שיחה:בבלי/ברכות/ו/ב
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
ריצה לבית הכנסת ולפרקא בשבת
בגמרא מובאות שתי מימרות, אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר "נרדפה לדעת את ה'". אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר ריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" וגו' אנא נמי רהיטנא.
ויש להבין מפני מה הזכירו בדבריהם שני מקורות שונים "נרדפה לדעת את ה'" ו"אחרי ה' ילכו כאריה ישאג", וכן יש להבין מה נשתנה לר' זירא שתחילה היה סבור שאסור לרוץ בשבת משום "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוך בחול" ועתה התיר בגלל "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג".
ושמעתי בזה ביאור נפלא, שהדין לרוץ לבית הכנסת אין בכוחו להתיר ריצה בשבת שהרי סוף סוף פסיעה גסה היא ואסורה בשבת, ולכך היה סבור ר' זירא דמחליין רבנן שבתא. אך הפסוק "אחרי ה' ילכו' כאריה ישאג" פירושו שריצה שמטרתה היא עבודת ה' הרי היא חשובה הליכה, וכדרך שהליכת אדם כשאריה ישאג היא באופן של ריצה. ולכן אין בכך סתירה לאיסור ריצה ופסיעה גסה בשבת, שהרי אין הוא רץ אלא הולך כדרך שהולכים לעבודת ה'.
אמנם יעויין בשולחן ערוך (או"ח סימן צ סי"ב) שם מובאים ב' דינים אלו בחדא מחתא: מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, ויל"ד בזה. מצולות ים (שיחה) 23:43, 2 בינואר 2020 (UTC)
הערות בדף
- בגמ' מי בכם וגו' שומע בקול "עבדו" וגו', פי' שומע בקול עבדיו הנביאים (רש"י).
- בגמ' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו וכו'. יל"ע היכא חזינן בהך קרא נפק"מ בין דבר מצוה לדבר הרשות, ואולי יליף לה מלישנא ד"הלך חשכים" והיינו דהלך להתעסק בעניני עוה"ז הדומה לחושך.
- בגמ' אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ואף דאיתא לעיל דגבי עשרה שכינה קדמא ואתיא, אולי אפש"ל דהכא כביכול הקב"ה המתין להם במקום שרגילין לבא ולבסוף לא באו ולזה כועס. ועי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' נ') וז"ל
- "שאלה: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס. תימה דהא אמרינן עשרה קדמה שכינה ואתיא. תשובה: אין משיבין מן ההגדה. ועוד פירוש קדמה לא שתקדם לביאתן אלא שבא עמהם מיד כשהן באין ואינו ממתין עד שיבאו העשרה וישבו וכענין שאמרו בשלשה תלתא עד דיתבי, ויש קדימה בכיוצא בזה וכו', ולישנא דקרא הוא (תהלים כ"א) כי תקדמנו ברכות טוב, מהר יקדמונו רחמיך (תהלים ע"ט) שפירושן יקדמנו להיות עמנו תמיד לא יתפרדו ממנו", עכ"ל, וצוין בגליון הש"ז. וע"ע פנים יפות (ויקרא כ"ה מ"ו) וז"ל: "נראה הא דכתיב ואין איש היינו היכא דהוי תשעה בבה"כ דאמרינן בברכות בעשרה דמקדמי שכינתא ואתיא דהיינו כשיש תשעה בבהכ"נ השכינה באה לבהכ"נ וכשהעשירי משתהה לבוא מיד הוא כועס, והיינו דכתיב ואין איש לשון יחיד משום דהוא האיש העשירי, וכך כתב המהרש"א בחידושי אגדות וז"ל ולא מצא יו"ד כ"א תשעה כועס הקדוש ברוך הוא וכו' ואין איש א' פירוש שהיה משלים להעשרה", עכ"ל. וע"ע מאי דציינו במהדו' המבוארות.
- בגמ' אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו וכו'. יל"ע מאי שייכות ענוה לקביעות מקום לתפילתו, וביאר מרן הגריש"א בדרך צחות דאדם מחמת גאוותו רגיל מידי פעם להחליף בית כנסת מחמת דנפגע שלא כבדוהו כראוי לו [בקבלת עליות וכו'] משא"כ עניו נותר באותו ביהכנ"ס שנים רבות בקביעות. וע"ע בן יהוידע וצוין במהדו' מתיבת'.
- בגמ' היוצא מביהכנ"ס אל יפסיע וכו' אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט וכו'. צ"ב מאי מחדש לן אביי, הלא ר' חלבו הדגיש דהאיסור הוא ביציאה מביהכנ"ס, (דבזה מראה עצמו כבורח מביהכנ"ס, עי' רש"י), וא"כ מאי חידש אביי "לא אמרן אלא למיפק" וכו'. ואולי אפש"ל דאף דזה פשוט דהאיסור לרוץ הוא רק ביציאה, אעפ"כ אמרו אביי משום סיפא דדבריו, דלמיעל "מצוה למירהט" ולא רק רשות למירהט, וזה עיקר חידושו דאביי. ועוד אפש"ל דחידושו דאביי הוא דלא תימא דכמו שאסור לרוץ ביציאתו כך אסור לרוץ בכניסתו משום דאין זה כבוד לרוץ ליד בית המלך, קמ"ל אביי דשרי. [ועי' משנ"ב סי' צ' ס"ק מ"א דאכן בתוך הביהכנ"ס עצמו אסור לרוץ אלא ילך באימה]. וע"ע מהרש"א דביאר באופן אחר כוונת אביי דהכי קאמר לא שנו שכשיוצא אסור לרוץ, אלא "למיפק" שבדעתו לצאת לגמרי למקום חולין, "אבל למיעל" שיוצא מביהכנ"ס כדי למיעל לביהמ"ד מצוה לרוץ. [ואולי לשון למיעל היינו שעולה מדרגת ביהכנ"ס לדרגת ביהמ"ד שקדושתו גדולה מביהכנ"ס], וכן פסק המשנ"ב (סי' צ' ס"ק מ"ג בשם המג"א) דמצוה לרוץ מביהכנ"ס לביהמ"ד כדי ללמוד תורה, עיי"ש במג"א ס"ק כ"ו ובמחצית השקל שם. וע"ע מאי דציין בספר פותח שער לדברי הגר"א והפנ"י ומעדני יו"ט אות ר'.
- בגמ' אגרא דפרקא רהטא. עי' רש"י, וז"ל
- עיקר קיבול שכר הבריות וכו' היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד, עכ"ל. וצ"ע וכי אם אחד לומד ואח"כ הוא שוכח האם אינו מקבל כלל שכר על הלימוד ח"ו, הלא הוא למעשה למד ושמע דברי תורה ומדוע אינו ראוי לקבל שכר. ואולי צ"ל שלכן הדגיש רש"י בתחילת דבריו וכתב, "עיקר קיבול שכר" וכו', והיינו דאף שוודאי שמקבלים שכר גם על עצם הלימוד, בכ"ז כיון שלא שמע ולמד כראוי וזה לא נקלט היטב בקרבו ואינו יכול אח"כ לחזור על מה ששמע, לכן עיקר השכר הוא על הריצה וזה שכר יותר גדול מאשר על השמיעה. [אך אכתי צ"ע מסוף דברי רש"י דמשמע שאין מקבלין כלל שכר על הלימוד]. ועוד אפש"ל דבאמת אם בשעת שמיעת השיעור הוא שמע והבין ורק אח"כ שכח אז יקבל שכר הגון כראוי לו, והכא איירי שכבר בשעת השמיעה לא הבין השיעור ואינה נקלטת "כמים בקרבו" [וכדאיתא בלשון רש"י שהרי רובם אינם "מבינים" וכו'] וה"סימן" לכך הוא שאח"כ אינו יכול לחזור על מה ששמע והרי"ז סימן וראיה שלא הבין ולא קלט מה ששמע, ולכן אינו ראוי לקבל שכר דכיוון דלא הבין כלל הרי"ז כאילו לא שמע. ובפרט דבתורה שבעל פה כבר כתב המג"א דאף בלומד בפיו אם אינו מבין אינו נקרא לימוד (מג"א סי' נ' סק"ב), וכ"ש אם רק שומע ולא מוציא בפיו דודאי עיקר השכר הוא על ההליכה ללמוד ולא על הלימוד כיוון שאינו מבין, ודו"ק. [אך עי' בשו"ע הרב הל' ת"ת שכתב, דאעפ"כ יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין - ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז ולא השיגה מקוצר דעתו, עכ"ל]. וע"ע בספר מעשה איש (ח"א עמ' פב) מה שציין בענין זה, למג"א סי' מ"ז ס"ק א', ולשל"ה (ח"א מס' שבועות ד"ה לא תחמוד ובבית אחרון שבראש ח"א), ולדברי המסילת ישרים בסוף ספרו דרך עץ החיים ולחיד"א בספר מראית העין (ע"ז י"ט ע"א) ולחידושי הגר"מ זמבא סי' נא, ועיי"ש עוד דברי מרן החזו"א בזה.
- בגמ' אגרא דשמעתתא סברא, עי' רש"י, והיינו שלא די בעצם הלימוד וקריאת הדברים אלא עיקר השכר הוא על הבנת הסברא שבדבר, ועי' מה שכתבנו לעיל בשם המג"א דבתורה שבע"פ אם לומד ואינו מבין אינו נקרא לימוד.
- בגמ' אגרא דתעניתא צדקתא. אפשר לבאר דעצם הצום הוא מרגיש מחויב ואף אינו יכול לפרוש מהציבור ולאכול, וממילא אינו כל כך לשם שמים, משא"כ נתינת הצדקה הוי נדבת לבו ואינו חייב בדבר והוי טפי לשם שמים ולכן עיקר שכרו הוא עבור זה. ובפרט אי נימא דמצוות שבין אדם לחבירו אף כשנעשים שלא לשם שמים חשיבי טובא כיון דסוף סוף העני נשכר ניחא טפי. וע"ע לקמן ריש ל"ב בגמ' ומהרש"א ומה שכתבנו שם.
- ברש"י ד"ה אגרא דפרקא - עיקר קיבול שכר הבריות וכו', עי' לעיל בגמרא דדייקנו מדברי רש"י דודאי מקבלים שכר גם על שמיעת הדרשה אלא עיקר השכר הוא על המרוצה, אמנם אינו מוכרח דייתכן דבאמת אם אין מבינים הדרשה לא מקבלים כלל שכר על הדרשה, וכמו שרש"י ממשיך "שהרי רובם אינם מבינים וכו’ שיקבלו שכר לימוד" ומשמע שכלל לא מקבלים שכר לימוד ח"ו, ומה שרש"י כתב עיקר קיבול שכר וכו' היינו על כלל הציבור, שיש מיעוט שכן מקבלים שכר לימוד אבל אצל עיקר הלומדים [דהיינו שרוב השכר של כלל הציבור] הוא על המרוצה, שרובם אין מקבלים שכר לימוד כלל ורק מיעוטם שמבינים מקבלים שכר לימוד, ויל"ע. וע"ע בהקדמת ספר "אשר לשלמה - מועד" מה שכתב בזה, ומש"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקל"ט בשם רבינו החפץ חיים זיע"א. אמנם לכאורה בהמשך הגמ' "אגרא דתעניתא צדקתא" לא מסתבר שכלל לא מקבלים שכר על הצום, אלא מסתבר שוודאי מקבלים שכר על הצום אלא שעיקר ריבוי השכר הוא על הצדקה שזה גדול מהצום, ויל"ע, [ועי' מהרש"א דף לב ע"ב ד"ה מ"ט זה בגופו וכו' מה שכתב על ענין שכר הצום והצדקה].
- בגמ' כל המתפלל אחורי ביהכנ"ס נקרא רשע וכו', ועי' רש"י שכתב, וז"ל
- כל פתחי ביהכנ"ס היו במזרח וכו' פניהם למערב ואחוריהם למזרח, והמתפלל אחורי ביהכנ"ס ואינו מחזיר פניו לביהכנ"ס, נראה ככופר וכו', עכ"ל, הנה היה אפשר לפרש כוונת רש"י [וכן פי' המהרש"א], דהיינו: שאדם זה עומד בצד מזרח [שבו הפתח] ומסובב פניו לצד מזרח ומתפלל, וממילא פניו עומדים לצד ההפוך מאשר הצד שאיליו פני הציבור, וע"כ מיחשיב ככופר. אמנם עי' (בעמוד א') תוס' ד"ה אחורי ביהכנ"ס וכו', דפירשו דעת רש"י באופן אחר: שהוא עומד בצד מערב ומתפלל לצד מערב, כמו שכולם מתפללים לצד מערב [באותם בתי כנסיות], ואעפ"כ כיוון שאחוריו לצד ביהכנ"ס מיחשיב ככופר, ע"ש, ועי' שו"ע סי' צ', שהביא ב' הדעות, וסיים שראוי להחמיר כב' הדעות.
- בגמ' לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה וכו'. אף דבשאר תפילות נמי מצינו גודל מעלתם כדלקמן בסמוך, אעפ"כ קסבר ר' חלבו דרק במנחה מצינו להדיא בקרא דאכן נענו מן השמים כדחזינן דירדה אש ואכלה פרו של אליהו.
- בגמ' כל שיודע בחבירו שרגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום וכו', לכאורה משמע דרק במי שיודע בו שהוא רגיל ליתן לו שלום, צריך להקדים לו שלום משא"כ באינו רגיל א"צ ליתן לו שלום, ועי' במהרש"א דאפי' איסורא נמי איכא, דאם אינו רגיל ליתן לו שלום אין להקדימו ולומר לו שלום, שמא חבירו לא יחזיר לו שלום ויעבור על גזילת העני, ונמצא שבזה שהקדים לו שלום הכשילו בעבירה, עכ"ד, וצ"ע דאיתא באבות (פ"ד משנה כ'), רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, ומשמע דלכל אדם צריך להקדים שלום, ודוחק לומר דאיירי דוקא ברגיל ליתן לו שלום, (אמנם העירוני דהלשון "מקדים" משמע שחבירו רגיל ליתן לו שלום והוא מקדימו, ואינו מוכרח), ועוד צ"ע מדוע שנחשוד שהשני לא ישיב לו שלום, וצ"ע.