שיחה:בבלי/ברכות/ה/ב

הוספת נושא
שיחות פעילות

הא בצנעא הא בפרהסיאעריכה

עיין מה שפירש עפ"ז רבי יעקב מאיר מוציק (בית אהרן וישראל, תשרי תשפ"ב) בביאור המדרש (פכ"ב) וישם ה' לקין אות (בראשית ד טו), צרעת פרחה במצחו.

דין גרמא דעשיראה בירעריכה

ופירשו דהיה מראה עצם בנו, וצ"ב איך שרי לעשות כן, ולא קברו. בן עזאי (שיחה) 10:55, 14 ביולי 2020 (UTC)

בן עזאי, ראה מראי מקומות על דף זה שהאריכו בענין זה המפרשים. מי אדיר (שיחה) 11:36, 14 ביולי 2020 (UTC)

הערות שונותעריכה

בגמ' חסד זו גמילות חסדים שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים.

צ"ב מאי הו"א דחסד אינו גמילות חסדים, ומאי חזינן בהאי קרא "רודף צדקה וחסד" דחסד היינו גמילות חסדים, וצ"ע.

בגמ' מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו.

לכאורה משמע מהכא כדברי רש"י לעיל (ה' ע"א ד"ה יסורין), דיסורין של אהבה אינם עבור כפרת עוונות, אלא הקב"ה מייסרו בלא שום עוון כדי להרבות שכרו בעוה"ב, [אך כבר כתבנו שם דצ"ע ע"ז מדברי רש"י לקמן ד"ה דהוו להו בנים, דכתב, דיסורין של אהבה מכפר על עוונותיו, ומדברי הגמ' לעיל (ע"א) דמשמע דיסורין של אהבה הוו כמו מלח וממרקין עוונותיו של אדם, עיי"ש],אמנם מאידך לפי האיבעית אימא בסוגיין, דנגעים כן הוו יסורים של אהבה והיינו דכתיב בברייתא דהוו מזבח כפרה, משמע דיסורין של אהבה כן אתו לכפרת עוונות, וצ"ע בכל זה.

בגמ' הא קא גניב ליה כוליה וכו' בתר גנבא גנוב וטעמא טעים.

צ"ב דאם האריס אכן גניב ליה כוליה, א"כ ודאי פטור מלשלם לו ומה השייכות לגונב מן הגנב, וצ"ע, ועי' מהרש"א וספר בניהו (בן יהוידע). וע"ע מרדכי ב"ק סי' ל' שהקשה אסוגיין, וז"ל: והקשה ה"ר קלונימוס, הלא מן הדין לקח [רב הונא] דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה, וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה וכו', אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו האריס וכו', עכ"ל המרדכי. [וציינו הר"א גוטמאכער זללה"ה מגרידיץ בהגהותיו לסוגיין]. ולכאורה נראה לומר, דאם לא הוי אריס אלא סתם פועל, והיה מוטל על רב הונא "לשלם" לו ממון, אכן היה פטור מלשלם, כיון דברי לו דהפועל כבר קיבל שכרו ע"י גניבותיו, אך כאן לא היה סתם תשלום, אלא הוו כעין שותפין יחדיו דאריס מתחלק עם הכל, וממילא הוי כשותף, וע"כ כשרב הונא מנע ממנו זמורות הרי הוא כלוקח זמורות האריס, והרי"ז נכנס לנדון "עביד דינא לנפשיה" דנאמר רק על אותו דבר הנגנב ממש ולא על דברים אחרים כזמורות אחרים, ואכתי צ"ע בדבר. וע"ע אבן ישראל חו"מ ומאי דציין בספר פותח שער לב"י חו"מ סי' ד' וסי' שס"ט ולראבי"ה אות ח' ושפ"א ואמת ליעקב הנדפס בחידושי הגר"א.

בגמ' אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל.

עי' תוס' וז"ל: "שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר - אבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק, אבל מטה נראה שאין זה קבוע", עכ"ל התוס'. וצ"ב מדוע מטה אינה דבר קבוע. ועי' משנ"ב (סי' צ' ס"ק ס"ה) דאכן מטות שלנו העשויות לשכיבה ואין דרך לטלטלן ממקום למקום נקראות דבר קבוע ואינם חוצצות, ויש חולקין וטוב להחמיר בדאפשר, עכ"ל, והיינו דמיטות בזמן חז"ל לא היו לצורך שינה בלבד אלא אף היו מסיבין עליהן בשעת האכילה וממילא הזיזום ממקומם כפי הצורך, משא"כ מטות שלנו שעשויות רק לשכיבה מקרי דבר קבוע ואינם חוצצות. אמנם בסיום הביא המשנ"ב דיש חולקין אף במיטות שלנו וטוב להחמיר, עיי"ש, וחזינן מהא דלא כל דבר שאין מזיזין אותו מיקרי דבר קבוע לכו"ע, [ורק ארון ותיבה המובא שם בשו"ע חשיב דבר קבוע לכו"ע ואינו חציצה], וצ"ב הגדרת הדבר לפי המחמירין אף במיטות דזמנינו, מהו הגדרת דבר קבוע. ודוחק לומר דבעינן קבוע במסמרות. ועי' ב"ח (שם סקי"ד) וז"ל: "דנראה שאין זה קבוע דכיון שלפעמים משנין מקום המטה ממקום זה למקום אחר, ולא דמי לארון ותיבה שהוא קבוע במקום אחד לעולם, דאע"פ דמוציאין התיבה לרחוב העיר בתעניות מכל מקום חוזרין ומכניסין אותה ומעמידין אותה במקומה הראשון והוי ליה קבע, כן נראה לי פשוט וכו'. והכי נקטינן דמטה דידן נמי הוה הפסק", עכ"ל הב"ח. והיינו שיטת המחמירין דהובא במשנ"ב הנ"ל. וחזינן מדבריו דסברת המחמירין דרק דבר שהוא קבוע במקום אחד "לעולם", ואף אם מזיזין אותו חוזרין ומכניסין אותו ומעמידין אותו במקומו הראשון, מקרי קבוע, משא"כ מיטות [אף העשויות לשינה גרידא] דפעמים מזיזין ומשנין ממקום למקום. ויש להעיר דעפי"ז מסתבר דבאופן דהמיטות תמיד במקום קבוע ומיוחד, ואף כשמזיזין אותן לנקות הריצפה וכדו' מיד מחזירין המיטות "למקומם", ייחשבו המיטות כדבר קבוע לכו"ע, [אף להב"ח והמחמירין], ולא חשיב הפסק בתפילה בינו לבין הקיר. ורק מיטות אשר פעמים משנין אותן ממקום למקום חשיב דבר שאינו קבוע להמחמירין והוי הפסק, ודו"ק. אמנם יש להדגיש דאיתא במשנ"ב דכל הך דינא דלא יתפלל כשדבר חוצץ בינו לבין הקיר, אינו אלא למצוה מן המובחר אבל לית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום, ולכן אם אי אפשר בקלות להתפלל בענין אחר כגון לפעמים שמתפללין בעשרה באיזה חדר ואי אפשר לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל אל יעכב התפילה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל, ומכל מקום יעצים עיניו או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ כדי שלא יבוא לידי ביטול כונה ע"י דבר החוצץ שלפניו. עוד הביא שם המשנ"ב בשם הט"ז דכל דבר שהוא צורך תפלה אפילו הוא גדול הרבה אינו חשוב הפסק כגון השולחן שבבית שמניחין עליו הסידור, ולכן נהגו בבית הכנסת שיש לפני כל אחד שולחן קטן [שקורין שטענדער] שמניחין עליו הסידורים אף על פי שגבוה עשרה ורוחב ארבעה, עיי"ש. ויל"ע כאשר בינו לבין הקיר יש הרבה שולחנות [סטנדרים] אשר כרגע עומדים ללא שימוש דלכאורה חשיב חציצה בינו לבין הקיר, [ונפק"מ לגבי מצוה מן המובחר, וכנ"ל], ורק סטנדר שלפניו אשר מניח עליו הסידור חשיב צורך תפילה, וצ"ע בזה.

בגמ' ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' שנאמר וצפונך תמלא בטנם וכו'.

עי' רש"י, וז"ל: ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, עכ"ל, הנה רש"י לא פירש האם ראשה לצפון או ראשה לדרום, ולכאורה נראה דעיקר החשיבות הוא בצפון דהפסוק נקט "צפונך", ועל כן מסתבר דראשו בעי להיות בצפון, וכן פסק במשנ"ב סי' ג' ס"ק יא ומקורו טהור מהדברי חמודות [על הרא"ש בפירקין, סי' ז' ס"ק יח, ובמעדני יו"ט אות ו' עיי"ש], אמנם בדברי שאר פוסקים לא מצינו נפק"מ האם ראשו בצפון או בדרום, ויל"ע, [וכל הנ"ל לפי דעת רש"י וכן הכרעת הגר"א ונוטה לזה הכרעת המשנ"ב, אמנם יש מהפוסקים שחלקו ע"ז וקסברי דראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב, עי' משנ"ב וערוה"ש סי' ז'].

בגמ' שנים שנכנסו להתפלל וכו' ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו וכו'.

ריהטת לשון הגמ' "שנכנסו להתפלל" משמע שנכנסו יחדיו, משא"כ אם אחד נכנס מאוחר מחבירו אין הראשון צריך להמתין לו וכ"כ המשנ"ב [סי' צ' ס"ק מח]: שאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו אין חייב להמתין לו וכו', מיהו מידת חסידות הוא להמתין אף בכה"ג עכ"ל, ועי' תוס' [ו' ע"א ד"ה המתפלל] שהר"י היה ממתין אף לאדם שהיה בא מאוחר לביהכנ"ס, ונאה להחמיר אף לנו, עיי"ש, והיינו שהר"י החמיר ע"ע ב' חומרות, א) שאפי' שהביהכנ"ס בעיר ולא בשדה בכ"ז המתין, ב) שאפי' שהמתפלל בא מאוחר בכ"ז המתין לו, וע"ז סיים התוס' דנאה להחמיר אף לנו, ועי' לקמן.

בגמ' (הנ"ל) שנים שנכנסו להתפלל וכו' ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו וכו'.

עי' תוס' ריש ו' ע"א וז"ל: "המתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו וכו' - פירש רבינו תם דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר"י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו", עכ"ל. והיינו דדעת רבינו תם דזה דוקא בזמנם שהיו בשדה ואיכא פחד להוותר לבדו ולכן איכא תביעה על היוצא ומשאיר חבירו בתפילתו לבדו, ואילו הר"י סבר לכאורה דזה אף בזמנינו דסוף סוף ודאי איכא ביטול כוונה להוותר לבד בביהכנ"ס, ולזה סיימו התוס' דנאה להחמיר אף לנו. והא דהדגישו התוס' דהר"י היה מעיין בספר עד שיגמור האחרון תפילתו שמעתי מהרה"ג ר' הלל פאליי שליט"א דאפש"ל דזה כדי שהמתפלל לא יטרד בתפילתו מחמת הא גופא שהר"י מטריח עצמו להתעכב עד שיגמור תפילתו, ולזה הוסיפו התוס' דהר"י היה מעיין בספר ועי"ז אותו מאחר המאריך בתפילתו יחשוב שהר"י מתעכב מחמת עיונו בספר ולא מחמת המתנתו לסיום תפילת המאחר. והנה יל"ע כאשר שנים נותרו אחרונים מאוחר בלילה ללמוד בביהמ"ד כל אחד בפני עצמו, וכאשר האחד יוצא האם איכא נמי הך קפידא, ולכאורה כיון דהשני יכול גם ללכת אם רוצה אינו דומה לתפילה דאינו יכול לעזוב באמצע תפילתו וחמיר טפי, ועצם גרימת כעין ביטול תורה שעי"ז שהראשון הולך ילך גם השני לכאורה אינו סיבה לחייב הראשון להוותר במקומו אם מחמת סדר יומו עליו לילך עתה, ואדרבא שכרו מרובה שנותר עד עתה ועי"ז נותר אף האחר, ורחמנא לבא בעי, ויל"ע.

בגמ' (הנ"ל) שנים שנכנסו להתפלל וכו' ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו וכו'.

עי' תוס' דנידון זה הוי בלילה, וע"ע בדברי הרי"ף ותלמידי רבינו יונה, וכדציין בספר פותח שער. פניני משה (שיחה) 08:39, 4 במרץ 2021 (IST)

חזרה לדף "בבלי/ברכות/ה/ב".