שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
השיב על זה ידידי הגאון בעה"מ בית מאיר שנית וזה לשונו מ"ש רומפכ"ת הגאון נ"י שלא מצא דבר זה מבואר בהר"ם דבכיעור אסורה לבעלה, דממ"ש הפסידה כתובתה בלא התראה אין ראיה דאסורה, הלא דברים אלו לא מלבי הם אלא דברי הכ"מ שם דכתב ומ"ש דא"צ התראה פשוט הוא כיון דעברה כבר נאסרה על בעלה ול"ש התראה עיי"ש, וכ"מ דהרי מה דפסק דל"צ התראה ודאי דנפיק ליה מדחזינן דלא מבעי' אלא בעע"ד ולא ביוצאת משום ש"ר שהוא לפירושו ע"י עידי כיעור ש"מ דפשיטא להש"ס דל"צ התראה, והכל קשיא ומנ"ל לההסוגיא ההיא פשיטותא, א"ו משום דברי הכ"מ, ובודאי נמי שכן מבואר בירושלמי שממנו מועתקים עניני כיעור, שהרי חותך על כולם דין סוטה שלכל הפחות משמעות ספק איסור כסוטה וכמ"ש הר"ם שיוצאת בלי כתובה בלא התראה בזה ביאר ממילא האיסור כמ"ש הכ"מ משא"כ בהלכה י"ז דלא אבדה כתובתה, הוכרח לבאר האיסור לבא עליה, ומ"מ בזה ובזה אין על הב"ד למנוע התשמיש ממנו בכפיה כי זהו גופא הוי הפקעה לאשתו ממנו וכבר פסקו וב"ד בעדים הוא דמפקי אף זה גופא הוי כפיי' להגט דלנקוט זו בכובסי' וכו', דכל כמה דאגידא בי' לא יהבי ליה אחריתא, וכן ברור לענ"ד דהאיסור שכ' הר"ם גבי אשתו שזינתה בע"א למד מתוך לשון הרי"ף שכ' אבל לצי"ש וכו' ומחויב לאפוקה ש"מ דבאיסור הוא גביה מדנקט לשון חיוב וכך הבין הה"מ והוא האמת וממילא נשמע דאף להרי"ף בכיעור דינא הכי ממ"ש שהרי אך למד דכיעור לא הוי כטומאה מדמיון טומאה בע"א ומהימן ליה, וכדין זה כן זה והיינו שכתבתי מכבר שהר"ם ממש בשיטת הרי"ף דלא כס"ל ז"ל בתשו' ובעיקר מה דסמך מר עליו דאם כן תהא אסורה לכהונה, ודאי אלו הי' הרמב"ם ממציא דין זה מנפשיה היה הקושיא קושיא אבל יעיין מר בספרי (סי' ו' ס"ז(כתבתי הנלענ"ד מאין הוציא דינו ונהי דשם אפשר הלכתי במחשבה דמר דאף לגבי הבעל אין שום איסור מה דבאמת עכשיו ליתא, עכ"ז זה ברור דרבא דאמר יצא קול שזינתה אין חוששין שין לו דפריצותא בעלמא הוא דחזאי והיינו כדפירשתי דתלינן הקול בכיעור שראו, הרי חזינן להדיא דרבא ס' דע"י כיעור לא נפסלה לכהונה, ולשון אין חוששין לו משמע היתר גמור הוא ומה דהקשה דמ"ש הכיעור ממי שפסלה לכהונה, ומ"ש כיעור שתחת בעלה מכיון דלדעתו הדינים מפורשים זו להיתר בתלמודא דידן וזו לאסור בתלמוד ירושלמי, ומוכח כן אף בתלמודא דידן כנ"ל מה תו על כבודו להקשות ואין עלינו לתרץ דעת חז"ל למה שינו באיסורין זה מזה דמדברי סופרים אין לווכח לדמות מלתא למלתא ואפילו אין לנו שום טעם, ואף אפשר ליתן קצת טעם דגבי בעל ראוי לאוסרה עליו כיון דמ"מ אוקמי ברשותי' אם לקיים אם להוציא, ויש טעם להפריד משום דהפרשה הוא כפיי' להגט, ולא ראו באיסור זה לכוף מתוכו לגרושין, משא"כ לגבי כהונה אלו אתרי באיסור ודאי הי' מהראוי למנעו מלישא בכפייה וזה לא ראו להחמיר באיסורא לפסול אשה מכהונה בהחלט אם לא ע"י דבר ברור, וכדעתי מצאתי בשו"ת מ"פ (סי' ל"ג) ועיי"ש, ומה שדחק עצמו בדעת התוס' להסכימה שמצוה עליו לגרשה, ולזה יוכיח לשון הסמ"ג שהעתקתי, דכ' בתר הכי פסקי הר"ם ור"ת תפס לו שיטה אחרת וכו', ומה דמסופק מר בדעת הרמ"א אם בכל מילי דעוברת ע"ד צריך רגילה, כבר כ' בספרי דנפיק מלשון עוברת שהוא לשון הוה ורגיל, ומה דהקשה תו דלהשאלתות ג"כ מוכח דקול גרע מהכיעור דירושלמי שהרי דוקא בכיעורים דבתלמודא מוציאין מהנטען אבל דהירושלמי אף באין לה בנים ל"ת מהנטען וזה בהוכחה מדלא מוקי הבריית' בכיעו' דהירושלמי וכן הוקשה לו דלוקמי ע"י קול גמור ורוצה להוציא עי"ז דינים מחודשים תמה אני מעיקרא מה דקשה לכבודו הגאון נ"י הא הברייתא בפי' על המתני' נשנית בד"א שבמתני', ובמתני' הוציאוה תנן, וב"ד לא מפקי מהבעל לא ע"י כיעור דירושלמי ולא ע"י קול דבתר נשואין, אבל פשיטא דכיעור דהירושלמי גרע מקול למיקם הבעל באיסור ומכ"ש דמפקינן מהנטען כדפסק הר"ם באמת ומה שרוצה מר לומר דתרעא טרוק סוטה דבירושלמי מיירי נמי בכה"ג ולא מצינו דסגירה לחוד משוי כיעור, ידיד נפשי חביבי הגאון, העתקתי לו הסמ"ג ששינה לפרש לשון הרמב"ם דסגירת מנעול, ומה לנו לתקוע נגד הראשונים כדי ליישב האחרונים אדרבא עלינו לבטל דעתינו מפני דעת הראשונים, ומה דתמוה למר כבודו נ"י שלא מצא מועתק בטור וש"ע דין כיעור בהדיא, הלא כתבתי שאף בעלי הש"ע קיצרו מאד בדינים הללו, ובזה מה שמסיק שאף אם יתוסף ויתברר בנ"ד כיעור ממש עם ילדה ליב"ח שהב"ד בכפיי' יפרישו אותו, כבר גליתי דעתי דאין זה לענ"ד בכוונת המהר"ם ז"ל בגופא דאלו דעתו לכוון על הפרישה לא הי' צריך לסיים דרשאי לגרש בע"כ. מ"ש מר שא"י מאין פשיטא לי דגזלן דבריהם הוי פסול ד"ת מלבד שלא כתבתי דפשיטא לי, אלא מה דפשיטא ליה למר מבעי לי, אף גם כעת ודאי נ"ל דמצד הספק דידי הוא אמת שהרי ז"ל הר"ם (רפ"י) מי שאינו וכו' הר"ז בחזקת רשע ופסול לעדות זה מורה בבירור מפני שהוא בחזקת רשע, דהיינו החשוד להעיד שקר פסלוהו וממילא ה"נ, וכ"ש שמטעם זה פסול לגזלן דבריהם, ומה דקשה לו דא"כ בלא הכרזה פסול להוציא ממון, זהו נמי קשיא על המוזכרים ריש פרק הנ"ל ושם הוא מבואר שהם בחזקת רשעים אבל לענ"ד הענין הכי הוא ודאי הפושטין ידיהם בגזל דרבנן דד"ת גזל זה שרי, פשיטא דמה"ת כשר הוא, וכיון דמדבריהם אסרו גזל זה והוא חשוד לעבור עליו, אין זה דוחק אם החכמים בעצמם מסופקים בזה אם חשוד הוא נמי לשקר כרשע גמור או שמא על לדאורייתא אינו חשוד, ומה"ת מ"מ כשר ע"י חזקה דגופא דכשר לעדות דקי"ל כל כת באה בפ"ע ומעידה, והחכמים כדי שלא לאבד זכות העם אוקמוה אד"ת עד שיכריזו עליו שאז מדבריהם החזיקו אותו לרשע גמור ופסלו אותו מדבריהם, וה"ה דעתי ברור לכל מילי שאין בו שייכות לזכות העם, וכן תנן במתני' ר"ה (דף כ"ב) זה הכלל עדות שאין האשה כשרה אף הן אינן כשרים להם, ודייק ר"א הא אשה כשרה אף הם כשרים גזלן דבריהם כשר לעדות אשה, הרי מבואר דלהוציא אשה מבעלה שאין אשה כשרה לה אלא בתר קינוי וסתירה אף הם אין כשרים לה, וע"כ לא הוצרך הרמ"א להראיה מתה"ד אלא משום דהאידנא אנו מקילין הרבה בעדות ע"ה, ויש קצת לספק אם אנו נתחזק עצמינו להחזיק אנשים בשם ריקים ופוחזים אבל גזלן דדבריהם ברור וכדומה לו א"י במה נסתפק דודאי כיון דאשה פסולה אף הם פסולים, ומ"ש מר והאריך בהכשר הולד דבריו מיוסדים על קוטב אחד, והיינו במ"ש על דברי ומדברי התוס' גיטין (דף פ"ט) אינו מוכרח כלל, דקושיית תוס' על רש"י דמכיון דמכח הקול אנו מספקין דנבעלה ומטעם דקול מגרע ע"כ לחזקתה ולא מהני ברי דידה, א"כ ממילא אף שאין הקול מברר דזינתה עם הפסול, מ"מ דיבורה שלא נבעלה לא מתיר אותה וממילא פסולה לכהונה דשמא לפסול נבעלה דלתלות דנבעלה לכשר לזה אין ברי שלה מסייע, דהא לא אמרה דנבעלה לכשר רק דלא נבעלה כלל ובזה אין אנו מאמינים לה, תמה אני במה שהאריך כבודו בדברי תוס' אלו לפרשם, כאלו פרשתי בספרי דבריהם בענין אחר, הא לא הוכחתי שם מדבריהם אלא מ"ש דאף לר"ג לא מהני ברי דידה להכחיש הקול לא נבעלה וכתבתי אני דמשום דחשוב ברי וברי, ורומעכ"ת יהיב טעם משום דע"י קול אבדה חזקתה, וממציא מכח זה דלולד שא"צ לחזקה מהני ברי דידה, ואין זו נוגע לפי' התוס', ובעיקר סברת רומעכ"ת א"י מאין למד שע"י הקול אבדה חזקתה, הא ע"ז אנו דנין שע"י הברי דידה בצירוף חזקת כשרותה שהיה לה מעולם עד יציאת הקול תהיה נאמנת על עצמה שהקול שקר, וגם ממנ"פ אם אבדה ע"י הקול כשרותה לכהונה, אם כן אף כי אמרה לכשר נבעלתי מה חזקה אית לה דתהימן, ואם לא אבדה באמת אף לדעתו אלא חזקת צדקות, אבל חזקת כשרות אית לה, אם כן מה בכך דאמרה לא נבעלתי, ואי אפשר להאמין לה לזה מפני שאין לה צירוף חזקת צדקות לדעתה מכל מקום תהימן בלא נבעלתי על ידי חזקת כשרות, ולכן נראה לי ברור כדכתבתי ועם כל זה אני על משמרתי אעמוד להכשיר הולד כדכתבתי כבר, ואף שבנתיים שלח לי אחד ספר יקר תשו' אורים גדולים לאחד מחכמי איטליא ושם מביא ת"ח א' בשם מהר"ם מינץ ז"ל דאפי' ברוב גוים אצלה תלינן בישראל המיעוט ולא בגוים, וזהו הת"ח משיגו ומניחו בצ"ע, אלא שהמחבר בעצמו רוצה להסכים עם המהר"ם מינץ, וכתב לשון מליצה ומאריך בראיות אבל כולם נופלים למה דביארתי דדין פרוצה ודין ארוסה איירי בעיר שכולה ישראלים, או ז"ז באופן דליכא לספק בעכו"ם, אבל מה"ת להמציא סברה כזו למתלי בישראלים ולא בגוים שפרוצים, וכן דחה הת"ח הנ"ל ראיית מהר"ם מינץ, וכעת מצאתי באגרת הקדום ראיה מרש"י קדושין ומהרש"ל ותשובת הרמ"א, לכן אין ספק אצלי שדברי מהרי"ו נכונים שהוא ספק ספיקא מעליא וכדאי הם המכשירים בת א"א בדיעבד שממנה בודאי יש ללמוד דהוא הדין לספק ממזר לכתחילה אחרי שהסכים כבוד מר רומעכ"ת הגאון נ"י לסברתי שלא יהא הפסק מתנגד לשיטת הריטב"א, ואשר מעכ"ת נ"י מעמיס עלי שתהיה ההוראה נקראת על שמי מה אעשה אם בענותנותו כך גזר ויהי כן, אך מפני שבאמת הוראה מחודשת היא מה דמתנגדת ללשון הר"ם ומשמעות הרמ"א ז"ל מה טוב ומה נעים אם יסכים עמנו לפחות עוד גאון אחד, וכהאי גוונא הבד"צ דק' זלאטווע וכבודו הגדולה המתחיל במצוה, ימחול על כבודו הרמה לטרוח במצוה זו לגמרה, כ"ד אוהבו נאמנו לנצח.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |