שולחן ערוך/אבן העזר/ע

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־20:45, 18 בינואר 2021 מאת נועם (שיחה | תרומות) (חלוקה לקטעים, ופיסוק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
בית שמואל
חלקת מחוקק
פתחי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז




לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


שולחן ערוךTriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png ע

סימן ע
דין חיוב מזונות אשתו ובניו ואם חייב להשכיר עצמו ובו י"ב סעיפים


א כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה, ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן אם אין כולם רגילים בגדולות אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה (טור).


ב בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. (ויש חולקים וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש ובית יוסף ובשם רוב הפוסקים) וכן נראה לי.


ג וכמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, (ואם היה מניקה נותנים לה יין) (טור), ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה. (ונותנין לה עץ לבשל מאכלה) (הר"ן פרק אע"פ). במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו. (צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של בעל (טור.

ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא.

הגה. ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם), ויש אומרים שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו (ר"י בשם רבינו תם). מי שאין לו מזונות אלא חד יומא חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה (טור בשם הרמ"ה), ויש אומרים עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו (טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת), היה לו קרקעות הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקו' או מגוף הקרקעות או צריך למוכרן (רשב"א סימן תת"ץ).


ד הנושא אשה ואחר כך נשתטית חייב לזונה ולרפאה (עיין לקמן סימן קי"ט סעיף ו' שכתב להיפך).


ה מי שהלך למדינת הים, ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות. שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן.

הגה. אבל אם שתקה יותר ותבעה אחר כך אין פוסקין לה למפרע רק מיום התביעה אפילו החמיצו הבית דין את הדין (הר"ן פרק שני דייני גזירות), ויש אומרים דאם נפרד ממנה בקטטה ורוצה לעגנה פוסקין לה לאלתר דודאי הניח ביתו ריקן (מרדכי ריש דייני גזירות).

מכאן ואילך אפילו אין כתובתה בידה פוסקים לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט. ואם היו לו נכסים, בית דין ירדים לנכסיו, ומוכרים למזונותיה, אפילו לא שמעו בו שמת. ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצא שעשתה הרי אלו שלה. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם.


ו מי שנשתטה או נתחרש, פוסקין לאשתו תכשיט, (ומפרנסין את אשתו מנכסיו).


ז מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחד או השאילום לו, מוציאים מיד הנפקד למזונות אשתו.

הגה. אפילו צוה הבעל שלא יתן (כן כתב ר"י בתשובה הובאה במרדכי פרק דייני גזירות). ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין חייב לשלם לה (שם במרדכי). כשמוציאין מן הנפקד אין מוציאין רק לששה חדשים אפילו אם ירצה הנפקד אין מעכבין ממונו של בעל יותר ואין מוציאין מנכסים שהם ביד אחרים כל זמן שיש כאן בני חורין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).

אבל מיד השואל אין מוציאין עד שיגיע סוף זמן שאלתו.


ח הלך בעלה, ולותה ואכלה, חייב לשלם.

הגה. המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן תובע לבעל (הר"ן פרק שני דייני גזירות). מיהו אם מחל האשה לבעלה אין למלוה כלום (מרדכי פרק יש נוחלין). פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה אם מת הבעל אין לו עליה כלום אבל אם אמרו סתם להלוות לה אם מת הבעל או אין לו לשלם ונפל לה ירושה ממקום אחר צריכה היא לשלם כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הבית יוסף).

עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו.

הגה. ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה, מיהו אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו מנכין לו מחובו (כל זה בהגהות מרדכי דכתובות). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו אפילו הכי א"צ לשלם לו רק מזונות שלו ולא של בתו (ת"ה סימן שי"ז). לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דייני גזירות).


ט הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, אין לה מזונות.


י הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בית דין ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות, הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה ולא מכרה אלא (לותה או) שהתה עד שבא הוא ואמר הנחתי לך מזונות והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה (אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד) (הר"ן ריש אלמנה ניזונית).

ואם מכרה מטלטלין ואמרה למזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת היסת שלא הניח.

הגה. טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לותה בלא בית דין והיתה בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים אע"פ שאינן מספיקין לדברים קטנים טענתו טענה, אבל אם פסקו לה בית דין צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (הכל בטור).


יא הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה, אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום, ואם עשתה והותירה הכל שלה.


יב האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר.

הגה. והוא הדין היתה לה קטטה עם בעלה ולא מהדר לה עמו והמניעה ממנו ולותה למזונות צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם דאין איש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק שני דייני גזירות וכן כתב הבית יוסף בשם הריטב"א). ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה, ואם משום מלאכת הבית אם היתה חולה פשיטא דחייב דחולה לאו בת מלאכה היא, ואם אינה חולה מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא (כל זה בבית יוסף סימן ע"ו בשם תשובת הרשב"א). ובמקום שחייב לה מזונות, אף על פי שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם והוא בעיר ולא תבעתו בדין ולותה, חייב לשלם, דלאו כל כמיניה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה (תשובת הרשב"א סימן תצ"ב).




שולי הגליון


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף