ושטעו וגם הגוי אמר שטעה. ולאחר כך הולידה המבכרת זכר ושאל השואל אם נאמר שאין כאן הפקעת בכורה מאחר שחזר מן הגוי קודם שילדה:
'''על''' דבר הבכור שמכרו הישראל את האם לגוי בפרוטה בשעה שהוכר העוברה אבל עדיין הניח האם ברשות ישראל בעדרו ואחר זמן באתה השמועה שהולידה אחד מבהמות ושלח הישראל לאותו הגוי הלוקח אל העדר לראות איזה מהן ילדה ואמר שאותו שלקח ממנו ילדה ותכף חזר הישראל וקנה מן הגוי הבהמה והעובר ואחר כך נודע שאותה שילדה היה בהמה אחרת ושטעו וגם הגוי אמר שטעה. ולאחר כך הולידה המבכרת זכר ושאל השואל אם נאמר שאין כאן הפקעת בכורה מאחר שחזר מן הגוי קודם שילדה:
שורה 278: שורה 194:


'''וכן פסק רש"י''' בפ"ק דבכורות אעובדא דרב מרי בר רחל דף ד' ומה שמשמע מלשון הרמב"ם דדווקא בגוי קונים המעות בדיניהם אבל בישראל אינו קונה במעות רק במשיכה וכן מבואר בפ' ב' דבכורות דלעולם לישראל בדבר א' ולגוי בדבר אחד אין להקשות על מה שפסק ברפ"ג דה' מכירה דבישראל קונים מעות דבר תורה והיינו כר' יוחנן בפ' הזהב ודלא כר"ל דהרי בפ"א מה' זכיי' משמע מדברי הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין ישראל לגוי אלא בדבר זה דבישראל קונה דווקא מעות ובגוי בין במשיכה בין במעות אמנם כבר כתב המ"מ ע"ז וכבר נחלקו ואמרו דהכי ק"ל דגוי דווקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות והדברים עתיקים ע"כ והא לך לשון הרמב"ן הלכה למעשה מתוך שאנו מסופקים אי הלכה כר"ל דאמר דמשיכה מפורשת מן התורה וא"כ לגוי בכסף או הלכה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונים וא"כ לגוי במשיכה דלעולם לישראל בדבר אחד ולגוי בדבר אחד א"כ כשרצה הישראל לפקוע קדושות הבכורה צריך הגוי שיעשה משיכה ויתן הכסף לישראל וצריך שימכור לגוי אבר שהנשמה תלוי' בו ע"כ גם ר"ת בתוס' פ' הזהב דף מ"ח פוסק כר"י דלגוי במשיכה ולישראל בכסף וכן באשר"י שם ובהגה"ה מיימוני רפ"ג דה' בכורה ובסמ"ג עשי' תחילת סימן פ"ב וסימן רי"א וז"ל הרא"ש בר"פ הלוקח עובר פרתו של נכרי ולית הלכתה בהא כר"ל דהא קי"ל כר"י דאמר ד"ת מעות קונים וכמו שבארתי בפרק הזהב הלכך דרשינין מיד עמיתך בכסף הא מיד גוי במשיכה הלכך ישראל שקנה בהמה מן הגוי אע"פי שנתן מעות פטורה מן הבכורה עד שימשוך וגוי שקונה בהמה מישראל אע"פי שנתן מעות חייב בבכורה עד שימשוך וכן פסק בעל הלכות וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר דמשיכה בגוי קונה כו' ותימה דלפי מסקנת הרא"ש דמיד גוי במשיכה א"כ מפני מה כתב הטור בח"מ סוף סי' קצ"ד בדין קנית קרקע מיד גוי וז"ל וכ"ז לא מיירי אלא בקרקע שאין בדעת הלוקח לקנות אלא בשטר אבל במטלטלים קונה בנתינת המעות עכ"ל הרי שפסק דבגוי קונה בכסף דלא כמסקנות הרא"ש גם סותר דבריו שכתב בי"ד סי' ש"ך מחלוקת רש"י ור"ת והלכך הבא לצאת ידי שמים צריך שיתן הגוי מעות וגם ימשכנה לרשותו והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו המקום אוזן הבהמה ע"כ והוא מסקנת הרא"ש בפ"ק דבכורת וצ"ע מיהו י"ל לענין ממונא ודאי אין להוציא מיד ישראל הקונה אע"פי שלא היתה שם משיכה רק נתינת מעות לבד משום דיכול לומר דקי' לי' כרש"י והנמשכים אחריו ולפיכך קונה בנתינת המעות ומכ"ש דקונה במשיכה בלא נתינת המעות. אלא לפ"ז ה"ל לטור לכתוב בלשונו קונה אף בנתינת המעות דזה הלשון הוי יותר מתוקן ומקובל וק"ל אכן המרדכי בפרק הזהב כתב בשם אור זרוע דאפילו לר"ת שפסק דמשיכה בגוי קונה ולא מעות לענין מבכרת קונה במעות לבד והבי' ראיה לדבר וכ"פ בהגה"ה אשיר"י פ' הזהב אמנ' במרדכי שם מסיק אח"כ וז"ל רבינו מאיר היה מחמיר והיה מצריך מעות ומשיכה לאפוקי' נפשי' מפלוגת' כרש"י ור"ת וכו' וכך מסיק עוד במרדכי בשם ר"י ריש פ' בתר' דע"ז וכתב שם ואני מצאתי דאם אין לגוי בית יתן לו ישראל מקום בחצירו וימשכנה שם ע"כ וכן בספר האגודה בפ' הזהב וסוף דבריו וצריך הכותי למשכו לביתו או לסימטא דמשיכה בר"ה אינו קונה ויקנה לו ראש העובר או כולו כו' וכ"כ להדי' בסי' רמ"א ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשטר ואז יצא ידי כולן וכתב שם בהג"ה המשיכה צריך שימשכנה הגוי לסימט' או לביתו של גוי או ישראל יקנה לגוי חדר אחד במנעול ומפתח ואח"כ ימשכנו לאותו חדר עכ"ל הנה מבואר דאפי' שימסרנו לגוי וימשוך אותו בקרנים אע"פ שימשכנה מכל מקום שהיא בו לא מהני מאחר שהמשיכה היה ברשות ישראל המוכר דמשיכה אינו קונה אלא בסימט' או בחצר של שניהם או לרשות הלוקח וגם א"ל דיש לקנות הבהמה במסירה וע"פ דעת רש"י ור"ת שפסקו דבהמה גסה מסירה קונה ודלא כר"י בפ"ק דקידושין שודאי דוחק גדול לנהוג באיסור כרת דהפקעת בכורה דלא כר"י שרוב פוסקים ס"ל כוותי' ומשיכה אינו קונה בר"ה ובחצר שאינו של שניהם ולא ברשות המוכר כלל כמו שמבואר שם בח"מ וא"ל דדוקא מן הסתם לא קנה במשיכה אלא על הדרך שבארנו אבל אם אמר המוכר להדיא קנה במשיכה כל דהוא או אף ברשותו או אף בר"ה קנה ונאמר כל כה"ג אין לדקדק במשיכה ומסירה זה אינו דהא כבר כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על האי דין גופי' דתנן במתניתן דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קנה במסירה או שאמר לי' לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"פ דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחוד קנה אלא דבמקום דכותבין שטר לא סמכה דעת' עד דאיכ' שטר הלכך אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה כיון דסמכה דעתיה ומהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אי אמר קנה במסירה לחוד מי קני עכ"ל הנה מבואר מכל זה שמה שנוהגין מקצת בני אדם למסור הבהמה ליד הגוי ועדיין עומדים ברשות ישראל אין להם על מה שיסמכו ואפי' ימשכנו מ"מ שהיא בו אינו כלום מאחר שהמשיכה הוא ברשות של ישראל המוכר ואין להם לסמוך על משיכתו זו רק על הכסף שנתן לישראל. גם אין לסמוך על פירוש רש"י והרמב"ם כי כל הגאונים חלקו עליהם. ואף אין לסמוך על הא"ז דלעיל שהרי מהר"ם והרא"ש והאגודה כולם ראו דברי הא"ז ואע"פ כן פסקו להחמיר כסמ"ק והרמב"ן הלכה למעשה וכן פסק רבינו ירוחם בספר אדם וחוה פ' נ"ב ורוב הנמצאים בדברי האחרונים סברו שלא לילך בזה אחר המנהג שנהגו להקנות בכסף לבד מהר"י ווייל בתשובותיו סי' ע' ומהרא"י בת"ה סי' קס"ז וקס"ח האריך ומי יבא אחריהם להקל באיסור כרת לכך נראה דנ"ד הוי ספק בכור מאחר שלא היתה הקנין דגוי רק בכסף:
'''וכן פסק רש"י''' בפ"ק דבכורות אעובדא דרב מרי בר רחל דף ד' ומה שמשמע מלשון הרמב"ם דדווקא בגוי קונים המעות בדיניהם אבל בישראל אינו קונה במעות רק במשיכה וכן מבואר בפ' ב' דבכורות דלעולם לישראל בדבר א' ולגוי בדבר אחד אין להקשות על מה שפסק ברפ"ג דה' מכירה דבישראל קונים מעות דבר תורה והיינו כר' יוחנן בפ' הזהב ודלא כר"ל דהרי בפ"א מה' זכיי' משמע מדברי הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין ישראל לגוי אלא בדבר זה דבישראל קונה דווקא מעות ובגוי בין במשיכה בין במעות אמנם כבר כתב המ"מ ע"ז וכבר נחלקו ואמרו דהכי ק"ל דגוי דווקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות והדברים עתיקים ע"כ והא לך לשון הרמב"ן הלכה למעשה מתוך שאנו מסופקים אי הלכה כר"ל דאמר דמשיכה מפורשת מן התורה וא"כ לגוי בכסף או הלכה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונים וא"כ לגוי במשיכה דלעולם לישראל בדבר אחד ולגוי בדבר אחד א"כ כשרצה הישראל לפקוע קדושות הבכורה צריך הגוי שיעשה משיכה ויתן הכסף לישראל וצריך שימכור לגוי אבר שהנשמה תלוי' בו ע"כ גם ר"ת בתוס' פ' הזהב דף מ"ח פוסק כר"י דלגוי במשיכה ולישראל בכסף וכן באשר"י שם ובהגה"ה מיימוני רפ"ג דה' בכורה ובסמ"ג עשי' תחילת סימן פ"ב וסימן רי"א וז"ל הרא"ש בר"פ הלוקח עובר פרתו של נכרי ולית הלכתה בהא כר"ל דהא קי"ל כר"י דאמר ד"ת מעות קונים וכמו שבארתי בפרק הזהב הלכך דרשינין מיד עמיתך בכסף הא מיד גוי במשיכה הלכך ישראל שקנה בהמה מן הגוי אע"פי שנתן מעות פטורה מן הבכורה עד שימשוך וגוי שקונה בהמה מישראל אע"פי שנתן מעות חייב בבכורה עד שימשוך וכן פסק בעל הלכות וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר דמשיכה בגוי קונה כו' ותימה דלפי מסקנת הרא"ש דמיד גוי במשיכה א"כ מפני מה כתב הטור בח"מ סוף סי' קצ"ד בדין קנית קרקע מיד גוי וז"ל וכ"ז לא מיירי אלא בקרקע שאין בדעת הלוקח לקנות אלא בשטר אבל במטלטלים קונה בנתינת המעות עכ"ל הרי שפסק דבגוי קונה בכסף דלא כמסקנות הרא"ש גם סותר דבריו שכתב בי"ד סי' ש"ך מחלוקת רש"י ור"ת והלכך הבא לצאת ידי שמים צריך שיתן הגוי מעות וגם ימשכנה לרשותו והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו המקום אוזן הבהמה ע"כ והוא מסקנת הרא"ש בפ"ק דבכורת וצ"ע מיהו י"ל לענין ממונא ודאי אין להוציא מיד ישראל הקונה אע"פי שלא היתה שם משיכה רק נתינת מעות לבד משום דיכול לומר דקי' לי' כרש"י והנמשכים אחריו ולפיכך קונה בנתינת המעות ומכ"ש דקונה במשיכה בלא נתינת המעות. אלא לפ"ז ה"ל לטור לכתוב בלשונו קונה אף בנתינת המעות דזה הלשון הוי יותר מתוקן ומקובל וק"ל אכן המרדכי בפרק הזהב כתב בשם אור זרוע דאפילו לר"ת שפסק דמשיכה בגוי קונה ולא מעות לענין מבכרת קונה במעות לבד והבי' ראיה לדבר וכ"פ בהגה"ה אשיר"י פ' הזהב אמנ' במרדכי שם מסיק אח"כ וז"ל רבינו מאיר היה מחמיר והיה מצריך מעות ומשיכה לאפוקי' נפשי' מפלוגת' כרש"י ור"ת וכו' וכך מסיק עוד במרדכי בשם ר"י ריש פ' בתר' דע"ז וכתב שם ואני מצאתי דאם אין לגוי בית יתן לו ישראל מקום בחצירו וימשכנה שם ע"כ וכן בספר האגודה בפ' הזהב וסוף דבריו וצריך הכותי למשכו לביתו או לסימטא דמשיכה בר"ה אינו קונה ויקנה לו ראש העובר או כולו כו' וכ"כ להדי' בסי' רמ"א ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשטר ואז יצא ידי כולן וכתב שם בהג"ה המשיכה צריך שימשכנה הגוי לסימט' או לביתו של גוי או ישראל יקנה לגוי חדר אחד במנעול ומפתח ואח"כ ימשכנו לאותו חדר עכ"ל הנה מבואר דאפי' שימסרנו לגוי וימשוך אותו בקרנים אע"פ שימשכנה מכל מקום שהיא בו לא מהני מאחר שהמשיכה היה ברשות ישראל המוכר דמשיכה אינו קונה אלא בסימט' או בחצר של שניהם או לרשות הלוקח וגם א"ל דיש לקנות הבהמה במסירה וע"פ דעת רש"י ור"ת שפסקו דבהמה גסה מסירה קונה ודלא כר"י בפ"ק דקידושין שודאי דוחק גדול לנהוג באיסור כרת דהפקעת בכורה דלא כר"י שרוב פוסקים ס"ל כוותי' ומשיכה אינו קונה בר"ה ובחצר שאינו של שניהם ולא ברשות המוכר כלל כמו שמבואר שם בח"מ וא"ל דדוקא מן הסתם לא קנה במשיכה אלא על הדרך שבארנו אבל אם אמר המוכר להדיא קנה במשיכה כל דהוא או אף ברשותו או אף בר"ה קנה ונאמר כל כה"ג אין לדקדק במשיכה ומסירה זה אינו דהא כבר כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על האי דין גופי' דתנן במתניתן דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קנה במסירה או שאמר לי' לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"פ דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחוד קנה אלא דבמקום דכותבין שטר לא סמכה דעת' עד דאיכ' שטר הלכך אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה כיון דסמכה דעתיה ומהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אי אמר קנה במסירה לחוד מי קני עכ"ל הנה מבואר מכל זה שמה שנוהגין מקצת בני אדם למסור הבהמה ליד הגוי ועדיין עומדים ברשות ישראל אין להם על מה שיסמכו ואפי' ימשכנו מ"מ שהיא בו אינו כלום מאחר שהמשיכה הוא ברשות של ישראל המוכר ואין להם לסמוך על משיכתו זו רק על הכסף שנתן לישראל. גם אין לסמוך על פירוש רש"י והרמב"ם כי כל הגאונים חלקו עליהם. ואף אין לסמוך על הא"ז דלעיל שהרי מהר"ם והרא"ש והאגודה כולם ראו דברי הא"ז ואע"פ כן פסקו להחמיר כסמ"ק והרמב"ן הלכה למעשה וכן פסק רבינו ירוחם בספר אדם וחוה פ' נ"ב ורוב הנמצאים בדברי האחרונים סברו שלא לילך בזה אחר המנהג שנהגו להקנות בכסף לבד מהר"י ווייל בתשובותיו סי' ע' ומהרא"י בת"ה סי' קס"ז וקס"ח האריך ומי יבא אחריהם להקל באיסור כרת לכך נראה דנ"ד הוי ספק בכור מאחר שלא היתה הקנין דגוי רק בכסף:


הזנה אוטומטית קנב
הזנה אוטומטית קנב


'''מה''' שהקשה למנהגינו שתופסין איסור בחלב הדבוק לכרס תחת הפריסה וכו' וכר' אפרים דלא כבני ריינוס שנמשכי' אחר ר' יואל הלוי א"כ לפ"ז ק' דבחלב טבחייא דנהיגין ביה איסור כיש גאונים שהביא הרמב"ם אמאי נהגינן בו היתר שלא להסיר רק הקרום כו' ע"פ מ"ש הכל בו שהביא ב"י וכ"כ מהר"ם איסרליש בסי' ס"ד סעיף ט"ו הלא מסברא יש לנו לאסור החלב שתחת הפריסה שבטבחיי' כמו החלב שתחת הפריסה בכרס דמאי שנא נראה דאין זו קושיא דהכלבו לא כתב כן מסברא אלא קבלה היתה בידו שאין זה חלב וכן מוכח לשונו שכתב וז"ל מיהו אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום כו' ועוד נראה דמלישנא דשמואל פג"ה דקאמר ריש מעיא באמת' בעי גרירה משמע להדיא דאין כולו אסור דא"כ הל"ל ריש מעיא באמתא אסור דהכי קאמר שמואל באידך מימרא לשם לישנא דאסור ואמאי קאמר הכא לישנא דגרירה אלא משמע דלא בעי אלא גרירה מלמעלה שהוא הקרום עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא אבל שאר שומן הדבוק בכרכשא מותר גמור הוא ואין ספק אצלי דמדקאמר שמואל לישנא דגרירה נתייסד המנהג מדורות הראשונים להתיר בשמן הדבוק בכרכשא ואין ספק שכך היתה קבלה בידם חכם מפי חכם עד חכמי התלמוד דמסברת הכרס ודאי אין לנו להנהיג היתר שאינו מפורש בתלמוד:
'''מה''' שהקשה למנהגינו שתופסין איסור בחלב הדבוק לכרס תחת הפריסה וכו' וכר' אפרים דלא כבני ריינוס שנמשכי' אחר ר' יואל הלוי א"כ לפ"ז ק' דבחלב טבחייא דנהיגין ביה איסור כיש גאונים שהביא הרמב"ם אמאי נהגינן בו היתר שלא להסיר רק הקרום כו' ע"פ מ"ש הכל בו שהביא ב"י וכ"כ מהר"ם איסרליש בסי' ס"ד סעיף ט"ו הלא מסברא יש לנו לאסור החלב שתחת הפריסה שבטבחיי' כמו החלב שתחת הפריסה בכרס דמאי שנא נראה דאין זו קושיא דהכלבו לא כתב כן מסברא אלא קבלה היתה בידו שאין זה חלב וכן מוכח לשונו שכתב וז"ל מיהו אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום כו' ועוד נראה דמלישנא דשמואל פג"ה דקאמר ריש מעיא באמת' בעי גרירה משמע להדיא דאין כולו אסור דא"כ הל"ל ריש מעיא באמתא אסור דהכי קאמר שמואל באידך מימרא לשם לישנא דאסור ואמאי קאמר הכא לישנא דגרירה אלא משמע דלא בעי אלא גרירה מלמעלה שהוא הקרום עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא אבל שאר שומן הדבוק בכרכשא מותר גמור הוא ואין ספק אצלי דמדקאמר שמואל לישנא דגרירה נתייסד המנהג מדורות הראשונים להתיר בשמן הדבוק בכרכשא ואין ספק שכך היתה קבלה בידם חכם מפי חכם עד חכמי התלמוד דמסברת הכרס ודאי אין לנו להנהיג היתר שאינו מפורש בתלמוד:


'''ומה שהקשה עוד''' על מה שכתב במרדכי פ' א"ט שהקשה ר' אפרים וז"ל דלר' יואל הלוי ק' דאם שעל הקרב מותר מפני שאינו פריסה היכא מרבינן מואת כל החלב שעל הקיבה ושעל הדקין הלא אינה פריסה דקשי' ליה ולר"א מי ניחא היכא מרבינן לחלב שעל הדקין הלא אינה פריסה ובע"כ צ"ל דואת כל החלב רבוי הוא ומרבה אף שלא כעין הפרט א"כ לרבי יואל נמי לא תקשי ובאמת קושי' זו אין לה מקום למעיין שם והוא דס"ל לר' אפרים דאף על פי דלר"ע אין איסור חלב אלא תותב שהוא פריס' מכל מקום מריבוי נפקא לן לחלב הדקין דאף על פי דאינו תותב אלא קרום ונקלף נמי אסור מאחר שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב וכ"ש חלב שעל הכרס עצמו דמאחר שהוא נקלף והפריסה מונח עליו ממש דפשיטא היא דאסור ממשמעתי' דקרא ואייתר ואת כל החלב לרבות חלב שעל הדקין דאסור גם כן מחמת שהוא מחובר לחלב שהוא תותב וזה וזה אסור ולא קשי' ולא מידי אלא לרבי יואל דס"ל דמה שתחת הפריסה מותר לגמרי א"כ היכי מרבינן לאסורה חלב שעל הדקין משום שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב השתא מה שהוא תחת הפריסה מותר והאיך יעלה על הדעת לאסור מה שהוא מחובר ולהתיר מה שתחת הפריסה הפך הסברא וקל למבין:
'''ומה שהקשה עוד''' על מה שכתב במרדכי פ' א"ט שהקשה ר' אפרים וז"ל דלר' יואל הלוי ק' דאם שעל הקרב מותר מפני שאינו פריסה היכא מרבינן מואת כל החלב שעל הקיבה ושעל הדקין הלא אינה פריסה דקשי' ליה ולר"א מי ניחא היכא מרבינן לחלב שעל הדקין הלא אינה פריסה ובע"כ צ"ל דואת כל החלב רבוי הוא ומרבה אף שלא כעין הפרט א"כ לרבי יואל נמי לא תקשי ובאמת קושי' זו אין לה מקום למעיין שם והוא דס"ל לר' אפרים דאף על פי דלר"ע אין איסור חלב אלא תותב שהוא פריס' מכל מקום מריבוי נפקא לן לחלב הדקין דאף על פי דאינו תותב אלא קרום ונקלף נמי אסור מאחר שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב וכ"ש חלב שעל הכרס עצמו דמאחר שהוא נקלף והפריסה מונח עליו ממש דפשיטא היא דאסור ממשמעתי' דקרא ואייתר ואת כל החלב לרבות חלב שעל הדקין דאסור גם כן מחמת שהוא מחובר לחלב שהוא תותב וזה וזה אסור ולא קשי' ולא מידי אלא לרבי יואל דס"ל דמה שתחת הפריסה מותר לגמרי א"כ היכי מרבינן לאסורה חלב שעל הדקין משום שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב השתא מה שהוא תחת הפריסה מותר והאיך יעלה על הדעת לאסור מה שהוא מחובר ולהתיר מה שתחת הפריסה הפך הסברא וקל למבין:


הזנה אוטומטית קנג
הזנה אוטומטית קנג


'''על''' דבר הזעלניר ר"ל בעלי מלחמות שעברו עליכם והוצאתם עליהם יותר משלשים זהובים זולת שאר דברים וכתבת שיש בקהל שמנה בתי' של יהודים ובקצתם היו זעלניר ובקצתם לא הי' איש גם יש בעלי בתים שאין להם בתים אלא דרים בשכירות וטוענים שאין חייבים ליתן כלום כיון שהם קאמרניקס ושאלתכם עם מי הדין גם אם נתחייבו כולם ליתן הוצאה איך יהי' הגבי' ע"פ הסכום או ע"פ הגלגולת הן אמת שכבר גזרינן ואמרנו בכל הקהילות הסרים למשמעתינו שיבררו להם ג' אנשים הגונים שיראו ויבינו לפי הענין היאך יגבו הוצאות זו ועל פיהם יקום כל דבר אף על פי שלא יהיו מכוונים דבריהם לדין גמור וזה יקרא משפט שלום ויש לזה סעד מברייתא דסוף בבא קמא רשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו נעמיד לו חמור אחר כו' ותו ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי המשאוי ואין מחשבין לפי הממון ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאים הספנים להתנות שכל מי שיאביד לו ספינה נעמוד לו ספינה אחרת כן מבואר דאם כבר עשו תנאי ביניהם מקודם רשאין שוב להסיע קיצותן ולכוף האחרים שיתנו על פי תנאי הקדום ונדון דידן מאחר שכבר הייתם מתוכחים בגביית הוצאה זו לפנינו וגזרינן ואמרנו שיבררו שלשה אנשים ויעריכו לפי שכלם וכאשר ראוי ונכון הנה חיזוק לדבריהם אלו יותר מאשר הייתם בעצמיכם מתנים בכך שלא בפנינו וכדאי' פ"ק דבבא בתרא בעובדא דהנהו תרי טבח' דעבד' ענינא דהדי הדדי כו' עד אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני והוא בח"מ בסוף סי' רל"א אבל מפני ששלחתם אלי להודיע אתכם הדין עם מי הנה ניכר מבין ריסי כתבכ' שלא הייתם מתפייסי' בגזרתינו הנזכר שתבררו ג' אנשים כו' אף כי לדעתינו גם אתם כולכ' הייתם מסכימים אז לדברינו אלא שעתה נזורו אחור מ"מ איך שיהי' צריכי' אנחנו להשיב לכם כאלו לא הייתם דנין לפנינו בשכבר אלא עכשיו הוא תחילת המעשה:
'''על''' דבר הזעלניר ר"ל בעלי מלחמות שעברו עליכם והוצאתם עליהם יותר משלשים זהובים זולת שאר דברים וכתבת שיש בקהל שמנה בתי' של יהודים ובקצתם היו זעלניר ובקצתם לא הי' איש גם יש בעלי בתים שאין להם בתים אלא דרים בשכירות וטוענים שאין חייבים ליתן כלום כיון שהם קאמרניקס ושאלתכם עם מי הדין גם אם נתחייבו כולם ליתן הוצאה איך יהי' הגבי' ע"פ הסכום או ע"פ הגלגולת הן אמת שכבר גזרינן ואמרנו בכל הקהילות הסרים למשמעתינו שיבררו להם ג' אנשים הגונים שיראו ויבינו לפי הענין היאך יגבו הוצאות זו ועל פיהם יקום כל דבר אף על פי שלא יהיו מכוונים דבריהם לדין גמור וזה יקרא משפט שלום ויש לזה סעד מברייתא דסוף בבא קמא רשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו נעמיד לו חמור אחר כו' ותו ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי המשאוי ואין מחשבין לפי הממון ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאים הספנים להתנות שכל מי שיאביד לו ספינה נעמוד לו ספינה אחרת כן מבואר דאם כבר עשו תנאי ביניהם מקודם רשאין שוב להסיע קיצותן ולכוף האחרים שיתנו על פי תנאי הקדום ונדון דידן מאחר שכבר הייתם מתוכחים בגביית הוצאה זו לפנינו וגזרינן ואמרנו שיבררו שלשה אנשים ויעריכו לפי שכלם וכאשר ראוי ונכון הנה חיזוק לדבריהם אלו יותר מאשר הייתם בעצמיכם מתנים בכך שלא בפנינו וכדאי' פ"ק דבבא בתרא בעובדא דהנהו תרי טבח' דעבד' ענינא דהדי הדדי כו' עד אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני והוא בח"מ בסוף סי' רל"א אבל מפני ששלחתם אלי להודיע אתכם הדין עם מי הנה ניכר מבין ריסי כתבכ' שלא הייתם מתפייסי' בגזרתינו הנזכר שתבררו ג' אנשים כו' אף כי לדעתינו גם אתם כולכ' הייתם מסכימים אז לדברינו אלא שעתה נזורו אחור מ"מ איך שיהי' צריכי' אנחנו להשיב לכם כאלו לא הייתם דנין לפנינו בשכבר אלא עכשיו הוא תחילת המעשה:
שורה 300: שורה 208:


'''אבל''' מדעתי נוטה שא"א שיתברר לכם דבר זה על אמתתו גם כבר ידענו שהזעלני"ר הם בחזקה שיש בהם כל הרעות וגוזלים וחומסים שלא מדת המלכות דלא עדיפי מעבדים דנמצא גנב או קוביוסטס הגיעו כדאי' בפ' אף על פי בכתובת ולכן הטוב והישר שיתבררו ג' אנשים והם יעשו הערכה על כל איש ואיש כמה יתן גם יראו ויבינו על הנהגה שהוא בעיר בין גוים וקרוב לזה גם המה יעריכ' ע"פ הממון וע"פ הבתים לפי ראות עיניהם כל אחד יתן להוצאה זו הן מי שיש לו בית הן קאמרניק אבל מה ששאלתם אם תהיה הגבי' על פי הגלגולת זה הדבר שאין לו שחר כי הלא הדבר ידוע שהזעלני"ר לא באו אלא על עסקי ממון ולא עסקי נפשות ולכן תהיה ההערכה ע"פ הסכום וגם ע"פ הבתים והג' אנשים שיתבררו מפי הקהל יקבלו עליהם ע"ד ב"ד וע"ד הקהל שיעריכו את הקהל לשם שמים כאשר יראה נכון וראוי לפי דעתם ע"ד מה שכתבנו הקטן יואל:
'''אבל''' מדעתי נוטה שא"א שיתברר לכם דבר זה על אמתתו גם כבר ידענו שהזעלני"ר הם בחזקה שיש בהם כל הרעות וגוזלים וחומסים שלא מדת המלכות דלא עדיפי מעבדים דנמצא גנב או קוביוסטס הגיעו כדאי' בפ' אף על פי בכתובת ולכן הטוב והישר שיתבררו ג' אנשים והם יעשו הערכה על כל איש ואיש כמה יתן גם יראו ויבינו על הנהגה שהוא בעיר בין גוים וקרוב לזה גם המה יעריכ' ע"פ הממון וע"פ הבתים לפי ראות עיניהם כל אחד יתן להוצאה זו הן מי שיש לו בית הן קאמרניק אבל מה ששאלתם אם תהיה הגבי' על פי הגלגולת זה הדבר שאין לו שחר כי הלא הדבר ידוע שהזעלני"ר לא באו אלא על עסקי ממון ולא עסקי נפשות ולכן תהיה ההערכה ע"פ הסכום וגם ע"פ הבתים והג' אנשים שיתבררו מפי הקהל יקבלו עליהם ע"ד ב"ד וע"ד הקהל שיעריכו את הקהל לשם שמים כאשר יראה נכון וראוי לפי דעתם ע"ד מה שכתבנו הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קנד
הזנה אוטומטית קנד


'''על''' דבר תינוק נולד ביום ב' דר"ה לאחר שקיעת החמה ובצאת הכוכבי' היה נראה להם שהיה על כל פנים חצי שעה לפני צאת הכוכבים כשנולד והורה הנעלה כההר"ר מעיקיל זצ"ל שהמילה תהיה בשמיני ללידה וחלקו עליו ונימול בעשירי לאחר יה"כ כבר מפורסם מחלוקת התנאים בס"פ ב"מ בשיעורא דבין השמשות והמסקנא העתיק ב"י דאזלינן הכא והכא לחומרא והלכך אי אתיילד ינוקא בע"ש משתשקע החמה ספק הוא עד תשלום ב"ה דר' יוסי ונימול לעשירי וכוונתו לע"ד דסבירה ליה דאזלינן לחומר' כמ"ד דלבתר תשלום ב"ה דר' יהודא חייל ב"ה דר"י אכן דברים הללו סתומים בכאן כי לא פורש מאיזה שעה מתחיל ההיא שיעורא דג' רביעי מיל וכבר נחלקו גדולים המפרשי' ר"ת והר"א ממיץ בספר יראים סוף סימן ק"ב ותו הקשו ארש"י דפרק בבא מציעא והרא"ש יישוב הקושיא אבל ר"ת לא פי' כך ולענין הלכה רוב המחברים תפסו פירושו ז"ל וכן פסק ב"י בה' שבת וכן מנהג כל ישראל דאילו לפירוש הרא"ש הוה משעה שמכירין העולם שהחמה רוצה לנטות עד צאת הכוכבים ה' מילין פחות רביעי מיל או ו' מילין פחות רביעי מיל לחד מ"ד והוא ב' שעות בקירוב ומאז היה חיוב לקבל שבת עליו מלבד התוס' שצריך להוסיף וא"כ לפ"ז צריך להקדים הרבה הכנסת שבת ואנן הא לא קא חזינא מרבוואתא קשישא הכי ואם כן לפ"ז בנ"ד אם בבירור נולד לפחות שליש שעה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים כאשר הרקיע מזהיר ולא נתקשר בעבים בודאי אין דוחין ליום העשירי וגדולה מזה שאם הי' נראה להם שהי' יום בהוצאת ראש השנה אין להם אלא מה שעינים רואות ויהא נימול לח' אף אם יארע בשבת מכ"ש בנ"ד מפורשת בהל' שבת סי' רס"א ואם ידעו החולקים שפר"ת עיקר אלא שלא ידעו לכוין והיה ספק להם פן נולד התינוק מכי עייל ב"ה דרבא אליבי' דר' יוד' בזה אין עליהם אשם דלא עדיפי מאריסי' דרבא דא"ל אתון דלא קים לכו כו' וכן זה אומר בכה וזה בכה נכון לדחותו הקטן יואל:
'''על''' דבר תינוק נולד ביום ב' דר"ה לאחר שקיעת החמה ובצאת הכוכבי' היה נראה להם שהיה על כל פנים חצי שעה לפני צאת הכוכבים כשנולד והורה הנעלה כההר"ר מעיקיל זצ"ל שהמילה תהיה בשמיני ללידה וחלקו עליו ונימול בעשירי לאחר יה"כ כבר מפורסם מחלוקת התנאים בס"פ ב"מ בשיעורא דבין השמשות והמסקנא העתיק ב"י דאזלינן הכא והכא לחומרא והלכך אי אתיילד ינוקא בע"ש משתשקע החמה ספק הוא עד תשלום ב"ה דר' יוסי ונימול לעשירי וכוונתו לע"ד דסבירה ליה דאזלינן לחומר' כמ"ד דלבתר תשלום ב"ה דר' יהודא חייל ב"ה דר"י אכן דברים הללו סתומים בכאן כי לא פורש מאיזה שעה מתחיל ההיא שיעורא דג' רביעי מיל וכבר נחלקו גדולים המפרשי' ר"ת והר"א ממיץ בספר יראים סוף סימן ק"ב ותו הקשו ארש"י דפרק בבא מציעא והרא"ש יישוב הקושיא אבל ר"ת לא פי' כך ולענין הלכה רוב המחברים תפסו פירושו ז"ל וכן פסק ב"י בה' שבת וכן מנהג כל ישראל דאילו לפירוש הרא"ש הוה משעה שמכירין העולם שהחמה רוצה לנטות עד צאת הכוכבים ה' מילין פחות רביעי מיל או ו' מילין פחות רביעי מיל לחד מ"ד והוא ב' שעות בקירוב ומאז היה חיוב לקבל שבת עליו מלבד התוס' שצריך להוסיף וא"כ לפ"ז צריך להקדים הרבה הכנסת שבת ואנן הא לא קא חזינא מרבוואתא קשישא הכי ואם כן לפ"ז בנ"ד אם בבירור נולד לפחות שליש שעה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים כאשר הרקיע מזהיר ולא נתקשר בעבים בודאי אין דוחין ליום העשירי וגדולה מזה שאם הי' נראה להם שהי' יום בהוצאת ראש השנה אין להם אלא מה שעינים רואות ויהא נימול לח' אף אם יארע בשבת מכ"ש בנ"ד מפורשת בהל' שבת סי' רס"א ואם ידעו החולקים שפר"ת עיקר אלא שלא ידעו לכוין והיה ספק להם פן נולד התינוק מכי עייל ב"ה דרבא אליבי' דר' יוד' בזה אין עליהם אשם דלא עדיפי מאריסי' דרבא דא"ל אתון דלא קים לכו כו' וכן זה אומר בכה וזה בכה נכון לדחותו הקטן יואל:


הזנה אוטומטית קנה
הזנה אוטומטית קנה


'''אווז''' שנמצא הגף שלה שבור סמוך לחבורו בגוף ואין ידוע אם קודם שחיטה או לא בש"ע סי' נ"ג פסק לטריפה והוא מתשובת מהר"י קולין שורש ל"ה ומשמע דמיירי דמקום שחבורו כגון שהוא כבוכנא באסית' קיים ואפילו הכי מטרפי' אותו משום דאם ידוע שהוא קודם שחיטה הי' טריפה כיון שאינו רוחב גודל ואעפ"י דבב"י גופי' פוסק אפילו סמוך לגוף כשר וא"כ בע"כ צ"ל דמה שפסק אחר כך בנמצא הגף שבור כו' היינו דווקא בשבשבר עצם החיצון יש בו עוקץ. מכל מקום לדידן לא נפקא לן מידי בעוקץ וא"ה טריפה ואף על פי שמהר"ם איסרליש מיקל משום ס"ס מ"מ קשה הדבר להקל נגד דברי מהרי"ק שאוסר בפירוש וגם מדברי הג"ה ש"ד סי' פ"ז בשם מהרא"י משמע שאוסר שכתב שם היכי דנשבר העצם כו' עד ואם היה בקי היה יכול להבחין כו' משמע דכל היכי דהספק תלוי בחסרון חכמה אסרינן אפילו ס"ס משום דדעת שוטים לאו כלום הוא וע"כ נראה להחמיר היכא דליכא הפסד מרובה ועוד בנ"ד נראה להטריף מטעם אחר שקודם השחיטה מעקמין הגפיי' של אווז ומניחין אותה על גבה של אווז וקרוב הדבר שמחיים נעשה וכן כתב הר"ן בריש חולין היכא דאיכא מידי למיתלי להתיר ולאיסור או דליכא מידי למיתלי בה לא לאיסור ולא להתיר תלינן לחומר' ובנ"ד איכא למתלי באיסור ואף מהר"ם איסרליש מודה בזה ועוד נראה ברור דאף מהרמ"א לא בא להקל אלא משום דיש מכשירין בנשבר סמוך לחבורו בגוף ולפיכך אין ראוי להקל מטעם ס"ס אלא באין לו עוקץ דהתם הוא דיש מכשירין אבל ביש לו עוקץ פשיטא דאין לסמוך אס"ס וכבר כתבתי דנ"ל אף באין לו עוקץ אין להקל והאו"ה יחיד נגד כל רבוות':
'''אווז''' שנמצא הגף שלה שבור סמוך לחבורו בגוף ואין ידוע אם קודם שחיטה או לא בש"ע סי' נ"ג פסק לטריפה והוא מתשובת מהר"י קולין שורש ל"ה ומשמע דמיירי דמקום שחבורו כגון שהוא כבוכנא באסית' קיים ואפילו הכי מטרפי' אותו משום דאם ידוע שהוא קודם שחיטה הי' טריפה כיון שאינו רוחב גודל ואעפ"י דבב"י גופי' פוסק אפילו סמוך לגוף כשר וא"כ בע"כ צ"ל דמה שפסק אחר כך בנמצא הגף שבור כו' היינו דווקא בשבשבר עצם החיצון יש בו עוקץ. מכל מקום לדידן לא נפקא לן מידי בעוקץ וא"ה טריפה ואף על פי שמהר"ם איסרליש מיקל משום ס"ס מ"מ קשה הדבר להקל נגד דברי מהרי"ק שאוסר בפירוש וגם מדברי הג"ה ש"ד סי' פ"ז בשם מהרא"י משמע שאוסר שכתב שם היכי דנשבר העצם כו' עד ואם היה בקי היה יכול להבחין כו' משמע דכל היכי דהספק תלוי בחסרון חכמה אסרינן אפילו ס"ס משום דדעת שוטים לאו כלום הוא וע"כ נראה להחמיר היכא דליכא הפסד מרובה ועוד בנ"ד נראה להטריף מטעם אחר שקודם השחיטה מעקמין הגפיי' של אווז ומניחין אותה על גבה של אווז וקרוב הדבר שמחיים נעשה וכן כתב הר"ן בריש חולין היכא דאיכא מידי למיתלי להתיר ולאיסור או דליכא מידי למיתלי בה לא לאיסור ולא להתיר תלינן לחומר' ובנ"ד איכא למתלי באיסור ואף מהר"ם איסרליש מודה בזה ועוד נראה ברור דאף מהרמ"א לא בא להקל אלא משום דיש מכשירין בנשבר סמוך לחבורו בגוף ולפיכך אין ראוי להקל מטעם ס"ס אלא באין לו עוקץ דהתם הוא דיש מכשירין אבל ביש לו עוקץ פשיטא דאין לסמוך אס"ס וכבר כתבתי דנ"ל אף באין לו עוקץ אין להקל והאו"ה יחיד נגד כל רבוות':


הזנה אוטומטית קנו
הזנה אוטומטית קנו


'''נחתך''' מקצת מן האם אם יש לחוש לשום טריפות:
'''נחתך''' מקצת מן האם אם יש לחוש לשום טריפות:
שורה 328: שורה 224:


'''אלא''' נראה דהמעשה היה שנחתך מקצת מן האם וקסבר ר"ט דנחתך גרע מניטול כמו בטחול ולהכי איצטרכי להביא ראי' מתודוס שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד וא"ה הן מתקיימת ואין לנו לחלק מסברא ולהטריף בנחתך מאחר דעינינו רואת דהן מקיימת ומה ששנה התנא מעשה כו' שניטלה האם אע"פי דהמעשה הי' שנחתך מ"מ מאחר דלפי האמת אין חילוק בין ניטלת לנחתך אם כן בכלל משנתינו הוה נמי נחתך אלא הר"ט טעה לחלק והקושי' אחרונה שהקשתי נראה דר"ט הוה ס"ל כר"מ וכך מפורש בתוספות בפ"א ד"מ בד"ה השת' נמי כו' ובזה מתיישב ג"כ ההיא דהורה בטרפחת כרבי בזפק כו' והקשו תוס' וזהו תימא דהתם חשוב ליה טועה בדבר משנה כו' ולפי דרכי אתי שפיר דמה שהתיר רבי אינו אלא בנחתך והנה ר"ט חזר בו וגם החכמים שביבנה כך הורו להיתירא ותו בההי' דהורה בטרפחת גורס התוס' גירס' אחרת דמשמע מינה להיתיר' לכן נראה מדעת המחברים והרוקח דכתב דבנימוק טריפה משום שאין לנו ראיי' מתודוס יש לנו לחוש לחומר' שהרי אפי' בנחתך הוה אזלינן לחומרא אי לאו דתודוס דנימוק אינו בכלל נטילה דמה ששנינו ניטלה האם כשירה מה ניטלה כולו מה לי מקצתו אבל הנימוק אינו בכלל ניטלה והלכך יש לחוש לחומרא ובזה מתורץ תמיהת ב"י וע"כ יש להחמיר בנימוק אפילו בהפסד מרובה דלא כמהרא"י גם בניקב נראה דדינו כנימוק דהא לגבי טחול המטריף רב עווירא בניקב גרסינן במקצת ספרים ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד אלמא דס"ל לתלמודא כאידך שינויא דרב עווירא דמחלק בין ניקב לנחתך דאף על פי דבנחתך כשירה בניקב טריפה ואף על פי דלא קי"ל הכי לגבי טחול מכל מקום באם דלא נתברר היתרא אין להתיר באיסור דאורייתא:
'''אלא''' נראה דהמעשה היה שנחתך מקצת מן האם וקסבר ר"ט דנחתך גרע מניטול כמו בטחול ולהכי איצטרכי להביא ראי' מתודוס שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד וא"ה הן מתקיימת ואין לנו לחלק מסברא ולהטריף בנחתך מאחר דעינינו רואת דהן מקיימת ומה ששנה התנא מעשה כו' שניטלה האם אע"פי דהמעשה הי' שנחתך מ"מ מאחר דלפי האמת אין חילוק בין ניטלת לנחתך אם כן בכלל משנתינו הוה נמי נחתך אלא הר"ט טעה לחלק והקושי' אחרונה שהקשתי נראה דר"ט הוה ס"ל כר"מ וכך מפורש בתוספות בפ"א ד"מ בד"ה השת' נמי כו' ובזה מתיישב ג"כ ההיא דהורה בטרפחת כרבי בזפק כו' והקשו תוס' וזהו תימא דהתם חשוב ליה טועה בדבר משנה כו' ולפי דרכי אתי שפיר דמה שהתיר רבי אינו אלא בנחתך והנה ר"ט חזר בו וגם החכמים שביבנה כך הורו להיתירא ותו בההי' דהורה בטרפחת גורס התוס' גירס' אחרת דמשמע מינה להיתיר' לכן נראה מדעת המחברים והרוקח דכתב דבנימוק טריפה משום שאין לנו ראיי' מתודוס יש לנו לחוש לחומר' שהרי אפי' בנחתך הוה אזלינן לחומרא אי לאו דתודוס דנימוק אינו בכלל נטילה דמה ששנינו ניטלה האם כשירה מה ניטלה כולו מה לי מקצתו אבל הנימוק אינו בכלל ניטלה והלכך יש לחוש לחומרא ובזה מתורץ תמיהת ב"י וע"כ יש להחמיר בנימוק אפילו בהפסד מרובה דלא כמהרא"י גם בניקב נראה דדינו כנימוק דהא לגבי טחול המטריף רב עווירא בניקב גרסינן במקצת ספרים ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד אלמא דס"ל לתלמודא כאידך שינויא דרב עווירא דמחלק בין ניקב לנחתך דאף על פי דבנחתך כשירה בניקב טריפה ואף על פי דלא קי"ל הכי לגבי טחול מכל מקום באם דלא נתברר היתרא אין להתיר באיסור דאורייתא:


הזנה אוטומטית קנז
הזנה אוטומטית קנז


'''כתבת''' עוד מעשה בתרנגולת שבטנה צבה וכשקרעוהו לאחר שחיטה זב ממנה מים זכין הרבה ונראה לך לטרפה שמא ניקבה השלפוחית ומי השיתין היו מתמצין לבטנה דרך הנקב והבאת דעת רבינו חננאל דמטריף ושאלת מה אני בדבר זה. נראה מדבריך שלא חששת לדקדק היטב באיברי התרנגולות שהרי נגלה לעין שאין לה השלפוחית שמי רגלים יהיו נקווין לתוכה וכמדומה לי שלא נמצא כן לשום עוף בעולם ור"ח שמטריף בבהמה קמיירי ואף בבהמה גופיה לא נמצא טריפת זה בגמרא ולכך נחלקו עליו מקצת הגאונים כמו שאמר הרא"ש אלא שנראה לי לתת טעם לדברי ר"ח דמדתנן בפ' א"ט ניטלה האם כשרה ותנא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית ואיכא למידק מאי קמ"ל ולכך פי' ר"ח דאשמעינן דשלשתן אחד הם ושלא נטעה דהטרפחת שהורה בה להיתר' או השלפוחית הוא נאמר על השתן דאיהו נמי כשירה דז"א דהטרפחת והשלפוחית שאמרה בה להיתרא היא האם אבל השלפוחית שמי רגלים נקוים לתוכה טריפה בניטלה והמדומה לי מכתבך שטעית בדברי התוספות שכתבו בשם ר"ח דפסק בטרפחת דהעוף לחומרא ודמית בדמיונך שזהו השתן שהמים נקוין לתוכה ואינו כן אלא דברי ר"ח הם בשלל של ביצים שמתוכה נוצר העוף ובההוא קאמר ר"ח דטריפה אף על גב דבבהמה כשר בניטלה האם מ"מ בעוף דזוטר חיות' יש להחמיר אבל במקום שמי השתן נקווין לתוכה לא נמצא לראשונים ואחרונים שהזכירו בדבריהם מה דינו בעוף וזהו מפני שלא נמצא כן לעופות כדפרישת ואם היה מעשה כזה בא לידי הייתי בודק במעיים ובריאה שלה אם נשתנו מראיהן או נתמסמסו או שום ריעות' וכן בכל האיברי' שהנקב מטריף בהם ואם נמצא להם ריעות' הייתי מטריף זו ואם לא נראה להם ריעות' לא הייתי מחזיק טריפות ממקו' למקום ותלינהו דהנהו מים זכין באו מחמת חולי שנפל בבשר וכדרך הנפוחים שנשפך להם מים בין עור לבשר ואין לנו להוסיף על הטריפות מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה והמחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל:
'''כתבת''' עוד מעשה בתרנגולת שבטנה צבה וכשקרעוהו לאחר שחיטה זב ממנה מים זכין הרבה ונראה לך לטרפה שמא ניקבה השלפוחית ומי השיתין היו מתמצין לבטנה דרך הנקב והבאת דעת רבינו חננאל דמטריף ושאלת מה אני בדבר זה. נראה מדבריך שלא חששת לדקדק היטב באיברי התרנגולות שהרי נגלה לעין שאין לה השלפוחית שמי רגלים יהיו נקווין לתוכה וכמדומה לי שלא נמצא כן לשום עוף בעולם ור"ח שמטריף בבהמה קמיירי ואף בבהמה גופיה לא נמצא טריפת זה בגמרא ולכך נחלקו עליו מקצת הגאונים כמו שאמר הרא"ש אלא שנראה לי לתת טעם לדברי ר"ח דמדתנן בפ' א"ט ניטלה האם כשרה ותנא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית ואיכא למידק מאי קמ"ל ולכך פי' ר"ח דאשמעינן דשלשתן אחד הם ושלא נטעה דהטרפחת שהורה בה להיתר' או השלפוחית הוא נאמר על השתן דאיהו נמי כשירה דז"א דהטרפחת והשלפוחית שאמרה בה להיתרא היא האם אבל השלפוחית שמי רגלים נקוים לתוכה טריפה בניטלה והמדומה לי מכתבך שטעית בדברי התוספות שכתבו בשם ר"ח דפסק בטרפחת דהעוף לחומרא ודמית בדמיונך שזהו השתן שהמים נקוין לתוכה ואינו כן אלא דברי ר"ח הם בשלל של ביצים שמתוכה נוצר העוף ובההוא קאמר ר"ח דטריפה אף על גב דבבהמה כשר בניטלה האם מ"מ בעוף דזוטר חיות' יש להחמיר אבל במקום שמי השתן נקווין לתוכה לא נמצא לראשונים ואחרונים שהזכירו בדבריהם מה דינו בעוף וזהו מפני שלא נמצא כן לעופות כדפרישת ואם היה מעשה כזה בא לידי הייתי בודק במעיים ובריאה שלה אם נשתנו מראיהן או נתמסמסו או שום ריעות' וכן בכל האיברי' שהנקב מטריף בהם ואם נמצא להם ריעות' הייתי מטריף זו ואם לא נראה להם ריעות' לא הייתי מחזיק טריפות ממקו' למקום ותלינהו דהנהו מים זכין באו מחמת חולי שנפל בבשר וכדרך הנפוחים שנשפך להם מים בין עור לבשר ואין לנו להוסיף על הטריפות מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה והמחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל:


הזנה אוטומטית קנח
הזנה אוטומטית קנח


'''כתבת''' בענין ההפטרה לקטן בי"ט שהקטן עצמו רצה לקרות בקרבנות היום בספר שני והמורה מיחה בזה מתוך תשובת ר"י בר ששת סי' שכ"א ואתה אמרת שאין לשנות המנהג כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ל"ה באמת הדין עמך והמורה לא יפה הורה וכדי להעמידך על העיקר ראיתי לבאר לך הענין באר היטב דע לך שמה שאנו קורין בספר שני בקרבנות היום במועדות לא מצינו לזה סמך לא במשנה ולא בתלמוד וכמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בפ' בני העיר אמתניתן דבפסחים קורין במועדות כו' והר"ן הוסיף והוכיח דבגמרא מוכח שלא היה מוציאין ספר שני לקרות בקרבנות היום אכן כולם כתבו שכמו שאנו נוהגין בזה כן נמצא בסידור רב עמרם וכתב הרא"ש ואפשר שאחר שנשלם התלמוד תקנוהו רבנן סבוראי או הגאונים וקצת יש סמך לדבר מדאמר התם אמר אברהם לפני קב"ה רבש"ע כו' אמר לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כו' כ"ז שקורין בהן כו' והנה כל מי שיש לו אזנים לשמוע ועינים לראות מאי דתנן ר"פ הקורא עומד בי"ט ה' בי"ה ו' בשבת ז' והיא מתקנת מרע"ה ותקנת עזר' כדאיתא בירושלמי הביאוהו הרי"ף והרא"ש לשם ואעפי"כ תנו רבנן הכל עולה למנין ז' ואפילו קטן כו' והיינו שהקטן עצמו קורא בתורה כמנהג התלמוד ומוציא אחרים ידי חובתן א"כ מעתה יש ללמוד במכל שכן שהקטן עצמו יכול לקרות בקרבנות היום שהרי אותה קריאה אינה בחיוב מתקנת מרע"ה ותקנת עזרא אלא תקנת הגאונים בלבד ואינו כל כך חיוב ובפרט למנהגינו שכבר קראו ה' בספר הראשון המחייבת עפ"י תקנת מרע"ה ותקנת עזרא דפשיטא שאין חשש במה שקראו קטן בספר שני והדעת נותנת שאפילו קטן שאינו יודע לקרות בטוב ואינו יודע למי מברכין יכול לקרות בקרבנות היום בשכבר השלימו המנין דמה שכתב הרמב"ם פי"ג מהל' תפילה וכן הסמ"ג בעשה סימן י' דבעינן דווקא קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין וראייתם מהירושלמי שהובא בהג"ה מיימוני היינו דווקא לענין שיהא עולה למנין שבעה שהוא בחיוב גמור אבל אם קורא בשמיני למפטיר כמו שאנו נוהגין לית לן בה ולא מידי כיון דאינו מוציא אחרים ידי חובת הקריאה וזה ברור ומנהג פשוט הוא שאין מדקדקין בקטן דמפטיר בשבת אם יודע לקרות ויודע למי מברכין אפילו כשקורא עצמו מתוך הספר ואם כן ה"ה בימים טובים לפי מה שנתבאר דקריאתינו בקרבנות היום אינו חיוב גמור להוציא אחרים ידי חובת הקריאה הלכך אפילו אינו יודע למי מברכים שפיר דמי:
'''כתבת''' בענין ההפטרה לקטן בי"ט שהקטן עצמו רצה לקרות בקרבנות היום בספר שני והמורה מיחה בזה מתוך תשובת ר"י בר ששת סי' שכ"א ואתה אמרת שאין לשנות המנהג כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ל"ה באמת הדין עמך והמורה לא יפה הורה וכדי להעמידך על העיקר ראיתי לבאר לך הענין באר היטב דע לך שמה שאנו קורין בספר שני בקרבנות היום במועדות לא מצינו לזה סמך לא במשנה ולא בתלמוד וכמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בפ' בני העיר אמתניתן דבפסחים קורין במועדות כו' והר"ן הוסיף והוכיח דבגמרא מוכח שלא היה מוציאין ספר שני לקרות בקרבנות היום אכן כולם כתבו שכמו שאנו נוהגין בזה כן נמצא בסידור רב עמרם וכתב הרא"ש ואפשר שאחר שנשלם התלמוד תקנוהו רבנן סבוראי או הגאונים וקצת יש סמך לדבר מדאמר התם אמר אברהם לפני קב"ה רבש"ע כו' אמר לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כו' כ"ז שקורין בהן כו' והנה כל מי שיש לו אזנים לשמוע ועינים לראות מאי דתנן ר"פ הקורא עומד בי"ט ה' בי"ה ו' בשבת ז' והיא מתקנת מרע"ה ותקנת עזר' כדאיתא בירושלמי הביאוהו הרי"ף והרא"ש לשם ואעפי"כ תנו רבנן הכל עולה למנין ז' ואפילו קטן כו' והיינו שהקטן עצמו קורא בתורה כמנהג התלמוד ומוציא אחרים ידי חובתן א"כ מעתה יש ללמוד במכל שכן שהקטן עצמו יכול לקרות בקרבנות היום שהרי אותה קריאה אינה בחיוב מתקנת מרע"ה ותקנת עזרא אלא תקנת הגאונים בלבד ואינו כל כך חיוב ובפרט למנהגינו שכבר קראו ה' בספר הראשון המחייבת עפ"י תקנת מרע"ה ותקנת עזרא דפשיטא שאין חשש במה שקראו קטן בספר שני והדעת נותנת שאפילו קטן שאינו יודע לקרות בטוב ואינו יודע למי מברכין יכול לקרות בקרבנות היום בשכבר השלימו המנין דמה שכתב הרמב"ם פי"ג מהל' תפילה וכן הסמ"ג בעשה סימן י' דבעינן דווקא קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין וראייתם מהירושלמי שהובא בהג"ה מיימוני היינו דווקא לענין שיהא עולה למנין שבעה שהוא בחיוב גמור אבל אם קורא בשמיני למפטיר כמו שאנו נוהגין לית לן בה ולא מידי כיון דאינו מוציא אחרים ידי חובת הקריאה וזה ברור ומנהג פשוט הוא שאין מדקדקין בקטן דמפטיר בשבת אם יודע לקרות ויודע למי מברכין אפילו כשקורא עצמו מתוך הספר ואם כן ה"ה בימים טובים לפי מה שנתבאר דקריאתינו בקרבנות היום אינו חיוב גמור להוציא אחרים ידי חובת הקריאה הלכך אפילו אינו יודע למי מברכים שפיר דמי:

גרסה אחרונה מ־16:31, 20 באוקטובר 2022


הזנה אוטומטית קכט

ע"ד האבל שנתתפק על מתו אם הוא תוך ל' או לא. נראה דחייב להתאבל ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ובפרט דספק אבילות להקל כמו בב' אומרים מת, וב' אומרים לא מת דא"צ להתאבל דהתם מעמידים בחזקת חי אבל כאן אדרבא הך סברא דהעמידנו בחזקת חי גורמת לומר דעדיין הוא בתוך ל' וליכא להקשות דמה צורך למרדכי הטעם גבי בא' כו' דלעיל מדאמר יש בכור וכו' ע"ש תיפוק ליה דהעמידו בחזקה שהוא חי וכדאמר בפ"ק דגיטין ואלא ערעור תרי מאי חזית וכו' אלא צ"ל דטעמא דמרדכי בזה הוא דמתניתן הספיקות מתאבלים עליהם משמע שכל הספיקות שוין לחומר' באבל. לפיכך הכריח מההיא דלענין אבילות אזלינן לקולא וממילא בע"כ ההיא דפסיקות מתאבלי' איירי בכה"ג דספק בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון מטעם דגנאי היה הדבר אם לא יתאבלו כו' ומ"מ ברור דנ"ד שאני וכדתנן המביא גט והניחו זקן כו' וליכא למימר דשאני התם דא"ל שמא לא מת משא"כ הכא א"כ לא נעמידנו על חזקת חי שהיה בו מקודם שמת וכדאמרינן בפ' עשרה יוחסין גבי קדשה אביה כו' דהתם לא פליגי אלא ביומא דמשלם שתא דעשוי להשתנות ואין שם חזקה דכשרות הלכך קאמר רב הרי היא בוגרת כו' משא"כ כאן ותו כיון דאפשר לשלוח למקום שמת ולברר אם הוא תוך ל' לא אזלינן לקולא אפי' היה רובה למיתא כגון שהניחו גוסס כדאמר בפ' הכל שוחטין דלא סמכי' ארוב מצוין אצל שחיטה היכי דאיכא לברורי ולא תימא שאני התם דרובה תלוי במעשה ע"י שלמד הלכות שחיטה. אבל רוב דתלוי בטבע דכיון שהרוב הוא קבוע מצד טבע העולם כגון רוב נשים מתעברות ויולדת ומיעוטה מפילות לא חיישינן למיעוט וא"צ לברורי וכדאי' בא"ע בסי' ח' דהתם דאיכא רוב גריד' אבל היכא דאיכא חזקה נגד רוב כנ"ד דרובה למיתה כגון גוסס וזקן שהגיע לגבורת וחזקה לחיים לא אזלינן בתר רובה ואע"ג דצריך להוציא הוצאת ע"ז דחייב להוציא כל ממונו שלא יעבור על ל"ת וכ"ש בלא יסור ואח"כ מצאתי כן בתשובת לבן לב דחייב להתאבל הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קל

וע"ד הריאה דחסרה בגב האומה כמו סדק והעור ובשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא. נראה דאין לדמותו כל עיקר לסירכא היוצא מן הריאה וסרוכה לדופן דרוב הגאונים מכשירים אם יש מכה בדופן דלא כהרא"ש דהתם ה"ט דסתמא דמלתא דמחמת ליחות המכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה תדע שהרי בסירכ' תלוי' דנוהגין להתיר אפילו הכי אם יש מכה בדופן כנגדה טריפה כדאי' בש"ע סי' ל"ט וה"ט דמאחר דתלוי' היא א"כ מוכח דהסירכ' אינה מהליחות המכה שבדופן שא"כ היתה נסרכה בדופן אלא בע"כ הסירכ' היא באה מן הריאה וכיון שמכה כנגדו בדופן אזלינן לחומרא דשמא המכה הוא גורם שניקבה הריאה וטריפה והוי כמו לקות' בתר לקות' כדין סירכה תלוי' היוצאה מן הבועה וה"נ דכוותיה ומטעם זה פסק הטור בריאה אדומה ומכה בדופן כנגדו דטריפה וא"ה בלא מכה כשרה אלא ע"כ מטעם הנ"ל וה"נ דכוותי' הוא ע"י נקב שניקבה המכה ול"ד לסירכה דהתם המכה גורמת ההכשר דכשאין שום מכה בדופן אמרינן דהסירכה מעיד עליה בנקב אבל בנסרכה מדופן הוא מליחות הדופן אבל כאן שהסדק הוא ריעותא בריאה שהרי אנו נוהגין שאם יש בועה על הקמט וסדק דטריפה כדין לקות' בתר לקותא ועוד מאחר דהרמב"ם סובר בחסר קצת ממנה והקרום קיים דטריפה בפ' ח' מה' שחיטה אע"ג דאנו מכשירי' מ"מ מידי ריעותה לא נפקא והלכך אם יש מכה בדופן כנגדה הוי ריעות' בתר ריעות' ומעיד עליה בנקב וטריפה הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלא

ספר תורה שהיה בה טלאי והיה נכתב גם על הטלאי מקצת אותיות ואות אחד היה מקצתו על הטלאי ומקצתו על ס"ת ונראה לעין שהסופר דבקו קודם כתיבת ס"ת. נראה לי שלא עשה הסופר יפה דבמסכת סופרים שנינו אין דובקין בדבק ולא כותבין ע"ג מטלית ולא תופרין במקום הכתב. אמר רשב"א משום ר"מ דובקין בדבק וכותבין ע"ג מטלית אבל אין תופרין במקום הכתב התופר צריך שישייר למטה ולמעלה. וס"ת שנקרע טולה עליה מטלית מבחוץ. הנה יראה מבואר דרישא דפליגי בי' ת"ק ורשב"א משום ר"מ לא פליגי אלא בדבק שקודם הכתיבה דלת"ק אין דובקין בדבק קודם הכתיבה כדי שיכתוב אח"כ ע"ג המטלית שדבק בדבק וזה שאמר אין דובקין בדבק ולא כותבין וכו' כולה חדא מילתא היא כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקין בדבק. ולרשב"א משום ר"מ דובקי' כו' וכן משמע שמפרש האשר"י שכתב בה' ס"ת אהא דאמר ר' זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור. בתוך ג' לא יתפור. וכו' וז"ל ושאלתי את ר"מ מרוטנבורג הא דאמר בג' לא יתפור אם יוכל לדבקו בדבק כיון דטעמיה משום דמגיני' מדפלגינן בין עפיצין ללא עפיצין היה נראה דהדי באם יתן על הקרע קלף מבחוץ ויחברנו בדבק אינו ניכר. והשיב לי אינו אומר לדבק טוב הוא חדא דלא אשכחן דמפרש דבק אלא בתפילין המונחים בדפוסי' ואינן נמשכין לכאן ולכאן גבי תפילין של יד שכותבין בד' עורת והניחן בבית אחד יצא דאיכא מ"ד צריך לדבק ואיכא מ"ד אפי' לדבק א"צ. אבל בס"ת שקורין בה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ותמיד גוללין אותה ומהדקין אותה יש לחוש פן יתפרד הדבק ויקרע אותה:

וה"ט דשיור התפירה כדי שלא יקרע בפ' ב' דמגילה ועוד מדמסיק עלה ה"מ בגידין אבל בגרדין לא ולא משכח תלמודא תקנה אחריתי א"כ אין לשנות אלא כמו שאמרו חכמים ומצאתי במסכת סופרים הל"מ ס"ת שנקרע מבחוץ טולה עליה מטלית מבחוץ. משם היה נראה קצת שמותר דמסתמא איירי שהגיע הקרע עד מקום שאסור לתופרו וקאמר דע"י טלאי של מטלית שמחבר את הקרעים יפה ואינו ניכר מותר ולמעלה מזו הבבא קתני אין דובקין בדבק ולא כותבין ע"ג המטלית כו' רשב"א אומר משום ר"מ שדובקין בדבק וכותבין ע"ג המטלית משמע שנחלקו בדבק שקודם הכתיבה: אבל ס"ת שנקרע מותר לדבוק הקרעים יחד כיון שא"צ לכתוב על הדבק עכ"ל הרא"ש הנה כתב להדיא דבדבק שקודם הכתיבה ולכתוב על הדבק נחלקו ת"ק ורשב"א משום ר"מ ושם ודאי ס"ל להרא"ש דאין הלכה כרשב"א שאמר משום ר"מ דיחידאה הוא דאי אמרת דס"ל להקל כרשב"א א"כ מפני מה מסיק אבל ס"ת שנקרע כו' הלא ס"ל אף אם צריך לכתוב על הדבק מותר לדבק וכו' אלא ודאי ס"ל הרא"ש דדוקא היכא דמחבר את הקרעים יפה ואינו ניכר מותר דלא מיגני' אבל היכא שצריך לכתוב על הדבק וניכר ומגני' אסור וכך משמע בדבריו להדי' למעיין בהם דתלוי הטעם כיון שאינו ניכר אלמא דס"ל דאפי' שרשב"א משום ר"מ לא מקפיד על שניכר ומגני' מ"מ מאחר דמסיק בתלמוד פ' הקומץ דהיכי דמגני' לא נתיר הכי קי"ל כת"ק ולא כרשב"א לפיכך לא שאל אלא דאינו ניכר אבל היכא דניכר היה פשוט לו לאוסרו:

וכ"כ להדי' רבינו ירוחם בנ"ב ח"ב אחר שכתב תשובת הר"מ מרוטנבורג לרא"ש ז"ל כדלעיל וז"ל ובמסכת סופרים נחלקו בדבק ומטלית להניחו על הקרע מבחוץ ונחלקו בקרע שקודם כתיבה ואפילו למ"ד שמדבקו אין לכתוב על הדבק עכ"ל אכן צ"ע במ"ש ואפילו למ"ד שמדבקו וכו' דהא לכאורה עיקר פלוגתייהו דת"ק ורשב"א אינה אלא באם לכתוב על הדבק עצמו דאי פליגי באם לכתוב על הס"ת עצמה מ"ט דת"ק דאין דובקין כו' דמאי שנא כשמדבק קודם כתיבה למדבק אחר הכתיבה. ונראה לומר דמ"ש רבינו ירוחם ואפילו למ"ד שמדבקו כו' לא קאי ארשב"א שאמר משום ר"מ דלדידי' ודאי מותר לכתוב על הדבק אלא שרבינו ירוחם אחר שכתב תשובת הר"מ מרוטנבורג וברייתא דמ"ס כתב אח"כ ואפי' למ"ד שמדבקו וכו' כלומר למ"ד שפוסק דלא כהר"מ מרוטנבורג ומותר לדבק מ"מ ס"ל להלכה שאין לכתוב על הדבק וכת"ק ולא כרשב"א והיינו כמסקנא דהרא"ש הנה מבואר להדי' מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם דאין לכתוב על מקום הדבק ופשיטא דפשטין של דבריהם משמע דאין חלוק בין אם מקום הדבק הוא מטלית או קלף או גויל דלעולם אין כותבין דזיל בתר טעמא דכיון דאין מתחברים הקרעים וניכר מגני' בה הקריעה א"כ אין חילוק ואין להקשות על פי' הרא"ש מדברי סה"ת שכתב סוף סי' ר"ג וז"ל תני' אין דובקין בדבק ואין כותבין ע"ג מטלית ולא תופרין במקום הכתב אמר רשב"א משום ר"מ דובקים בדבק וכותבים ע"ג מטלית אבל אין תופרין במקום הכתב מבפנים אלא בחוץ ונראה דהך ברייתא מיירי בס"ת שנקרע הדף עצמו ולכך קאמר אין תופרין במקום הכתב מבפנים אלא מבחוץ ואי מיירי לתפור שתי יריעו' יחד ה"ל למימר אין תופרין בצד הכתב ולא במקום הכתב והתם נמי קתני ספר שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ. ועוד שנינו במ"ס וכן אית' בירושלמי פ"ק דמגילה אמרינן הל"מ שיהיו כתובים בעורות וכותבין בידיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכשהוא תופר יתפר בתפירה הזאת משמע דמיירי בנקרע היריעה וקאמר שמבחוץ ישום מטלית אם יחפוץ או קלף בדבק או אם ירצה יתפר הקריעה בגידין כו' ואחר כך כתב להדיא דברייתא דמ"ס מיירי בס"ת שנקרע ולא מיירי בקודם כתיבה כדכתב הרא"ש הא לא קשיא כלל דסה"ת לא כתב כן אלא אסיפא וברייתא דקתני אבל אין תופרין במקום הכתב דההיא בוודאי לא איירי אלא בספר תורה שנקרע וכו' אבל לא מיירי לתפור ב' יריעות יחד. אבל בבא דרישא דקתני אין דובקין בדבק ואין כותבין על גבי מטלית כו' שפיר נוכל לפרש עכ"פ דמיירי בדבק שקודם הכתיבה ואף אם דאיירי בס"ת שנקרע סוף סוף נוכל לפרש דנקרע באותו עניין שנתפר בה מקצת אותיות וכשדובקים בה מטלית נחלקו אם מותר לכתוב ע"ג המטלית אם לאו ואין מזה סתירה כלל לדברי הרא"ש רק כמו שכתב סה"ת בסוף דבריו ישים מטלית אם יחפוץ או קלף בדבק או אם ירצה יתפור כו' דמשמע דס"ל דבגוונא דמהני תפירה מהני נמי מטלית וקלף אבל היכי דלא מהני ליה תפירה לא מהני ליה מטלית והרא"ש ס"ל דאף היכי דלא מהני ליה תפירה מהני ליה מטלית וק"ל גם בתשובת הריב"ש סי' ל"א כתב לפרש הירושלמי ההיא שהביאו הס"ת כמו הס"ת ולא כרא"ש וז"ל כי מה שכתב ודובקו בדבק מיירי בקרע ותופרין בגידין מיירי לתפור היריעות זו בזו או בקרע אם בא לתפור אבל כל מה שנקרע למעלה מב' שיטין בישן ולמעלה מג' בחדש דאסיקנא בגמרא דלא יתפור אין להן תקנה אלא בסלוק היריעה כמ"ש רש"י ז"ל והאריך עוד שם ע"ש וצ"ל לדעת הרא"ש דס"ל דמאח' דבמ"ס תני ס"ת שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ ולא הוזכר אצל זה דין תפירה כמו בירושלמי וגם לא נתן שיעור לקריעה משמע דמיירי שהגיע הקרע עד מקום שאסור לתופרו ואעפי"כ ע"י מטלית מותר דאל"כ יקשה למה לא הוזכר שיעור לקריעה וגם למה לא כתב דין התפירה כשנקרע ב' שיטין בישן וגם בחדש אצל תיקון המטלית וק"ל:

סוף דבר אין נראה משום אחד מהפוסקים שיכשירו לכתוב על מקום הדבק כלל רק שמתירים לשום קלף על הקריעה לבד כשאין צריך לכתוב על הדבק ומשמע אבל היכי דצריך לכתוב על הדבק אסור וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וכדמשמע מדברי הרא"ש שהבאתי שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש קכ"ב שהשיב לדחות ראיית האסורין לכתוב על הדבק וכתב דהא דפירשו המפרשים דההיא דדובקים בדבק איירי היכי דנקרע לא למעוטי חסר נקטי דנוכל לומר ה"ה נקרע וחסר כו' וק"ל הלא אי אפשר לפרש כן דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו אבל ס"ת שנקרע מותר לדבק הקרעים יחד כיון שא"צ לכתוב על הדבק הרי לך דדוקא בנקרע ולא נחסר התיר וכמ"ש רבינו ירוחם להדיא וא"כ סתמא נפרש דככה היא דעת כל המפרשים אעפ"י שלא פירשו להדיא ומפני מה נפרש דפליגי בהא מלתא ומ"ש מהר"יק עוד ומאי דמייתי מר ראייה מספ' הטורים שאסור מהר"ם כו' מ"מ האי דקאמר ודובקו בדבק כו' קאי אס"ת שנקרע וכ"כ הסמ"ג וכן בסמ"ק כו' יש לתמוה על דבריו אהא דמייתי ראייה מסמ"ג וסמ"ק ליתיב תיובת' מר"יף והרמב"ם שלא כתבו ההיא דדובקו כל עיקר לענין ס"ת ובע"כ שהם מפרשים אותו ג"כ לענין תפילין וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ל"ה וז"ל והרי"ף והר"ם ז"ל לא הביאו כלל תיקון הדבק אפילו בתוך שלש וההי' דמ"ס ודירושלמי בתפילין היא שמצריך לדבק הפרשיות של יד בדבק או בקלף שכורך עלייהו ואם לא נהגו כן גם במ"ס ברייתא אחריתא דתני בה פלוגתא אי דבקי בדבק אי לא ולת"ק דברייתא אין דובקין בדבק ורשב"א משום ר"מ סבר דובקין בדבק ויחיד הוא עכ"ל הריב"ש א"כ בודאי כך נפרש ג"כ אליבא דמהר"ם מרוטנבורג אמנם יש לדקדק שלא פי' הריב"ש אליבא דרי"ף ורמב"ם ההיא דמ"ס דתני בסיפ' וס"ת שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ דליכא לאוקמי בתפילין וגם לכאורה משמע דליכא מאן דפליג בהך מילתא אכן נראה לומר לדעת הרי"ף ורמב"ם ומהר"ם דס"ל דהך בבא אתי' נמי משום ר"מ ואתי לאשמועינן דאין חילוק בין כשדובקים טלאי על הנקבים שבעור כשהוא חדש עדיין כמו שרגילות להיות ובין לשדובקים אחר הקריעה כדי שלא תסלק אדעתך דדוקא כשדובקים על הנקב שנתהוה בעור בעודו שלם כמו שרגילות להיות נקבים בעורות בהא מתיר רשב"א משום ר"מ אבל היכי דנקרע אינו מתיר קמ"ל דלא מפלגינן אליבא דרשב"א במידי אבל לת"ק לעולם אסור וראיית מהר"ם לפי' הזה מדלא משכח תלמודא תקנתא אחר' א"כ אין להתיר בדבק כלל כמו שהשיב להרא"ש ז"ל מהר"ם ובודאי שזו היא דעת הרמב"ם והרי"ף ודלא כמ"ש מהרי"ק ז"ל ומ"ש עוד מהרי"ק ואף אמנם כי לפי הברייתא כו' עד ואין לומר דחדא קתני כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקי' בדבק דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין מאי אין ואין דקתני כו' יש לי תמיה על דבריו אלה וכי מאור הגדול כמותו אשר לפניו חשכה כאורה לא ראה דברי הרא"ש שכתב למעלה שדבריו מבוארי' להדיא שמפרש דחד' קתני וכמ"ש למעלה ומה שהקשה ע"ז דא"כ ה"ל למיתני אין דובקין וכותבין ע"ג מטלית לאשמועינן היתר כו' איכא למימ' דאי תני הכי ה"א דתרתי מילי קאמר חד' לאיסור וחד' להתיר כו' דאין דובקין בדבק לענין חיבור היריעה אשה אל אחותה ולכותבה ע"ג מטלית לאשמועינן היתר דמותר לכתוב ע"ג מטלית שדבוק על היריעה שבאמצע היריעה לפיכך תני אין דובקין ואין כותבין לאוריי' דכולה חדא קתני כלומר אין דובקין בדבק לענין שאין כותבין ע"ג המטלית ואף שמפרש דפליגי ת"ק ורשב"א משום ר"מ בס"ת שנקרע כו' ע"ש אינו ידוע מה זו הוכחה דהא אפשר לומר דה"ה בקלף כשר פליגי והא דקתני מטלית להודיעך כחו דרשב"א דכח דהתירא עדיף. גם מ"ש בסוף דבריו וז"ל ועוד כי מההיא דרבי"א דפ"ב דמגילה כו' ע"ש שהרי לפי מה שפירש כדמשמע מדברי הרא"ש דטעמי' דאיסור אינו אלא מפני דמגני' ביה קריעה א"כ ודאי דגרע בכתב על הטלאי מאלו לא נכתב עליו תדע דבנקרע ג' דלא יתפור לא מכשרינן ליה מהאי טעמא דלא גרע מאלו לא נכתב כלל דהא ודאי כיון שנכתב ומגני' גרע ה"ה כאן א"כ הוכחנו דאין שום ראיי' להתיר ואף מהרי"ק לא בא אלא לדחות ראיי' האוסר ובנדון דידן הוא טעות גמור אליבא דכ"ע שהרי אף מהרי"ק כתב דהיכא שנקרע גוף האות אעפ"י שהדבק מתקן פסול שהרי אין מוקפת גויל וכן בנדון דידן ודו"ק הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלב

בלילה הראשונה של סוכות ירדו גשמי' והרבה מבני הקהילה לא אכלו בסוכה כל עיקר וברכו וקדשו בבתי החורף אם חייבי' לברך זמן ביום ראשון כשנכנסין בסוכה לישב בה אם לאו:

תשובה נראה דאין לברך זמן למחר ביו' הראשון ואעפ"י דהר"ן ע"ש הראב"ד כתב דצריך לברך זמן למחר וגם מהר"ם איסרליש הביאו בהגהותיו בא"ח סי' תרמ"א מ"מ נראה לפע"ד דלענין מעשה אין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה. ותחילה אעתיק לשון הר"ן שכתב וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אעפ"י שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירך על העשיה כשם שמברכין על הלולב זמן אע"פי שכבר בירך אותו בלילה עכ"ל. והנה יש לתמוה מאי ראיי' מביא מלולב הלא למנהגינו דמברכין זמן אנטילת לולב ביום הראשון דסביר' לן דאין זמן דקידוש פוטר זמן דלולב כמו שהוא פוטר זמן דעשיית סוכה ודלא כבה"ג שפסק בראש הלכות סוכה דמדרב כהנא דמסדר להו אכסא שמעינן דא"צ לברך זמן לא בעשיית סוכה ולולב גם לא בנטילת לולב דסגי ליה בדכסא גם לא כרב שמואל בר חפני הכהן ושאר הגאוני' שהביאו במרדכי הארוך פ' לולב וערבה וכן בסוף ס' אגו"דה לשם הנה הטעם הוא משו' דאין לולב דומה לסוכה וי"ט דשאני סוכה וי"ט דכיון ששניהם נוהגי' בלילות כבימי' הלכך זמן די"ט פוטר זמן דעשיית סוכה אבל לולב דזמנו ביום ולא בלילה. הנה כיון דמפסקי לילות מימים אין זמן די"ט פוטר זמן דלולב וכך הוא במרדכי להדיא וכן באש"רי בדברי ר"י בר שמשון בדין זמן דלולב בי"ט שני וז"ל ותמהני על מ"ש בה"ג דזמן דכסא פוטר דלולב והלא לענין לולב מפסקי לילות מימים ואין להקשות על זה הלא כשמברכין זמן אלולב בשעת עשיי' אין חילוק בין יום ובין לילה לעולם מברך זמן אעשיי' וא"כ השתא נמי דמסדר להו אכס' אין לחלק בין יום ובין לילה ויהא פוטר זמן דקידוש בין זמן דעשית סוכה בין זמן דעשיית לולב הא ליתא דהא פשיטא דשעת עשיי' או שעת מצוה בעינן והלכך די"ט אינו פוטר אלא זמן דעשיית סוכה כיון דעכשיו שעת מצוותו הוא אבל זמן דלולב דאינו לא שעת עשיי' ולא שעת מצותו אינו פוטר והשתא לפי דברי הרא"ש בשם הר"ש בר שמשון ולפי דברי המרדכי דלעיל וכן מצאתי במרדכי הארוך ע"ש הר"ר יום טוב דשאני סוכה דמצותו בלילה כביום דין הוא שברכת הכוס פוטר זמן דסוכה אבל שופר ולולב שמצוותן ביום מה עניינ' לברכת הכוס שבלילה לפ"ז שפיר איכא למימר בברכת זמן שבירך בביתו פוטר זמן דסוכה. אע"פי שלא ישב בתוכה כיון דשעת מצוותה היא ואינו דומה ללולב דכיון דאינו שעת עשיי' ולא שעת מצוה אינו פוטר ואין לתמוה היאך יפטור לזמן דסוכה כיון שאינו יושב בתוכה דאין ספק דאחר כוונת הלב הדברים הולכי' דמאחר שכוונתו לברך גם על הסוכה שפיר פוטר דסוכה ותדע דהא לא חלקו הגאונים האחרוני' אכה"ג ושאר הגאונים דעמי' אלא מטעם דמצות לולב אינו אלא ביום ולא בלילה ולא חלקו עליו מטעם דאין לולב לפניו בשעת הברכה אלא בע"כ דלא חיישינן במה שאינו לפניו דמ"מ כוונתו ודעתו היתה לברך גם על הלולב ולא חלקו אלא מטעם דכיון דאינו לא שעת עשיי' ולא שעת מצוה הלכך אינו יכול לברך עליו וא"כ בסוכה ודאי אע"פי דאינו יושב בתוכה מ"מ כיון דשעת מצוותו היא וכוונתו לברך גם אסוכה שוב א"צ לברך עוד ואם מברך הוי ברכה לבטלה:

ועוד נראה לפע"ד להביא ראיי' ברורה מדברי התוספות והאשר"י להלן בפ' לולב וערבה שכתבו דכשבירך זמן אסוכה בעשייתו שוב א"צ לברך זמן כשנכנס לישב בה משום י"ט כדרך שמברך בשאר י"ט והכי מוכח בברייתא וכתבו דאפשר שהטעם דכיון דסוכה מחמת החג קאתי זמן דידה אעפ"י שבירך בחול פוטר לזמן דחג ע"כ אלמא דאעפ"י דעדיין לא הגיע המועד אפ"ה פטר לזמן דחג מאחר דכוונתו בשעת ברכה הי' גם על החג משום דסוכה מחמת החג קאתי זמן דידה. א"כ כ"ש בנ"ד דמלבד דכוונתו היתה גם על הסוכה עוד הזכיר בפירוש בקידש את יום חג הסוכות הזה פשיטא דפשו' הוא דכשיברך זמן די"ט הית' כוונתו גם על הסוכה שהוזכר בפירוש בדבריו ולא קשה מהא דכתב המרדכי ע"ש הר"ש מבונבורק דכשיברך קידוש על היין חדש פוטר זמן דיין חדש דזמן קאי אהאי והאי אבל אם לא קידש על היין חדש ובאמצע סעודתו הביאו לו יין חדש צריך לברך זמן על יין חדש אע"פי שכבר בירך זמן על הקידוש עכ"ל ומשמע וודאי דמיירי שהית' כוונתו בשעת קידוש לברך גם על יין חדש ואפ"ה צריך לברך דאי בדלא הית' כוונתו על היין חדש לא איצטרך לאשמעינן דיש לומר דשאני יין חדש דאינו חייב לברך עליו עכשיו הלכך לא מהני במה שהית' דעתו בשעת קידוש לברך גם על היין חדש כיון שאינו לפניו אבל בזמן דסוכה שהוא חייב עכשיו לברך עליו שפיר איכא למימר דמועיל כוונתו לפטור לזמן דסוכה ג"כ ואעפ"י שאינו לפניו דאינו יושב בתוכה וכדאמרן איברא דנוכל לומר דהראב"ד ס"ל הכי דאע"פי דבירך על עשיי' צריך לחזור ולברך זמן אי"ט וכך נראה מדברי ר' ישעי' אחרון זצ"ל שמביאו באלפסי בהגה"ה בפ' לולב וערבה ע"ש וכן פסק הסמ"ק וז"ל ומברך בעשיי' שהחיינו ואין מברך לעשות סוכה כדמוכח בפ' החליל נכנס בסוכה לאכול מברך לישב ואח"כ זמן בשביל היום משמע להדי' דרצונו לומר דאע"פי שבירך זמן אעשיית' צריך לברך בכניסת' זמן בשביל היום משמע דצריך לפרש דס"ל דמברייתא לא מוכח' מידי דאע"פי דלא תנא ברישא מברך שתיים כדתני' בסיפ' איכא למימר דעיקרא דרישא לא אתי' לאשמועינן אעפ"י שכבר בירך זמן אעשיית סוכה צריך לחזור ולברך זמן בשביל היום וכדתני' בסיפא אלא כיון דבסיפא קתני כו' דאין צריך לברך אעשיית סוכה מאחר דלא חידש בה דבר תני בה בהדיא דמברך שתיים ותני סיפ' לגלוי' רישא וברישא נמי מברך שתי' וגם ס"ל להראב"ד דהא דקי"ל דזמן דקידוש אינו פוטר דלולב כי היכא דפוטר סוכה לאו מטעמא דלולב מיפסיק לילות מימים אלא מטעמא דלולב אינו לפניו בשעת ברכה והשתא שפיר כתב הראב"ד דמי שבירך בביתו זמן אי"ט צריך לחזור ולברך זמן למחר אסוכה דאין זמן די"ט פטור זמן דסוכה כיון שאין הסוכה לפניו דהרי אינו יושב בתוכה כי היכי דאינו פוטר זמן דלולב כיון שאינו לפניו ה"נ אינו פוטר דסוכה כיון שאינו לפניו וס"ל דכשמברך אעשיית סוכה צריך לחזור ולברך כשנכנס לתוכה בשביל היום וממילא איפכא נמי כשבירך בשביל היום צריך לחזור ולברך בשביל הסוכה זו היא דעת הראב"ד ז"ל וקצת משמע מדבריו דהכי ס"ל שהרי כתב צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירך עליו בשעת עשייה והשתא אי הוה ליה כסברת התוספות דכשבירך בשעת עשייה שוב א"צ לברך בשביל היום א"כ מה הוא הצורך שהביאו לבאר ולפרש אם לא בירך עליו בשעת עשייה דהא פשיטא היא דבדלא בירך עליה בשעת עשייה קיימינן השתא דאי בירך עליה בשעת עשייה לא היה מברך זמן בשביל היום אפילו בביתו אלא בע"כ דס"ל להראב"ד דאף כשבירך זמן אעשייה צריך לחזור לברך כשנכנס בה בשביל היום וכדפי' אכן לדעת התוספות והנמשכים אחריהם אין ספק דכשם שאם בירך אעשייה פוטר זמן הבא בשביל היום ה"ה זמן הבא בשביל היום פוטר זמן דסוכה וכ"ש הוא כדפרישת ואין ראייה מזמן דלולב דשאני לולב דמיפסקי לילות מימים והשתא בפלוגתא דרבואתא אין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה:

ועוד דאפילו רש"י משמע להדיא דס"ל כדעת התוספות שהרי בפ' החליל אפלוגתא דרב ורב"א בסוכה ואחר כך זמן כתב רש"י וז"ל סוכה ואחר כך זמן מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהייתה עשויה ועומדת ותני' בפ' לולב וערבה כשנכנס לישב מה מברך שתי' סוכה וזמן. אמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן עכ"ל רש"י משמע להדיא דהוה קשי' לי' הלא לתנא דברייתא דמברך זמן אעשיית סוכה תו לא צריך לברך בשביל היום דליכא לפרש דפלוגתייהו היכא דמסדר להו אכסא דהא ביומי דרב ורב' לא הוי מסדרי להו אכסא דלא שמעינן לה אלא מדרב אשי דקאמר חזינא לי' לרב כהנא דמסדר להו אכסא ולכך פירש"י דפלוגתייהו בעשויי' ועומדת כו' הנה מפורש ומבואר דגם רש"י ס"ל כדעת התוספות דברכה שבירך אעשייתה פוטר לזמן הבא בשביל היום ואע"פי דעדיין לא הגיע היום ואינו לפניו וה"ה איפכא דהכא בשביל היום פוטר זמן הסוכה ואע"פי שאינו יושב בתוכה איברא דמדברי הרא"ש משמע דהך פלוגתא דסוכה ואחר כך זמן מיירי בשלא בירך אעשייתה וקא מסדר להו אכסא ופלוגתא אי הוה הזמן הבא בשביל היום קאי אסוכה דבתרי' אם לאו ע"ש מ"מ אעפ"י שרש"י ז"ל והרא"ש נחלקו בפי' הסוגיא שניהם מודים דזמן הבא בשביל סוכה פוטר לזמן הבא בשביל היום וא"כ לדידהו ודאי ה"ה איפכא ולא כתבו כן בלשון שמא כמ"ש התוספות גם לא בלשון אפשר כדכתב הר"ן אלא תופסין כך פי' הסוגיא בבירור וא"כ לדידהו בנ"ד באין ספק דפשיטא דאין צריך לברך זמן למחר בשביל הסוכה ואף לר"י והר"ן שכתבו כן בלשון שמא אפשר דאין להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה:

עוד נראה בעיני דאפילו אם תמצא לומר דהזמן שבירך בביתו בשביל היום אינו פוטר זמן דסוכה והוא משום דכיון דאינו יושב בסוכה לא היתה כוונתו לברך אסוכה כי אם בשביל היום לחודה אפילו הכי אין לברך זמן למחר בשביל הסוכה והוא מטעם כיון דליל שני לפניו שצריך לחזור ולברך זמן בשביל היום ואז יהיה כוונתו לפטור גם זמן דסוכה אם כן למה יברך ביום ראשון ברכה לבטלה שאינו צריכה ואף על פי דלכתחילה צריך לברך אסוכה מיד בשעת מצוותו ולא יאחר אותה עד ליל שני כיון שאינו עושה כן אלא משום ספק ברכה לבטלה יכול לאחר אותה לכתחילה דהלא כאן איכא משום ספק ברכה לבטלה דאם יברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה הנה לדעת התו' והרא"ש והר"ן ורש"י ז"ל א"צ לברך ביום שני זמן כל עיקר דכי היכי דס"ל דכשמברך זמן אעשייתה תו לא צריך לברך זמן בשביל היום משום דסוכה מחמת החג קאתי' כו' ה"נ כשמברך למחר ביום ראשון בשביל הסוכה אפילו הוא חול פוטר לזמן הבא בשביל היום דאעפ"י דכשהוא חול אינו לא שעת עשיי' ולא שעת מצותו. מ"מ כיון דבירך בשביל היום בשעה שישב בסוכה לשם מצות עדיף טפי מאלו בירך בשאר יומי דחול לאחר עשיי' כדכת' הרא"ש להדי' אנטילה דלולב דמה"ט א"צ לברך זמן ביום שני אנטילה דלולב ע"ש ונדון דידן נמי דכוותי' היא הלכך טוב לאחר זמן הבא בשביל הסוכה עד הלילה ותדע דהכי הוא שהרי ודאי יש להקשות מאי היה דעתי' דרב כהנא דקא מסדר להו אכסא הא ודאי משמע מברייתא דלכתחילה עיקר הברכה היא בשעת עשיית הסוכה וא"כ למה היה מאחר הברכה וקא עבר עליה לכתחילה אלא בע"כ דהי' מסופק אם יהיה צריך לחזור ולברך בשביל היום וכסברת רש"י ותוס' והנמשכי' אחריהם מ"מ אינו בהידור שיקדשו על היום ולא יברך שהחיינו כמו שמברך בכל שאר י"ט ומפני ההידור ושלא לחלק בין י"ט לי"ט הוה קא מאחר לה ומסדר להו אכסא. א"כ כ"ש נדון דידן דאיכא משום ספק ברכה לבטלה דפשיטא דיש לאחר אותה עד הלילה והראב"ד ז"ל שפסק דמברך למחר מיירי לדידהו דאינו נוהגים י"ט אלא יום אחד הלכך צריך לברך למחר זמן אסוכה. אבל לדידן דאיכא ליל שני לפניו אף הראב"ד מודה דאין לברך זמן למחר ביום ראשון אלא מאחר אותה עד הלילה מיהו לפי זה אם גם בליל שני היו יורדין גשמים ולא היה אוכל בסוכה כל עיקר ומקדש בביתו היה צריך לברך זמן ביום שני אסוכה אכן למאי שכתבנו ראשונה דלדעת רש"י ותוספ' והנמשכים אחריהם דזמן דסוכה פוטר לזמן הבא בשביל היום ה"נ הזמן הבא בשביל היום פוטר לזמן דסוכה לפ"ז אפי' ירדו גשמים כל שני הלילות והיה מקדש ומברך בביתו א"צ לברך זמן אסוכה דכללא כיילינהו במילי דברכות דספק ברכות להקל והלכך כיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא אין לאדם להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ואע"פי דמהר"ם איסרליש נמשך בהגהותיו אחר דברי מהר"ן בשם הראב"ד אנן לא שמיע לן הכי וכדבריו נראה לן דאיכא רבואתא טובא דמשמע להו דאין לברך והכי נקטינן הנראה לפע"ד הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלג

במקום צומת הגידין לא הי' שום נפוח ולא צרורות דם והגידין ניכרין רק שתחת הגידין נצרר הדם ואמר מורה אחד דכשר משום שצריך להיות נצרר הדם או נפוח על הגידין עד שאין ניכרין וכן משמע באו"ה בהדי' שכתב נצרר עליהן טריפה. וזה אינו דאו"ה חומרא אתי לאשמעינן דאפי' לא נצרר רק עליהן בלבד כמו שרגילות הוא מחמת קשירה א"ה טריפה אעפ"י שלא נכנס המכה בעובי הרגל. ואין צ"ל אם הדם נצרר בעובי הרגל או סביב לה ולדידך הכי הל"ל ונצרר הדם טריפה אם הוא עליהן ועוד דאו"ה דקאמר ונצרר הדם פירושו או נצרר דאין טעם להחמיר בנפוח ונצרר טפי מנפוח או נצרר דכיון דאיכא ריעותה במקום צ"ה ועוד מדכתב רק נפוח ונצרר מאי רק אם היה מדבר בדאיכא תרתי לריעות'. אלא בע"כ או נצרר קאמר והשתא כיון דבנפוח פשיטא שאין לחלוק בין עליהן לתחתיהן דכוותי' בנצרר הדם אין חילק ואדרבא תחתיהן יש להחמיר טפי כדפרישית ועיין ברש"ל הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלד

מאלהא רבא שלמא רבא לגבר' רבא ויקירא מרגניתא דלית בי' טימא שפירא איש חי רב פעלים גברא בכולו ר"מ ואב"ד מוהר"ר ר' יואל נרו יאיר. מכתב גלילת יד דמכ"ת הנקיי' הגיעוני אשר בדקני בי מר בשני דברים חד' מ"ש בתשובת הרשב"א והביאו מור"ם ז"ל בערבות דשאילת חפץ והשני במה שנוהגים לפסול האתרוגי' הנקראים גר"צי והנה אף שידעתי שכל רז לא אנס למכ"ת ומה אדע שלא תדע בפרט בעת כזאת שאני טרוד מאוד בעניני' הנולדים והתחדשות נוסף על התמידין כסדרן ובפרט בפני היום הגדול והנורא מ"מ ברוב אהבה בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת ואמרתי לחוות דעתי הקלושה ואשיב על ראשון ראשון בס"ד. ואומר על הראשון אשר תמה מ"כ על מ"ו רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' קכ"ט ס"ח בסתם שהשואל חפץ מחבירו באם לא יחזירנו לזמן פלוני אתן לך כך וכך והעמיד לו ערב בעד הדמים אעפ"י שלגבי השואל הוי אסמכת' ופטור הערב חייב לשלם עכ"ל ומשמע דס"ל דחייב הערב אפילו לא נשתעבד בקנין מטעם דכל ערבות הוי כאסמכתא וקשה היאך יתחייב הערב כשהלוה פטור הלא אמרינן בפ' יש בכור גבי ב' יוסף כו' מי איכא מידי דלהלוה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והא קי"ל דלא יפרע מן הערב תחילה וכ"כ ר"ת והרא"ש בשמו בפ' הכותב בההוא דהמוכר שמכר שט"ח וחזר ומחלו ועל הרשב"א שכתב ג"כ בתשובה שחייב הערב אף שפטור השואל אין לדמות שהו' לא כ"כ אלא כשנתערב הערב בקנין ואז אמרינן דל הערבות מהכא נשאר עליו החיוב שנשתעבד בקנין ע"כ תורף תמיהת דמעכ"ת ועל תמיהתו וישובו דכתב אני תמה דא"כ למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמחייב משום ערב בלא ערב נמי ליחייב משום קניינו ואשר כתב דמשום דלא מטי הנאה הוצרך לומר דחייב דומי' דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת בפ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב בו עתה ואע"פ שאין לו עתה נכסי' והובא בטור ח"מ בסי' ס' גם לפירוש ר"י בהא דר' יוחנן ור"ל בפ' הנושא במי שבא להתחייב נפשו באומר לחבירו מנה בשטר אני חייב לך ולא כתב לא שטר ולא קנה לו בקנין ולא אמר בל' הודאה אלא שאמר בשטר לפי' הרמב"ם והרמ"ה דר"ל אמר פטר ור"י אמר חייב ולפי' ר"ת מיירי דלא אמר בשטר' אלא שכתב לו כן בכתיבה ואף על פי שלא כתב בו הודאה וגם לא היה בו קנין ואפ"ה ס"ל לר"י דמתחייב אף שלא היה ח"ל כבר וקי"ל כוותי' וכמ"ש בטור סי' מ' וכת' המ"מ ששיטת הרמב"ן והרשב"א היא כר"פ ואע"ג שהרמב"ם סיים בלשונו וכתב גם שם כמו שנשתעבד הערב היינו דווקא בשלא היה שם קנין אלא כתיבת ידו מתחייב בלא הודאה ומייתי ראי' מערב היוצא קודם חיתום שטרות וכמו שמוכרח לפרש שם אבל בשקנה לא בקנין כ"ע ס"ל דנתחייב לו בתורת חליפין דבההוא הנאה דקיבל ממנו טפח מסודרו הקנה לו נגדו נכסיו שיהיו משועבדי' לו בעד הסך כפי מה שנתחייב לו ועוד דא"כ ראייתו דהרשב"א מההוא דתנן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודש' הוא ראי' לסתור דהא שם מקודשת אפילו בלא קנין כדאי' התם בקידושין וכדין ערב בשעת מתן מעות וכדמוכח בטור א"ע סי' קצ"א ועוד דא"כ למה סתם הרשב"א וכתב שיתחייב הערב כיון שקיבל עליו בקנין אפי' לפי ישוב דכ"ת לא נשתעבד אלא באסמכתא דאמר אם לא יפרע לך הוא אני אפרע לך וקנין באסמכת' אינו כלום עד שיהא בב"ד חשוב או במעכשיו לכל מר כדאי' ליה. כמבואר בח"מ סי' ר"ז ובסי' נ"ג:

וגם יש לתמוה למה כתב מעכ"ת תמיהתי על מור"ם ז"ל ולא על הב"י דגם הוא כתב תשובת הרשב"א זו בסי' קכ"ט מס"ה סתם ולא הזכיר קנין ואשר ביקש ממני כ"ת לכתוב מ"ש מ"ו ר"מ בזה בד"מ שלו ידע כ"ת שלא כתב שום דבר בזה ואדרבא קיצר שם ביותר ולא כתב אלא כל' ב"י בהעתק תשובה זו בקוצר ושינה מל' הרשב"א וגם כן לא הזכיר קנין ובאמת שהמעיין שם בגוף תשובת הרשב"א יראה דלפי טעמו צודקי' דברי הבית יוסף ומור"ם ז"ל דאינן מזכירין שום קנין בחיובו דערב ואדרבה עלינו לפרש טעם הרשב"א לראות לפי טעמו חיובו דערב בקנין כי ז"ל בסימן אלף כו' שאלת ראובן השאיל חפץ לשמעון ע"מ שאם לא יחזירנו לו ליום פלוני שיהא החפץ שלו וכך וכך ישלם לו ולוי נעשה ערב בקנין שישלם לראובן הדמים שפסק לו שמעון אם לא יחזור לו החפץ לאותו זמן שקצב ועבר הזמן ולא החזירו שמעון פטור ומחזיר החפץ דהא אסמכתא היא ולא קני' אבל הערב חייב שהרי חייב עצמו בקנין ונוטל את החפץ ומשלם דמיו ואף על פי שאמרו אין נפרעין מן הערב תחילה דאלמא דאין הערב משתעבד בדאיכא לוה לא היא דכל שערב ולוה מתחייבין אין נפרעין מן הערב תחילה. אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב וכאותה שאמרו תן מנה לפלוני ומתקדש אני לך מקודשת מדין ערב עד כאן לשון תשובת הרשב"א הצריך לענינינו דבעצמו תירץ קושיות דמעלות כבוד תורתך במה שכתב דמי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע כו' דאמרינן בשני יוסף ב"ש דהא שם בפרק יש בכור מסיק וקאמר דטעמא דמי איכא מידי הוא מהא דתנן לא יפרע מן הערב תחילה:

וקושיא זו הקשה הרשב"א עצמו לנפשו שהרי כתב ואף על פי שאמרו אין נפרעין מן הערב תחילה כו' דהיינו דווקא היכא דגם הלוה משתעבד ומלתא בטעמא קאמר דשאני הכא כיון דמתחילת השיעבוד ידע הערב דיחזור עליו תחילה דהרי אהשואל לא יוכל לחזור דאסמכתא היא דהרי אם קאמר אם לא אחזיר לך לזמן פלוני וכל אם אסמכתא היא מ"ה אמרינן דגמר ומשעבד נפשיה בזה לגבות ממנו דאין אדם מדבר דברים בכדי וגם לאו כל כמיניה כיון דעל פיו השאילו להשואל ע"מ שישלם לו כך וכך אם לא יחזור לו לזמן פלוני והוה ליה ערב בשעת מתן מעות דנשתעבד בלא קנין אפילו בדבר שהוא אסמכתא דגבי ערבות אין בו משום אסמכתא דהרי כל ערבות מצד עצמו גם כן אסמכתא שהרי אומר אם לא יפרע לך לזמן פלוני אפרע אני לך לאותו זמן ומייתי שפיר ראייה מהאומר תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם נמי ידעה האשה דאותו פלוני יקבל ולא יחזור ליתן המנה לזה הנותן שהרי מיירי גם במי שלא ביקש אותו המקבל מזה הנותן ליתן או להלות לו והיא גמרה ומשעבד נפשה להיות לו בחיוב אותו המנה ובעד אותו חיוב מתקדשה לו נפשה מה שאין כן בשגם הלוה נתחייב דאמרינן דלא נשתעבד הערב מתחילה אלא אכדינא דהיינו שיפרע מהערב תחילה וחכמים לא חלקו בין מאן דגמר דינא או לא אלא כל הקנינים והשיעבודים משעבד אדם נפשו אכדת משה וישראל וכמבואר בחושן משפט סימן ס"א ואם תאמר אכתי קשה למה סתם מ"ו ר"מ וכתב דהערב נתחייב לשלם להשואל כל אותן הדמים שפסק עמו משמע אפילו פסק עמו ליתן לו בעד החפץ טפי משויה והא מה דנשתעבד הערב בלא קנין היינו מטעם דאמרינן דבההיא הנאה דהימניה ליה גמר ומשעבד נפשו והיינו דווקא בכדי דמים שהמכיר ולא יותר. דיש לומר חדא דאינו מוכרח אלא יש לומר דגם כוונת מורי ורבי ר"מ היה במה שכתב שיתן לו כך וכך היינו בדמי שוויה החפץ ואיירי בשביל שקנה החפץ מפני שהיה צריך להשתמש בו בזמן פלוני ולא בזולתו ומשום הכי התנה עמו שאם יעבור לו הזמן יתן לו דמי שוויה והחפץ ישאר בידו וכמו שכתב בתשובת הרשב"א הנ"ל בהדיא:

והשנית דאף אם נאמר דמיירי אף בפסק עמו יותר משוויה מכל מקום דלמא קיימא לן דכליו של בעל הבית אין בהם משום אונאה כדאיתא בפרק הזהב וכן כתב חושן משפט סימן רכ"ז ונראה דמשום הכי דקדק מורי ורבי ר"מ וכתב מי ששאל חפץ מחבירו ולא סתם מי שלוה מחבירו על מנת לשלם לו לזמן פלונית ואם לא ישלם לו כו' בשלמא הרשב"א יש לומר דכתב כך משום דמעשה שהיה כך היה מה שאם כן מורי ורבי ר"מ דכתב דינא אלא חפץ דווקא נקט ומטעם דכתבתי ודוק והבית יוסף דלא נקט בלשון חפץ לא כתב גם כך וכך ומה שכתב הבית יוסף זכרו לברכה והתנה תנאה שהוא אסמכתא רצה לומר התנאי שהתנה היה דרך אסמכתא כגון דאמר אם לא אעבוד אשלם לך במיטבא ולא אמר לשון מעכשיו או קנין בבית דין חשוב או על מנת שהן עניינים המבטלים האסמכתא וק"ל ובדרך זה שכתב הרשב"א בתשובתו הנזכר לעיל נראה לי ליישב על דרך זה תמיהת הבית יוסף שתמה על דברי בעל תרומה שער ל"ה שהביא בית יוסף שם מיד תשובת הרשב"א הנזכר לעיל שכתב אם לא התנה פירוש המלוה ישראל שהלוה לגוי בערב ישראל עם הערב שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר לו נפרעתי כיון שהגוי אומר פרעתי הערב פטור דינו כאשר ערבות בישראל וידו דמלוה על התחתונה מאחר דלא התנה עמו אבל אם יכפור העכומ"ז עיקר המלוה ואומר להד"ם והערב מודה שהלווהו והוא היה ערב דבר זה צריך עיון עכ"ל ב"ת וכתב עליו ב"י ז"ל ואינו יודע מה נסתפק לו דהא כיון שאומר להד"ם הרי הוא מודה שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל ב"י וגם מור"ם הביא ב"ת ותמיהות ב"י אות באות בד"מ שלו והיה נ"ל ליישב תמיהתם ולומר דנסתפק ב"ת בזה אם נאמר דהערב פטור כיון דאמרו מי איכא מידי דהלוה פטור והערב חייב ומשום דנפרעין מהלוה תחילה לא שעבד הערב נפשו מתחילה כ"א אדעתי' דהכי או נאמר דשאני הכא דכל הערב בעדו יודע ששפתי עובדי כוכבים ומזלות דבר שקר וה"ל כאלו גמר מתחילה ושעבד נפשו דאף שיכפור העובדי כוכבים ומזלות כיון שהוא יודע שהלוה ישלם ודוקא כשאומר העובדי כוכבים ומזלות הלוה פרעתי קאמר ברישא דפטור משום דשם אין הערב יודע האמת דיכול להיות דבאמת פרע והנה נתברר ממ"ש דהדין עם הב"י ומור"ם שלא הזכירו קנין בדבריהם בחיוב הערב אף במקום שהלוה פטור ונשאר עלינו ליתן טעם למה כתב הרשב"א דהיה קנין בדבר ודוחק לומר שכ"כ משום דהמעשה שהי' כך היה דא"כ לא הל"ל כך במה שהשיב לו כמו שכתב בהתשובה. אבל הערב חייב שהרי חייב נפשו בקנין. ונראה ליישב ולומר דהמעשה היה דהעמיד השואל הערב אחר שכבר שאל לו והוה כערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין ומיהו בקנין בעצמו סגי ולא בעינן קנין בב"ד חשוב ולא מעכשיו כמבואר שם בר"ס קכ"ט וכן קצת משמע ל' השאלה הנ"ל שם דכתוב ראובן השאיל חפץ לשמעון כו' ואח"כ אמר ולוי נעשה ערב דמשמע דשאלה הית' בלא ערבות הקטן פלק:

הזנה אוטומטית קלה

ואשר תמה כ"ת אשר עלה על דעתו לפסול אתרוג המורכב שקורין גר"צי וכתב שמצא בתשובת כתיבת יד שהכשירו ושגם ראה לפניו שנהגו בהן היתר מעולם וגם כתב להוכיח שהן כשירין ומדמצינו במשנה פ' לולב גזול כתוב שאתרוג של ערלה פסול ולא הזכירו ג"כ של כלאי' וגם הטעם דלשם שפסלו בערלה משום דאסור לאכלו ואינו שוה פרוטה ולא קרינן ביה לכם וזה לא שייך בכלאים ותו מדאיצטרך או כשב למעט כלאים במוקדשין ממילא היכא דליכא קרא כמו באתרוג מהיכי תיתי לפוסלו וכו' ותו מדפי' רש"י בפ' משוח מלחמה דבמרכב ענף מהאילן לתוך נקב שבאילן נושא הגוף פירי ממין אותו שנוטל הימנו עכ"ל תו אף תמיהת מכ"ת ואני אומר שלע"ד אין מכל אלה טעם וסברא להכשירן במחילה על הראשון שכתב כ"ת מדלא כתבו פסול של כלאי' כמ"ש הערלה מה ענין זה אצל זה דבערלה הוצרכו לכתוב שהוא פסול אע"ג דהוא אתרוג גמור וה"א כיון דמצות לאו להנות נתנו שיהיה יוצא בו קמ"ל כיון דכתיב ולקחתם לכם בענין שיהיה ראוי לנו כדאי' במ"מ ד' ל"ה אבל בהרכב של אתרוג באילן של רימון או בתוך אילן שקורין לימונ"א או איפכא לא הוצרכו לחז"ל למנותם בכלל הפסולו' כי פסול זה הוא בכלל מה שאמר שם בפ' לולב הגזול ריש ד' ל"ה ת"ר פרי עץ הדר שטעם עיצו ופריו שוה וזה אתרוג ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר שדר באילן משנה לשנה ר' אומר אל תיקרי הדר אלא הדירי בן עזאי אמר כו' עו' אמרו שם ד' ל"א ז"ל אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא פיר' ולא רימון פשיטא. מ"ד ליתא כי היכי דלא לשכח אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבה. דאיכא אתרוג ואתי למישר' עכ"ל ומדהאריך התנא וכתב פריש ורמון וד"א י"ל דאת' לאשמעינן דאפילו יש בו מין אחר מאיזה צד שיהיה כגון בהרכבה ג"כ אסור ואשר כ"ת כתב דמדאיצטרך קרא לאסור כלאים בקדשים כולי אין זה ראייה כלל דשם לא הוצרך קרא אלא ללמדינו דאף שכל אחד ממין שנתהווה ממנו הכלאי' הוא כשר לקרבן מ"מ כשנרכבו יחד כגון עז וכבש ונולד מהן מיעט אותן הכתוב שפסול לקרבן וכשר להדיוט משא"כ בהרכבת נדון דידן שהמין האחד הוא פסול לברך עליו כלל וכלל. ובד"א כשנרכבו שני מיני אילנות דאתרוגי' יחד הוא דכשר כגון שהרכיבו ענף האילן שפירותיו דקין וקטני' לתוך האילן שפירותיו גסין והכל ממין אתרוג אחד כמו שמצינו שחז"ל אמרו שעשרה מיני ארזי' הם י"ל נמי ששני מיני אתרוגי' הן וזהו ודאי דכשר כשהרכיבן זה בזה אע"פי שגם שם מרכיב עליהן בכיוצא בזה וכדתנן בפ' משוח מלחמה דף מ"ג ואפשר שמזה מיירי אותו תשובה שכתב כ"ת שמצא כתוב בקיצור להתיר ומ"מ הרכיב שני ענייני' יחד וכתב להכשיר האתרוגי' המורכבי' שקורין גר"צי וכותבין בחד' מתנית' להתיר ולא היא לפע"ד כי מעולם שמעתי לפסול האתרוגים שנקראו גר"צי ונקראין גר"צי ע"ש המקום ובאותו מקום נוהגין להרכיב מין אתרוג בשאינו מין אתרוג כלל:

ואשר כתב כ"ת ראיי' פרש"י דפ' משוח מלחמה דכתב כשמרכיבין אזי נושא פירות מאותו מין שניטל ממנו. וא"כ מין אתרוג הוא כמין הענף של האתרוג הנרכב שגדלי' בו הגר"צי לא שייך זה בנדון דידן דהמראה והטעם והריח מכחיש זה דלא מין אתרוג הוא דאין לו מראה אתרוג מצד עצמו. וגם בעוקץ שקורין שטי"ל נשתנה גידולו כאשר קבלתי שהן נבדקי' ונכרים בו שכל הגר"צי הן דקין וירוקין וגם גדולים הוא בשוה כמעט לעולם מש"כ של אתרוג. וגם שהגרעיני' של הגר"צי אינם מגודלים מעין הגרעונין של אתרוג וגם הטעם באכילתן אינו שוה אלא טעמו כמעט כמין פרי אשר נרכב בו וגם הריח אין בו כמו בשל אתרוג וגם לדעתי אינו בכלל התוארי' שאמרו עליו פרי עץ הדר לכל מר כדאי' ליה כנ"ל והא דפירש"י דנושא ממין אותו ענף שהורכב. צ"ל אחד מתרתי חדא די"ל ממין קאמר דהיינו מקצתיו ולא כולו והשני דמה דאמר שהגר"צי שמביאין בארצות הללו שהרכיבו ענף של אתרוג בשל רימון או לימונ"ש יכול להיות איפכא שהרכיב של רימ"ן או לימ"ן באילן של אתרוג ונתתי לבי עתה מחדש לשאל הזקינים ואשר היו מנהיגי' בקהילות גדולת ועסקו באתרוגי' ואמרו שמעולם שמעו לפוסלם ועוד דהרי איתא שם בפ' משוח מלחמה על ילד' שהורכב בזקינה שפטור מן הערלה שילדה הנרכב אזלא בתר הזקינה שכבר עמד הזקינה בקרקע יותר מג' שנים ואשר כתב כ"ת דשאני התם דכתיב ונטעתם דאזלינן בתר נטיעה אין זה מוכרח דאם כן לא הוי לי' לסתום אלא לפרש וכ"ש שאין לברך עליהן במקום שאפשר להדר ולהשתדל כשרים ודי להתיר לסמוך עליהן במקום שא"א ולא חיישינן דאתי למיסרך אף במקום דיהיה כשירים כנ"ל ואף בזה יש לפקפק אם יטלנו בידו כדי שלא ישתכח תורת אתרוג ולא יברך עליהן או לדמותן לשאר פסולי' דמברכין על קצתן בשעת הדחק הקטן פלק:

הזנה אוטומטית קלו

עץ החיים והדעת הנטוע בגן אלהים עצו ונופו במקום טהור פריו מתוק וצילו נאה לברך ממנו נהנין ממנו ניזונון מזון הנפש והשכל ה"ה אור ישראל וקדוש ופאירו ושרשו כמהור"ר פלק שי' נצח כהן צדק דברי מכ"ת הגיעוני ביום א' דחג הסוכת וערבו אלי דברי דודים כערבי שמחות אור פלפולך עם שמחת החג ואפריון נמטי למעכ"ת על ראש דבריך ולא שכחתני יוסף ה' עליך עוד ברכה וחיים עד בלי די ויברך וגו'. ועתה באתי לפני הוד שולי מעיל מעלת להודיע מה שקשה אלי בדברים תשובת מכ"ת כתב אדוני אלופי ומיודעי כדמות השגה עלי וז"ל מכ"ת ועל תמיהתו וישוב דכתב אני תמה אם כן למה כתב הרשב"א שם בתשובה דמתחייב משום ערב בלא ערב נמי לחייב משום קנינו ואשר כתב כ"ת דמשום דלא מטי הנאה לידו הוצרך לומר דחייב דומיה דערב ז"א דהא כתב הרא"ש בכתובת פ' אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו עתה. ואע"פ שאין לו עתה נכסים גם לפר"י וז"ל בפרק הנושא במי שבא להתחייב וכו' והאריך מעכ"ת בפלפולו ולהביא דעת המפרשים והנה עתה אתפלא שוב על עצמו כי גם למאי דמשמע מדברי כבוד תורתך שאין חילוק בין חיוב לחיוב הנה וודאי אין זו השגה דאף על פי שהיה יכול הרשב"א להביא ראייה לפסקו שמתחייב הלה אף על פי שלא הגיע הנאה לידו מההוא דהרא"ש דפרק אף על פי מכל מקום מאחר שהביא ראייה ברורה מההוא דפרק קמא דקידושין שוב לא היה צריך להביא ראייה מהרא"ש ז"ל ולא לההיא ראייה דפרק הנושא לפי חילוקי הדיעות בין המפרשים באותו סוגיא ועוד הלא הרשב"א גדול בדורו היה והרא"ש שאל ממנו כמה שאלות ואם כן למה יביא ראייה מדברי הרא"ש ואולי אינו תופס כמותו ואף על פי שהוא מדברי התוספות ועוד אפילו את"ל דגם הרשב"א סובר כך מכל מקום אפשר לומר לי דהרשב"א למדו דין זה ג"כ מההי' דפ"ק דקידושין וס"ל דהערב הוי בנין אב לכולם דכי היכי דהערב משתעבד אעפ"י דלא מטי הנאה לידו ה"ה בשאר כל דוכתי' ואעפ"י שלא הוזכר דבר זה לא בדברי התוספות ולא בדברי הרא"ש:

גם ברמב"ם בסוף פי"א בה' מכירה כשכתב דין זה דהמחייב עצמו לאחר בלא תנאי כלל וכו' כתב בסוף דבריו אעפ"י ששניהם מודים ועדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שנשתעבד הערב וכזה הורו הגאונים הנה מבואר לעיניים דדין זו גופיה למדין לה מדין ערב ותדע שהרי לפי דברי מכ"ת יש לדקדק דל"ל לרבא למימר לגבי' קידושין דמקודשת מדין ערב תיפק לי' בלא ערב הלא הלכה רווחת לפי דעת מכ"ת שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב וכמו שתמה מכ"ת על דברי ישובי להרשב"א כך יש לתמוה על הגמר' הך תימא גופי' אלא ודאי אבוהון דכולן ערב ומ"ש כ"ת על דברי הרמב"ם ומייתי ראיי' מערב היוצא קודם חיתום שטרות וכמו שמוכרח לפרש כן שם לא ידעתי למה לא נאמר דמבי' ראי' מסתם ערב שמשתעבד אע"ג דלא מטי הנאה לידיה כל זה כתבתי לפי מה שנראה מדברי כ"ת שתופס בפשיטת כנדון דידן שאינו חילוק בין חיוב לחיוב אכן לפי ע"ד יש חילוק בין חיוב שמתחייב בלא תנאי לחיוב שמתחייב בתנאי כך וכך ולפיכך כשהי' ק' לרשב"א על פסקו למה יהיה השואל פטור והערב חייב דדל ערבות מהכא נשאר עליו חיוב שנשתעבד בקנין הלא לא מטי הנאה לידי' לא היה שום מקום להביא ראי' לא מדברי התוס' והרא"ש דפ' אע"פי ולא מההיא דפ' הנושא לשום פירוש מן הפרושי' משום דהתם וודאי כיון דהחיוב הוא בלי תנאי שפיר יכול אדם להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב מדין ההודאות ואע"פי שאינו בלשון ההודאה מ"מ משוינן ליה כאלו הודה ליה בכך וכך חייב מדין ההודאות אבל ע"י תנאי באם לא יהיה כך וכך אתחייב לך מנה אין לנו להביא ראיי' שמתחייב היכא דלא מטי הנאה לידיה ואע"פ שהוא בקנין שהרי א"א לחייבו מדין ההודאות מאחר שאינו מתחייב כ"א ע"י תנאי ולכן הביא הרב ראיי' מההיא דתנן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם נמי לא הוי מדין הודאה אלא בדרך תנאי כשתתן מנה לפלוני אזי אני מקודשת לך דמקודשת מדין ערב ואע"ג דלא מטי הנאה לידי' קא משעבד' ומקנא נפשה ה"נ בנ"ד אע"ג דלא שייך לחייבו מדין הודאות כיון שהוא על תנאי מ"מ מתחייב מדין ערב ואע"ג דלא מטי הנאה לידיה. אבל קנין ודאי בעי משום דהוי אסמכתא גמורה ומ"ש מכ"ת א"כ בההיא דקידושין אמאי תהי' מקודשת בלא קנין לא הבנתי דברי מכ"ת דמה ענין זה לזה התם לגבי אשה לא הוי אסמכת' אע"ג דהוי דרך תנאי כשתתן לפלוני מנה אתקדש לך מ"מ אין זה אסמכת' כל עיקר:

ואשר כתב כ"ת דלענין ביטול אסמכת' בעינן קנין בב"ד חשוב הנה גם בכתבי למכ"ת הרגשתי בזה אבל אין מזה קושי' שכבר אפשר לומר דאיירי בדאמר מעכשיו או היה בב"ד חשוב ואע"פי שלא נתפרש בתשובה אפשר שקיצר בדבר הפשוט בעיני הכל ועל מה שבא מכ"ת ליישב דברי מהר"ם איסרליש ולומר שסובר דאפילו בלא קנין נתחייב הערב אעפ"י שהוא אסמכת' משום דמתחילת השעבוד ידע הערב שחזר עליו תחילה כו' והאריך מכ"ת בזה תמהתי הלא אם נאמר שהערב ידע ג"כ השואל ידע ואם כן לא היה לו לשואל שום עסק מתחילה כ"א עם הערב שהוא מתחייב לו כך וכך אם לא יחזור אליו השואל את החפץ וא"כ מעתה נעקר ממנו שם ערב וחל עליו שם מתחייב וק' למה מתחייב כל עיקר בלא קנין כיון שהוא אסמכת' ומ"ש כ"ת דבערבות לא נפקא לן מידי באסמכת' ז"א שהרי אנו תופסין עכשיו שאינו ערב ועוד מאי מעליות' איכא טפי בערב מבשואל שלא ידבר דבריו בכדי כמו שדבר השואל בכדי ועוד מי יאמר דהערב והשואל יודעי' דאסמכת' לא קניא ואף על פי דבשאר שיעבודי' אמרינן דאדם משעבד נפשי' אכדת משה וישראל התם ודאי אדם יודע שאסור לו להשתעבד בדבר עבירה אבל בלא עבירה למה לא ישתעבד ומכ"ת כתב דבסבר' זו שכתבתי דמתחילת השעבוד ידע הערב דיחזיר עליו תחילה בו יתיישב ג"כ למה נסתפקו הגאונים אהרב ב"י בערב ישראל לישראל חבירו בעד גוי והגוי כופר ואומר להד"ם והערב מודה שהלוהו והוא היה ערב ומשמע לפי דברי מכ"ת שאם היה הלוה ישראל לא היה לו שום ספק דפשיטא שגם הערב פטור דמי איכא מידי דהלוה פטור והערב חייב אלא דבלוה עכומ"ז יש ספק כיון דפיהם דיבר שוא א"כ איכא למימר דמתחילה גמר לנפשיה לשלם אע"פ שיכפור הגוי כמו שבא בדברי אדוני:

והנה לפי מה שמפרש מכ"ת דע"כ נעשה ערב על כל דבר בין אם לא יפרע בין אם יכפור הלוה על הכל נעשה ערב הנה לא ידעתי ולא אבין הלא גם לפי סברא זו פשוט הוא דחייב הערב בין בלוה גוי בין בלוה ישראל דליכא למימר מי איכא מידי דהלוה פטור והערב חייב אא"כ שהלוה פטור בדין כדמשמע בפ' יש בכור דכל הסוגיא איירי דפטור בדין אבל היכא שהלוה חייב אלא דלא מצי מלוה להוציא ממנו כגון שכופר ואומר להד"ם והערב מודה שהלוהו פשיטא דהערב חייב לפי דברי כ"ת דלא גרע זה מאם היה הלוה במדינת הים או גברא אלמא ולא ציית דינא דנפרע מן הערב תחילה וכי יש אלמות גדול מזה שכופר ואומר להד"ם ונשבע לשקר אבל לפי עניות דעתי נראה דמקום הספק הוא כפשוטו באופן זה אי נאמר שמה שנעשה ערב הוא אינו אלא לענין פרעון שאם לא יפרע הלוה יפרע הוא אבל היכי שיכפור הגוי ואומר להד"ם ע"ז לא נעשה ערב דסתם ערבות אינו אלא להיכא שהוא מודה שחייב אלא שאין בידו לפורעו א"נ דנעשה ערב לגמרי גם אהיכא שאומר להד"ם ולפ"ז אין מקום להשגת הר"י קארו ז"ל דודאי אף על גב דק"ל באומר לא לויתי כאומר לא פרעתי מ"מ שמא לא נעשה ערב על זה וק"ל וספק זה איכא לאיסתפוקי אף בלוה ישראל אלא שהשאלה נשאל בלוה גוי וכמ"ש בס"ה להדי' ולפי סברת הר"י קארו ז"ל מאחר שאמר להד"ם ה"ל כאומר לא פרעתי וחייב הערב ומשמע נמי דאין חילוק דבין בלוה ישראל בין בלוה גוי חייב:

ועפ"ז פסק מהר"ם איסרליש דחייב הערב בין בלוה גוי בין בישראל ודלא כסברת ב"ת דבלוה ישראל פטור הערב. ובמה שכתב מכ"ת דמ"ש הרשב"א שהרי חייב עצמו בקנין זה מפני שהיה ערבות שלא בשעת מתן מעות באמת לא ידעתי למה יפרש מכ"ת ותכניס בפירושך זה כמה דחוקי' בדברי הרשב"א ולהוציא דין חדש וכ"ז אינו כ"א ליישב דברי מהרמ"א שהשמיט מילת קנין אולי לא שם לבו אז בהעתקתו לדין זה מתוך דברי הר"י קארו לעיין ולחקור מקור הדין בתשובה כמו שמוכרחים אנו לומר כך בהרבה בהגהותיו ז"ל שמעתי לפי מה ששמעתי מקרוב שהחיבר של דרכי משה ביד מכ"ת עלה על דעתי לשאול פי הוד מכ"ת אולי מצא הרב ראיי' הפך דברי הרשב"א ולפיכך היתה שאלתי ממכ"ת שא"כ לא היה שותק בחבורו אלא הדבר ברור שלא חש הרב לעיין בתשובה עצמה והעתיק הדין בהג"ה ע"פ דברי ב"י שקיצר ג"כ ועליו יש ללמוד זכות שלא היתה כוונתו אלא לעורר למעייני' שהרשב"א פסק דין חדש שאע"פי שאינו יכול לתבוע את השואל אפ"ה תובעו את הערב אבל ודאי לענין מעשה אין הערב חייב בנדון זה אלא בקנין מעכשיו או בב"ד חשוב:

וע"ד האתרוג שנטלו היחור של האתרוג ונרכב באילן של רימון או שאר מינים וגדלו בו האתרוגי' והוא שאנו קורין גר"צי והכשרתיו מטעם שלא נזכר פסולו במשנה וכתב מעכ"ת דפסולו ברור מההיא דת"ר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה כו' נראה לפע"ד דמההוא ברייתא לא איברר פסולו שהדבר ידוע שהייחור שמרכיבים אותו שפיר קרינן ביה טעם עצו ופריו שוה דמסתמא טעם העץ לא יפסיד וכן כל שאר הדרכים הנזכרים בברייתא הדר הדר באילן משנה לשנה בן עזאי אמר הדירו וכו' כולהו שייכי ביחור ומ"ש מכ"ת שיש לפסלו משום שנשתנה ריחו נראה דמדאמר רב אשי פרק הלוקח פ"ב דבכורות י"ז הדלה הגפן עם תאינה יינו פסול לנסכים מקיש זבח לנסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן כדילפינן מאו עז פרט לנדמה אף נסכי' שלא נשתנה ויין של גפן זה נשתנה ריחו לפיכך פסול לנסכי' אלמא דאי לאו קרא לא הוה פסלינן ליה אע"ג דנשתנה ריחו וא"כ אתרוג דליכא קרא למיפסלי' בשינוי ריחו לא פסלינן ליה בשינוי ריח ולא בשינוי קצת מראה או טעם וליכא למימר דלייתא אתרוג מנסכי' דא"כ גם לכל שאר מצות נמי נילף מינה ובגמר' הוצרך לימוד דאין לוקין על צמרו של נדמה משום כלאים וצמרו פסול לתכלת ושאין צמרו מטמא בנגעי' והשתא ל"ל קרא לילף כולהו מזבח אלא ודאי היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי והראי' מפ' משוח מלחמה במה שפירש רש"י דחה אותו מ"כ בלא כלום והדבר פשוט ומפורסם שהפרי היוצא מן הכלאים הוא ממש מן הייחור הנרכב לבדו וכן בכל פירות ועינינו רואות התפוחים המורכבים הייחור שלו באילן של ערבה ונושא הייחור מין של תפוחים ממש ואע"פ שנשתנו ריחו וטעמו קצת מה בכך סוף סוף הוא מין של תפוח וה"נ לגבי אתרוג אע"ג דאינו דומה לאתרוג ממש מכל צד מ"מ כיון דהוא מינו יוצאים בו וידעתי גם אני שהמדקדקי' מחזיקים אותו בפסול בשיש כשר אחר לפנינו אולי הוא מפני הספק שמסתפק בו. והנני מבטל דעתי נגד מכ"ת כפי מה שהכריע שאין ראוי לכתחילה לברך עליו כשיש אחר אבל כשאין אחר אין ראוי למחות באותן שמברכין עליהן וכן נהגו בכל מקום לפי מה ששמעתי הנראה לפי עניות דעתי כתבתי הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלז

של"ש לאהו' החכם הכולל אין גומרין עליו את ההלל. יקר מאוד ונעלה, לשם ולתהילה, ולתפארת גולת הכותרת, חריף ובקי קב ונקי. כמהור"ר איסרליש נרו יצהר. יזהר כעצם השמים לטוהר. כתב מכ"ת קבלנו לעבר פנינו ונזדרזנו להשיב למכ"ת כאשר יורנו בס"ד הנה כ"ת כתב יש מי שפיר' בהא שכתב הטור דאמ"ה קרי ברי' דלאו בטהורים דנוהג בהן איסור אבר מן החי דווקא קאמר אלא בכל עבר שחתכוהו מן החי אף מבהמה טמאה דכיון דהאבר שלם ואם יחלקו אין שמו עליו דנקרא חתיכת אבר ולא אבר א"כ מקרי ברי' ודוקא בחתכוהו מן החי אבל לא מן המת דנבילה לא נקרא בריה כיון שאין איסורו משעה שנוצרו כמ"ש הרא"ש והביאו הב"י ע"כ והנה דעלך שפירש זה טעות ותמה אני היאך טעה בשלש טעיות מפורסמות למוצאי דעת חד' דנתלה לדעתו בדברי הרא"ש והלא דבריו ל"ק אלא דווקא אציפור טהורה שנתנבלה והתם ודאי לא מקרי ברי' אפי' הוא ציפור שלם כיון דלא הית' נבילה כשנוצרה ואצ"ל אבר אחד אבל בטמאין ודאי חל איסורן משעה שנוצרה והשתא אי איתא דאף אבר של טמא נמי קרוי ברי' מטעם שאם יחלוק אין שמו עליו אף באבר מן המת נמי הוי ברי' שהרי איסורן חל משנוצרן אידך הוא לפי פירושו זה יהיה דברי הטור סותרין זה את זה בדיבור אחד מרישא לסיפ' שכתב כל דבר שהוא ברי' כגון נמלה או עוף טמא ורצונו לומר נמלה שלימה או עוף טמא שלם ומקרי ברי' לפי שאם יחלק אין שמו עליו דלא מקרי אלא חתיכת נמלה וחתיכת עוף טמא וסתמא קאמר בין בחייה בין במיתתה לא נקרי ברי' אלא כשהן שלימי' והא דאיתא בפרק הלוקין דף י"ו ריסק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום ברי' ואחד משום כזית נבילה האי חי פירושו שלם כמו שפירש הטור להדיא שם וכן פי' רש"י בפ' בכל מערבין דף כ"ט וכן פי' הרמב"ם בפ' שני מהמ"א ובעוף טמא נמי קאמר רב כהנא דף ק"ב וטמאה בין בחיים ובין במיתתם בכל שהוא ופירש"י משום דבריה היא ולא צריכה שיעור אלמא דעוף טמא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ולא באינו שלם אפי' חי ממש וא"כ היאך כתב בסוף דבריו ואמ"ה ורצונו לומר אף בטמאים נמי אבר אחד מקרי ברי' בבא מן החי הלא לא מקרי בריה אלא כשהוא שלם ואפילו הוא חי ממש ועוד דלפי מה שהבין מפרש זה דהטור ר"ל שהאבר אם יחלק אין שם אבר עליו אלא חתיכת אבר ולפיכך אף בטמאים מקרי ברי' בנחתך אבר מן החי א"כ לפי זה גם שאר כל האסורין יחול עליה' שם ברי' ואף אבר נבילה וטריפה אין ספק שאם יחתך לא נקרא אבר אלא חתיכת אבר ומה שאמר דנבילה לא הוי ברי' משום דאין איסורו חל משנוצרה כדכתב הרא"ש הנה אנכי הרואה שתי ראיות דחשב זה המפרש רהרא"ש בא לתרץ הקושיא שהקשה על רש"י מחל' לכן תופס שני הטעמים חדא דכל שאם יחלק כו' אידך דלא מקרי בריה אלא כשהאיסור חל משעה שנוצרה והא ודאי לית' דאם היה תופס ב' טעמים ביחד קשיא אמאי שביק הטור הך טעמא דבעינן שהאיסור חל משעה שנוצרה ולא כתב אלא הטעם שאם יחלק כו' ועוד דהלא מ"ש הרא"ש וי"ל אינו ר"ל לתרץ הקושיא דקשה על רש"י מחלב דא"כ לא היה צריכין לטעמיה של רש"י ועוד שאין טעם זה שאם יחלוק וכו' הוזכר בפירש"י בשום רמז אלא ויש לפרש דקאמר כלומר ויש לפרש בדרך אחר שלא כפירש"י דהטעם הוא דבעינן שהאיסור חל משנוצרה והן הן דברי התוספות בפ' התערוב' ריש דף ע"ב ובספר התרומה סי' חמישי' מפורש לשם שהביא דעת רש"י בשם יש מפרשים:

וכתב דקשה ע"ז מחלבו כמו שהקשה הרא"ש וכתב ומורי רבינו מפרש דכל דבר ששמו עליו בעודו שלם כו' ורומז על רבינו יצחק בעל התוספו' והנה הסמ"ג בלאווין סי' קל"ט לא הזכיר פירושו כל עיקר רק מה שפירש רבינו יצחק וכך הם דברי הטור שלא כתב אלא הך טעמא שאם יחלוק כו' דכך היא מסקנת הרא"ש שהרי כתב תחילה פירש"י ומה שהקשה עליו מחלב ואח"כ כתב שיש לפרש בדרך אחר והוא שאם יחלק כו' וא"כ כך הוא תופס עיקר ולא ס"ל העעם דפרש"י שאיסורו חל משנוצרה. והשתא אי איתא דאף באבר מן החי דטמא נמי מקרי ברי' משום דאם יחלוק וכו' השתא לפ"ז אף אבר דנבילה וטריפה נמי מקרי בריה מטעם זה אבל הדברי' הברורים שלא נתכוון הטור אלא לאבר שנוהג בו איסור אמ"ה ואין זה אלא בטהורים וכל הארבע פרטי' שפרט הטור שנקראים ברי' כלם מפרשים בגמרא ולכך קחשיב להו א' לא' ואח"כ כתב וכיוצא בהן והוא דנמלה דאיתא בפ' אלו הן הלוקין מימרא דרבא בר רב הונא דקאמר דנמלה אחד כשהוא חי פי' שלם מקרי ברי' ועוף טמא אית' בפ' ג"ה במימרא דרב וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא דהיינו לומר כשהוא שלם חייב עליו משום בריה כדמוכח הסוגיא דשם וכפירש"י להדי' והבאתי בסמוך גם שם בראש דף ק' קאמר תלמודא דג"ה לא בטיל ברובה משום דבריה שאני ואמ"ה נמי אית' התם במימר' דרב אבל ציפור טהורה בחייה בכל שהוא ופירש"י משום אמ"ה משום דקסבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת וה"נ חייב משום אוכל אמ"ה ואסיקנא דהיינו במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית וחייב עליהם משום ברי' אעפ"י דלא אכל כזית בשר אבל נתנבלה אינו חייב אלא בדאכל כזית בשר דאבר מן הנבילה לא מקרי ברי' ודלא כיראה מדברי הרמב"ם רפ"ב מהמ"א דאוכל ציפור טהור חי לוקה משום נבילה וכבר כתב המגיד דמן הסוגיא נראה כפי' רש"י דאיסורו משום אמ"ה וכבר התבאר דהסכימו למה שפיר ר"י דהטעם משום דזה הכלל דכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכולי ופירושו ששם האיסור שקרא התורה עליו וכשאינו שלם אבר שמו זה קרוי ברי' בעודו שלם כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד שקרא אותו התורה אלא חתיכת גיד וכן חתיכת נמלה אין קרוי שרץ וחתיכת עוף טמא אין קרוי עוף טמא כאשר כתב בתורה וחתיכת אמ"ה אין קרוי אמ"ה ואף על פי דלא נמצא בכתוב שם אמ"ה מכל מקום ממשמעות דלא תאכל הנפש עם הבשר למדנו מפי השמועה שהוא נאמר לאסור אבר שנחתך מן החי כדכתב הרמב"ם רפ"ה מהמ"א ואם כן ה"ל כאלו כתב בפירוש לא תאכל אמ"ה ואם כן גיד ושרץ ועוף טמא ואמ"ה קאמר רחמנא וכל שאינו שלם אבר שמו של איסור שקרא אותו הכתוב ולפיכך נבילה וטריפה דאפילו אין האבר שלם נקרא נבילה שהוא שם האיסור שקרא אותו הכתוב ולא מקרי בריה אפילו בציפור שלם שנתנבלה ועוף טמא ובהמה טמאה נמי לא מקרי בריה אלא כשהיא שלם אבל באבר אפילו בנחתך מן החי כיון שאין איסור אמ"ה נוהג בטמאים לא מקרי בריה דאין איסורו אלא מחמת איסור עוף טמא ובהמה טמאה ושם האיסור זה אינו עליו כשאינו שלם הלכך לא מקרי בריה אלא אם כן כשהוא שלם ודי בזה למבין ומעתה נכון הדבר לתרץ הא דכתב הטור בסימן ס"ב דאמ"ה אינו נוהג אלא בטהורים אף על פי דטמאים בלאו הכי אסורים דה"ט דאתא לארויי דבטמאים לא מקרי בריה אף על פי שנחתך האבר מן החי ויש לו ביטול וכמו שכתב מעלות כבוד תורתך וכך העליתי בחדושי ועוד פרשתי כדי לתרץ על דרך זה מה שהקשה הרב עוד לשם דלאיזה צורך כתב לגבי אבר בין אם יש בו כזית בין אם אין בו כזית כמו שהאריך בדבריו:

ואני מוסיף עוד לדקדק מפני מה לא ביאר גם בדין בשר הפורש מן החי דאין חילוק בין יש בו כזית לאין בו כזית כאשר ביאר לגבי אמ"ה והכל יתישב בתירץ א' והוא דאתי לאוריי לגבי אבר דווקא דלאיסור אכילה הוא דאין לחלק אבל לגבי מלקות כזית בעינן כלומר והשתא לא חשיב ברי' אף בטהורי' אא"כ כדאי' כזית באבר אפי' משהו בשר גידין ועצמות משלימין לכזית אבל לגבי בשר מן החי אפילו בכזי' לא חשוב ברי' שהרי אף אם יחלוק שמו עליו בשר מן החי א"כ לא אתי לאוריי דיוקא לגבה בהמה ולכך כתב בסתם אסור משא"כ באבר דהוצרך לפרש לאוריי דוקא עוד יראה נכון לתרץ דנפקא מיניה היא שנימוק האבר שאינו ניכר ואפילו הכי צריך ששים כנגד כל האבר דאע"ג דקי"ל אין בגידין בנ"ט ואין הטעם הגידין אוסר שהרי היא כעץ וכעצם אפי הכי כיון שהתורה אסרתו לאבר מן החי א"כ גוף הגידין הן אסורין ובאיסורו הן עומדין אע"פ שנימוחו וכמו שכתב הטור להדי' בסי' ק' לגבי גיד הנשה דאין ספק דאין חילוק בין גיד הנשה לשאר גידין דהא סתמא קאמר תלמוד' אין בגידין בנ"ט ואי ג"ה דוקא קאמר הל"ל אין בג"ה בנ"ט והשתא נפיק מיניה במה שאינו נוהג איסור אמ"ה בטמאים דאם נמוח האבר בטמאים אין צריך ס' כנגד הגידין דלא אסרה תורה אלא בשר ולא גידין ועצמות וכדתנן ר"פ העור והרוטב וכתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהמ"א וז"ל האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העור ומן העצמות ומן הגידין כו' אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינן ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל הרי לך דאינו אסור אלא מדרבנן לכתחילה ודוקא באמ"ה דטהורים שאסר התורה גם הגידין והעצמות דמצטרפי לכזית התם ודאי אע"פי דעץ ועצם הוא ואינו נ"ט מ"מ התורה אסרתו וצריך ס' אף כנגד הגידין והעצמות כשנימוחו משא"כ בטמאים והשתא נמי אתי שפיר דהוצרך לפרש אפילו אין בו כזית משום דהוה אמינא כיון דליכא מלקות וגם אינו נ"ט לא הי' צריך כנגדו אם נמוח קמ"ל דאין חילוק וכיוצא בזה כתב מהר"י מינץ בתשובה סי' י"ט בדם לבעוף כחצי שיעור ואיכא נמי צד להיתר שלא בא לעולם לידי חיוב מלקות ה"א דאין צריך ס' וק"ל:

שוב ראיתי בדברי הרמב"ם ספ"י מהמ"א שכתוב וז"ל וכן בהמה שכלה שלימה ולא הסיר לה חוטין כו' עד שאין בגידין בנ"ט כדי לשער בהן עכ"ל הרי לך שהרב סובר שכל הגידין אין בהם בנ"ט וכדפירש"י ואף על פי שהר"י קארו הביא שם תשובת הרשב"א דס"ל דדוקא גופו של גיד שהיא ראש האבר כי בלבד אמרו אין בגידין בנ"ט אבל בשאר הגידין והקרומות לא שמענו הנה כבר כתב שאין נראה כן מדברי הרמב"ם ואם כן יש לנו לומר דדעת הטור בזה היא כדעת הרמב"ם:

ועוד יש לתרץ כיוצא בזה הא דהקשה בית יוסף בריש סימן ס"ד וז"ל ולא היה רבינו צריך לכתוב זה ולא מה שקודם לו דלא נפקא לן מינייהו מידי לענין איסורא וכו' והוא דאיכא למימר דנ"מ לענין שאסור לעשות סחורה בחלב טמאה ונפל שאם היה בכלל חלב היה בכלל היתר שאר חלב שהתירה תורה דיעשה לכל מלאכה אבל מאחר שחלבם כבשרם אסור לעשות בהם סחורה והיטב תופס הרב בית יוסף על בעל אורחת חיים בסוף סימן קי"ז שהתיר לעשות סחורה בחלב חזיר כו' דלית' אבל לא מטעמיה שכתב דהא קרא בחלב נבילה וטריפה וכו' דהלא בתורת כהנים ומייתי ליה תלמודא בסוף פרק חטאת העוף דף ע' דהאי קרא וחלב נבילה וחלב טריפה וכו' לא אתא למעט חלב בהמה טמאה מלטהרה מטומאת נבילה וטריפה דנפקא לן מי שיש במינה טריפה כו' ואם כן איכא למימר דקרא דיעשה לכל מלאכה כולה קרא להכי הוא דאתי דחלב בהמה טמאה אינה טהור מטומאות נבילות אבל לעשות בו מלאכה וסחורה איכא למימר דלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה ומותר בכל ענין מיהו בדברי ה' המגיד רפ"ד מ"ה מ"א יראה להדי' דמפרש בהא דתו' כהני' דמיירי נמי כפשוטו לענין עשיית מלאכה ואיסור אכילה ולהכי פסק הרמב"ם לשם דאינו לוקה בטמאי' משום נבילה וטריפה אלא משום אוכל בשר טמא וצ"ל דס"ל דאע"פ דדרשינן ליה למעט חלב טמאה מלטהרו בטומאת נבילה מ"מ אין מקר' יוצא מידי פשוטו דבמלאכה ואכילה ודאי קמיירי קרא אלא דלענין טומא' נמי קמיירי מיהו נראה לפע"ד דאין צריך להשיג אהוראה זו מטעם הך דרשה דכתב הב"י אלא מטעם דלא נקרא חלב רק דשור וכשב ועז אבל חלב טמאה ונפל חלבם כבשרם כדאי' בפ' כל הבשר ובפ' בהמה המקשה וכמו שהעתק הרב ב"י בריש ס"ד וכן מבואר ברמב"ם ריש פ' שני וראש פ' שביעי דהמ"א. ועוד קבלתי ע"ש הרב מהר"ש לורי' ז"ל ולתרץ כל מה דקשה בענין זה בדברי הטור והוא דנפקא מיניה לענין בטיל בס' היכא דאיכא נ"ט זיתים של היתר וב' זתים אחד של חלב וא' של דם כו' כמ"ש הטור בסוף סי' צ"ח וע"ד זה צריך לידע דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורי' ודין חלב אינו אלא בטמאי' ולא בנבילה ואיזהו נקרא נבילה ואיזה טריפה ובזה יש לתרץ גם מה שהקשה הרב ב"י בסי' כ"ז אמ"ש הטור כל שנפסל בשחיטה ה"ז נבילה כו' אכן לשם יש לתרץ בדרך יותר נכון ומתקבל דנפקא מיני' לענין אותו ואת בנו דאין לשם איסור אם נתנבלה אחת מהן אבל אם נטרפה אסור כמו שנתבאר בי"ד בסי' ט"ז והנה פניתי הבית לאהבתי ולעיין בדברי כת"ר ולהשיב כיד ה' הטובה עלי והנני מוכן תמיד למלאכת שמים זו וכיוצא בה כחפצך וכחפץ נפשך ממני הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלח

ראובן היה לו מעות בי חוזאי ושכר את שמעון שילך לשם ויביא מעותיו וגם נתן לו רשות שישתמש במעות ובשעת השכירות אמר שמעון לראובן על מנת שלא אתחייב באחריות ונתרצה ראובן לזה ואח"כ הלך שמעון לשם וקיבל המעות ובמקצת קנה סחורה לעצמו והשאר הי' מוליך עמו במחיצתו ובבואו לביתו ויפתח את שקו ליתן המעות לראובן כסבור המעות שלמים הם אתו ונמצא חסירים הם חמישים זהובים ואינו יודע אם הטעתו בקבלת המעות מהלוה או בשעת שקנה הסחורה לצרכו או נגנבו מידו על הדרך ויש פנים שהלוה הטעוהו. ויש פנים ג"כ שנגנב מידו. ועתה טען שמעון שכבר התנה עם ראובן שלא יתחייב באחריותו ורוצה לפטור עצמו בזה. וראובן טוען שכוונתו היתה על אחריות הדרך. או בטוען ודאי גניבה ואבידה אבל לא ידענא פשיעת' היא, ומזה לא פטרו:

תשובה דבר זה כבר נפסק בש"ע מהב"י בסי' ע"ב ס"ז ורמ"א בהגהותיו סי' ש"ה ס"ד והם הם דברי מהר"ם הובאו במרדכי פ' האומנין דכל האומר איני מקבל אחריותו עלי פטור אפילו מפשיעה אכן כי דייקינן בי' יש לאקהויי אקהיותא טובא חדא דמבי' ראיה מפ' בתרא דמנחות וז"ל דאיתי' התם האומר הרי עלי עולה על מנת שמקריבין בבית חוניו כולי אם הקריבו בבית חוניו יצא ופריך והא מיקטיל קטלא ומשני נעשה כמי שאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו ע"כ אלמא אע"ג דכי אמר הרי עלי עולה מתחייב אפילו באונסין אפ"ה כי הדר אמר ע"מ ל"מ דבאונסין לא מחייב אפילו מפשיעה נמי לא מחייב כי היכא דמיקטלא קטלא עכ"ל:

אבל המעיין והמדקדק בדברי רש"י ז"ל יראה שלא כ"כ וז"ל רש"י כיון דאמר ע"מ כולי הוי כאלו אמר ע"מ שאהרגה ולא מתחייב באחריותו עכ"ל משמע דהא דקאמר בגמר' ע"מ שלא אתחייב באחריותו פירושו אם אהרגם דכיון דאמר בבית חוניו היינו כמפרש שאהרגנו ולא אתחייב באחריותו לפיכך יצא אבל אם אמר סתמא הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו ולא הזכיר ע"מ להקריבו בבית חוניו לא יצא והדין עמו דאס"ד יצא ה"ל למתני רבות' וכן לכולהו אמוראי דבגמר' למה פרטו ע"מ שמקריבין בבית חוניו ע"מ שמקריבין במדבר אלא ודאי דווקא בפורט המקום בשחוטי חוץ הוא דאמרי' דיצא משום דהוי כאמר בפי' ע"מ שאקטלנה ולא אחייב באחריותו הא אילו אמר שלא אתחייב באחריותו היינו מפרשים כוונתו שאם תגנוב או תאבד כו' אבל אם יהרגם בידו חיובו מחייבו וטעמא דמלתא כדאמר' בפ' הפרה נהי דאית לך רשות לאפוקי' לאזוקי' מי אית לך רשות. ה"נ נהי דלא קבל אחריות עליו דממילא מ"מ להרג בידי' מי אית לי' רשות ואלו למהר"ם כשאמר ע"מ שלא אתחייב באחריותו יהיה פטור אפילו במזיק בידי' דומיה דבית חוניו וזה ודאי לא נהירא לי ויש להביא ראים מפ' הזהב בעובדא דהא ביתא קמך דפסק רבא אפילו ש"ח נמי לא הוי ופירש"י ואפי' פשעו בשמירתן פטורין וק' וכי עד האידנא לא ידענא חיוב דש"ח אלא אתא לאשמעינן הא אם הזיק בידים חייב:

וכ"כ התוספ' בהדיא ס"פ החובל בד"ה ורמינהו לשמור ולא לאבד. ויש להביא ראיה משטרות דקי"ל דאין בהם דין שומרים ואפ"ה כתב הטור סי' ס"ו שאם פשע בהם ונגנבו פטור וא"כ ה"נ בעולה נהי דלישנא ע"מ שלא אתחייב באחריות משמע אפי' באחריות פשיעה מ"מ במזיק בידים הוא חייב ולמה אמר במתניתין ואם הקריבו בבית חוניו יצא דהא קטל בידים. אלא ע"כ לומר דהוי כאלו אמר בפי' ע"מ שלא אתחייב אם אהרגם בידים וכפי' רש"י הא באומר ע"מ שלא אתחייב באחריותו סתמא אין ראיה מכאן כלל אי פטר נפשי' מגניבה ואבידה בלבד או אפי' מפשיעה ואפשר שחזר הדין לדין השטרות דלדעת הרמב"ם חייב בפשיעה ולהרי"ף והרא"ש פטור מפשיעה כמו שנתבאר סי' הנ"ל ואפשר לומר דדוקא התם ס"ל להרא"ש דפטור מפשיעה כמו שכתוב וז"ל וכיון שהוציא התורה אח אלו מדין שומרים פטורים אף מפשיעה עכ"ל והתם הזכירה התורה בפירוש דין הפשיעה דהיינו שומר חינם לפיכך כשמיעטה התורה שטרות מדין השומרים ס"ל להרא"ש דמיעט נמי מדין ש"ח דעלה נמי קאי אבל במלוה על המשכון שלא הזכיר בפי' פיטור הפשיעה אפשר דמודה הרא"ש להרמב"ם דסגי לפוטרו מדין ש"ש. ולא גם מדין ש"ח דעלי' דידי' דשומר ראי' לברורי ולפרושא ויש להביא ראי' ממה שכתב הרי"ף בפ' הכותב והסכי' עמו הרמב"ם פ' ט"ו מה' מלוה והטור סי' ע"א וז"ל הרי"ף מלוה דכתב ללוה כל אימת דאמרת פרענא כו' עד הלכך האי מלוה כיון כו' ידו על התחתונה עכ"ל. א"כ ה"נ יד בעל השטר על התחתונה: ומ"ש ולא דמי לטול את שלך והביא מעות כו' משמע קצת מלשונו דדמי להא בית' קמך ולפיכך פטור אפילו מפשיעה ולא נהירא דשאני הא בית' קמך דלא נחות לחיוב' דשמירה מעולם דה"ל כאומר לו עול ומנטר לך דבכך סליק נפשיה מש"ח כמו מש"ש לפיכך אמר בפ' הזהב ל"מ דש"ש לא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי. וק' דהא ההוא גברא דאמר לי' להוי הני זוזי בפקדון גבך דהא חשכה לי והשיב הא בית' קמך וא"כ מהיכי תיתי דלהוי ש"ש ע"ז דהוצרך רבא לומר ל"מ ש"ש לא הוי דהלא מלת' דפשיטא היא דשומ' פיקדון הוא לא הוה רק ש"ח ואף בלא הא בית' קמך ע"כ לומר דבעלמא קאי וה"ק היכי דהוי ש"ש כמו נותן לו שכר או שוכר או מלוה לו על המשכון ועייליה בבית זה והוא אמר הא בית' קמך ל"מ דש"ש לא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי דהא לישנא דמבורר דאינו מקבל עליו שום שמירה והא דאמר טול את שלך איצטרכי לי' סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל דהא לישנא מבורר הוא דהוה כאומר אינו שומרו עוד וזהו לישנא מבורר דמסלק נפשיה לגמריה משמירה קא"ל דאפשר לפרשו דאינה תופסו על שכרו קא"ל וכן פירש"י שם וממילא לא הוי לישנא מבורר ויד השומר על התחתונה וא"כ ע"מ שאיני חייב באחריות נמי לאו לישנא מבורר הוא דהא אינו מסלק נפשי' משמירה אלא רוצה לשומרו ואינו רוצה להתחייב וא"כ אפשר לפרש איני חייב באחריות ש"ש וממילא יד בעל השומר על התחתונה ואפי' לפי מה שכתבו התוס' דיש חילוק בין אם מקבל עכשיו על עצמו שמירה אז אמרינן דאפי' מש"ח נמי מסלק נפשיה ואם הי' ש"ש כבר אז אמרינן דמשמירה ש"ש בלחוד מסלק נפשי' י"ל דהתם ס"ל דטול את שלך אינו פירושו איני תופסו על שכרי אלא פירושו איני שומרו עוד ואפ"ה כיון דעד הנה היה ש"ש סגי בדסליק נפשי' מדין ש"ש אבל באומר ע"מ שאיני חייב באחריות אפשר דמודי' התוס' דלא הוי לישנא מבורר ולא פטר נפשי' אלא מדין ש"ש ואע"ג דעכשיו מקבל עליו השמירה:

ובזה מתורץ נמי הא דמשמע בתוספות ס"פ החובל הנ"ל דעלי' דבעל לברר השמירה די"ל דהיינו היכא דאין שמירת השומר מבוררת מסתמא אבל בשליח או במלוה דמסתמא הוא חייב באחריות שפיר אמר על השומר לברר כ"ז כתבתי בדיני המלוה על המשכון והנה נ"ל דאפילו למהר"ם דס"ל דכשאומר איני מקבל עלי אחריות פטור אפילו מפשיעה מ"מ יש לחלק ולומר דוקא במלוה על המשכון דינא הכי אבל בנ"ד שמסר אותו לשליח אפילו מהר"ם מודה דעל השליח לפרש חדא כמ"ש התוס' פ' האומנין בסוגיא דכל האמנין ש"ש הן וא"ת הא דדחיק למצוא טעם במלוה על משכון לימא טעמא בההיא הנאה דקא תפיס ליה בחובי' הוה ש"ש וי"ל דהתם לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה לו מלוה ולא היה לו משכון עכ"ל פי' אבל האומנין מרויח במה שנתן לו לתקן שמקבל שכר פעולתו ולפ"ז בנ"ד הואיל ומקבל שכר על שליחותו ל"ד למלוה על המשכון ולאומר הרי עלי דאין מקבלין שכר ואין מרוויחן לפיכך כשאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות פטור אפילו מפשיעה. אבל לא בנ"ד שהוא שליח ומרויח שמקבל שכר הרבה ועוד יש לחלק בשלמא במלוה על המשכון דמונח בביתו שהוא מקום המשומר. וגם הלוה יכול לשומרו. לפיכך כשמתנה המלוה ע"מ שלא אתחייב באחריות פטור אף מפשיעה. אבל בנ"ד שמעביר המעות בדרך בחזקת סכנה שאינו משומר וגם אין המלוה יכול לשומרו פשיטא שמוטל השמירה על השליח ונהי דהתנה השליח שלא יהא באחריות אומדין דעתו מסתמא על פגעי הדרך ולא על פשיעתו אטו אם יניח תיבתו פתוחה על פני השדה ויגנב או אבד המעות מי לא יתחייב השליח אטו בשופטני עסקינן:

ויש להביא ראייה מהא דאמר פרק האומנין איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיט ובתר הכי קאמר לימא כתנאי כולי הרי דמחלק בין חצר לשוק ואע"ג דהתם אמר דשוק אנח ותיב ונטר לך קאמר ליה היינו בשוק שבעיר שקרוב אליו הדבר לשמור אבל בשולח לבי חוזאי וודאי דלא פטר נפשיה מפשיעה וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ד סי' ב' וסי' ד' וטור חושן משפט סימן רצ"א הביאו דהא דאמרינן הא בית' קמך דלא הוי אפילו שומר חינם וכן הנח לפניך זה בבית הנפקד אבל בדרך וכו' וכ"ש בנ"ד שהשליח הולך לבדו על הדרך ואין המשלח עמו ועוד בנדון דידן אפשר דמאחר שהשתמש בהם ואבדו ובזה היתה השמא אם חייב באחריות ואין ספק מוציא מידי וודאי וה"ל לאומר הלויתני וא"י אם פרעתיך וכן ש"ש שטען שמא נאנסו דלא מצי פטיר נפשי' ולא שייך לומר המע"ה דעלי' דשומר רמי דה"ל למידע ודאי דלא נגנבו ונאבדו בעת שנשתמש לצרכו ופטור דאחריות ודאי דלא מהני אלא בזמן שנתעסק לטובת ולצורך המשלח ולא בזמן שנתעסק לצורך עצמו דהא קי"ל המשתמש במעות פקדון אפילו ברשות חייב באונסין לכן נ"ל דחייב השומר לשלם חד' דשמא טעה בעצמו או נגנבו בעת שנשתמש לצרכו ואפילו אם טוען ודאי ורצה לשבע ע"ז מכל מקום מאחר שאינו יודע בוודאי אימת נגנבו הוי פשיעות' ובזה אף מהר"ם מודה דפיטור אחריות לא מהני לפוטרו אף מפשיעה ולא דמי למשכון וכמ"ש דאף במשכון יש פני' לכאן ולכאן כן נ"ל הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קלט

עצם העליון הנקרא קוליות ובעוף הוא הדבוק לגוף ממש שנשבר וחזר ונקשר יפה אלא שהשברים מונחים זע"ז ולא היה נראה שום ריעות' עד שעת האכילה כשאכלו הבשר מעל העצם ונתגלה העצם ונמלחו ביחד בשר ועופות הרבה ויש הפסד לבשר ולכלי' שנשתמשו בהם אם יש להקל משום הפסד מרובה או לצורך י"ט:

תשובה מדינא דגמרא אין כאן איסור דהא דתנן בפ' בהמה המקשה נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטה מטהרתו ופרש"י דהיינו לומר דעור ובשר חופין את רובו דברייתא ומתניתן נמי כשיצא לחוץ היא הא לאו הכי לא בעינן רוב בשר קיים ואפילו אם תמצא לומר היכא דלא ידעינן אם יצאו לחוץ אזלינן לחומרא בספיקא דאורייתא מכל מקום אין זה אלא היכא דחזינן דאיכא נקב קמן אבל בנדון דידן דלא היה נראה שום ריעותא למה לנו לאחזוקי ריעותה שמא היה נקב ונתרפא ויצא לחוץ קודם שנתרפא. וגם לא היה עור ובשר חופין את רובו דכל זה הם חומרות יתירות. ואין צריך לומר לשיטת הרא"ש שחולק אפירש"י וכתב שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם לכך סתם הטור דבריו בי"ד סימן נ"ה שלא הזכיר יצא העצם לחוץ. אלא כתב לחלק בין עור ובשר חופין את רובו או לא דלפי זה בנדון דידן פשיטא שאין כאן איסור שהרי עור ובשר היו שלמים מכל צד כנגד השבר מלמעלה ומלמטה ואף להרשב"א בשם מורו הר"ר יונה דמתניתין בלא יוצא לחוץ ולפיכך באם בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשירה וברייתא כשיצא לחוץ והלכך אפילו רוב בשר קיים טריפה עד שיהא עור ובשר חופין את רובו. מ"מ בנדון דידן לא היה יוצא לחוץ וגם רוב הבשר היה קיים ואין צריך לומר להרא"ה בס' בדק הבית והרשב"א בס' משמרת הבית דנחלק עליו לפי פירושו בנדון דידן דלא ניקב כלל הבשר פשיטא דכשר אף על פי שלא היה רוב הבשר קיים אלא מיהו כבר נהגינן בכל גוונא לחומרא:

וכבר כתב ע"ז המגיד בסימן אלף קנ"ד וזה לשונו נשאל אבי למה המנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר העצם למעלה מן הארכובה אפילו שלא יצא העצם לחוץ ואפילו רחוק מצ"ה ברחוק אגודל ושמא הוא בשביל שמצאתי בהגהות מיימוני שכתבו דאין אנו בקיאין במסמס הבשר שהרופ' גוררו ולא מכשרינן ברוב בשר חופהו והשיב דאמת הוא שהמנהג הוא להטריף ודע לך כי איני מתעסק בספק זה להתירו שהרי הרמב"ם כתב שיעור אורך בשור י"ו אצבעות ולפי ערך זה אולי יגיע בעוף ד' אצבעות וזה כמעט כל שיעור אורך עצם האמצעי של עוף עכ"ל והנך רואה החומרא יתירה שהי' חושש מה שלא חששו לא הראשונים ולא האחרונים ואף לפי דעתו משמע להדיא דבנ"ד דבעצם העליון שאין שם צ"ה אין להחמיר מיהו מטעם דאין אנו בקיאין במסמס הבשר כו' היה אפשר להחמיר בכל הענין ונכון טעם זה לפי שיטת הרא"ש שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים דהשתא חיישינן שמא הי' איזה מסמס בבשר כ"כ מהר"ם איסרליש המנהג להטריף כו' הרי לך דמדין הגמרא אין כאן איסור כלל אלא שלא לשנות המנהג אם לא חזר ונקשר:

אבל בנדון דידן משמע דאין פקפוק בדבר ול"מ בנדון דידן דליכא נקב בבשר וא"א דיצא לחוץ דפשיטא דכשר אלא אפילו היכא דאיכא נקב בבשר נמי כשר וכדעת הטור וז"ל נשבר העצם במקום וכו' וכן הרבה פוסקים ואע"פ דלפי דעת הטור ע"פ הסכמות הרא"ש אין הדבר תלוי ביציאת העצם אפ"ה לא נמנע הטור מלהעתיק לשון הגאונים שהוא ע"פ פירש"י מאחר שהדין הוא דין אמת אף להרא"ש דלפי שיטת הרא"ש נמי נאמר דכיון שנקשר בידוע שהיה הבשר החופה את רוב העצם קיים דאי לא הי' קיים לא היה נרפא ונקשר אין בזה צריך לדקדק דהשברים מונחים זע"ז וכבר כתב ב"י אדברי הטור וז"ל ואע"פ שכתב בהגהות אשר"י שלפי שלא הית' לר"י קבלה לא רצה להתיר ולא לאסור כו' וק' דלאיזה צורך נדחק לפרש דהגהות אש"רי ע"ש ר"י חולק אכל הני רבוותא שכתבו להתיר דהא אפשר לומר דהגהת אש"רי מיירי בהשברים מונחים זעג"ז א"נ איירי בנשבר במקום צ"ה וכך פי' מהרא"י בת"ה סי' קס"ד וגם על מה שכתב ב"י לחזק דברי מהרי"ק:

אי נמי מתוך עובדא דר"ק שבהגהות אש"רי אינה ראייה דשם מפורש שהיה העצם יצא לחוץ בכל היקף שבירתו אלא שהיה נדבק השבר שלמעלה מן הארכובה לצד העצם במקום שלא נשבר וא"כ מה יועיל מה שהבריא השבר האחר ואין להקשות הלא כתבו הגאונים דקי' לן שאם יצא לחוץ לא היה מתרפ' והנה הא קחזינן שיצא לחוץ אפ"ה נדבק השבר דאיכא למימר דיציאת השבר האחר לא הית' אלא לאחר שכבר נדבק השבר השני ונתרפ' וא"ה אסרו מאחר שברור הי' שהשבר השני הי' יוצא בכל היקפו אבל לעולם כל שיצא תחילה קודם שנתרפ' ונקשר א"א שוב להתרפאות כל עיקר ואם נתרפ' ולא ידעינן שיצא לחוץ אין לאסור כלל אפילו השברים מונחים זעג"ז ועוד הלא כל עיקר ראיית מהרי"ק הוא מתרי טעמא חד' מדנקטו הפוסקים וחזר ונקשר משמע שחזר השבר במקומו הראשון וע"ז צ"ע שכתב בסמ"ק ונתרפ' שקורין זונ"לייר בלעז ואין נקיט דזונ"לייר אלא דווקא כמו שפירשתי והנה הדקדוק מלשון וחזר הוא דקדק דק לתלות עליו בנין ויסוד גדול דכבר א"ל דלא נקיט לישנא דחזר אלא לומר שנקשר יפה בטוב דכאשר היה חזק בראשונה כך חזר ונקשר בחוזק אבל לעולם אף במונחים זעג"ז נופל עליו לשון וחזר ונקשר כיון שנקשר יפה וכן לשון דזונ"לייר לא נקט בספר אלא לומר שנקשר בחוזק לאפוקי שנקשר במקצת ותדע דהא אף על גב דבסמ"ק ובאגו"ר ובמרדכי פ' בהמה המקשה העתיקו לשון ס' התרומה סוף סי' כ"ז שכתב שקורין רטי"ר מ"מ הא קמן הרשב"א בת"ה הארוך והקצר בית שני שער ג' כתב ע"ש ספר התרומת בשם ר"ת בסתמא להתיר הר"י להדיא דבעה"ת בא להורות בלשון זה נתרפ' יפה בחוזק וכ"כ הר"ן ע"ש סה"ת כפי' ב"ה וכן בהרבה פוסקים רק בהגה"ת סמ"ק כ' שקורין דזונ"לייר גם הא"ו הארוך כ' סתם להתיר וכן נראה מדברי מהר"אי בהגהות ש"ד ובכתביו סי' קפ"ב ע"ש ומשמע דמיירי במושכבים זה על גבי זה דאל"כ הוה ליה לבאר באיזה ענין קאמר דשרי אפילו אינו נתרפא לגמרי:

וכן בתרומת הדשן סימן קס"ד האריך בזה וכ' סתם להתיר משמע דדעתו להתיר בכל ענין אם נתרפא יפה אפילו שוכבים זה על גבי זה ועוד אלו היה מהרא"י סובר דבעינין דווקא כשהשברי' חזרו למקום הראשון למה לו לדחוק בההוא דא"ז דר"י לא רצה להתיר דאיירי דווקא בצ"ה ולא פירשה דמיירי בכל מקום רק שהשברים מונחים זה על גבי זה אלא וודאי אין חילוק ואעפ"י שיש לתת טעם לפיסקו של מהרי"ק ולומר מאחר דביצא אבר לחוץ איסור דאורייתא הוא אם כן אם חוזר ונקשר אין מוציא מידי ספיקא דאורייתא אלא אם כן בחזרו למקום הראשון דאז וודאי לא יצא לחוץ אבל לא בשוכבים זה על גבי זה מכל מקום כי מעיינת תשכח דטעמא פריכא הוא מאחר דעיקר הטעם הוא שאלו יצא לחוץ לא היה מתרפ' כלל השתא לפ"ז אי איתא דאפשר הוא שיתרפ' לאחר שיצא לחוץ והם מושכבי' זעג"ז א"כ הוא כהשברי' מדובקי' נמי דלמא יצא לחוץ ושוב כשחזרו אימר דאתרמו אהדדי כמו גבי ושט. ועוד דשמא הגוים המוכרי' הם שהכניסו והניחו' כך שבר על שבר יחדיו וקרים עליהם עור ובשר אלא דבע"כ דקי' לן כל שיצא לחוץ א"א להתרפ' וא"כ אין חילוק בין כשחזר למקום הראשון בין מושכבי' זעג"ז ובא"ה כתב רמ"א סתם אפילו אם הוא עתה יותר עב וגדול שם מבמקום אחר כשר עכ"ל משמע בכל גוונא שהוא עד אפילו מושכבי' זעג"ז דאל"כ הי' לו לחלק:

ועוד נראה דכל משא ומתן בזה אינה אלא היכא דאיכא בשר בנקב אבל בנ"ד אף מהרי"ק מודה שמותר אע"פי שאין השברים מדובקי' יחדיו כבראשונה ושרי אפי' לפי המנהג וכן לשיטת הרא"ש אין ספק דאין סבר' לחלק בין מושכבי' זעג"ז לאין מושכבים והרוצה להחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכ"ש היכא דאיכא הפסד מרובה או לצורך שבת וי"ט והמחמיר אל יחמיר אלא לאותו קדירה שנתבשל העוף אבל שאר בשר שנמלח עמו אף על פי שאין ס' נגד העוף אין להחמיר כל עיקר דהא מדינא היתר גמור הוא אף אותו עוף אלא שאין להקל הואיל ונפיק מפומי' דמהרי"ק לאיסור וכן בש"ע מ"מ הבו דלא לוסיף ולהחמיר עוד במליחה דהיא נמי חומרא ועיין במ"ש כלל ל"ח יואל מקראקא:

הזנה אוטומטית קמ

מאריך בענין השכור והשתוי. וסוף דבריו המסקנא נ"ל דאף ביינות שלנו אם אינו מזוג אם שתה רביעת אסור להורות ולהתפלל אבל אם מזוג מותר להורות ולהתפלל אע"פ שהיה חזוק טובא אבל ביותר מרביעת אפילו מזוג ואפילו ביינות שלנו אסור להורות ואף דרך ומיל ושינה אינו מפיג אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר בשכרותו שום דבר מעולם אבל בששתה רביעית שאינו מזוג דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגו ולדעת הגה"ה אשי"רי דווקא מהלך ברגל. אבל רכוב אינו מפיגו אלא בדרך ג' מיל. אבל לדעת רוב הפוסקי' נראה שאין מחלקי' בהא לכן נראה להקל בזה וכששתה יותר מרביעית שכתבתי שאין דרך מיל מפיגו יש פוסקים דברכוב מפיגו. אבל מכל מקום לא ידעינן שיעור הדבר לכן קיימא לן דכששתה יותר מרביעית אעפ"י שרכוב שהה לפי השכרות כולי סוף הדבר שהמסקנא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ובפרק א"ע להתפלל כולי. אמר רבי אליעזר מכאן לשכור שהתפלל כאלו עובד עבודה זרה כולי ובני אדם שוגגים בזה הרבה ואין איש שם על לב למונעם מאיסור גדול הזה הקטן יואל (:)

הזנה אוטומטית קמא

קדרים כבשו לעיר והרגו והנשארים הלכו בשבי וכשהלכו לפדות לא מצאו אשה אחת וחקרו הטיב ולא נתודע ממנה כלום ד' שנים והשבויים לא ראו את אשתו מיום שנכבשה העיר בשום מקום גם אחד העיד שראה אשה אחת נהרגת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא גם היתה כשנכבשה. נראה דמותר בעלה ליקח אשה אחרת ואין צריך להתירו דחרם ר"ג מאה רבנים מיהו צריך לייחד לה כתובה וגם לזכות לה גט ע"י אחר והאריך שם:

הזנה אוטומטית קמב

בענין נענוע הלולב האריך מאוד וסוף דבריו המשנה ממנהג שנהגו ע"פ הרא"ש ידו על התחתונה ואם בעל נפש הוא עושה כמ"ש מהרש"ל שבהולכה והובאה ראשונה ל"ו קצוות יעשה בכל הולכה והובאה ג' כוחות קטני' ואם יעשה עוד אחר כל אלו הנענועים עוד ו' כוחות קטנים בדרך הולכה והובאה קטנה ה"ז משובח מאוד שבזה יוצא ידי כל הפירושים חוץ מהרא"ם שכפי הנראה שפירושו אינו עיקר:

הזנה אוטומטית קמג

אם יכול הישראל לפסוק עם הגוי קודם הפסח כדי שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הגוים בפסח:

תשובה לדעת רוב הגאונים נראה להקל כמו שאכתוב אלא לדעת הטור אסור וראיה לדקדק על הטור שכתב בהלכות חמץ שאסור לומר לגוי בפסח צא ואכל ואני פורע והלא פ' השוכר את הפועל מסקינן לגבי יין נסך דאינו אסור אלא א"כ הקדים דינר לחנווני או שנטל מן החנווני ונתן ליד פועליו וכן פסקו הרמב"ם בפי"ג מהמ"א והרשב"א בתורת הבית שער כ"ו ורבינו ירוחם בני"ז חלק א' והמרדכי בפ' כל שעה בשם ר"י א"ז והג"ה מיימוני בפי"ג מהמ"א בשם ראב"י גם לענין חמץ גם הטור בעצמו פסק כן ביורה דיעה סי' קל"ב לענין י"נ ומעתה קשי' מה ראה להחמיר באיסור חמץ. והנראה שדבריו סותרים זה לזה גם סותרים לכל הגאונים אמת שהרי"ף והרא"ש וסמ"ג לא דברו בענין זה כלל. ונראה שהטור נמשך אחר דברי התוספות שפרשו מההיא דצא והביא עלי למלך כו' דאם חייב למלך יין נסך ואמר עול תחתני לאוצר הוי נמי שאמר לי' פרע למלך תחתי כמו שאני חייב לו י"נ ונמצא פורע חובו מי"נ ואפילו לא הקדי' לו דינר אסור ול"ד לפועלים דאם לא הקדים דינר לחנווני אע"פי שאמר לחנוני עול תחתי כדי שאפר' מהם ואני פורע ואע"פי שהוא חייב ליתן לפועל יין לשתות מ"מ מאחר שלא אמר בפירוש שיתן להם יין שרי שאני התם דמאחר שאם רצה נותנין מעות כדי מזונות והן לוקחים לעצמן שכן דרך בעל בית עם פועלים למלטני מן האוצר דמיה כמ"ש שם הר"ן ולא אתמר אלא בשהקדים לו דינר דאז ודאי כיון שהחנוני הוא מוכר יין והקדים לו דינר בשביל שיתן מי"נ לפועליו ואעפ"י שלא אמר כן בפירוש מ"מ חל השעבוד על הדינר כיון שיחוד לו שעבודו והוי לי' כמי שקנה ממנו יין ואמר ליתן לפועליו משא"כ מלטני מן האוצר דאפילו הקדי' לו דינר מותר דהא סתמא קאמר מלטני מן האוצר ואפשר שיפייס במעות דהגוי שאינו חנוני מוכר יין איירי כמ"ש רבינו ירוחם ואינו כפורע חובו בי"נ ומדברי הטור שהביא דברי רש"י תחילה ואח"כ כתב שר"י פירוש בענין אחר וחולק אפירש"י משמע שס"ל כר"י והם דברי תוספות שכתבתי גם ר"י כתב כדברי התוס' והנה עפ"ז יראה שדעת הטור דלגבי חמץ יש להחמיר כמו גבי מנת המלך באומר עול תחתי לאוצר ואע"פי שאין מקדים לו דינר מאחר שאמר צא ואכל ואני פורע דעול תחתי הוא כמו שכתב הר"ן ואינו דומה לפועלים שאם רצה נותן להם מעות כדי מזונות והן לוקחי' לעצמן שכן דרך ב"ב עם הפועלים כדכתב אבל עבדיו ושפחותיו שאין הדבר תלוי ברצונו ליתן להם מעות אלא אדרבא מחויב ליתן להם לחם לאכול בשלחן ערוך בכל יום א"כ כשאמר עול תחתי ה"ל כמי שאמר תן להם לחם לאכול כמו שאני חייב ליתן להם לחם לאכול ונמצא פורע חובו מחמץ בפסח ואין היתר אלא בנותן דינר לעבדו ואמר לו הילך דינר זה וקנה ואכול דאז פשוט מאחר שנתפייס העבד ליקח מזונות לעצמו כבר נסתלק החוב שעל האדון ונמצא שעבד קונה לעצמו חמץ אבל כ"ז שלא נסתלק החוב מן הדין מישראל אסור א"כ כשאומר לגוי עול תחתי דהוה כשאומר עול תחתי והאכיל חמץ כמו שאני חייב לו ואסור:

וא"ל דהא מ"מ כיון שלא נתחייב הישראל להאכילו לחם חמץ דוקא שכבר אפשר מצה למה יהא אסור ונימא עול תחתי לאכול לחם מצה קאמר דהא פשיטא מאחר שידע שהעובדי כוכבים ומזלות מאכילו חמץ הן ה"ל כאומר עול תחתי להאכילו חמץ כמו אילו הקדימו דינר גבי חנווני המוכר יין כדפירשנו אלא דהכא לא בעינן הקדמת דינר משום דהקדמת דינר אינו בא אלא לייחד השעבוד והכא לא בעינן לייחד השעבוד שכבר משועבד ליתן להם מזונות דוקא ולא מעות כדפרישית א"כ לא בעינן הקדמת דינר ובעול תחתי דקאמר אסור ולא ק' ממ"ש הטור גבי תנור דשרי לישראל להשכירו לעובדי כוכבים ומזלות ע"מ שיאפה בו מצה אע"פי שידוע שיאפה בו חמץ דשאני התם שאמר בפירוש לאפות בו מצה ואפשר דהכא נמי אם אמר לעובדי כוכבים ומזלות בפי' עול תחתי להאכילו מצה שרי וכן לענין מנת המלך אם יאמר בפי' עול תחתי לפייס המלך במעות ולא ביין אע"פי שפייסו בי"נ אין זה כפורע חובו בי"נ וחמץ וק"ל ובעניות דעתי נראה ליישב ע"פ מה שכתבתי הא דקשיא להרשב"א ז"ל בלישני' דתלמוד ובהרמב"ם במאי דקאמרי הואיל נתייחד השעבוד דפירושו לשון זה הואיל ולא הקדי' דינר לא נתייחד שעבודו עליה דבהא שיתחייב לפועלים במזונות דווקא שכבר אפשר לסלקם במעות כדרך ב"ה עם פועליו ועול תחתי לסלקו במעות קאמר אבל היכי שהקדים דינר או ייחד לעבדו שיהא החנווני מחויב ליתן לו מזונות דווקא וכיון שהחנווני נכנס תחת ב"ה ליתן מזונות לפועליו והדבר ידוע שהחנווני מוכר יין ה"ל כאלו קנה ממנו יין ואמר ליתן לפועליו ולא עלה על דעת הרמב"ם לאסור כשהדינר ביד ב"ה אלא שיחוד הדינר להיות שעבודו עליו כמו שכתב הרשב"א לדעת הרמב"ם דיחוד כי האי ודאי אינו מעלה ואינו מוריד:

ועפ"ז יתיישב מ"ש הגאון מהר"י מולין בתשובתו סי' ק"א דאסור ליתן בהמתן לגוים היכא דידועות שמאכילין אותו בפסולת של שכר שקורין שערביר ולכאורה תימ' מנ"ל האי אמנ' לפי מ"ש א"ש מאחר דמזונותיהן עליו דוקא דלא שייך לומר ליתן להם מעות והנה כשאומר לעובדי כוכבים ומזלות עול תחתי להאכילן חמץ מאחר שידוע שמאכילו לפיכך אסור אבל כשאינו ידוע מותר מאחר שאינו מקדים לו דינר דאילו מקדים לו דינר אפילו שאינו ידוע אסור כיון דרגיל להיות מאכילו חמץ לבהמות ה"ל כאלו קנה ממנו חמץ ומאכילו לבהמתו מאחר שייחד שעבודו כדמסיק אההיא דאומר אדם לפועליו:

ומעתה נראה לומר בנ"ד שאפילו שלדעת רוב הגאונים שהבאתי גם לענין חמץ אינו אסור אפילו אומר לחנווני תן להם ואני פורע כיון דלא ייחוד שעבודיה אא"כ במוקדם דינר מכל מקום לדעת הטור כפי מה שכתבתי מה שפרשתי נראה דאסור מק"ו דמכיון שאסור כשפוסק לומר לעבדו צא ואכול ואני פורע מק"ו שאסור לפסוק עם הגוי המאכילו לומר תן לו ואני פורע שזה נמי כמי שאומר עול תחתי ומכ"ש שאסור כשפוסק עמו הדמים תחילה דבהא נראה דלכ"ע אסור דה"ל כאלו קנה ממנו ונתנו לעבדו מאחר שזקפן עליו במלוה גם במרדכי בשם א"ז משמע שחוכך להתיר גבי חמץ שהרי תחילה כתב שחוכך להתיר בנתינות מעות ואח"כ כתב ז"ל ואפילו אמ' צא ואכלו נראה דמותר דהתם מוקי ההיא דצא ואכלו מותר במקדם לו דינר כו' והנה לא פסק בפירוש להתיר אלא כתב נראה דמותר ואפשר דלהלכה קאמר ולא למעשה ואף על פי שמצאתי בהג"ה מהרש"ל מדברי הטור וז"ל ובמרדכי התיר וכן עיקר עכ"ל לא נראה להקל לענין מעשה נגד הטור דמסתברא טעמי' כדפרישית הלכך נראה שאין היתר אלא בנתינת דינר לעבדו ולומר וקנה ואוכל וג"כ אין לומר דכל זה אינו אוסר אלא בפסח עצמו אבל קודם פסח דאכתי לאו זמן איסוריה אין אוסר דהא פשיטא לפי הטעם שנתבאר דבאומר עול תחתי אסור גבי חמץ משום דה"ל כפורע חובו בחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה ואין חילוק אף באומר קודם פסח דסוף סוף הפרעון הוא בכל יום ויום וכאלו פורע בחמץ ולפ"ז נראה דאסור ליתן לעבדו ושפחתו הנשאר ביום י"ד אם הוא כ"כ שאי אפשר לאכלן קודם זמן איסורו דמאחר דמזונותיו עליו ה"ל כאלו פורע חובו באיסור הנאה:

וגדולה מזו כתב האגודה שלא יאמר לעבדו הילך דינר זה וקנה חמץ ואכלו משום דחמץ דהשתא ה"ל כפורע חובו בחמץ מאחר שקניי' ע"פ ציווי הישראל אלא יאמר קחו בהן מה שתאכלו וא"כ מק"ו שאסור ליתן לא' חמץ בידים לפרעון מזונותיו שנתחייב בהן כל ימי פסח וזה פשוט רק ששמעתי שיש מי שהורה להקל בזה כתבתי ואדרבא נראה בכה"ג אין צורך לומר מאחר שאין כאן שום היתר לומר דאין שליחות לגוי דהא נותן בידים הוא אבל היכא שהולך לחנווני איכא למימר אין שליחות לגוי בין לקולא ובין לחומרא אלא מכל מקום איכא למימר קי"ל כרבינו חננאל דס"ל יש שליחות לגוי מדרבנן להחמיר ולא להקל כדכתב בהג"ה מרדכי דבבא מציעא בענין ריבית ע"ש ותו לא מידי הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קמד

על דבר הכשות שתבע אהרן את האלוף כהר"ר אליה איך שמכר הוא לכהרר"א כשות כל מידה ומידה כמו ש"ג וחצי. והכשות היה כ"ב שקים ויהי היום שמכר הרר"א הכשות לסוחר אחד גוי ומדד לו בלי רשותו אשר לא ציוהו והנה הכשות היה לערך ע"ג מידות ולא ירצה לפרוע לו כפי ערך סך זה והרר"א תבע את אהרן שהנה נדר לו שכשות יהיה כלו יפה בלי פסולות. וגם נתן לו רשות שימדדנו בעצמו ומאמינו ויהי היום שלא היה אהרן בעיר והסחורה בא ומדדתי אותה ולא היה רק לערך מ"ט מידות וגם בשק אחד היה הכשות רק כמעט כולו פסולות והוצרך לוותר לסוחר ב' אדומים מן סך הקצוב שהיה קצוב בינו לבין הסוחר ואם לא עשה כן כבר היה לו היזק גדול מן הסוחר מאחר שהיה כבר המקח עם הסוחר ותובע ממנו הב' אדומים ואהרן השיב שאם היה הכשות רע לא היה לך למכור אותה כלל:

והנה נ"ל שהר"ר אלי' ישבע שבועת היסת שנתן לו רשות למדוד את הכשות שלא בפניו וגם יכלול בשבועתו שלא היה רק לערך מ"ט מידות. ועל דבר ב' אדומים נראה שהדין עם אהרן דמאחר שנדר לו שיהי' הכשות כולו יפה בלי פסולת ונמצא שלא היה כך כמו שהעידו עדים ע"ז. א"כ ה"ל מקח טעות ולא הוי ליה למכור אותה כלל וכיון שמכרו. נראה דאף רשב"ם שכתב המרדכי בפ"ק דגוזל דמי שמרויח במעות פקדון שבידו אין לו למפקיד בריוח ולא כלום. אבל הכא שאני דאף רשב"ם לא קאמר. אלא דווקא בפקדון דכיון דשלח בהן יד ה"ל כגזלן. אבל הכא דלא שלח בהן יד אלא נתן לו רשות למדוד אותה ולמכור, נראה דמודה רשב"ם שאם אינו רוצה לקיים המקח כיון שהיה בטעות. אם כן אפילו הרויח בהן הרר"א נותן לו מחצית הריוח וכן דעת הרבה גאונים שסוברים גם בפקדון וחולקים על רשב"ם כמ"ש שם המרדכי ואף על פי שהר"ר אלי' טוען שהרי כבר פרע לו מעות עבור הכשות והרויח באותן מעות וגם היה מוציא לקנות כשות יפה הרבה מאחר ועכשיו יש לו היזק מכל זה נראה כל זה הוא בכלל מה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות ותו לא מידי הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קמה

על דבר הנער שנולד בר"ח טבת ואירע בר מצוה שלו בר"ח טבת שהוא יום הראשון דיום ר"ח טבת אם מותר להתפלל ערבית בליל טבת. נראה בעיני דאע"פי דאנו נוהגין דלתפילה אינו מצטרף כי אם גדול ממש כמו שהאריך הר"י קארו ז"ל בסי' נ"ה בא"ח והיינו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד כמו שכתוב בש"ע שלו מ"מ אינו רוצה לומר יום א' ממש אלא ר"ל דבעינן י"ג שנה שלימות ומיד שהחשיך נחשב גדול ומצטרף דאין לומר דבעינן יום אחד כדי שיהא לו י"ג שנה מעל"ע עד שעה שנולד דא"כ כי קאמר תלמוד כי פליגי יוצא דופן אהא דת"ר בת ג' שנים מקודשת בביאה דברי ר"מ וח"א בת ג' שנים ויום א'. מאי בינייהו אמרי דבי ר' ינאי ערב ר"ה איכא בינייהו ור' יוחנן אמר שלשים יום בשנה חשוב שנה א"כ ואמאי לא קאמרי דאיכא בנייהו דלר"מ במקצת היו' סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה. אלא בע"כ דקי' לי' לתלמוד דלא בעינן מעל"ע אפילו לרבנן וכדכתבו התוספות לשם וטעמא נ"ל דהא אנן לא בעינן אלא דלהוי י"ג שנים שלימות וממילא במקצת יום א' סגי ואפי' במקצת לילה סגי ואפי' לדעת התוס' שסוברים באבילות דז' ושלשים דלא אמרה בהו מקצת יום ככולו אלא ביום ממש ולא במקצת לילה. התם שאני דבעי ספירה ז' ימים ושלשים יום הלכך לא אמרה בהו מקצת לילה ככל היום משא"כ הכא דלא בעינן יום אחד אלא כדי שיהיה לנו י"ג שלימות ולאפוקי חסרון שעות הלכך מיד במקצת לילה נתמלא שנותיו והוה גדול וזה דבר פשוט לפע"ד ומצאתי און לי בדרשות מהרי"ל בהלכות תפילה שכתוב דנער דנעשה בן י"ג שנה בשבת אסור להיות ש"ץ בליל אותו שבת דאע"פי דאנן מוסיפין מחול על הקודש בע"ש היינו משום המעלה דקדושת היום מוסיפין אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער ומאחר דאנו מתפללין בלילה בע"ש מבע"י לא לא יהא הוא ש"ץ ע"כ הנה מבואר דדוקא כשהתפילה מבע"י אבל כשמתפללין בלילה כמו שרגילין הוא לפעמים בשעת חופה יכול הוא להתפלל והיינו מטעמא דפרישת דמקצת יום א' סגי ומשמע מדברי האגודה שכתב בנולד בכ"ט באדר נעשה בר מצוה בכ"ט באדר ולא ביאר דבריו דבעינן י"ג שנים שלימות מעת לעת אלמא דנולד שנכנס בכ"ט באדר נעשה בר מצוה דלא בעינן יום א' ממש ואע"פי שהשנה שהנער נולד בו בר"ח טבת היתה חסרה ועכשיו השנה שלימה לית לן בה דמ"מ מקצת יום א' הוי דאנן לא בעינן אלא שיעברו י"ג שנה שלימי' אע"פי שאינן מעת לעת וכפי פירושינו:

הזנה אוטומטית קמו

ע"ד ראובן שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מן המלחמה אם מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו. נ"ל בכה"ג דאיכא פסידא מותר וראי' ממ"ש הרא"ש בפ' כל כתבי דלאו דוקא בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא ה"ה בכל היזק הבא לאדם פתאום כו' כמו שפסק גם הטור בסימן של"ז אע"ג דדוקא ע"י גוי הוא דמותר. שאני התם דאיכא מעשה בידים לכך לא התירו משום פסידא אלא ע"י גוי. אבל הכא שאין איסורו אלא משום דיבור של חול וממצוא חפציך נראה דמותר אפילו ע"י ישראל ויש להביא ראיה ממ"ש הריב"ש בשם הר"ן בסי' ש"ץ וז"ל על ההכרזה שנעשה בשבת בעצת הרא"ה שטעמו שכבר התירו רז"ל דבור של חול בשבת בשביל צרכי רבים ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם הוא דבר פרטי נראה דצורכי רבים נינהו מדתנן בריש מ"ק ועושין כל צ"ר כו' ואמרה עלה בירושלמי אלו הן צרכי רבים דיני ממונות ודיני מכות והטעם מפני צורך הרבי' הוא להעמיד המשפט כו' ואע"פי ששנינו אין דנין בשבת אע"פי שהוא צרכי רבים. התם הוא משום גזירה שמא יכתוב ואין בדבר איסור דיבור בלבד אבל כל שאין איסורו אלא משום דבור של חול וכיוצא בו בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תיקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר כצורכי רבים וא"ל שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזירות מעצמינו שלא שנינו אלא אין דנין. ואין כאן דין אלא דיבור חול גריד' שיש להתירו מפני צורכי רבים כו' אלמא דכל היכא שאין בו אלא משום איסור דיבור של חול אע"ג שיש בו ג"כ משום ממצוא חפצך שהרי הכרזה שעושין על הקרקעות לא חפצי שמים הם מ"מ משום צרכי רבים התיר הרא"ה וממילא ה"ה אפילו היכא דליכא צ"ר אלא צרכי יחיד מותר משום פסידא שהרי אמירה לגוי היכא דאיכא מלאכה לא הותר בשביל עסקי רבים כמו שכתב ה' המגיד להדיא בפ' כ"ז מותר אמירה לגוי היכא דאיכא פסידא כדפרשנו היכא דליכא מלאכה אלא התעסקת דברים בלבד בלא מלאכה שמותר בעיסקי רבים מק"ו שהותר היכא דאיכ' פסיד' אפילו בצרכי יחיד:

ועוד תדע שהרי בעל תרומה וסמ"ג התירו משום פסידא לטלטל אפילו מעות ודברים המוקצים וכתבו משום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כי היכא דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו יותר מד' אמות וכן אם רואה אונסין באין לביתו יכול ליקח כל מה שבביתו ולהצניע ואין לחוש לאיסור מוקצה משום פסידא וכההוא דתנן מפנין אפילו ד' וה' קופות כתבו כל הגאוני' דדוקא מפני האורחי' ובטול בית המדרש דמצוה ננהו התירו לפנות אבל שלא במקום מצוה לא ומשמע ודאי אפילו היה בו צרכי רבים דהא לפנות מקום לב"ה צ"ר ננהו וא"ה לא התירו אלא מטעמא דמצוה אלמא דמשום פסידא התירו טפי ומעתה כיון שהתירו דיבור של חול בצרכי רבים כ"ש דמותר במקום פסיד' דתורה חסה על ממונן של ישראל טובא דהא אפילו לאכול מבהמה שלא נבדקה התירו לאכול כזית משום פסידא וכדתנן בפ' אין צדין בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ כו' ובפ' קמא דכתובות התירו לבעול באנינות היכא דאיכא פסידא דתני' הרי שהיה טבחו טבוח כו' אע"ג דאנינות דאורייתא הקילו טפי כדאי' התם בתוספות ובזה אין חילוק.

כללא דמלתא כל היכא דליכא איסור דאורייתא אלא גזירה דרבנן במקום פסידא לא גזרו ואע"ג דהטור השיג על ספר התרומה והסמ"ג שהתירו לטלטל איסור מוקצה במקום פסיד' אפשר דהיינו טעמא מאחר שהוא מעשה בידים אין לזלזל באיסור שבת כל כך אבל היכא שאין איסורו אלא משום דיבור לבד אין לאסור כלל וליכא מאן דפליג אהא ואין לדקדק ממה שכתב המרדכי במסכת מ"ק אמר בידושלמי אמר ר' יוחנן קובלין לרשות שהוא שליט על כולו פי' יכול לקבול במועד ולדון לפניו ולהסתלק מכולו ודכוותי' התיר ראבי' לאדם לקבול בשביל חיבותיו במועד דמשמע דווקא במועד מותר אבל לא בשבת דהא ודאי איכא למימר דהתם אמרו בסתם חובת שאינן נפסדי' יותר אם לא יקבול בעדם עד אחר המועד וא"ה מותר במועד לקבול דסתם חובות אינם בטוחים כ"כ וכאלו מציל מידם דמי:

אבל בנ"ד דאיכא פסידא מבוררת אם לא יקבול עכשיו בשבת ילך לו דאפילו בשבת מותר לקבול בעדם כיון דליכא כאן כי אם איסור דבור בלבד וליכא למיגזר הכא שום שמא יכתוב וכיוצא בזה דאין לנו לחדש גזירה מעצמינו כמו שנתבאר לעיל בדברי הר"ן וליכא למימר נמי שיש להחמיר בנידון דידן מטעם שראובן פושע הוא שעשה חוב אצל גוי אנס וכדכתב בספר התרומה דמהאי טעמא מחמרינן טפי בשוכח ארנקי מבשהחשיך לו בדרך דפושע בשכחה טפי שאני התם דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה כדאמרינן בפ' אלו מציאות לכך הוא פושע בשכחה טפי. אבל בחובות שיש לנו אצל הגוים זהו עיקר מחייתנו וסתם גוים אנסים המה לא מסתבר כלל שיחשוב בזה פושע ואדרבא נראה דכל היכא שהגוי מוחזק באנס אין הישראל יכול להשמט ממנו בעל כרחו צריך ללות לו או למכור בהקפה וכיוצא בו הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קמז

על דבר התרנגולות בכלוב שנשמע בלילה צעקה בין התרנגולים והלכו לשם לראות מה עמהם ונמצא תרנגול אחד שנדחק מן הכלוב וברח ואחרים שבכלוב רצו לכאן ולכאן ואחד מהם היה תחוב ראשו בין הנקבים ואומרים העולם שהדבר מצוי הוא על ידי ברדלס שבבתים שקורין טחורוש. אמת שכן כתב הרשב"א בעוף שבא לפניו כשהוא מבעבע דם ולא ידענו במאי לתלות דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ובנדון דידן אף שנתלה במצוי והוא ברדלס יש לו דריסה בעופות ואף על גב דלא נזכר בתלמוד ברדלס מכל מקום כתב הרשב"א בת"ה מה' שחיטה חתול ושועל ונמיי' וכיוצא בהם יש להם דריסה בגדיים ובטלאים וכ"ש בעופות ויש לחולדה דריסה בעופות דהנה שכתב גבי חתול כו' וכיוצא בהן וכה"ג כתב בחיות והעופות הדורסים אם כן ממילא ה"ה גם לחולדה דמה שאמר ובוודאי גם הברדלס דין חולדה יש לה דבתלמוד מזכיר בפרק קמא דפסחים חולדה וברדלס בחד ע"ש וכן בכמה מקומות דלא ממעט בגמרא אלא כלב משמע דכל שאר חיות יש כל חד וחד לפי כחו מכל מקום מי יימר דהברדלס נכנס ביניהם בכלוב או אצל הכלוב ודלמא לא היה כי אם רחוק מהם באותו חדר והרגישו בו התרנגולים ונתפחדו וצעקו וה"ל ספק על ספק לא על דכתב הרשב"א דאין חוששין משום דה"ל ס"ס שאני אומר שלא נכנס ואם ת"ל נכנס שמא לא נגע ועוד שרוב העופות ובהמות בחזקת שאינם דרוסים הם עד כאן לשונו:

ואין לומר דהכא לא הוי ספק על אלא וודאי על בחדר שהיו שם התרנגולות הא וודאי ליתא. דהא הרשב"א כתב בהוא שתוק והם מקרקרים דחוששים בד"א כשנכנס בכלוב מלא עוף או בדיר של בהמה שהוא להם מקום צר שאין דרך לברוח לפניו אבל ארי שנכנס למקום שהבהמות רועים שם אפילו שמענו הם צועקים והם שותק אין חוששין שאנו אומרים ברחו מפניו ולא השיגם וזה לא נתברר בגמרא בפירוש אלא צריך לפרש דלמדו הרב ז"ל מדקאמר בגמרא ספק על ספק לא על לא חיישינן וטעמיה משום ס"ס והנה ברור הוא באין ספק דלא אמר בדורס דהוא על אלא אם כן שאין להם המלט ממנו בשום צד דמעתה אין כאן אלא ספק אחד שמא לא נכנס ביניהם הדורס אבל כל היכא שיכולים לברוח ממנו ה"ל גם כן ספק שמא לא על רצונו לומר שמא לא נכנס ביניהם כלל אלא ברחו וכך מבואר מדברי ספר התרומה למעיין ביה בסימן כ"ה והנה נדון דידן אף על גב דהתרנגולים בכלוב וא"א להם להמלט מכל מקום מידי ספק על לא נפקא דשמא לא על ביניהם:

וזה ברור דאף בלא על ביניהם אלא שמרגישי' בדורס נמצא גם כן לפעמים שהן מקרקרים והוא שותק שכ"כ הרשב"א וז"ל נסתפק לנו אם נכנס בדיר אם לאו אף על פי ששמענום מקרקרים וצועקין והוא שותק אין חוששין לו שאני אומר שמא לא נכנס ואם נכנס שמא לא נגע באחד מהם. ועוד שרוב בהמות כו' והיינו שראינו שהדורס מהלך לפני הדיר ולא ידענו אם נכנס בדיר אם לאו שמענו מקרקרים וצווחים והוא שותק ואין חוששין ונ"ד נמי דכוות' דאף על פי שנחזיק בוודאי שהיה הברדלס בחדר ששם הכלוב. מכל מקום לא גרע מאלו ראינו לשם בחדר והיה נסתפק לנו אם היה אצל הכלוב ממש אם לאו דהיינו תולין להקל משום ס"ס בוודאי אילו היה אחד מהם מבעבע דם היינו חוששים לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהיה ברדלס בכלוב ועומדים כולם בספק מאחר שאין להם המלט מהכלוב ולהר"ן אפילו הרגה אחד מהן היינו חוששין לכולם. אבל מאחר שאין אחד מהם מבעבע דם תולין להקל ולומר שלא היה אצל הכלוב כל עיקר. ואם היה אצל הכלוב שמא לא נגע באחד מהם הנלע"ד כתבתי אני הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קמח

קרוב לעשרים שנה בא מעשה לפני שהיה בחדר תרנגולות עומדים על הכלונס התחובה מכותל לכותל הגבוה ולמטה בארץ היו ב' תרנגולת קטנים קשורים זה בזה שלא היו יכולין לעוף ולעמוד על הכלונס כדרכם בכל לילה. ולמחר מצאו מב' תרנגולים שהיו בארץ אחד נאכל כולו רק העצמות נשארו והשני נקטע ראשו. ואעפי"כ התרתי כל התרנגולים שעמדו על הכלונס מטעם דאמרינן כיון דתרנגולים נעשה ב' כיתות. א"כ אין הריגת ב' תרנגולת לא מעלה ולא מוריד לאותן תרנגולים שישבו על הכלונס ואפילו לא הוי ב' תרנגולים הללו כלל בחדר לא היינו אוסרים התרנגולים העומדים על הכלונס מטעם דאמרינן דה"ל ס"ס שמא לא על ביניהם ואת"ל על שמא לא נגע ה"נ דכותי' דלא אמר או"ה כשהרגה אחד מהם ואפילו אכלו כולו והמית עוד בדדיסה דחוששים לכולם משום דגילה דעתי' דלא נח רוגזי' אא"כ שהיו כל התרנגולות בבת אחת ביחד אבל נ"ד דנחלקו לב' כיתות דיינינן להני ב' תרנגולות שהיו בארץ ונדרסו כאלו לא היה שם מעולם ונמצאו שאותן שעמדו על הכלונס מותרים מטעם ספק ספיקא:

הזנה אוטומטית קמט

ראובן מכר כמה בהמות לגוי בכסף ובמשיכה כדין כדי להפקיע' מדין בכורה ולימים הולידה אחת מן הבהמות והלך ראובן אל הגוי ואמר לו שיבא אחד מבהמות וכשהוליך הבהמה לביתו ביקש מן הגוי שיתן לו העגל הנולד והשיב הגוי אין אני נותן לך העגל דשלי הוא וקניתי' מעמך. והלך ראובן לביתו עם שאר הבהמות לשנה אחרת הוכר עוברה של אחת מן הבהמות וחזר ראובן ומכרה לגוי אחר במעות לבד בלי משיכה גם הגוי לא נתן לו הכסף אמר לו הרי עלי מלוה ואח"כ הוליד זכר:

תשובה יראה לי דהוי בכור גמור דמה שמכר ראובן לגוי אחר במעות לבד בלא משיכה בזה לא הוי הפקעת בכורה כמו שפסקו האחרונים וכדעת מהר"ם שבמרדכי פ' הזהב דמצריך מעות ומשיכה לאפוקי נפשיה מפולגתא כו' וכבר הארכתי בזה בתשובה בס"ד דאפילו בדיעבד הוי ספק בכור ובנ"ד דגם הכסף לא נתן אלא שא"ל הרי הוא עלי מלוה ולא כתב לו שטר ראי' אדמים פשיטא דאין כאן כסף קניי' ואין המקח נגמר בדבריהם כדמשמע פ' הזהב בפלוגת' דר' יוחנן וריש לקיש אדברים אם יש בהם מחוסרי אמונה דמ"מ אליבא דדברי הכל אין המקח נגמר בכך וכמ"ש הרמב"ם בראש הלכות מכירה ובח"מ סי' קפ"ט וה"נ מאחר שלא נתן הכסף אינו אלא דברים ומאי דאמר פרק מי שהיה נשוי אמר רבא בר חמי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה כו' דמשמע אפי' היה המעות עליו במלוה קנה השדה כבר פי' הר"ן לשם כלומר שכתב לו ש"ח עליהם דזקיפה זו הרי הוא כפרעון כדאמר פ' האומנים כו' והוא ודאי דאי כתב לו שטר אדמים הוי כמו כסף כדאמר בקדושין בברייתא דעבד עברי קונה את עצמו בכסף ושוה כסף ובשטר ופריך בתלמודא בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף אלא שטר האי שטר ה"ד אלימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף כו' ומכח ההיא סוגי' נראה בעיני דהמקדש אשה במנה וכתב לה ש"ח על המלוה הוי קידושיה גמורי' דהוי כמו כסף ואינו דומה למשכון דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן דהתם לא הקנה לה בגוף המשכון כלום שאין המשכון אלא הבטחה. אבל ש"ח שיש בו שעבוד נכסים הוי כמו כסף ממש ודמי לנתן לה משכון ואמר לה קנה במשכון זה שעבוד במנה והתקדשי לי בו דמקודשת מאחר דהקנה לה בגוף המשכון ואף בנשבע לו לפרוע בזמן קבוע וחל להיות בשבת אם נתן לו משכון והקנה לו בגוף המשכון יוצא ידי שבועתו דהוי כפרעון גמור כמו שכתוב הטור בשם תשובת הרא"ש בח"מ סי' ע"ג והיינו בכה"ג שהקנה לו בגוף המשכון:

וכה"ג כתבו התוס' והרא"ש בפ"ק דקידושין אהא דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן משמע כל הסוגי' בפ' האיש מקדש דע"כ ל"פ ר"א וחכמים אלא במקדש אשה בש"ח שיש לו על אחרים דחכמים לא ס"ל דאותיות נקנית במסירה א"נ ס"ל כרב פפא דצריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה דאית ביה א"נ ס"ל כר' דאותיות נקנות במסירה א"נ ס"ל כשמואל דמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחל הלכך לא סמכה דעתה ואינה מקודשת אבל הכא שנותן לה ש"ח על עצמו דלא שייכי כל הני טעמי פשוט דהוי קידושין גמורין אליבא דכ"ע ואינו דומה למקדש במלוה דאינו מקודשת דשאני מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש. אבל כשנתן לה המלוה דאחרים או במשעבד עצמו לה במלוה ובשטר נותן לה דבר חדש שלא היה בידה מקודם וכמו שפירש שם התוספות ותימה גדולה על מ"ש הרב המגיד בפ' ה' מהל' אישות בשם הרמב"ם והרמב"ן דאפילו הקנה לה מנה בקנין וכתב לה שטר עליו אינו מקודשת וכה"ג כתב הר"ן והאריך קצת בטעם לחלק בין מלוה דאחרים דלא שייכי קידושין גבי מקדש כלל משא"כ במלוה דידה דכיון דהכסף עדיין בידו אכתי אגיד ביה וכסף קידושי' דאגיד ביה גבי בעל לאו כסף קידושין הוא דאי הכי מאי קא מקשה התלמוד גבי ע"ע אלימא דכתב שטר אדמי' היינו כסף מאחר דכסף מקנתו עדיין ביד העבד אלא ודאי דאין לחלק בזה הלכך יראה עיקר כדעת הראב"ד שהביא שם הר"ן ז"ל ושאר מפרשים דס"ל דאם מקנה לה מנה בגוף המשכון שא"ל קני לך במשכון זה שעבוד מנה והתקדשתי לי מקודשת:

וכה"ג כתב בעל העיטור עיין בתשובת מיימוני ספר משפטי' סי' ס"ז וממילא ה"ה אם כתב שטר עליו נמי הוי קידושין ואפי' לדעת הרשב"א והרמב"ם יראה דמודה בשאר קנייני' הוי כמו כסף פירש בשאר מילי דדווקא לענין כסף קידושין דהאשה לא סמכה דעתה כ"ז שכסף קידושין הוי ביד בעל ס"ל דלא הוי קידושין בין בשטר בין במשכון אפילו הקנה לה בגוף המשכון וזהו שאמרו בקדושי' מנה אין כאן משכון אין כאן דבכל ענין קאמר דלא מהני הא משכון ואע"ג דבההוא עובדא דאמת' דקאמר משכון אין כאן צריך לפרש לפי דעתו דווקא בדלא הקנה בגוף המשכון שהרי התם לאו בדין קידושין קאמר. מ"מ הם מפרשי' ההוא דמנה אין כאן משכון אין כאן בענין אחר וכך צריך לפרש לפי דעת הרשב"א והרמב"ן וכבר כתבתי שעיקר כדברי החולקי' עליהם ומ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רנ"ג בנשבע לפרוע לו בז' בניסן וחל להיות בשבת דצריך ליתן משכון בתורת שומא לאו למימר דוקא שומא אלא אפילו מקנה לו בגוף:

שוב מצאתי בהגה"ה אלפסי בפ"ק דקידושין דף תרכ"ד ע"א וז"ל ונראה בעין שאם כתב לו שטר חוב עליו וקדשה בו מקודשת שהרי יכולה לגבות בו ממנו בכח השטר עכ"ל וכדומה שהוא מדברי ר' ישעיה האחרון הלכך כל ש"ח מועיל בכל קנייני' דכסף בין בקידושין בין בקרקעות וכן הוא בסוגיא דפרק קמא דקידושין שהבאתי מוכח נמי דכל שלא כתב שטר אדמים לא הוי שוה כסף ככסף אפילו אמר ליה הרי היא עלי מלוה דפריך אילימא מדכתב ליה שטר היינו כסף ולא פריך נמי ותו למה לי שטר אדמים ליהוי עליה במלוה סגי וכדפריך בתר הכי אלא שיחרור לימא ליה באפי תרי זיל ולמה ליה שטר שיחרור אלא וודאי דזקפות מלוה אין בו קנייה כלל אם לא כתב שטר אדמים וכן מוכח להדיא בפרק האיש מקדש דמוקי' פלוגתא דתנאי במקדש במלוה אי מקודשת אם לא כגון שא"ל התקדש לי במנה ונמצא מנה חסר דינר מר סבר כסיפא לה מלתא למיתבעי ואלא הא דא"ר אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זה מקודשת וישלי' לימא כתנאי אמרה לשמעתי' אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מלתא למיתבעה אלמא דבקידושין דווקא דנתן לה דינר אבל אם לא נתן לה כלום כיון שהכסף אינו בעין אינה ניקנת כלל דבעינן כסף קניי' והכא ליכא ובעל כרחך צריך לפרש דה"ה במכר ושאר קניינים דהא בסוף דההיא ברייתא קתני ושוין במכר שזה קנה. ואי אמרת דמכר אפילו כולה מלוה קנה מאי קאמר ושוין בחסר דינר דקנה השתא בכוליה מלוה דלא קנה בקידושין שוין דקנה במכר היכא דחסר דינר דאיכא למימר דמקודשת מיבעי' דשוין במכר שזה קנה אלא ודאי דאף במכר לא קנה בכוליה מלוה אלא אם כן כתב לו שטר חוב ונתן לו בידו ואף על גב שהרי"ף לא נסמך על ההיא סוגיא דפרק האיש מקדש אלא על סוגי' דפרק הזהב ודפרק קמא דקידושין דקאמר ויש דמים שהן כחליפין:

וכן היא דעת הרמב"ם וכמו שהאריך בזה ה"ה ברפ"ז בד"ה מוסרה וס"ל לרי"ף דמכר קנה במלוה כמ"ש בר"פ הזהב היינו דווקא במלוה שיש לקונה ביד המוכר שחייב לו אבל אם הקונה א"ל הרי היא עלי מלוה כשיעור המכר גם גאונים חולקים על הרי"ף והרמב"ם ופוסקים בסוגיא דפרק האיש מקדש שהיא הלכה פסוקה וג"כ א"ל דמאחר שנגמר המקח עם הגוי הראשון כדין וישראל לא חזר וקנה ממנו כדין א"כ כל הבהמות עדיין ברשות הגוי הראשון עומדות ולומר שאע"פי שנראה שהגוי הראשון מחל את המקח מאחר שהניח לישראל ליקח הבהמות מביתו ושתק בודאי מחל מ"מ לא מהני מחילה בבעלי חיים או מטלטלים שהן בעין ואפילו אמר בפירוש אני מוחל מ"מ לא מהני וכמ"ש בח"מ בשם תשובת הרא"ש בסי' ע"ג וכן כתב מהרי"ק בשורש צ"ד דלא מהני לשון מחילה אלא בחוב ומלוה דלהוצאה ניתנה ולית עליה אלא שעבוד בעלמא אבל לא בדברים שאין בעין אלא צריך לחזור ולקנותו כדין ומדלא חזר והקנה לא יצאו מרשותו זה אינו דפשיטא דווקא כשהמקח שקנה הלוקח הוא עדיין ברשות המוכר ומחל הלוקח אחר כך את המקח בהא יש סברא לומר דלא יצא המקח מרשות הלוקח במה שמחל דלא שייך לשון מחילה אדבר שהוא בעין וזהו שדייק הרא"ש וכתב אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו ואמר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אלא א"כ נאמר לו אני נותנו לך. אבל כשהלוקח משך את המקח כבר לרשותו ואח"כ חזר המוכר ומשכו לרשותו בפני הלוקח ושתק הלוקח והניחו ליקח שוב אין לו על המוכר שום דין ודברים דפשיטא הוא דהמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו וידוע הוא שאינו שלו דהוי מחילה גמורה וכמו שביאר הרא"ש גופיה בפרק איזהו נשך אעובדא דההיא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי כו'. עד א"ל את ונולא אחי כו' וז"ל והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו כו' הנה מבואר שכל שהוא יודע שאינו שלו ומניחו ליטול ושותק הוי מחילה גמורה מאחר דידע ודאי מחול וכ"כ הרא"ש עוד שם אההיא דאמר רב נחמן בפירות דקל ומודינא דאם שמוט ואכיל לא מפקינן מיניה דהיינו טעמא משום דידע ומחיל וכ"כ הנימוקי יוסף בפ' חזקת אההיא דרב ענן שקיל בדקא בארעא כו' ע"ש וא"כ ראובן זה שלקח הבהמה מרשות הגוי בפני הגוי ושתק ולא מיחה בו פשיטא דמחל לו הכל וכאלו נתנה לו במתנה ובפרט מאחר שהישראל רצה ליקח גם העגל הנולד והגוי החזיק בו בעבור שקנאו ובשאר הבהמות לא החזיק מוכח להדיא שנתן לו שאר הבהמות במתנה ומכ"ש שעברה שנה תמימה שהבהמות עומדת ברשות הישראל והגוי לא תבע משום פנים ליתן לו בהמותיו דמוכחי' הדברים שמחל לו הכל ואפילו תינוקת של בית רבן לא טעו בזה גם מהרי"ק האריך בזה בשורש קי"ח על ענין מחילה שכל היכ' שכ"ז שאחד מודה לחבירו הוי כמחילה ע"ש לכן יראה לי ברור שזה בכור גמור נאום הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קנ

ישראל תבע את הגוי ב"ח וקבעו לו זמן וכשהגיע הזמן שקבע לו העמיד לו עשרה בהמות ולא רצה הישראל לקבלן כי לא היה מגיע לו כדי שיעור חובו והלך לו הגוי והישראל לא ידע מה לעשות עד שבא גוי אחר וטען את הישראל שישכור שומר לבהמות עד שיבא השר ואחר כך יתבע אותו לפני השר והיהודי עשה כן ובלילה הולידה אחת מהן אם יש כאן חשש בכורה:

תשובה נראה שאין זה בכור מאחר שלא קבלה הישראל בשומו א"כ מצי הגוי לסלקא לי' בזוזי הוי ליה יד גוי באמצע ועוד כיון שלא קבל הישראל בשומא א"כ יש לגוי אחריות עליהן שאם מתה או נשברה פחתו לו לגוי ואינן ברשות ישראל אלא בתורת משכון א"כ מקרי בהמה של גוי ופטורה מן הבכורה ולא מבעיא למאי דקי"ל כלישנא בתרא דרבא בפ"ק דפסחים בבהמה ארנונא דאף על גב דמצי לסלוקיה בזוזי דפטורה מן הבכורה דהכא נמי כיון דמצי גוי לסלוקי לישראל בזוזי דפטורה מהבכורה דמ"ש דעיקר טעמא משום שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהי' דכל ישראל וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז דה' בכורות וז"ל המקבל בהמה מן גוי להיות מטפל בה ובהוולדות ביניהם או נכרי שקיבל מישראל הרי אלו פטורים מן הבכורות שנאמר פטר רחם כו' אלא אפילו ללישנא קמא דרבא דחייב בבכורת התם היינו טעמא דכיון דעיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבד לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד גוי באמצע. אבל הכא דמתחילה הבהמה של גוי כ"ז שיש לגוי כח זה דמצי קתפיס ליה בהמה כגון הכא דאי בעי מסלק ליה בזוזי כיון שלא קבלה ישראל עדיין בשומא בערכאות שלהם א"כ לא יצאת מרשות הגוי כדפרישת הנלע"ד כתבתי בקיצור כי נראה דבר פשוט נאום יואל בלא"א כמהרר"ש זכר צדיק לברכה:

הזנה אוטומטית קנא

על דבר הבכור שמכרו הישראל את האם לגוי בפרוטה בשעה שהוכר העוברה אבל עדיין הניח האם ברשות ישראל בעדרו ואחר זמן באתה השמועה שהולידה אחד מבהמות ושלח הישראל לאותו הגוי הלוקח אל העדר לראות איזה מהן ילדה ואמר שאותו שלקח ממנו ילדה ותכף חזר הישראל וקנה מן הגוי הבהמה והעובר ואחר כך נודע שאותה שילדה היה בהמה אחרת ושטעו וגם הגוי אמר שטעה. ולאחר כך הולידה המבכרת זכר ושאל השואל אם נאמר שאין כאן הפקעת בכורה מאחר שחזר מן הגוי קודם שילדה:

נראה לי דאי משום הא לית לן ביה ולא מידי דודאי קנין בטעות הוה וכל קנין בטעות חוזר ודמיא להא דתנן פ' המוכר את הספינה שחמתית ונמצא לבינות לבנה ונמצא שחמתית עצים של זית ונמצא של שקמה של שקמה ונמצא של זית יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין. שניהם יכולין לחזור כו' א"כ בנדון דידן נמי איכא למימר אע"פי דקאי הגוי ואמר לא מכרתי לך רק אותה המבכרת כי לא היתה כוונתי למכור אותו שלא מכרתי לי כי אינו שלי אלא רק המבכרת מכרתי בין ילדה בין לא ילדה מ"מ מאחר שכוונת הישראל לא היתה לקנותה אלא א"כ ילדה ונמצא שלא ילדה ה"ל ממש כמו שחמתית ונמצא לבינות כו' וא"ל מאחר שלא פי' הישראל בשעת קניין להדיא שחוזר וקנה אותו בהמה והעובר שילדה עתה שכבר מכרה לו אע"פי שכך היתה כוונתו של ישראל מ"מ א"א דברים שבלב אינם דברים ומאחר דלגבי גוי המוכר ליכא למימר דדברים שבלב אינם דברים ומנ"ל שכוונתו למכור המבכרת דלמא כוונתו למכור בהמה אחרת דהא הגוי קאי ואמר שלא נתכוון למכור אלא אותו בהמה שלקח מקודם מאותו ישראל. וגם ישראל נתכווין לקנות אותו בהמה וא"כ אעפ"י שבדעת הישראל לא היה לקנות אא"כ ילדה מ"מ הוי דברים שבלב דהא ודאי הכא לא שייך לומר דברים שבלב אינו דברים מאחר שהיה עסוקים באותו ענין ששלח הישראל אל העדר כו' כמו שבא בשאלה א"כ לא היה צריכים לפרש בשעת קנין וכדאמרינן בפ"ק דקידושין היה מדבר עמה על עסקי גיטין וקדושין ונתן לה גיטין וקדושין ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודא אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי וכן פסק באבן עזר סי' כ"ז וכן שאר פוסקים כ"ש בנדון דידן שהגוי עצמו אמר שטעה ושלעולם לא נתכוין למכור המבכרת קודם שילדה רק שנתכוין למכור אותה בהמה שילדה שהיה סבר שהיה היא המבכרת א"כ הגוי מכר דבר שאינו שלו וגם הישראל קנה ממנו דבר שאינו צריך לקנותו שהרי אותה הבהמה שילדה עתה לא מכרה מעולם א"כ המעות שנתן לגוי הוא בגזל ביד הגוי וצריך להחזירו:

וכה"ג כתב המרדכי בשם הר"מ בפ' אלמנה ניזונת ובפ' הגוזל בתרא על השולח מעות לחבירו לפרוע לגוי ושכחו הגוי דהדר' זוזי למרייהו דאדעתא דהכי לא שלח וראייתו מרב ספרא דקנה ארעתא דמריה אפקרי כו' אדעתא דכ"ע לא אפקירה וכמ"ש בח"מ סי' קס"ג ואפילו מחילה בטעות חוזר כדאיתא בפ' חזקת הבתים דף מ"א גבי הא דרב ענן שקיל בדקא בארעא כו' ואפילו מחילה בטעות חוזר ובודאי דבישראל עם הגוי כך הדין ג"כ וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה וז"ל הגוי אין לו הונאה שנאמר איש את אחיו וכותי שהונה את ישראל מחזיר ההונאה בדין שלנו ולא זה יהיה חמור מישראל עכ"ל וכתב המ"מ שם שכך מפורש בבכורות בפ' הלוקח עובר פרתו של נכרי וכדאיתא התם בע"ז פ' השוכר דבביטול מקח יחזיר הגוי וה"ה לאונאה ע"כ ואע"פי שהיה נודע לישראל הטעות קודם שילדה המבכרת אין שייך לומ' דמאחר ששתק רצה וסבר וקיבל בקיום המכירה על המבכרת דבכה"ג לא אמרינן שתיקה כהודאה דמי' דאנן סהדי דכל אחד מישראל רוצה להפקיעה הבכורות ומצוה היא בזמן הזה כמ"ש הטור יורה דיעה סי' ש"ך ומה ששתק אינו אלא שסמך על התורה כפי הדין והתורה לא הפסיד דינו בשתיקתו זו וזה פשוט וכבר האריך מהרי"ק בשורש צ"ד על מי ששתק ולא מיחה בדבר אם אפשר לומר שטעה בדין ורגילות בני אדם לטעות בכיוצא בזה אמרינן דטעה ולא אמרינן דמחל כו' ק"ו בן בנו של ק"ו בנדון דידן דנ"ל דשתק מפני שמחל לגוי המעות שלקח ממנו מאחר שהוא דבר מועט. אבל לא רצה לקיים כל המכירה מאחר שהיתה בטעות כדלעיל אכן נראה מאחר שהגוי לא קנה המבכרת רק במעות לבד ואין בזה הפקעת בכורה אע"פי שהרמב"ם פסק בפ' ד' מהלכות בכורות ישראל שנתן מעות לגוי וקנה לו בהן בהמה מגוי בדיניהם אע"פי שלא משך קנה וחייבים בבכורה וכן אם קנה הגוי מישראל בדיניהם אע"פי שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה ע"כ והנה פסק ממש כריש לקיש דריש פ' הלוקח פרתו של נכרי ומ"ש הרמב"ם בדיניהם היינו בדין שפסק להם תורה כדאמרינן התם:

וכן פסק רש"י בפ"ק דבכורות אעובדא דרב מרי בר רחל דף ד' ומה שמשמע מלשון הרמב"ם דדווקא בגוי קונים המעות בדיניהם אבל בישראל אינו קונה במעות רק במשיכה וכן מבואר בפ' ב' דבכורות דלעולם לישראל בדבר א' ולגוי בדבר אחד אין להקשות על מה שפסק ברפ"ג דה' מכירה דבישראל קונים מעות דבר תורה והיינו כר' יוחנן בפ' הזהב ודלא כר"ל דהרי בפ"א מה' זכיי' משמע מדברי הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין ישראל לגוי אלא בדבר זה דבישראל קונה דווקא מעות ובגוי בין במשיכה בין במעות אמנם כבר כתב המ"מ ע"ז וכבר נחלקו ואמרו דהכי ק"ל דגוי דווקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות והדברים עתיקים ע"כ והא לך לשון הרמב"ן הלכה למעשה מתוך שאנו מסופקים אי הלכה כר"ל דאמר דמשיכה מפורשת מן התורה וא"כ לגוי בכסף או הלכה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונים וא"כ לגוי במשיכה דלעולם לישראל בדבר אחד ולגוי בדבר אחד א"כ כשרצה הישראל לפקוע קדושות הבכורה צריך הגוי שיעשה משיכה ויתן הכסף לישראל וצריך שימכור לגוי אבר שהנשמה תלוי' בו ע"כ גם ר"ת בתוס' פ' הזהב דף מ"ח פוסק כר"י דלגוי במשיכה ולישראל בכסף וכן באשר"י שם ובהגה"ה מיימוני רפ"ג דה' בכורה ובסמ"ג עשי' תחילת סימן פ"ב וסימן רי"א וז"ל הרא"ש בר"פ הלוקח עובר פרתו של נכרי ולית הלכתה בהא כר"ל דהא קי"ל כר"י דאמר ד"ת מעות קונים וכמו שבארתי בפרק הזהב הלכך דרשינין מיד עמיתך בכסף הא מיד גוי במשיכה הלכך ישראל שקנה בהמה מן הגוי אע"פי שנתן מעות פטורה מן הבכורה עד שימשוך וגוי שקונה בהמה מישראל אע"פי שנתן מעות חייב בבכורה עד שימשוך וכן פסק בעל הלכות וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר דמשיכה בגוי קונה כו' ותימה דלפי מסקנת הרא"ש דמיד גוי במשיכה א"כ מפני מה כתב הטור בח"מ סוף סי' קצ"ד בדין קנית קרקע מיד גוי וז"ל וכ"ז לא מיירי אלא בקרקע שאין בדעת הלוקח לקנות אלא בשטר אבל במטלטלים קונה בנתינת המעות עכ"ל הרי שפסק דבגוי קונה בכסף דלא כמסקנות הרא"ש גם סותר דבריו שכתב בי"ד סי' ש"ך מחלוקת רש"י ור"ת והלכך הבא לצאת ידי שמים צריך שיתן הגוי מעות וגם ימשכנה לרשותו והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו המקום אוזן הבהמה ע"כ והוא מסקנת הרא"ש בפ"ק דבכורת וצ"ע מיהו י"ל לענין ממונא ודאי אין להוציא מיד ישראל הקונה אע"פי שלא היתה שם משיכה רק נתינת מעות לבד משום דיכול לומר דקי' לי' כרש"י והנמשכים אחריו ולפיכך קונה בנתינת המעות ומכ"ש דקונה במשיכה בלא נתינת המעות. אלא לפ"ז ה"ל לטור לכתוב בלשונו קונה אף בנתינת המעות דזה הלשון הוי יותר מתוקן ומקובל וק"ל אכן המרדכי בפרק הזהב כתב בשם אור זרוע דאפילו לר"ת שפסק דמשיכה בגוי קונה ולא מעות לענין מבכרת קונה במעות לבד והבי' ראיה לדבר וכ"פ בהגה"ה אשיר"י פ' הזהב אמנ' במרדכי שם מסיק אח"כ וז"ל רבינו מאיר היה מחמיר והיה מצריך מעות ומשיכה לאפוקי' נפשי' מפלוגת' כרש"י ור"ת וכו' וכך מסיק עוד במרדכי בשם ר"י ריש פ' בתר' דע"ז וכתב שם ואני מצאתי דאם אין לגוי בית יתן לו ישראל מקום בחצירו וימשכנה שם ע"כ וכן בספר האגודה בפ' הזהב וסוף דבריו וצריך הכותי למשכו לביתו או לסימטא דמשיכה בר"ה אינו קונה ויקנה לו ראש העובר או כולו כו' וכ"כ להדי' בסי' רמ"א ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשטר ואז יצא ידי כולן וכתב שם בהג"ה המשיכה צריך שימשכנה הגוי לסימט' או לביתו של גוי או ישראל יקנה לגוי חדר אחד במנעול ומפתח ואח"כ ימשכנו לאותו חדר עכ"ל הנה מבואר דאפי' שימסרנו לגוי וימשוך אותו בקרנים אע"פ שימשכנה מכל מקום שהיא בו לא מהני מאחר שהמשיכה היה ברשות ישראל המוכר דמשיכה אינו קונה אלא בסימט' או בחצר של שניהם או לרשות הלוקח וגם א"ל דיש לקנות הבהמה במסירה וע"פ דעת רש"י ור"ת שפסקו דבהמה גסה מסירה קונה ודלא כר"י בפ"ק דקידושין שודאי דוחק גדול לנהוג באיסור כרת דהפקעת בכורה דלא כר"י שרוב פוסקים ס"ל כוותי' ומשיכה אינו קונה בר"ה ובחצר שאינו של שניהם ולא ברשות המוכר כלל כמו שמבואר שם בח"מ וא"ל דדוקא מן הסתם לא קנה במשיכה אלא על הדרך שבארנו אבל אם אמר המוכר להדיא קנה במשיכה כל דהוא או אף ברשותו או אף בר"ה קנה ונאמר כל כה"ג אין לדקדק במשיכה ומסירה זה אינו דהא כבר כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על האי דין גופי' דתנן במתניתן דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קנה במסירה או שאמר לי' לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"פ דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחוד קנה אלא דבמקום דכותבין שטר לא סמכה דעת' עד דאיכ' שטר הלכך אי פירש ואמר אקנה בכסף לחוד קנה כיון דסמכה דעתיה ומהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אי אמר קנה במסירה לחוד מי קני עכ"ל הנה מבואר מכל זה שמה שנוהגין מקצת בני אדם למסור הבהמה ליד הגוי ועדיין עומדים ברשות ישראל אין להם על מה שיסמכו ואפי' ימשכנו מ"מ שהיא בו אינו כלום מאחר שהמשיכה הוא ברשות של ישראל המוכר ואין להם לסמוך על משיכתו זו רק על הכסף שנתן לישראל. גם אין לסמוך על פירוש רש"י והרמב"ם כי כל הגאונים חלקו עליהם. ואף אין לסמוך על הא"ז דלעיל שהרי מהר"ם והרא"ש והאגודה כולם ראו דברי הא"ז ואע"פ כן פסקו להחמיר כסמ"ק והרמב"ן הלכה למעשה וכן פסק רבינו ירוחם בספר אדם וחוה פ' נ"ב ורוב הנמצאים בדברי האחרונים סברו שלא לילך בזה אחר המנהג שנהגו להקנות בכסף לבד מהר"י ווייל בתשובותיו סי' ע' ומהרא"י בת"ה סי' קס"ז וקס"ח האריך ומי יבא אחריהם להקל באיסור כרת לכך נראה דנ"ד הוי ספק בכור מאחר שלא היתה הקנין דגוי רק בכסף:

הזנה אוטומטית קנב

מה שהקשה למנהגינו שתופסין איסור בחלב הדבוק לכרס תחת הפריסה וכו' וכר' אפרים דלא כבני ריינוס שנמשכי' אחר ר' יואל הלוי א"כ לפ"ז ק' דבחלב טבחייא דנהיגין ביה איסור כיש גאונים שהביא הרמב"ם אמאי נהגינן בו היתר שלא להסיר רק הקרום כו' ע"פ מ"ש הכל בו שהביא ב"י וכ"כ מהר"ם איסרליש בסי' ס"ד סעיף ט"ו הלא מסברא יש לנו לאסור החלב שתחת הפריסה שבטבחיי' כמו החלב שתחת הפריסה בכרס דמאי שנא נראה דאין זו קושיא דהכלבו לא כתב כן מסברא אלא קבלה היתה בידו שאין זה חלב וכן מוכח לשונו שכתב וז"ל מיהו אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום כו' ועוד נראה דמלישנא דשמואל פג"ה דקאמר ריש מעיא באמת' בעי גרירה משמע להדיא דאין כולו אסור דא"כ הל"ל ריש מעיא באמתא אסור דהכי קאמר שמואל באידך מימרא לשם לישנא דאסור ואמאי קאמר הכא לישנא דגרירה אלא משמע דלא בעי אלא גרירה מלמעלה שהוא הקרום עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא אבל שאר שומן הדבוק בכרכשא מותר גמור הוא ואין ספק אצלי דמדקאמר שמואל לישנא דגרירה נתייסד המנהג מדורות הראשונים להתיר בשמן הדבוק בכרכשא ואין ספק שכך היתה קבלה בידם חכם מפי חכם עד חכמי התלמוד דמסברת הכרס ודאי אין לנו להנהיג היתר שאינו מפורש בתלמוד:

ומה שהקשה עוד על מה שכתב במרדכי פ' א"ט שהקשה ר' אפרים וז"ל דלר' יואל הלוי ק' דאם שעל הקרב מותר מפני שאינו פריסה היכא מרבינן מואת כל החלב שעל הקיבה ושעל הדקין הלא אינה פריסה דקשי' ליה ולר"א מי ניחא היכא מרבינן לחלב שעל הדקין הלא אינה פריסה ובע"כ צ"ל דואת כל החלב רבוי הוא ומרבה אף שלא כעין הפרט א"כ לרבי יואל נמי לא תקשי ובאמת קושי' זו אין לה מקום למעיין שם והוא דס"ל לר' אפרים דאף על פי דלר"ע אין איסור חלב אלא תותב שהוא פריס' מכל מקום מריבוי נפקא לן לחלב הדקין דאף על פי דאינו תותב אלא קרום ונקלף נמי אסור מאחר שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב וכ"ש חלב שעל הכרס עצמו דמאחר שהוא נקלף והפריסה מונח עליו ממש דפשיטא היא דאסור ממשמעתי' דקרא ואייתר ואת כל החלב לרבות חלב שעל הדקין דאסור גם כן מחמת שהוא מחובר לחלב שהוא תותב וזה וזה אסור ולא קשי' ולא מידי אלא לרבי יואל דס"ל דמה שתחת הפריסה מותר לגמרי א"כ היכי מרבינן לאסורה חלב שעל הדקין משום שהוא מחובר לחלב שעל הכרס שהוא תותב השתא מה שהוא תחת הפריסה מותר והאיך יעלה על הדעת לאסור מה שהוא מחובר ולהתיר מה שתחת הפריסה הפך הסברא וקל למבין:

הזנה אוטומטית קנג

על דבר הזעלניר ר"ל בעלי מלחמות שעברו עליכם והוצאתם עליהם יותר משלשים זהובים זולת שאר דברים וכתבת שיש בקהל שמנה בתי' של יהודים ובקצתם היו זעלניר ובקצתם לא הי' איש גם יש בעלי בתים שאין להם בתים אלא דרים בשכירות וטוענים שאין חייבים ליתן כלום כיון שהם קאמרניקס ושאלתכם עם מי הדין גם אם נתחייבו כולם ליתן הוצאה איך יהי' הגבי' ע"פ הסכום או ע"פ הגלגולת הן אמת שכבר גזרינן ואמרנו בכל הקהילות הסרים למשמעתינו שיבררו להם ג' אנשים הגונים שיראו ויבינו לפי הענין היאך יגבו הוצאות זו ועל פיהם יקום כל דבר אף על פי שלא יהיו מכוונים דבריהם לדין גמור וזה יקרא משפט שלום ויש לזה סעד מברייתא דסוף בבא קמא רשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו נעמיד לו חמור אחר כו' ותו ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי המשאוי ואין מחשבין לפי הממון ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאים הספנים להתנות שכל מי שיאביד לו ספינה נעמוד לו ספינה אחרת כן מבואר דאם כבר עשו תנאי ביניהם מקודם רשאין שוב להסיע קיצותן ולכוף האחרים שיתנו על פי תנאי הקדום ונדון דידן מאחר שכבר הייתם מתוכחים בגביית הוצאה זו לפנינו וגזרינן ואמרנו שיבררו שלשה אנשים ויעריכו לפי שכלם וכאשר ראוי ונכון הנה חיזוק לדבריהם אלו יותר מאשר הייתם בעצמיכם מתנים בכך שלא בפנינו וכדאי' פ"ק דבבא בתרא בעובדא דהנהו תרי טבח' דעבד' ענינא דהדי הדדי כו' עד אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני והוא בח"מ בסוף סי' רל"א אבל מפני ששלחתם אלי להודיע אתכם הדין עם מי הנה ניכר מבין ריסי כתבכ' שלא הייתם מתפייסי' בגזרתינו הנזכר שתבררו ג' אנשים כו' אף כי לדעתינו גם אתם כולכ' הייתם מסכימים אז לדברינו אלא שעתה נזורו אחור מ"מ איך שיהי' צריכי' אנחנו להשיב לכם כאלו לא הייתם דנין לפנינו בשכבר אלא עכשיו הוא תחילת המעשה:

והנה נראה לפי עניות דעתי שיש לחלק בדבר לפי הענין והוא שאם לא יגיע מדת מלכות לתת כלום לאותן הזעלניר שעברו דרכם עליכ' מאחר שלא היתה זו אלא לצורך עצמם להגבות שכירתם וכן אם יגיע מדת המלכים כדי פרנסת לינה יום או יומים אם יתעכבו בעיר אבל הם שללו ובזזו מה שאינו מדת המלכות הנה יש לדמות ענין זה להא דת"ר סוף בבא קמא ומייתי לה בספ' ח"מ בס"ס רע"ב שייר' שהית' מהלכ' במדבר ועמד עלייה גייס לטורפה מחשבין לפי הממון ואין מחשבין לפי הנפשות ומדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתני הכא בברייתא דתוספת' משמע דסבר טורפה הגייס עסקינן ואף על פי שיש לפרש שעמד עליה לטורפה ונתפשרו עמו קודם שטרפה מ"מ יש להכריע דלאו הכי הוא דא"כ היה לו לבאר ולומר לטורפה כדתני בתוספת' מדלא תני לטורפה אלמא דאף בשכבר טרפה עסקינן והיינו לומר שכבר טרפו ממקצת' כולם חייבים ליתן לזה ומחשבים לפי ממונם שהרי לא באו אלא על עסקי נפשות ול"ק ע"ז ממה שכתב מהר"ם במרדכי לשם במושל שמעלל וכו' שאין אחרים חייבין ליתן כמו שהבי' הר"י קארו ז"ל בח"מ סי' קס"ג וגם מהר"ם בהג"ה לשם הביא' דמושל ודאי שאני שאותן שבורחי' אינו בסכנה מה שאין כן בגייס על שייר' אחת וכן אלו הזעלניר שבאו לתוך העיר ותפשו הבתים וכופין לתת להם מה ששואלין מעמהם דכולם עומדי' בסכנה באשר הם שם הלכך אף על פי שטרפו ממקצתם כולם חייבין ליתן לזה ומחשבי' לפי ממון אכן כ"ז אין לו מקום אלא כל מה שלקחו בדרך ביזה וגזילה שלא מדת המלכות אבל מה שלקחו מדת המלכות אין זה דומה לשיירא שעמד עליה גייס כו' דהתם גזילה היא אבל מה שלוקחים מדת המלכות אין זה גזילה וצריך לנהוג בזה על פי דת המלכות דדינא דמלכותא דינא וצריכים אתם שיתברר לכם דת המלכות מה היא בדבר זה כשהולכת גייס המלכות ועוברת ממקום למקום ועומדים בעיר ימים מספר האם חייבי' הקמרניקי ליתן לזה אם לאו גם אם יבואו במקצת בתים להגבות מהם פרנסתם ובמקצתם לא יבואו האם יתחייבו כולם ליתן להוצאה או אם אומרים בזה מזלא דההוא גברא גרים כל זה צריך שיתברר לכם בבירור גמור באמת ובתמים:

אבל מדעתי נוטה שא"א שיתברר לכם דבר זה על אמתתו גם כבר ידענו שהזעלני"ר הם בחזקה שיש בהם כל הרעות וגוזלים וחומסים שלא מדת המלכות דלא עדיפי מעבדים דנמצא גנב או קוביוסטס הגיעו כדאי' בפ' אף על פי בכתובת ולכן הטוב והישר שיתבררו ג' אנשים והם יעשו הערכה על כל איש ואיש כמה יתן גם יראו ויבינו על הנהגה שהוא בעיר בין גוים וקרוב לזה גם המה יעריכ' ע"פ הממון וע"פ הבתים לפי ראות עיניהם כל אחד יתן להוצאה זו הן מי שיש לו בית הן קאמרניק אבל מה ששאלתם אם תהיה הגבי' על פי הגלגולת זה הדבר שאין לו שחר כי הלא הדבר ידוע שהזעלני"ר לא באו אלא על עסקי ממון ולא עסקי נפשות ולכן תהיה ההערכה ע"פ הסכום וגם ע"פ הבתים והג' אנשים שיתבררו מפי הקהל יקבלו עליהם ע"ד ב"ד וע"ד הקהל שיעריכו את הקהל לשם שמים כאשר יראה נכון וראוי לפי דעתם ע"ד מה שכתבנו הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קנד

על דבר תינוק נולד ביום ב' דר"ה לאחר שקיעת החמה ובצאת הכוכבי' היה נראה להם שהיה על כל פנים חצי שעה לפני צאת הכוכבים כשנולד והורה הנעלה כההר"ר מעיקיל זצ"ל שהמילה תהיה בשמיני ללידה וחלקו עליו ונימול בעשירי לאחר יה"כ כבר מפורסם מחלוקת התנאים בס"פ ב"מ בשיעורא דבין השמשות והמסקנא העתיק ב"י דאזלינן הכא והכא לחומרא והלכך אי אתיילד ינוקא בע"ש משתשקע החמה ספק הוא עד תשלום ב"ה דר' יוסי ונימול לעשירי וכוונתו לע"ד דסבירה ליה דאזלינן לחומר' כמ"ד דלבתר תשלום ב"ה דר' יהודא חייל ב"ה דר"י אכן דברים הללו סתומים בכאן כי לא פורש מאיזה שעה מתחיל ההיא שיעורא דג' רביעי מיל וכבר נחלקו גדולים המפרשי' ר"ת והר"א ממיץ בספר יראים סוף סימן ק"ב ותו הקשו ארש"י דפרק בבא מציעא והרא"ש יישוב הקושיא אבל ר"ת לא פי' כך ולענין הלכה רוב המחברים תפסו פירושו ז"ל וכן פסק ב"י בה' שבת וכן מנהג כל ישראל דאילו לפירוש הרא"ש הוה משעה שמכירין העולם שהחמה רוצה לנטות עד צאת הכוכבים ה' מילין פחות רביעי מיל או ו' מילין פחות רביעי מיל לחד מ"ד והוא ב' שעות בקירוב ומאז היה חיוב לקבל שבת עליו מלבד התוס' שצריך להוסיף וא"כ לפ"ז צריך להקדים הרבה הכנסת שבת ואנן הא לא קא חזינא מרבוואתא קשישא הכי ואם כן לפ"ז בנ"ד אם בבירור נולד לפחות שליש שעה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים כאשר הרקיע מזהיר ולא נתקשר בעבים בודאי אין דוחין ליום העשירי וגדולה מזה שאם הי' נראה להם שהי' יום בהוצאת ראש השנה אין להם אלא מה שעינים רואות ויהא נימול לח' אף אם יארע בשבת מכ"ש בנ"ד מפורשת בהל' שבת סי' רס"א ואם ידעו החולקים שפר"ת עיקר אלא שלא ידעו לכוין והיה ספק להם פן נולד התינוק מכי עייל ב"ה דרבא אליבי' דר' יוד' בזה אין עליהם אשם דלא עדיפי מאריסי' דרבא דא"ל אתון דלא קים לכו כו' וכן זה אומר בכה וזה בכה נכון לדחותו הקטן יואל:

הזנה אוטומטית קנה

אווז שנמצא הגף שלה שבור סמוך לחבורו בגוף ואין ידוע אם קודם שחיטה או לא בש"ע סי' נ"ג פסק לטריפה והוא מתשובת מהר"י קולין שורש ל"ה ומשמע דמיירי דמקום שחבורו כגון שהוא כבוכנא באסית' קיים ואפילו הכי מטרפי' אותו משום דאם ידוע שהוא קודם שחיטה הי' טריפה כיון שאינו רוחב גודל ואעפ"י דבב"י גופי' פוסק אפילו סמוך לגוף כשר וא"כ בע"כ צ"ל דמה שפסק אחר כך בנמצא הגף שבור כו' היינו דווקא בשבשבר עצם החיצון יש בו עוקץ. מכל מקום לדידן לא נפקא לן מידי בעוקץ וא"ה טריפה ואף על פי שמהר"ם איסרליש מיקל משום ס"ס מ"מ קשה הדבר להקל נגד דברי מהרי"ק שאוסר בפירוש וגם מדברי הג"ה ש"ד סי' פ"ז בשם מהרא"י משמע שאוסר שכתב שם היכי דנשבר העצם כו' עד ואם היה בקי היה יכול להבחין כו' משמע דכל היכי דהספק תלוי בחסרון חכמה אסרינן אפילו ס"ס משום דדעת שוטים לאו כלום הוא וע"כ נראה להחמיר היכא דליכא הפסד מרובה ועוד בנ"ד נראה להטריף מטעם אחר שקודם השחיטה מעקמין הגפיי' של אווז ומניחין אותה על גבה של אווז וקרוב הדבר שמחיים נעשה וכן כתב הר"ן בריש חולין היכא דאיכא מידי למיתלי להתיר ולאיסור או דליכא מידי למיתלי בה לא לאיסור ולא להתיר תלינן לחומר' ובנ"ד איכא למתלי באיסור ואף מהר"ם איסרליש מודה בזה ועוד נראה ברור דאף מהרמ"א לא בא להקל אלא משום דיש מכשירין בנשבר סמוך לחבורו בגוף ולפיכך אין ראוי להקל מטעם ס"ס אלא באין לו עוקץ דהתם הוא דיש מכשירין אבל ביש לו עוקץ פשיטא דאין לסמוך אס"ס וכבר כתבתי דנ"ל אף באין לו עוקץ אין להקל והאו"ה יחיד נגד כל רבוות':

הזנה אוטומטית קנו

נחתך מקצת מן האם אם יש לחוש לשום טריפות:

תשובה בפרק עד כמה ובפרק אד"מ מבואר דכשרה והכי תנן התם מעשה בפרה של בית מנחם שניטל האם כו' ומשמע פשט הלשון שאין חותכין כי אם מקצת מן האם שאם היה פירושו נוטלין כל האם לא היו לו לומר שאין חותכין כו' אלא הל"ל שאין נוטלין האם שלה ועוד תנא דלישנא דחותכין דוקא קאמר והרי יש לתמוה הרבה לאיזה צורך הביאו ראיי' מתודוס הרופא הלא הלכה למשה מסיני היא דניטלה האם כשרה ומ"ה פריך ותיפוק ליה דטעה כו' ותו וכי לא ידע ר' טרפון המתניתן דניטלה האם כשירה ותו למה לא אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון עד ששמע מן חכמים שביבנה כו' ולמה לא אמר מיד הלכה חמורך טרפון לאחר שנודעה לו מתניתן ותו קשה וכי נעלם מר"ט הך סברא דקאמר תלמוד' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה כו' דהא ודאי כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת וכדאמרינן בפ"א ד"מ שסברה זו פשיט' לכל בני הישיב' ותו מאי ראי' מתודוס הרי הרשב"א בתשובה סי' צ"ח כתב שכל טריפות שמנו חכמים אפילו הן מתקיימ' הרבה טריפה:

אלא נראה דהמעשה היה שנחתך מקצת מן האם וקסבר ר"ט דנחתך גרע מניטול כמו בטחול ולהכי איצטרכי להביא ראי' מתודוס שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד וא"ה הן מתקיימת ואין לנו לחלק מסברא ולהטריף בנחתך מאחר דעינינו רואת דהן מקיימת ומה ששנה התנא מעשה כו' שניטלה האם אע"פי דהמעשה הי' שנחתך מ"מ מאחר דלפי האמת אין חילוק בין ניטלת לנחתך אם כן בכלל משנתינו הוה נמי נחתך אלא הר"ט טעה לחלק והקושי' אחרונה שהקשתי נראה דר"ט הוה ס"ל כר"מ וכך מפורש בתוספות בפ"א ד"מ בד"ה השת' נמי כו' ובזה מתיישב ג"כ ההיא דהורה בטרפחת כרבי בזפק כו' והקשו תוס' וזהו תימא דהתם חשוב ליה טועה בדבר משנה כו' ולפי דרכי אתי שפיר דמה שהתיר רבי אינו אלא בנחתך והנה ר"ט חזר בו וגם החכמים שביבנה כך הורו להיתירא ותו בההי' דהורה בטרפחת גורס התוס' גירס' אחרת דמשמע מינה להיתיר' לכן נראה מדעת המחברים והרוקח דכתב דבנימוק טריפה משום שאין לנו ראיי' מתודוס יש לנו לחוש לחומר' שהרי אפי' בנחתך הוה אזלינן לחומרא אי לאו דתודוס דנימוק אינו בכלל נטילה דמה ששנינו ניטלה האם כשירה מה ניטלה כולו מה לי מקצתו אבל הנימוק אינו בכלל ניטלה והלכך יש לחוש לחומרא ובזה מתורץ תמיהת ב"י וע"כ יש להחמיר בנימוק אפילו בהפסד מרובה דלא כמהרא"י גם בניקב נראה דדינו כנימוק דהא לגבי טחול המטריף רב עווירא בניקב גרסינן במקצת ספרים ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד אלמא דס"ל לתלמודא כאידך שינויא דרב עווירא דמחלק בין ניקב לנחתך דאף על פי דבנחתך כשירה בניקב טריפה ואף על פי דלא קי"ל הכי לגבי טחול מכל מקום באם דלא נתברר היתרא אין להתיר באיסור דאורייתא:

הזנה אוטומטית קנז

כתבת עוד מעשה בתרנגולת שבטנה צבה וכשקרעוהו לאחר שחיטה זב ממנה מים זכין הרבה ונראה לך לטרפה שמא ניקבה השלפוחית ומי השיתין היו מתמצין לבטנה דרך הנקב והבאת דעת רבינו חננאל דמטריף ושאלת מה אני בדבר זה. נראה מדבריך שלא חששת לדקדק היטב באיברי התרנגולות שהרי נגלה לעין שאין לה השלפוחית שמי רגלים יהיו נקווין לתוכה וכמדומה לי שלא נמצא כן לשום עוף בעולם ור"ח שמטריף בבהמה קמיירי ואף בבהמה גופיה לא נמצא טריפת זה בגמרא ולכך נחלקו עליו מקצת הגאונים כמו שאמר הרא"ש אלא שנראה לי לתת טעם לדברי ר"ח דמדתנן בפ' א"ט ניטלה האם כשרה ותנא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית ואיכא למידק מאי קמ"ל ולכך פי' ר"ח דאשמעינן דשלשתן אחד הם ושלא נטעה דהטרפחת שהורה בה להיתר' או השלפוחית הוא נאמר על השתן דאיהו נמי כשירה דז"א דהטרפחת והשלפוחית שאמרה בה להיתרא היא האם אבל השלפוחית שמי רגלים נקוים לתוכה טריפה בניטלה והמדומה לי מכתבך שטעית בדברי התוספות שכתבו בשם ר"ח דפסק בטרפחת דהעוף לחומרא ודמית בדמיונך שזהו השתן שהמים נקוין לתוכה ואינו כן אלא דברי ר"ח הם בשלל של ביצים שמתוכה נוצר העוף ובההוא קאמר ר"ח דטריפה אף על גב דבבהמה כשר בניטלה האם מ"מ בעוף דזוטר חיות' יש להחמיר אבל במקום שמי השתן נקווין לתוכה לא נמצא לראשונים ואחרונים שהזכירו בדבריהם מה דינו בעוף וזהו מפני שלא נמצא כן לעופות כדפרישת ואם היה מעשה כזה בא לידי הייתי בודק במעיים ובריאה שלה אם נשתנו מראיהן או נתמסמסו או שום ריעות' וכן בכל האיברי' שהנקב מטריף בהם ואם נמצא להם ריעות' הייתי מטריף זו ואם לא נראה להם ריעות' לא הייתי מחזיק טריפות ממקו' למקום ותלינהו דהנהו מים זכין באו מחמת חולי שנפל בבשר וכדרך הנפוחים שנשפך להם מים בין עור לבשר ואין לנו להוסיף על הטריפות מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה והמחמיר לעצמו קדוש יאמר לו אבל לאחרים אין להחמיר כלל:

הזנה אוטומטית קנח

כתבת בענין ההפטרה לקטן בי"ט שהקטן עצמו רצה לקרות בקרבנות היום בספר שני והמורה מיחה בזה מתוך תשובת ר"י בר ששת סי' שכ"א ואתה אמרת שאין לשנות המנהג כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ל"ה באמת הדין עמך והמורה לא יפה הורה וכדי להעמידך על העיקר ראיתי לבאר לך הענין באר היטב דע לך שמה שאנו קורין בספר שני בקרבנות היום במועדות לא מצינו לזה סמך לא במשנה ולא בתלמוד וכמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בפ' בני העיר אמתניתן דבפסחים קורין במועדות כו' והר"ן הוסיף והוכיח דבגמרא מוכח שלא היה מוציאין ספר שני לקרות בקרבנות היום אכן כולם כתבו שכמו שאנו נוהגין בזה כן נמצא בסידור רב עמרם וכתב הרא"ש ואפשר שאחר שנשלם התלמוד תקנוהו רבנן סבוראי או הגאונים וקצת יש סמך לדבר מדאמר התם אמר אברהם לפני קב"ה רבש"ע כו' אמר לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כו' כ"ז שקורין בהן כו' והנה כל מי שיש לו אזנים לשמוע ועינים לראות מאי דתנן ר"פ הקורא עומד בי"ט ה' בי"ה ו' בשבת ז' והיא מתקנת מרע"ה ותקנת עזר' כדאיתא בירושלמי הביאוהו הרי"ף והרא"ש לשם ואעפי"כ תנו רבנן הכל עולה למנין ז' ואפילו קטן כו' והיינו שהקטן עצמו קורא בתורה כמנהג התלמוד ומוציא אחרים ידי חובתן א"כ מעתה יש ללמוד במכל שכן שהקטן עצמו יכול לקרות בקרבנות היום שהרי אותה קריאה אינה בחיוב מתקנת מרע"ה ותקנת עזרא אלא תקנת הגאונים בלבד ואינו כל כך חיוב ובפרט למנהגינו שכבר קראו ה' בספר הראשון המחייבת עפ"י תקנת מרע"ה ותקנת עזרא דפשיטא שאין חשש במה שקראו קטן בספר שני והדעת נותנת שאפילו קטן שאינו יודע לקרות בטוב ואינו יודע למי מברכין יכול לקרות בקרבנות היום בשכבר השלימו המנין דמה שכתב הרמב"ם פי"ג מהל' תפילה וכן הסמ"ג בעשה סימן י' דבעינן דווקא קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין וראייתם מהירושלמי שהובא בהג"ה מיימוני היינו דווקא לענין שיהא עולה למנין שבעה שהוא בחיוב גמור אבל אם קורא בשמיני למפטיר כמו שאנו נוהגין לית לן בה ולא מידי כיון דאינו מוציא אחרים ידי חובת הקריאה וזה ברור ומנהג פשוט הוא שאין מדקדקין בקטן דמפטיר בשבת אם יודע לקרות ויודע למי מברכין אפילו כשקורא עצמו מתוך הספר ואם כן ה"ה בימים טובים לפי מה שנתבאר דקריאתינו בקרבנות היום אינו חיוב גמור להוציא אחרים ידי חובת הקריאה הלכך אפילו אינו יודע למי מברכים שפיר דמי:

ובזה נתיישבו לו דברי הרא"ש בפרק הקורא עומד שכתב תחילה מנהגינו ביום מארבע פרשיות שמוציאין ב' ספרים דאין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא אחרון אלא אומר קדיש אחר שקראו ז' בשבת והוא בי"ט בספר ראשון ואחר כך כתב מנהג אחר דהשביעי והחמישי קורא בספר שני ואחר כך קדיש והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי שכן הנהיגו רבינו אליקום ורבינו משולם ואחר כך כתב הרא"ש דמנהגם של אלו מנהג כשר הוא דאילו למנהגינו קשיא דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין דמשמע דאילו היה קטן מן המנין ל"ק ואדרבא כל שכן קשיא דקטן להוי מן המנין ושיקרא גם בחובת היום ואם נפרש דעיקר קושיותו ממה שאינן קורין בחובת היום אם כן לא ה"ל לומר דלא מסתבר דקטן כו' דאפילו בגדול נמי הוי קושי' ועוד יש לתמוה דמי גרע קטן המפטיר ואינו מן המנין אף שקרא בעצמו בחובת היום מקטן שעולה למנין ז' ועוד מאי קאמר דלא מסתבר בקטן המפטיר כו' קטן המפטיר בחובת היום מאן דכר שמיה לא נרמז לא במשנה ולא בתלמוד אבל לפי מה שכתבתי למעלה א"ש דכוונת הרא"ש היא לומר דמאחר שאנו רואין המנהג פשוט שכל קטן מפטיר בחובת היום אפילו אינו ראוי שיעלה למנין ז' וה' כמו קטן שאינו יודע למי מברכין לכך מנהג של רבינו אליקום ור' משולם מנהג כשר הוא שהרי למנהגם השביעי כבר קרא בחובת היום וקטן זה אינו אלא מכפל מה שקרא השביעי והה' ולכך שרי לקרות בעצמו אפילו אינו יודע למי מברכין. אבל למנהגינו שהשביעי קורא בספר הראשון לא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין כו' כלומר שאילו היה מן המנין בוודאי היה מקפידים לדקדק עליו שיהיה ראוי למנין דהיינו שיהיה יודע למי מברכין כו' אבל מאחר שאינו מן המנין אם כן אין מקפידין עליו וקורא גם בשאינו ראוי שיעלה למנין ז' וה' דהיינו שאינו יודע ולכך לא מסתבר שיקרא בחובת היום:

ובע"כ צריך אתה לומר דדברי הרא"ש הללו הם לקטן הקורא בעצמו בספר השני דאם בקטן העולה ומברך לבד וש"ץ קורא קאמר אם כן מאי קאמר דלא מסתבר כו' דמאי נ"מ בקטן שמברך ברכת התורה אם הש"ץ קורא בתורה ברבים ומוציא השומעים י"ח הקריאה אלא וודאי בקטן קורא קאמר ולכך כתב דלא מסתבר שיקרא בחובת היום ויוצא רבים י"ח קריאה. והיינו בקטן שאינו יודע אבל בקטן היודע למי מברכין פשיטא דלא גרע מפטיר שאינו מן המנין וקורא בחובת היום שהיא אינו אלא תקנת הגאונים כדפרישית ומבואר בתוס' פרק הקורא עומד דמנהגינו הוא מנהג רש"י ורבותיו ור"ת אלא שהר"א ור' משולם שינו מנהגם והנהיגו שאף כשמוציאין ס"ת או ג' שיקראו הראשונים הכל והמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים וטעמם כדי שלא לדקדק במפטיר אם הוא קטן שיודע לקרות. אבל לדידן אפשר לומר דלית לן בה מאחר שכבר השלימו המנין בגדולים וקריאה זו אינה אלא תקנת הגאונים כדפירש' וכמו שאנו נוהגים:

וכך העתיק הרר"י קארו ז"ל תשובת מהר"ם בסימן רפ"ב ע"ש וכך מבואר במרדכי שכתב מנהג ר"א ור' משולם ושכן נוהגין בצרפת ואחר כך כתב ואין להקשות על מנהגינו שקטן קורא במוספי' דהא קטן עולה למנין ז' וכ"ש שקורא לפ' מוספין עד כאן לשונו וכוונתו כמו שפירשתי דעיקר הטעם ששינו המנהג ר"א ור' משולם הוא משום דלא מסתבר דקטן וכו' כמו שאמר הרא"ש ולכך כתב ליישב מנהגינו דלא ק' מידי שהרי קטן עולה אפילו למנין ז' שהוא בחיוב ע"פ התלמוד כ"ש לפ' המוספין שאינה אלא תקנת הגאונים ובע"כ דלא נעלם לר"א ור' משולם הברייתא דקטן עולה למנין ז' אלא שהם שינו המנהג מפני שראו נוהגים שקטן עולה אפילו אינו יודע למי מברכין ואף על פי כן נוכל ליישב מנהגינו דאפילו הכי לא קשה מידי דכיון דקטן עולה למנין ז' היכא דיודע למי מברכין ואף על פי שהקור' הוא הקטן ובעלמא אין הקטן מוציא את הגדולים ידי חובתן וא"ה בכאן מוציא י"ח כ"ש שקורא לפרשת המוספין אפילו אינו יודע למי מברכין שהרי כבר השלימו המנין וקריאות המוספין אינו בחיוב להוציא אחרים ידי חובתן וכדפירשי':

אכן יש לתמוה על מה שהעתיק הר"י בר ששת מספר המנהג בשם ר"ת ז"ל דביום שיש שני ספרים שהמפטיר קורא במה שהוא חובה ליום אין מפטירין בו בקטן עד כאן לשונו ולא נמצא לשום מחבר שכתב כן משם ר"ת והדבר עצמו תמוה דמי גרע ממה שעולה הקטן למנין ז' וא"ל דשאני התם מאחר שיש שם גדולים הקורי'. אבל מה שהוא חובה ליום שאין קורא בספר אלא אחד צריך שיהיה גדול ולא קטן וחלוק זה דקדוק חלוש הוא ולא נמצא לא שורש וענף בסברת התלמוד דמה שנסתייע מדברי הר"ן ז"ל שכתב דדוקא קטן עולה למנין ז' אבל לא שיהיו כולם קטנים אין מזה סמך שלא יקרא קטן אחד בספר שני דאין הסופר גורם אלא הקריאה היא העיקר ודוקא כולם קטנים אין עולים למנין מפני שגנאי לציבור שיקראו כולם קטנים אבל אבל קטן אחד או ב' קורין ועולין ואפילו כל אחד בספר מיוחד ועוד כיון דבקריאה המחויבת עולה קטן למנין ז' כ"ש במוספין שאינה מחויבת כל עיקר וכמו שהארכתי בזה למעלה ושהיא דעת רוב הגאונים ועוד תנן סתמא בפרק הקורא עומד קטן קורא בתורה ומתרגם דמשמע בכל ענין וכתב כך מהר"ם בתשובה סימן ח' דרבינו שמחה פירש דמאי דקתני הכל עולין למנין ז' ואפילו קטן לאו דוקא למנין ז' דהוא הדין למנין ג' והיינו מדתנן סתמא קטן קורא בתורה ומתרגם ואם כן הכא נמי נימא בוודאי דאף כשהוא קורא בספר יחיד שפיר דמי דקטן קורא בכל ענין קאמר ונדחו גם כן דברי הריב"ש במה שכתב דמתני' זו במפטיר שקורא לכבוד התורה קאמר שהרי מהר"ם בשם רבינו שמחה פרשוהו דסתמא בכל ענין קאמר כמו שביארנו:

ע"כ כדי ליישב דברי ר"ת שהביא ספר המנהג עם היות שלא נמצא כן בשאר מחברים נראה ברור ופשוט דדווקא בסתם קטן שאינו יודע למי מברכים קאמר ולכך כתב כיון דהוא חובה ליום מתקנת הגאונים אין להפטיר בו בקטן ופסק כן מפני שהוא נוהג כמנהגינו וכמ"ש התוספות שהיא דעת רש"י ורא"ש וכבר נתבאר שיש גאונים ששינו מנהגם מפני דלא מסתבר שהקטן שאינו יודע למי מברכין יקרא במוספין בחובת היום להוציא הגדולים י"ח הקריאה ע"כ תיקן ר"ת שאין לקרות סתם קטן בספר שני לקרות בעצמו בחובת היום. אבל בקטן היודע לא עלה על דעת שום חכם שלא יקרא במוספין מאחר שעולה אף למנין ז' וכל שכן לקרבנות היום שאינה אלא תקנת הגאונים כדפרישת וכבר כתבתי דמנהגינו הוא אפילו בקטן שאינו יודע לקרות וכו' ויש לו טעם אחר שכבר השלימו המנין וגם הקריאה עצמה אינה בחיוב אלא מתקנת הגאונים אין לחוש לה ואע"פי דבוודאי לכתחילה אין מן הראוי שיקרא קטן בעצמו בקרבנות היום למנהגינו אם אינו יודע למי מברכים מ"מ אין לשנות המנהג שאנו רואין שהיום נוהגין כן מקודם:

גם בתשובת מהרי"ל כתב כן בסי' קס"ז וז"ל ומה שקורא הקטן פ' המוספין רבותינו התירו הואיל והכל עולין למנין ז' אפילו קטן וקצת לבי מגומגם על פרשת זכור עכ"ל והיינו בקטן שאינו יודע למי מברכין וכתב שרבותיו התירו והיינו מה שכתב המרדכי ע"פ שפרשתי כוונתו שאמר וכ"ש שקורא לפ' המוספין דר"ל אפילו אינו יודע למי מברכין ולכך כתב שלבו מגמגם בדבר על פ' זכור דהא ודאי כיון דאורייתא הוא אין קטן מוציא אחרים י"ח בקריאתו מאחר שאינו יודע כו' אבל אם היה יודע לא גרע מקטן העולה למנין ז' דהיא נמי דאורייתא מוידבר משה את מועדי ה' דלמדנו מינה הקריעה במועדות שתיקן מרע"ה ולכך המורה שכתבת לשנות המנהג ידו על התחתונה בפרט שיש בזה כבוד לתורה שקונים המצוה בדמים יקרים וכבר האריך בכיוצא בזה הגאון מהר"י קול"ם בתשובתו לענין חתן בראשית וכבר כתבתי דכל משא ומתן בדין זה אינו אלא בקטן שקורא לעצמו לא בש"ץ שקורא לפניו ואין צורך באריכות לבאר זה דמבואר הוא מעצמו והמפרש בהיפוך הוא טועה גמור הנה הארכתי לך בדין זה לעוררך כמה יצטרך המעיין להיות מתון בדין להורות כראוי עפ"י שורש התלמוד ופסקי הגאונים לא ע"פ היסח הדעת במציאה שמצא כך בקוב"ץ או בתשובה ולהורות אחריה בפרט לבטל ולשנות המנהג ומעיד אני עלי שאדוני אבי ומורי קנה לי ההפטרה בדמים יקרי' במועד אחרון של פסח בהיותי קטן וקראתי בעצמי בספר מוספין בבית הכנסת של הגאון מהר"ש לורי' וכמדומ' לי שהרב ז"ל היה אז בב"ה ולא מיחה בדבר כתב זה כתבתי תכף הגיע כתבך אלא שלא הייתי יכול להגיע לידך עד עתה והיה זה שלום מא"ה וממני אהובך ש"ב הקטן יואל בלא"א כמהר"ר שמואל זכר לברכה חתום יום ד' י"ח אלול: