שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קנח
|
< הקודם · הבא > |
סימן קנח
לכבוד ידידי הרב רבי יחיאל יואל נ"י בק"ק אויבערזיצק.
מ"ש מעכ"ת להכריח השאילתות, דבעוד שלא נגמר צורת הולד לא אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מהא דאמר בבבא קמא לחוש חוששת מראשון, והרי רבא ס"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, א"כ בלא"ה בראשון טמאה.
נ"ל דאין ראיה די"ל בפשוטו דנ"מ אם ראתה דם ו' ימים מקודם וביום הז' יצאה מקצת שליא, דאם לא היתה חוששת ללידה היתה טובלת בערב וטהורה, אבל משום לידה אסורה, אף דבימי רבא כבר נתפשט חומרא דא"ז, דבנות ישראל החמירו על עצמם דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים, מ"מ הא חזינן בנדה אדברי רבא וכו', א"ל אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא, הרי דרבא נקט ג"כ מה שהיה לדינא בלא מנהגא, אם כן יש לומר כנ"ל, דלחש חוששת מהראשון מדינא.
ובתוס' ישנים בכריתות ד"ה א"א לפה"ק, הקשו למה לי קרא ביולדת זכר דתשב ז' ימים, הא בלא"ה טמאה נדה, ולדברינו ניחא, די"ל דנ"מ בגוונא הנ"ל, או בימי זיבה, דמצד ראיית הדם לא היתה צריכה שימור יום אחד.
גם למ"ש הראב"ד בספר בעלי הנפש [שער הוסתות ] ועוד דרוב דמים באשה טמאים, ואשכחן דסמיך רבנן עליה לקולא, דתניא קשתה ב' ולג' הפילה וכו' דמביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפה"ק בלא דם, ואמאי נאכל הא לא חזינן לדמא ודילמא דם טוהר הוא, אלא ע"כ דרוב דמים טמאים, והרז"ה בהשגות השיג די"ל דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא, ונראה לענ"ד דנ"מ גדול לדינא, בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלראב"ד טהורה, כיון דהדם טהור לפנינו, מה"ת ניחוש דראתה עוד גם דם טמא ונאבד, אבל להרז"ה כיון דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא, גם בכה"ג טמאה, דע"כ היה ג"כ דם טמא ונאבד, וא"כ לדעת הראב"ד בפשוטו ניחא, די"ל הא דאמר רבא חוששת מראשון, דנ"מ אם ראתה עם השליא דם טהור, דמצד א"א לפה"ק בלא דם היתה טהורה.
ובהכי מיושב קושיית תוס' נדה אשערה וקליפה לא פריך וכו' והיינו דבהך בבא בשערה וקליפה לא קתני במתני' אם יש עמהן דם וכו', א"כ לא הוה מצי ר"י לפלוג, די"ל דתני רק מדין השערות וקליפות איזה טמאה דהנך לאו דם הוא, ונ"מ אם ראתה עמהם דם טהור דלית ביה משום א"א לפתה"ק בלא דם וכנ"ל, ורק ברישא דקתני אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, דמשמע להדיא דכל דאין עמה דם טמא אף דליכא גם דם טהור טהורה, משום הכי פליג ר"י דבין כך ובין כך, ר"ל דאף דליכא דם טמא מ"מ כיון דליכא גם דם טהור טמאה, דא"א לפתה"ק בלא דם ונאבד הדם ואזלינן בתר רוב דמים דטמאים משום הכי פריך הש"ס רק דלפלוג בסיפא דהמפלת דגים, דקתני ג"כ אם יש עמהם דם וכו', ונכון.
גם יש לומר דמה דא"ר לחוש חוששת מראשון, היינו דאם תראה דם ביום מ"א חיישינן דהלידה מראשון וכלו ימי טוהר, אבל באמת עדיין יש לפקפק בזה, וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד.
ומה דהקשה מעכ"ת נ"י בסוגיא דבב"ק הנ"ל, דאף אם יש מקצת שליא בלא ולד, ניחוש מראשון דאם נדון לספק ספיקא, גם ביום ט"ו נבוא לטהר מחמת ספק ספיקא, דשמא היה מקצת שליא דיום ב' בלא ולד, ושמא היה בו רק מיעוט ולד, דרובו יצא בראשון.
לא קשה מידי, דעכשיו אנו דנין ביום הא' דמסתמא עתה לא יצא הרוב, ולמחר כשיצא שאר השליא הא נראה לנו להדיא דיצא הרוב, ולא היה מקום לדונו בס"ס להיפוך.
גם מה דנראה מדעת מעכ"ת דלפי האמת דאין מקצת שליא בלא ולד ל"ש ס"ס ביום ט"ו, דבודאי היה ולד במקצת השליא דיום ב'. לענ"ד ל"ש לומר כן, דהרי אם באנו לומר דהיא בלא ולד, אף דעתה בצירוף דשליא יום הראשון יצא כל השליא, ע"כ אמרינן דיצא כולו ביום הראשון, א"כ אין שייך לדון בו דאין מקצת שליא בלא ולד, דהרי אפילו כל השליא אפשר להתעכב אחר נפל, דהרי לשיטת רש"י תולין השליא בולד כל ג' ימים, מכ"ש הך מקצת דמתעכב אחר יציאת הולד בראשון אף דרוב הפוסקים חולקים על רש"י דאין תולין שליא בנפל כלל, מכל מקום היינו משום דאין דרך בנפל לבקוע השליא ולצאת כיון דאין בו חיות, אבל בכהאי גוונא דחזינן דהשליא נחלק יציאתה בב' ימים שפיר י"ל דיצא הולד כולו במקצת דביום ראשון והשאר התעכב עד יום ב', ודוקא בהיפוך ביום א' אמרינן דבעוד שלא יצא הולד אינו יוצא שום שליא, ועי' תוס' , א"כ לכאורה ישאר קושיית מעכ"ת נ"י לפי האמת תהיה טהורה ביום ט"ו מס"ס, דהא לא סתרה עוד הס"ס ביום הראשון, כיון דבאמת אין מקצת שליא בלא ולד ליכא ס"ס בראשון.
אבל נראה לי דהא בלא"ה יקשה על יסוד הס"ס ספק לא יצא ולד כלל ספק דיצא מיעוטו, הא הוי הכל משם א', דמ"ש בלא ולד או מקצת ולד, ולזה צ"ל בפשיטות, כיון דיש ספק שמא אין כאן לידה כלל, ואם יש כאן דאילמא אינו כשיעור לידה, הוי ס"ס מעליא, דדווקא בההיא דפתח פתוח דשור שחוט לפנינו, ובאנו לדון בצדדי ההיתר שמא באונס ושמא קטנה, זה מיקרי שם אונס חד, וכן בההיא [דסימן קפ"ז] בקושיית הש"ך, כיון דהדם לפנינו ואנו שמא צדדים או ממכה הוי הכל חד, אבל הכא דתחילה צריכים לדון אם יש כאן מציאות הולד, א"כ נראה דכ"ז בראשון דאנו דנין שמא אין כאן לידה כלל, אבל לענין יום ט"ו כיון דכבר הלידה בפנינו, ע"י יציאת כל השליא, ואנן מסופקים אם הוי לידה בראשון או בשני, א"כ הס"ס שאנו דנין על יום השני אם לא היה בו ולד, היינו דדילמא כל הולד יצא בראשו, וספק שיצא הרוב ולד בראשון, זהו הכל שם אונס חד, דשמא היה הלידה בראשון ע"י כולו או רובו, ודוק.
ולזה כוונתי לעיל במ"ש, אבל באמת עדיין יש לפקפק, היינו דאם הנ"מ רק לענין יום מ"א שוב לא היינו יכולים להכריח דאין מקצת שליא בלא ולד, דלענין יום מ"א דכבר היה הלידה, ואנו דנין רק אם היה כל הלידה ביום א' או ביום ב', א"כ כשאנו דנין שמא לא היה הלידה ביום הראשון על ידי שהיה כל הלידה ביום השני, או רוב הלידה ביום השני, זהו שם אונס חד הוא, וכנזכר לעיל.
ודרך גררא אעתיק לרו"מ מה דכתבתי בגליון שו"ת פנים מאירות [ח"א סי' ז'] במה דתמה על תוס' חולין מסוגיא דבב"ק, דפרכינן מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלד ולד, הא יש לומר דהתם בבהמה הראש פוטר, אבל באשה דראש אינו פוטר ס"ד דל"ח דיצא רובו מחוי.
וכתבתי וז"ל לענ"ד לא קשה מידי, דשפיר פרכינן כיון דמוכח עכ"פ מההיא דשליא שיצאתה מקצתה דאין שליא בלא ולד, ממילא ידעינן מסברא כי היכי דהתם חיישינן דיצא ראשון, ה"נ ניחוש דיצא רובו, אלא דבאמת הקושיא בנויה כפי הדרך הנכון שכתב הפנים מאירות שם בתחילה ליישב קושיית המהר"ם מלובלים על רש"י, דלפימ"ש בב"ק דחיישינן דיצא רובו מחוי, א"כ היכי פרכינן מאי קמ"ל דראשו כילוד, תנינא, הא דחשש דיצא רובו, והיינו דרש"י בב"ק דקאי לר"א דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים מוכרח לפרש דיצא רובו, אבל בחולין קיימא במסקנא ומפרשין כפשוטו דבמקצת שליא א"א להיות רוב, א"כ מדחזינן לפי האמת דהוא רחוק לחוש לרוב, ממילא ל"ש לומר, דהוי מילתא דפשיטות מסברא, עד דנימא דלא הוצרך ר"א לאשמועינן, דנדע מסברא לדמות חששא דרובו לחששא דראשו, וא"כ יפה תמה, דילמא זהו באמת קמ"ל ר"א דחיישינן לרובו.
גם יש לדון דאין לדמות חשש רוב לחשש ראשו, דשמא היה ס"ד דרוב מקצת שליא ישנם עם ולד, ומיעוטם בלא ולד, ומשום הכי בבהמה אין להתיר מכח סמוך מיעוטא דליכא ולד לפלגא דיצא מקצתו, די"ל דלפי הצד דיש ולד איכא רוב צדדים לאיסור שמא ראשו ושמא רובו, אבל באשה דליכא לידה ע"י ראשו, היה ס"ד לומר דסמך מיעוטא דליכא ולד לפלגא דלא יצא רובו, ולזה קמ"ל ר"א דחיישינן מראשון, משום דאין מקצת שליא בלא ולד.
אמנם ישובו של הגאון על קושיית מהר"ם לובלין אך דהיסוד טוב מאוד דרש"י הוצרך לפרש למנקט רוב משום ר"א לשיטתיה, אבל מ"מ תירוצו דחוק במה דקאמר דלפי האמת מוקמינן כפשטיה, מ"מ יקשה מנ"ל להש"ס חולין למיפרך מזה בפשיטות, דילמא כי היכי דלמ"ד אין הראש פוטר בנפלים מוכח דחיישינן לרוב ה"נ לדידן, ולזה נ"ל יותר למ"ש שיטה מקובצת בב"ק ליישב קושיית מהר"ם דשליא שיצאתה מקצתה, כ"ש משמע אף בענין דאי אפשר דיצא רוב בהך מקצת, אבל ר"א דאמר בב"ק מקצתה בראשון ומקצתה בשני, משמע חציו בזה וחציו בזה, משו"ה חיישינן דיצא רובו עיי"ש, וזה לבד ג"כ אינו מספיק, דמ"מ מאי בעי רש"י בזה למנקט רוב וגם היא גופא תיקשי על ר"א דנקט מקצתה ולא נקט דאפילו כ"ש חיישינן אבל בהצטרפות דברי הגאון הנ"ל עולה יפה, דר"א לשיטתיה דאין הראש פוטר באשה במחוי משו"ה ביצא כ"ש בראשון ליכא חשש רק ביצא חציו ומחשש רובו, א"כ שפיר יש לקיים דברינו ליישב דברי תוס' חולין וכנ"ל, די"ל דפסיקא להש"ס מסברא היכי דיש חשש ליציאת רובו ראוי לחוש כמו היכי דחיישינן ליציאת ראשו, ולזה שפיר פרכינן מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא, דכמו דבבהמה שיצאה כ"ש דליכא חשש רובו וליכא ב' צדדים לאיסור חיישינן לראשו, וע"כ משום דליכא אפילו מקצת שליא בלא ולד, והוי רק חד ספק שמא יצא ראשו, ה"נ נדע מסברא דביצא חציו בבהמה חיישינן לרובו.
ע"כ כתבתי בגליון, ידידו.
עקיבא.