שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קג

סימן קג

תשובתי להגאון הנ"ל שנית

מ"ש רומפכ"ת לחזק דבריו דלהרמב"ם בכיעור מתסרא לבעלה ואין כופין, ומה דלא ביאר כן הרמב"ם דבריו דכבר נכלל בדבריו במ"ש דהפסידה כתובתה בלא התראה דהטעם ע"כ דכבר נאסרה עליו כמ"ש הכ"מ לענ"ד דחיקא טובא לומר כן, דהרי לא מלתא דפסיקא הוא לומר בהחלט דא"א להפסידה כתובתה אא"כ דנאסרה עליו, דהא בעע"ד דמבעי' בש"ס אי בעי התראה אי לא, והא דמקנין אותה דחי אביי לא לאסרה עליו, ומדלא קאמר לא לאפוקי ממנו בב"ד, משמע בודאי דבלא קינוי לא מתסרא עליו כלל ואינו חייב להוציאה, הרי אף דהיכי דלא מתסרא עליו י"ל דהפסידה כתובתה בלא התראה, דקנסו אותה על גודל פריצותה. גם י"ל בהיפוך במ"ש הכ"מ דפשוט הוא כיון דנאסרה עליו הפסידה כתובתה אף דאין כופין, א"כ היכי מבעי' הש"ס בעע"ד אם רשאי הבעל לקיימה הא כבר פשט לה דבעי התראה להפסידה כתובתה, א"כ מדלא הפסידה בלא התראה מוכח דלא נאסרה לבעלה ואף אם נדחוק דאיבעי' בש"ס אם מצוה לגרשה או לא אבל איסורא בודאי ליכא, א"כ דברי הכ"מ שלאח"ז תמוהים מ"ש על דברי הרמב"ם בעע"ד אין כופין להוציא אע"ג דהיא איבעיא דלא אפשיטא וכו'. הא לא אבעי' כלל בזה דודאי אין כופין להוציא ואפילו איסורא ליכא מדלא הפסידה כתובתה בלא התראה, ואף אם נדחוק דכוונת הכ"מ דס"ל להרמב"ם דבעע"ד אפילו מצוה ליכא (וכמ"ש הח"מ סי' קט"ו ס"ק י"ח) ולא דדייק הכ"מ הכא כדדייק לה הח"מ מלישנא דהרמב"ם דאם רצה לא יוציא, דהרי בכיעור עכ"פ להכ"מ אליבא דהרמב"ם מתסרא לבעלה, אלא דהכי דייק לה הכ"מ, דהא הרמב"ם ע"כ לא סמך דעתו, מדכייל בחד בבא עוברת ע"ד ועשתה דבר מכוער, משמע דחד דינא אית להו דהא בודאי מחולקין הן דבעשתה דבר מכוער מתסרא לבעלה ובעע"ד עכ"פ לא מתסרא, וכיון שכן דלא דמי להדדי, הו"ל להרמב"ם לכתוב ובעע"ד מצוה להוציאה ע"כ אפילו מצוה ליכא, מע"ז כתב הכ"מ אע"ג דהיא איבעיא דלא איפשיטא דמלבד דדחוק ורחוק לומר כן, גם איך יתיישב תירוצו דהכ"מ בשם הרשב"א דאיבעי' דאפשיטא מהא דיכול למחול על קינויי' ואי האיבעי' רק למצוה פשיטא דאין ראיה די"ל דמהני מחילתו דלא תתסר עליו וביותר ראיית הכ"מ דאפשיטא מסוגיא יבמות וב"ד בעדים הוא דמפקי, הא משם אינו מוכח רק דאין כופין כדמיירי התם בכיעור דמתסרא להכ"מ אליבא דהרמב"ם, ודברי הכ"מ צל"ע. עכ"פ כיון דמסוגיא משמע דהפסד כתובה לא תליא באיסורא, א"כ ממילא מסתימת הרמב"ם גם מדכייל בחד בבא מכוער עם עע"ד, משמע יותר דלא מתסרא ובפרט דמורים כן הראי' ממה דלא אסרו לי' לכהן, ומה"ת לן לדחוק ולחלק בין בעלה לכהונה, ואף דבאמת כ"כ המהר"ם פאדווע בשו"ת כמ"ש רומ"פ נ"י בשמו, מ"מ בעניותי לא ידעתי הכרח לזה, דכל דנימא דאפשר דתפסיד כתובתה אף אם לא תתסר כמ"ש לעיל מסוגיא דסוטה, א"כ למה לנו לדחוקי בדעת הרמב"ם, וביותר עדיין יש לי להקשות על רומעכ"ת דהרי לדעתו להרמב"ם כיעור חמיר מקדל"פ, וכיון דבקדל"פ דנתקדשה ונתגרשה אסורה לכהן כמ"ש הרמב"ם (פי"ז תו כתב מעכ"ת הגאון נ"י לסלק השגתי דאיך אפשר דלהר"ם מהל' א"ב) בכיעור דמקמי נשואין לכ"ש דמתסרה לכהן כיעור דירושלמי חמיר מקדל"פ, הא משמע בסוגיא דבכיעור דהירושלמי לא מפקינן לה מנטען, מדלא מוקי ברייתא דאין לה בנים בכיעור דירושלמי, הרי חזינן אף דקלא מקמי נשואין אסרינן, מ"מ בכיעור דירושלמי מקמי נשואין ל"א, וע"ז כתב רפ"מ דבאמת בכיעור דירושלמי מפקינן מנטען, ומה דלא מוקי כן הברייתא משום דאמתני' קאי הברייתא דהוציאוה דמיירי בכיעור גמור לענ"ד א"א לומר כן דהא לפ"מ דמשני הש"ס רב מוקי למתני' ביש לה בנים, א"כ עדיין הברייתא דקתני בד"א שאין לו בנים לא קאי על הוציאוה דמתני', ובזה י"ל דבאמת פרכת הש"ס מדקאמר רב ובעדים, היינו ע"כ גמור ולא מוקי למתני' בכיעור דירושלמי, ע"כ מוכח דלא מתסרא אא"כ בכיעור גמור, א"כ תיקשי מהברייתא, והתרצן משני באמת דהברייתא מיירי בכיעור קטן, ורב דמוקי למתני' בכיעור גמור משום דמוקי ביש לה בנים מלישנא דהוציאוה, וגם לשינוייא בתרא דמוקי תרווייהו באין לו בנים, י"ל דמ"מ הדין דבכיעור קטן תצא מהנטען, ומה דמוקי רב מתני' בכיעור גדול, היינו משום לישנא דהוציאוה, אלא דשינויא בתרא בא להרוויח דמסתמא הברייתא קאי על לישנא דהוציאוה, ולזה מוקי דאתי' כר' והיינו דהברייתא קאי על לישנא דהוציאוה, אלא דס"ל להברייתא דמוציאין מהבעל בראיית הבעל הכיעור, ומתני' ס"ל דבעי ע"כ, כך הי' נ"ל ליישב כוונת רפמכ"ת נ"י אך עכ"ז דחיקא לי טובא, דהמשמעות דלישנא בתרא בא להרוויח דרב מוקי למתני' באין לו בנים, ולא דייק מלישנא דמוציאין אלא דס"ל דהדין כן דאין מוציאין מהנטען אלא בכיעור גדול, גם אף אם דייק כן מ"מ מדנקט באמת בכה"ג משמע דבענין אחר לא מפקינן מהנטען, וביותר דלמה ליה לשינויי בתרא לדחוק דרב מוקי למתני' באין לו בנים, ונצטרך לדחוק דבאמת מתני' לאו דוקא אלא אף היכי דלא הוציאוה מבעל כגון בכיעור קטן תצא מהנטען, לוקמי ביותר דמיירי ביש לו בנים והוציאוה דוקא היא, ומ"מ גם הברייתא קאי על לישנא דהוציאוה משום דס"ל כר' ומיירי בראיית הבעל הכיעור, וזהו יש לדחות, אבל הראשונה קשה, דבודאי אם מתני' מיירי באין לה בנים מדנקט לה דוקא בכיעור גדול, משום דבכיעור קטן ל"ת, גם מדביאר הר"ם בארוכה חילוקי דינים בסוגיא ולא ביאר כן דמדנטען מפקינן אף בכיעור קטן, משמע להדיא דלא מחלקין בין בעל לנטען בזה, לזה לענ"ד דברי רומ"פ אין להם קיום בזה תו כתב רומ"פ לחזק דבריו ולהכריע ביותר דגזלן דרבנן וכדומה עשוהו רבנן כספק פסול דאורייתא אלא דמה"ת אוקמוהו אחזקתו והעמידו חז"ל על ד"ת קודם הכרזה שלא לאבד זכות העם, עדיין אינו מובן לי' כיון דעכ"פ מה"ת אוקמוהו אחזקתו כמו ב' כיתי עדים המכחישים וכו' א"כ ממילא גם אחר הכרזה מד"ת כשרים דאוקמוהו אחזקתו, וא"כ ממילא י"ל דבמלתא דאיסורא אוקמי אדאורייתא, וכמו דבב' כיתי עדים המכחישים, זו באה בפ"ע לאסור אשה על בעלה, ה"נ עדים שגזלו גזל דרבנן אוקמוהו אחזקתייהו וכשרים מדינא ולא הקילו חכמים להקל בדאורייתא, ואם נימא לחלק דבב' כיתי עדים המכחישים דכ"א בפ"ע לא אתרע וכאלו לא אתרע כלל גם כיון דכת אחת בודאי כשר והויין בחזקתייהו כמו כל עד דעלמא דיכולין להוציא אשה מחזקתה, אבל הנך עדים דעל מעשיהם נולד הספק לנו בהם אם חשודים ובמה דמעמידין על חזקתם הוי רק חזקה בעלמא כמו חזקת הגוף, משום הכי אין נאמנים על ידי חזקת כשרות שלהם להוציא אשה מחזקתה אם כן עדיין גם קודם הכרזה לא יהא אלים חזקתייהו להוציא מחזקת ממון מ"ש רומפכ"ת להכריע דודאי גזלן דרבנן א"נ לאסור אשה לבעלה מכללא דמתני' דכל עדות שאין אשה וכו', לענ"ד זה הכלל עדיין אינו מיושב דהא בודאי אף לרומ"פ דמשוי להו ספק פסולים, מ"מ בודאי אם ב' אומרים הרג יכולים עדים הגזלנין דרבנן להכחישם ולומר לא הרג שלא להרוג לזה מס', וא"כ עדיין תיקשי הא אשה אינה כשרה לעדות לא הרג וגזלן כשר, גם בתשו' תשב"ץ (ח"א סי' א' דף ג') משמע להדיא דאף במקדש בפס"ע דרבנן מכח דחשידי לשקר הוי קדושין להנך פוסקים, גם משמע שם להדיא דאף בדבר ערוה לא פסילי קודם הכרזה עיי"ש, ולענ"ד בתשובת הרשב"א (אלף קס"ו) מבואר להדיא דהמגרש בפס"ע דרבנן לאחר הכרזה היא מגורשת מה"ת והגט רק פסול דרבנן עיי"ש. מ"ש רומ"פ נ"י להחזיק דבריו דקדל"פ וכמו כן כיעור להאוסרים הטעם דהוי כמו ברי וברי ועיקר ראייתו מתוס' גיטין (דף פ"ט) דאם נימא כסברתי דמגרע לחזקתה א"כ בקלא דנבעלה סתם כיון דנשאר לה חזקת כשרות דנבעלה לכשר, ומש"ה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, אם כן גם בלא נבעלתי תהא נאמנת דהוי ברי וחזקת כשרות. ולענ"ד י"ל דוקא היכי דהברי וחזקה מחזקין אהדדי שזה מורה על מה שזה מורה כמו אומרת לכשר נבעלתי, משא"כ בלא נבעלתי דחזקת כשרות אינו מורה דלא נבעלה, דהא אם היה הכשרות תלוי רק בבעילה היינו דנין דהקול מגרע לחזקתה, דהוי ריעותא גדולה לומר דנבעלה אלא דזהו אפשר דנבעלה לכשר, ואם כן במאי דאומרת לא נבעלתי אין החזקה מחזיק להברי דידה, ובשביל החזקה אנו מחזיקים רק דנבעלה לכשר אבל לא דלא נבעלה כלל גם אף אם יהיבנא ליה למר דבקדל"פ הטעם דהוי כברי וברי, י"ל בקדל"פ כיון דהקול אמר דנבעלה הוי כמו טענה בברי משא"כ בכיעור שאין בפנינו לא אומר ולא דברים שנבעלה אלא דמכח מעשיה אנו חוששין לנבעלה, יש לומר דלא הוי ברי רק ריעותא גדולה שלא לסמוך עוד על חזקתה דאתרע החזקה טובא, וביותר נ"ל לדון אף אם נחליט כדברי רומ"פ דהכל הוי מטעם דהוי ברי וברי יש לדון בנ"ד להתיר מטעם ס"ס, אף להאוסרים בת עיסה בספק ממזרת, והיינו דכל עיקרן דשיטה זו רק למה דסוברים דבת עיסה אפילו בדיעבד תצא לכהונה, והך מלתא גופא לחלק בין אלמנת עיסה דקיי"ל דל"ת ובין בת עיסה, היינו דאלמנה אית לה חזקת כשרות משא"כ הבת, והנה יש לומר אף דקיי"ל כדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, דהטעם דחזקת האם מהני להבת, היינו דיש לחלק דוקא אם אנו דנין על הבועל גופא ואין עליו השאלה כמו בראוה מעוברת דאנן מסופקים רק ממי נבעלה ואם היה הבועל בפנינו היינו מכירים אותו בזה שייך לומר דחזקת אם דמורה דנבעלה לכשר מהני גם להבת, משא"כ בבת עיסה דמכירין האב והוא אצלינו בס' חלל, אם כן בזה לא חזית דשדית הבת בתר אמה לדונה כמותה בחזקת כשרות שדי' בתר אבוה כמו דהאב הוא ספק כך זרעו בספק, וא"כ יש לומר דכ"ז בבת עיסה אבל בנ"ד דמספקינן מי היה הבועל שפיר מצטרף להולד חזקת אם דלא זינתה כלל, ואף דהאוסרים להאם היינו משום דהוי ברי וברי ולא מהני חזקתה במקום ספק א' אבל לגבי הולד דהוי ס"ס הוי חזקה וס"ס והולד בנ"ד הוי כמו אלמנת עיסה דבדיעבד ל"ת, והכי נמי לענין פסול קהל כדיעבד דמי [ודבר זה צריך לימוד אם חזקת אם מהני להבת אם מהני רק היכי דבאמת מכשירים להאם מכח חזקתה או דנימא כמ"ש, דאף היכי דאין מתירים להאם מ"מ מקרי חזקה לגבי הולד] וא"כ בממנ"פ יש לדון להתיר הולד דאם נדון דהאם אסורה משום דמגרע לחזקתה אבל מ"מ מיקרי ברי א"כ הוי לגבי הולד ברי וס"ס דמהני, ואם נדון כדברי רומפ"כ דהוי ברי וברי אם כן קיימינן דהחזקה בתוקפה, אם כן הוי לגבי הולד חזקה וס"ס. אולם מה דנראה מדברי רומפכ"ת להקל בס"ס דנכרי אא"כ בעיר דכולה ישראלים דמשמע מדעתו אף ברוב ישראלים הוי ס"ס, בזה לענ"ד צ"ע לדינא כמ"ש בתשובה הראשונה כיון דדעת הרשב"א והריטב"א אף היכי דהס' אם אזלא איהו לגביה מקרי רוב א"כ יש לומר דלא הוי ס"ס, וצ"ע לדינא עכ"פ אם הוא רוב נכרים דעתי מסכמת למעשה לרומ"פ להכשיר הולד בקהל וד' יורינו בדרך אמת. ידידו ואוהבו הנאמן דו"ש:

עקיבא גינז מא"ש

בשולי המכתב

אודיע לכבודו מה דקשה לי כיום פשטות דברי הש"ס גיטין (דף פ"ג ע"א) אלא מעתה בת אחיו לא ישא, ואיני יודע מה הוא זה הדמיון, בבת אחיו אינה נופלת לפניו ליבום כלל וליכא עקירה מה"ת משא"כ הכא בע"מ דנופלת לפניו ליבום דהא אינה ערוה לו, אלא דא"י לקיים מצות יבום דאז יעבור על התנאי והגט בטל ועבדה איסור בנשואי אחיו אבל עכ"פ עתה שהגט קיים נופלת לפניו ליבום, משום הכי מקרי עקירה מן התורה דנופלת לפניו ליבום ואינו מיבמה וצלע"ג.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף