שו"ת רבי עקיבא איגר/א/צח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד חתני חביבי צור לבבי הגאון רבי משה נ"י אב"ד דק"ק פרעשבורג
מ"ש חתני הגאון נ"י באם הנידון דנחתך כל השוק ולא נשארו שיורים בשוק כלל ונחתך בתוך הארכובא וראש יריכו נסמך על חקיקת הקב, דבודאי א"א בחליצה דאין אדם יכול לחלוק על הירושלמי דמוקי מתני' בקושר בודאי הלכה זו ברורה כשמש, עד שאני תמה, למאי צריך חתני רומפכ"ת נ"י לדון בזה מדברי הירושלמי, הא כיון דנתתך הארכובא אינו מכניס במנעל מהשוק רק יריכו, ולא הוי חליצה מעל רגלו רק מעל דמעל, זולת באם הנידון דנשארו שיורים שוק להלביש בו מנעול ולחלוץ, אלא דאין המנעול יכול להתקיים במעט הזה וצריך שיקשרנו למעלה מהארכובא, הן הן דברי הרא"ש בביאור הירושלמי, ובזה בודאי ג"כ אין להקל נגד הירושלמי ומ"ש חתני הגנ"י דאם הנידון דנחתך עד האיסתוירא והאיסתוירא קיים יש לדון דהוי. ס"ס, ספק נחתך כשר וספק דהאיסתוירא הוי רגל כר"פ, אף להרמב"ם דפסק כר"א לא חליץ ועשינו סמוכים מב' תלמודיים בבלי וירושלמי דקיי"ל כר"א, מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז. הנני בעניי מסכים לזה, אף דיש לי לדון דלא הוי ס"ס, דהא גם לר"פ י"ל דלא הוי חליצה למ"ש הרמב"ן במלחמות בתירוצו הא' דאף לס"ד דהש"ס דשוק הוי רגל, מ"מ נחתך פסול דכיון דכתיב וחלצה חליצה מעליא בעינן דתריץ ליה לכרעא בארעא והא לא מצי תריץ לה בדרך הלוכו, א"כ ה"נ לר"פ אף דאיסתוירא הוי רגל מ"מ כיון דנחתך עקיבו לא מצי תריץ לה שפיר, וא"כ להצד דנחתך פסול, הוי ס"ס להחמיר ס' כר"א דאיסתוירא לא הוי רגל ס' דגם לר"פ פסול, מ"מ כיון דהרבה פוסקים נקטו פסולו דנחתך דבליכא רגל לא מקרי מעל רגלו וממילא לר"פ מהני האיסתוירא קיים, וגם לטעמא דר' חסא לא ברירא טעמא דהרמב"ן הנ"ל, דהרמב"ן עצמו כתב אח"כ או דבאמת לס"ד דשוק הוי רגל כשר בנחתך, ולהרבה פוסקים נחתך כשר יש לסמוך ע"ז במקום הדחק, ובשגם דהנידון על הסמוכין שעשה חתני נ"י דקיי"ל כר"א, דמה דדייקינן מהרמב"ם לפי יסודו דא"ב בין לר"פ בין לר"א דלר"פ עיקר כרעא הוא עקב אבל לר"א עיקר כרעא הבשר שבין האצבעות לבשר העקב ומדפסל הרמב"ם הולך על אצבעות, משמע דבהולך על צד כפות רגליו, דדחיס בבשר שבין אצבעות לעקב כשר, והיינו כר"א לא ידעתי, הא הרמב"ם כתב מפורש דהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ, גם בעיקר היסוד, אם נידון דלר"א עיקר כרעא בין אצבעות לעקב אם כן נהי דלר"פ אפשר דעיקר כרעא העקב, מה"ת לן לומר להמציא פלוגתא דפליג ר"פ בזה על ר"א גם הסמוכים מב' תלמודיים, הנה פתח דבריו הקדושים יאירו בביאור הירושלמי דהקדים תחילה כיני מתני' בקושר, ואח"כ הקשה מהא דעד הסובך, היינו דאלו מתני' בנחתך י"ל דארכובא דמתני' היינו ארכובת סובך, וכיון דהאיסתוירא קיים מקרי רגל כר"פ, אבל כיון דמיירי בקושר א"א לקשור למטה כ"כ ואך היא גופא קשה לוקי באמת בנחתך אע"כ דהאיסתוירא לא הוי רגל ולענ"ד הא עדיין לא הי' פשיטא ליה להירושלמי פירושו דרגל עד דיליף. מהא דעד הסובך, ואיך הי' פסיקא ליה דאסתוירא לא הוי רגל, וכה"ג כתב חתני הננ"י בעצמו אח"כ דק' על הסוגיא דפריך מבעלי קבים דלמא מתני' בארכבת סובך וב"ק היינו דנחתך האסתוירא, דאין לומר דפשיטא ליה דאסתוירא לא מקרי רגל, הא עדיין לא פשיטא ליה פירושו דרגל עד דיליף מב"ק ובאמת י"ל דהא פשיטא ליה מתחילת אסתוירא מתחיל השוק וכיון דיליף בירושלמי מההיא ועד הסובך, וכן בסוגיין בב"ק דשוק לא הוי רגל, ממילא גם אסתוירא לא הוי רגל, מ"מ עדיין לא יתיישב דברי הירושלמי, כיון דאלו מתני' בנחתך הי' ניחא דמיירי מתני' בארכובת סובך וכר"פ, הרי דלא פשיטא ליה לגמרי כר"א א"כ עדיין היא גופא תיקשי דלוקי בנחתך וכר"פ ואי דמה דאמר כיני מתני' בקושר, היינו דכך הי' קבלה בידם מדורות שלפניהם, א"כ אזדא לה ראיית חתני נ"י דאתי' כר"א, ואי מההיא גופא דפירשו רבותינו למתני' בקושר ולא בנחתך, א"כ אדמקשה הירושלמי מההיא דסובך לקשי ליה מיני' וביה, דאמאי לא מוקי בנחתך, ע"כ דאסתוירא לא הוי רגל ומה מהני קושר, הא אין הקשר על הרגל גם הא אף לר"א מצינו לאוקמי מתני' בארכובת סובך, דהא מתני' קתני חלץ למטה מארכובא והיינו דהלביש המנעול וחלץ למטה מארכובא, א"כ הך מקצת שיור דלמטה שבו המנעול מיקרי רגל ולענ"ד היה נראה לפרש הירושלמי כך, דאלו מתני' בנחתך, י"ל כיון דנחתך וליכא רגל, עומד במקומו השוק והוא הרגל, משא"כ בההיא עד הסובך כיון דהרגל קיים אין השוק רגל, ומצאתי בע"ה אח"כ סברא זו בהריטב"א בחי' וכ"כ היש"ש בכוונת רש"י, הא דקיל נחתך ממסגי אלוחתא דבנחתך דליכא רגל השוק במקומו והוי רגל, [אולם דברי היש"ש קשים לי, הא מההיא דבעלי קבים מוכח דאפילו ליכא רגל אין השוק רגל, והא דחולצין היינו כדמסקינן דמיקרי מעל רגלו, וא"כ ליתא לחילוק זה], לזה הקדים הירושלמי דמתני' בקושר והי' להם זה בקבלה או דהכוונה דמיירי גם בקושר או דדוקא בקושר דנחתך פסול, דלא הוי דחיפא כפי שיטת הרמב"ן במלחמות, הרי דאפילו יש רגל השוק מיקרי רגל מש"ה פריך מההיא דסובך, ונכון. מה שעמד חתני הרב נ"י על דברי החינוך להרא"ה, בודאי כל העובר ישתומם ע"ז אם אינו ט"ס, ואולי י"ל דמסתמא קושרין מעט למעלה מהמנעול (ולקצת פוסקים החיוב כן דהקשירה על המנעול, כיון דהמנעול מפסיק הוי מעל דמעל] ולזה קאמר אם המנעול עולה עד למעלה מארכובא בודאי הוי מעל דמעל, כמ"ש המרדכי וס' התרומה והיש"ש כ"כ בדרך פשט המתניתין, ועלה קאמר אבל למטה מארכובא, היינו בסמוך לארכובא, דמסתמא הקשר למעלה הימנו, אינו ודאי דמשום הקשירה יהיה נקרא מעל דמעל וכמו דפקפק הרא"ש בקשירה. והנה מה דיש לדון בנ"ד אם הולד פוטר, מ"ש חתני הגנ"י לחזק דברי הטור דבעי תרווייהו גמרו ושיהוי, הנה אף לדעת הב"י דפקפק שם, היינו לענין דשיהוי לא בעי גמרו אבל לענין גמרו לחוד גם להב"י לא מהני דבזה מצינו מפורשין דברי הרשב"א וריטב"א יבמות דלרשב"ג בעי דוקא שהה ותלי הכל בשהה, וא"כ בנ"ד דלא שהה ל"צ לזה אמנם בנ"ד ראוי לדמות לאשת כהן, ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא, וכמ"ש חתני הגנ"י, ובזה סמכינן ארבנן דלא בעי שהה, אך מ"מ דעת הרשב"א מפורש דלרבנן סתם ולדות ל"צ שיהוי והוא דגמרו ובנ"ד לא נזכר בדברי השואל אם הי' גמרו בשעת הלידה, דהנכון עם חתני נ"י דבעינן כן וכדדייק מלשון רש"י, וה"נ מלשון הרמב"ם (פ"א ממילה) ואם נולד כשהוא לקוי, אמנם מ"מ כיון דמסתמא בנ"ד אין יודעין ההיפוך, י"ל דלא צריך לרבנן גמרו רק לאפוקי דאם לא גמרו הוי ריעותא ומוכח כן מהא דפרכינן בסוגיא דשבת נפל מן הגג ד"ה חי, והאר"פ וכו', והרי כיון דלרבנן בעי גמרו א"כ מה דאמרינן אכלו ארי מודה רשב"ג לרבנן, היינו ג"כ בגמרו וזהו ל"ש בבהמה אע"כ דל"צ לגמרו, רק שלא יהי' ריעותא דל"ג והכי דייק לישנא דר' דקאמר סימנין מוכיחין עלה שערו וצפרניו דלא גמרו, משמע דזהו מוכיח לריעותא דהוי נפל ובזה יש ליישב סוגיא דיבמות דמשני הב"ע כשגמרו, והרי עדיין נשאר פרכת הש"ס, דהא הך ברייתא דהוא כאבן מיירי ג"כ בגמרו דהא עלה קתני בתוספתא איזה בן ח' וכו', הרי דלרבנן דר' לא מהני גמרו ואסור לטלטלו, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דג' חילוקים בדבר, דר"א מיירי בחזינן דגמרו שערו וצפרניו מיד, וזה גם לרבנן מהני כ' שנים ומותר לגמרי והברייתא מיירי בלא גמרו היינו בליכא ריעותא דל"ג דעתה כשבאין לטלטלו חזינן דגמרו, ואפשר דגמרו מיד וליכא ריעותא ובזה פליגי רבנן ורבי אבל אם ידעינן דל"ג והוי ריעותא גם לר', בחזקת נפל, וזה דא"ר סימנין מוכיחין, היינו דבעי סימנין לריעותא דחזינן דל"ג [ועדיין אינו מיושב לי כ"צ דהתינח לתוס' והרא"ש דר' ורשב"ג כחדא, דתרווייהו בעי גמרו ושיהוי א"כ שפיר י"ל דגמרו לא הוי סימן לטיבותא, רק דליכא ריעותא דל"ג, אבל להרשב"א עצמו דמפרש דלר' מהני גמרו לחוד, א"כ ע"כ משום דגמרו הוי סימן לטיבותא והוכחה דהוא בן קיימא, א"כ היא גופה יקשה מאי פריך מההיא דר"פ דלמא גם הא דמתירין חכמים בסתם ולד בגמרו, היינו ג"כ מכח הראיה וההוכחה דגמרו וזהו ל"ש בבהמה ויש ליישב]. מ"ש מר חתני נ"י לחזק דעת התוס' והרא"ש, דלרשב"ג תרתי בעי לס"ד דהש"ס דרשב"ג דוקא בפיהק, אבל לא באכלו ארי, והא ודאי בבן ח' דזהו עיקרו דרשב"ג אין להתיר בלא סימן והוכחה כלל, אע"כ דהיינו דלא שהה אבל גמרו, ומזה דן חתני נ"י דגם בסתם ולדות בעי לרשב"ג תרווייהו, כיון דבהא דקאמר כל ששה היינו בבן ח' ובסתם ולד, וכיון דבחדא מחתא מחתינהו גם בסתם בעי גמרו ושיהוי, לענ"ד אינו הכרח דדיניהם שוים והרי הריטב"א דן דרשב"ג תרתי בעי ואפ"ה כתב אח"כ בסתם תלי הכל בשיהוי לבד, גם נשמע כן מדברי תוס' שבת, ד"ה מימהל וכו', ועוד דקאמר לקמן נפל מן הגג ד"ה חי הוא ואי בבן ח' היכי תיסק אדעתין דודאי חי הוא, והא זהו לא יתורץ בתירוצם דפליגי בתרווייהו, הא מ"מ איך אמרינן ד"ה חי הוא הא בחד מחתי מחתינהו, ובודאי בן ח' איך אפשר לומר דחי הוא אע"כ דא"צ להיות שוים בדינייהו. מ"ש חתני הגנ"י בכוונת תוס' יבמות (דף פ') במה דסיימו דאפילו בגמרו אסור לטלטלו, דהא כתבו בתחילת דבריהם דפרכת הש"ס דאם מהני כ' שנים יהא מותר לטלטלו, והיינו דלס"ד דלא מיירי בגמרו, וההיתר דגם בבן ח' אפשר דחי, דעביד ליה סמא וחי, בזה מותר לטלטלו, אבל למסקנא דמיירי בגמרו ומשום דאמרינן אשתהי דזהו מציאות רחוק אסור לטלטלו, אינו מובן לי, דמלבד דגם לס"ד נימא דמציאת רחוק הוא, דבן ח' יהי' לו ע"י דמהדרי לי' סמא, גם איך תלי זה בזה בגמרו או לא גמרו, הא גם לס"ד י"ל כן דכ' שנים הוי בירור דבן קיימא הוא ואשתהי ולענ"ד הי' נראה ליישב לתוס' לשיטתם דר' ורשב"ג כחדא דבעי שיהוי וגמרו, א"כ לס"ד דר"א מיירי בלא גמרו ומדקאמר אין עושין מעשה, משמע דמקודם הוי עכ"פ רק ספק נפל ולא ודאי, וכמו גבי סימני סריס דאין עושין מעשה היינו דקודם בן כ' הוי ספק סריס ועי' תוס' יבמות (דף פ' ד"ה עד שיהא וכו') [ומזה תמוה לי דברי תוס' קדושין (דף ד' ד"ה דלא אתי וכו') דמאי הקשו, הא י"ל בפשוטו דנולד מקצת סימן סריס בקטנותה דהי' מהדין דאין יכול למוכרה כיון דיצאה מהרוב והיא בספק סריס] וממילא מוכח דגם לרבנן קודם כ' הוי ספק נפל, דאל"כ אלא הא דקאמר ר"ח אין עושין מעשה להקל כרשב"ג דקודם כ' הוי בן קיימא, דהא רשב"ג מיירי בגמרו ובלא גמרו לא פליג על רבנן, אע"כ דגם לרבנן לא הוי ודאי נפל, מש"ה פרכינן לשתרי בטלטול, אבל למאי דמוקי בגמרו י"ל לרבנן אף בגמרו קודם שהגיע לכ' מחזיקינן ליה לנפל ודאי, והא דקאמר ר"א דאין עושין מעשה, היינו דמ"מ ודאי נפל לא הוי, דדלמא כרשב"ג דמהני שיהוי ל' יום, ורק אין עושין מעשה כרשב"ג נגד רבנן והנה אף דמההוכחה הנ"ל מוכח דבסתם ולד היכי דליכא ריעותא דל"ג ל"צ לרבנן שיהוי, ומותר לדידן באשת כהן, מ"מ זה באכלו ארי, אבל בנ"ד דחלה ומת כבר עמדתי לתמוה ורשמתי בגליון ש"ע אה"ע (סי' קס"ד) לתמוה על מה שלא הערו שם הראשונים ואחרונים, דבחלה ומת גם אשת כהן חולצת כשיטת רבינו יונה, וביותר דעכ"פ בפיהק ומת איך נוכל להקל נגד דעת רבינו יונה, והרז"ה והבה"ג, והב"י (סי' קנ"ו) הביא שיטת הפוסקים אלו וכתב עלה ואנן קיי"ל כרשב"ג ואף באכלו ארי בעי שיהוי ל' יום וזהו באמת פשוט, אבל מ"מ הא נ"מ באשת כהן ואמאי שתק הב"י (בסי' קס"ד), ועתה ראיתי שכוונתי בזה לדעת הגדול כבוד חתני רומעכ"ת שעמד ג"כ בזה. והנה אף בפיהק ממש וגמרו ולא שהה תליא בפלוגתא דרבוואתא דלהרשב"א והריטב"א דכתבו דלרשב"ג תליא רק בשהה אלא דלרבנן ס"ל להרשב"א דבעינן גמרו, והריטב"א כ' דלא צריך כלל לא גמרו ולא שיהוי כיון דלרשב"ג בעי דוקא שהה, א"כ הא דאמרינן דבפיהק מודו רבנן לרשב"ג לא מהני גמרו לחוד ובעי שהה דוקא, אבל להרשב"ם וסייעתו דלרשב"ג דמהני שהה כ"ש גמרו לחוד, ה"נ בפיהק לרבנן מהני גמרו לחוד ובגמרו לפנינו ולא נודע אם גמרו בשעת לידה לכאורה לא מהני, דבממנ"פ להסוברים דלרבנן גמרו בעי, א"כ לס"ד דאמרינן באכלו ארי מודה רשב"ג, היינו דבעי גמרו, ומדפרכינן מבהמה מוכח דגמרו היינו רק לאפוקי שלא יהי' ריעותא דל"ג הא להנך פוסקים מוכח דלרשב"ג דוקא שהה וא"כ ה"נ בפיהק ומת לרבנן ולהפוסקים דס"ל לרבנן ל"צ לגמרו א"כ למה דס"ד דבאכלו ארי רשב"ג מודה היינו דאפילו גמרו לא בעי א"כ לית לן הוכחה דגמרו הוא רק לסלק הריעותא דל"ג א"כ י"ל דהיכי דבעי גמרו כגון בפיהק דמודו רבנן בעי סימן והוכחה להתירו היינו דידעינן דנולד גמרו ויש לי מקום עיון לס"ד דהש"ס בשבת דפריך מדר"פ אמאי לא הקשו בפשוטו מדברי רשב"ג עצמו דקאמר לגבי בהמה כל ששהה חי, הא בבהמה ליכא נ"מ רק בשחטה, והא באכלו ארי מודה רשב"ג, והי' נלענ"ד להוכיח מזה דפיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפיהוק, אלא דבפיהק כיון דחזינן דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי בתוך הפיהוק חיישינן לנפל כ"ז שלא הבריא מתוך הפיהוק, א"כ י"ל דלרשב"ג מיירי בפיהק ושחטו, מש"ה פריך מר"פ דלא אכיל, דמה"ת לחוש לפיהוק וא"כ יהי' דין חדש, דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה, ולישנא דפיהק ומת לא משמע כן, וצ"ע לדינא והנה לדינא נראה דבחלה ומת כיון דהרז"ה דמחמיר בפיהק מיקל בחלה ומת, יש לסמוך דאם עתה רואים שגמרו ולא ידעינן אם הי' בלידה גמרו דאולי אף היכי דל"ג מיד לא מקרי גמרו י"ל דבמקום ריעותא דגמרו אח"כ משום האויר, אבל בליכא ריעותא לפנינו דלא ידעינן אם ל"ג בשעת לידה תלינן ע"י דחזינן עתה דגמרו דהוא ב"ק ומחזיקינן ליה דגמרו מיד בשעת הלידה, וכיון דאפשר דזהו אף בפיהק מהני יש לסמוך על זה בחלה ומת, ולזה י"ל אף בנחתך בארכובא יש לדון להקל בגמרו בפנינו בשעת הדחק ועיגון, אם יסכים לזה מר חתני הגנ"י. אבל אם בנ"ד פיהק ומת דאפשר דפיהק ד' ימים, דאם מיד כשנולד לא הי' בריא, י"ל דלא ידעינן מהו פיהק דאפשר דחלה היינו דהי' בריא ונחלה, אבל אם חלה מיד הוי בכלל פיהק בזה בנחתך בארכובא ממש קשה להקל, ומ"מ בנשתייר מהשוק, י"ל דסמכינן להקל גם בזה כיון דלא הוי ודאי פיהק, עכ"פ אם בנ"ד לא הי' בכלל פיהק בזה בחלה ומת בנשתייר מהשוק יש להקל בחליצה ובלא נשתייר מהשוק איני כדאי, וגדולי הדור המה יכריעו ולא אני, חותנו ידידו קשור באהבתו עקיבא
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |