שולחן ערוך/אבן העזר/עא
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
א חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו ואם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן במה דברים אמורים כשאינו אמיד אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו:
הגה ודווקא לענין מזונות הבנות אבל לא כופין להשיא בנותיו ואף על פי שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה מכל מקום לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן: (הגהות מרדכי דקידושין וכן כתב תא"ו נתיב כ"ב)
ב מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש אבל מבני שש ומעלה אין זנין אותם מנכסיו:
הגה וי"א היינו דווקא שלא התחיל לזונן אחר שש אבל התחיל לזונן ניזונין מנכסיו דודאי ניחא ליה בהכי (מרדכי פ' נערה בשם ר"י) ויש אומרים אם אמוד זנין אותן בכל ענין משום צדקה: (כך משמע בטור)
ג מי שנשתטה מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפילו הן יתירין על שש עד שיגדלו: ד הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו: