שו"ת רבי עקיבא איגר/א/צז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הגאון אב"ד דק"ק נאשעלסק הרב רבי זלמן נ"י
ע"ד המאורע נער אחד אמר לנערה קח חפץ זה לפקדון, וכשבאתה לקחתו ואחזה בחפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ, אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה ואח"כ העיד אחד שראה הטבעת מונח בקרקע וא"י אם זרקתו מיד או אח"כ או אמה באה ונטלטו מידה, וע"א העיד שזרקתו מיד שאמר בלע"ז "זיא האט עס באלד אוועק גיווארפין (השליכה אותה מיד תיכף). וגם היא אומרת כן מ"ש מעכ"ת נ"י בהחלט דנ"ד מקרי שעת מתן מעות, אני בעניי איני רואה הכרח לזה, די"ל כיון דלא עבדה מעשה דבשעק שסילק ידו דאז הוא שעת חלות הקדושין נשאר החפץ ממילא בידה ולא עשתה מעשה, י"ל דלא מקרי שעת מ"מ, ומה שתמך ידידי מעכ"ת נ"י יסודתו על דברי מהר"יט (ח"ב דנ"ח) וז"ל מעכ"ת נ"י ויעויין שם במ"ש ואפשר לתרץ דברי העד וכו', וא"כ מבואר להדיא דמיקרי שעת מ"מ, דה"נ יכלה לרפות ידיה עכ"ל. לענ"ד אינו מוכרח, ואדרבא משם משמע בהיפוך ממ"ש המהרי"ט והכא אפילו א"י לנתקו אצלו כל שהיתה יכולה לסלק ידיה וישארו הקדושין בידו לא מקרי שתיקה דלאחר מתן מעות, דטעמא דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא, משום דסברה אי שדינא ליה מחייבינא ליה באחריותא, אבל זו שהיתה יכולה לסלק ידה וישאר בידו שלא יפול ע"ג קרקע ולא עבדה, אלמא דנתרצית בקידושין, עכ"ל, הרי דבא ללמד כיון דאמרינן דהו"ל למשדייה ומוכחינן מזה דנתרצית אלולי דסברה דתתחייב באחריות ממילא בזו דהיה בידה לעשות בענין דליכא חיוב אחריות, דהיינו לסלק ידה וישאר בידו מדלא עבדה כן הוי הוכחה דנתרצית, כמו הוכחה דהו"ל למשדייה, אבל אילו לא היינו דנין שתיקה להוכחה מדלא שדייה ה"נ לא היינו דנין להוכחה מדלא סילקה ידיה, ומ"ש מהרי"ט בלשונו לא מקרי שתיקה אחר מ"מ, היינו דאין בזה היתירא דשתיקא דאחר מ"מ כיון דטעמא דהתם דסברה אי שדינא וכו' ל"ש בזה, ומ"ש תחילה ויש לתרץ דברי העד וכו', דעד שלא סלק ידו לא מקרי נתינה כדאמרינן בהזורק וכו' היינו די"ל לתרץ דברי העד דמש"ה קוראו זה העד בדרך דאמר ואח"כ נתן, כיון דבעידן דאמר עדן לא היה מקרי נתינה, אבל מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא הוי כהודאה ממש רק הוכחה דנתרצית כמו שתיקה דלאחר מתן מעות היכא דלא שייך הסברא דסברה אי שדינא וכו', אף די"ל דמ"ש מהרי"ט משתיקה דאחר מתן מעות דאמרינן הו"ל למשדייה, היינו דקאי על מ"ש והכא אפילו א"י לנתקו אצלו בזה דקודם אמירה שם נתינה עליו, מש"ה מיקרי אחר מ"מ אבל ביכול לנתקו אצלו י"ל דמיקרי שעת מ"מ ממש מ"מ אין הכרע די"ל מ"ש המהרי"ט והכא היינו לענין מעשה הקדושין אי הוי קדושין אפילו דאינו יכול לנתקו, ור"ל דאין חילוק בין יכול לנתקו או לא דבכל ענין מקודשת מטעמא דהו"ל למשדייה בענין דליכא חיוב אחריות, דהיינו לסלק ידיה וישאר בידו. ובאמת דברי המהרי"ט אלו שגבו ממני, במ"ש דיכול לנתקו לא הוי נתינה כדאמרינן בהזורק וכו', הא פ"ק דבב"מ (דף ז') מבואר דמקרי נתינה אלא בגט שאני דבעי כריתות וליכא ומזה הטעם אף אי נימא כהנ"ל דביכול לנתקו מקרי שעת מתן מעות, עדיין יש לדון הא עכ"פ מה שבידה כפסוק דמי, ותליא בספיקו דמהר"ם טראני (ח"ב סי' רצ"א) במונה והולך בידה, ובאמצע אמר ה"א מקודשת לי באלו די"ל כיון דמקצת נתינה היה מקודם לא מקרי שעת מתן מעות ואם נדון דמקרי שעת מ"מ, ממילא גם בא"י לנתקו הכי דמה שבידו לא הוי נתינה, דאפי' אם היא יכולה לנתקו אצלה לא זכתה בשביל כך במה שבידו, וא"כ בין יכול לנתקה ובין א"י לנתקו מה שבידה הוי נתינה ומה שבידו לא הוי נתינה ומאד תמוהים לו בזה דברי תוס' כתובות (דף ל') ד"ה אי דיכול לאהדורי וכו' אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו, דדוקא לענין גט וכו', אבל לענין זכיה אשכחן גבי טלית וכו', דנראה כאלו באו לדון מסברתם דשאני גט דבעי כריתות, ומכח הוכחה מדמיון מטלית שחציו על גבי קרקע, ולמאי הוצרכו לכך הא זהו סוגיא ערוכה בבבא מציעא (דף ז' ע"א) וצ"ע מ"ש ידידי מעכ"ת נ"י להוכיח דמיקרי שעת מ"מ דאל"כ ממילא נכלל בסיפא דלאחר מ"מ היכא אמרינן עלה התם בתורת פקדון, הא בכה"ג דקודם גמר נתינה חזר מדבריו לא נעשה פקדון ולומר דנשי לאו דינא גמירי וסברה דהוי פקדון הא הריטב"א לא ניחא ליה לומר כך לר"ה דיסבור ג"כ דנשי לאו דינא גמירי עכ"ד, אומר אני ולטעמך, הא בהחזיק בידה בענין דאינה יכולה לרפות ידה בודאי לא מיקרי שעת מ"מ ונכלל בסיפא ויקשה כנ"ל אבל בעיקר הוכחת מעכ"ת דנקט כן בפשיטות דמדינא לא הוי פקדון כיון דחזר תוך כ"ד, לדידי היה נראה בפשיטות בהיפוך, דהוא לא חזר רק לקדש אותה ואם לא תתרצה לקדושין יהיה בידה בפקדון גם י"ל בענין נ"ד דבעוד שניהם אחוזים בחפץ אער הרי את מקודשת לי, אינו נכלל בלישנא דרישא דלא הוי שעת מ"מ ממש וגם לא נכלל בלשון דסיפא, דלא הוי אחר מתן מעות ממש ומ"מ דיוקא דהברייתא לא סתרי אהדדי, די"ל למ"ש בהגהת ש"ע (סי' כ"ח ס"ד) גבי זרק לתוך חיקה וכו', הואיל ולא נתרצית תחילה לקדשה ליה משמע דבשדיך הוי קדושין אף דבשתיק אחר מתן מעות גם בשדיך לא הוי קדושין כדהוכיח הריטב"א מההיא דצפיתא דהוי כשדיך כיון דנתרצית מתחילה להתקדש בצפיתא, מ"מ בזרק לתוך חיקה כיון דהוי קצת שעת מ"מ עדיף, וכ"כ בס' המקנה שם א"כ י"ל דהכא בזה תליא בשדיך, והברייתא נקט מלתא דפסיקא בב' קצוות, דבשמת מ"מ ממש אף לא שדיך מקודשת, ולאחר מ"מ ממש אף בשדיך אינה מקודשת ומענין נ"ד לא מיירי דזהו פעמים מקודשת בשדיך ופעמים אינה מקודשת בלא שדיך, והיה מיושב בזה מה דקשה לכאורה כיון דצפיתא הוי כשדיך מהיכן למד רבא מהברייתא דכנסי סלע לפקדון, דלמא מיירי הברייתא בלא שדיך כאידך ברייתא דכנסי סלע לחוב, ולפי הנ"ל ניחא, דע"כ מיירי אף בשדיך. ומ"ש מעכ"ת נ"י כיון דבאידך ברייתא דחוב מה דקתני אחר מ"מ אפילו אמרה אין, אינה מקודשת, ע"כ מיירי אחר מ"מ ממש, דאלו אמר לה בעוד ששניהם אדוקים אמאי לא מהני אמרה אין, ודומיא דהכי מה דקתני בברייתא דפקדון מיירי ג"כ אחר מ"מ ממש, מלבד דלפי דברינו הנ"ל ממילא ניחא דבאמת מיירי אחר מ"מ ממש, ומ"מ שניהם אדוקים לא נכלל בכללא דרישא ולא מיירי הברייתא מזה, גם י"ל למ"ש הרא"ש ב"ב (דף קי"ד) דבשאר קנינים במשיכה ומסירה וכו' אין בהם חזרה אחר כ"ד, משמע דאפילו במסירה ומשיכה תכ"ד יכול לחזור, והב"י (סי' קצ"ה) מסתפק בזה והכריע דיכול לחזור, וכן נראה דעת הב"י להלכה מדברי הש"ע שם (ס"ה) ונפלאתי על הגאון המקנה (בסי' כ"ז ס"ב בהג"ה דבור המתחיל ובמקום דלא הוי קדושין) דכ' בפשיטות דבמכר ומתנה בקנין א"י לחזור תכ"ד, ובמחכ"ת אינו כן. וא"כ בממנ"פ אם נידון כצידוד הב"י דא"י לחזור תכ"ד א"כ בההיא דכנסי סלע שאני חייב ליכי אף בב' אדוקים, מ"מ הקצת שבידה דכפסיק דמי וכנ"ל הוי פרעון, והוא מקדשה בכולו אינה מקודשת, א"כ אדרבא יש לדייק בהיפוך, כי היכי דבברייתא דחוב דקתני אחר מ"מ, היינו אפילו שניהם אדוקים בכלל, ה"נ בברייתא דפקדון, ולפי הכרעת הב"י דיכול לחזור תכ"ד ממילא נראה דאחר מ"מ דבברייתא דחוב, היינו עד אחר כ"ד, דאלו תוך כ"ד הא יכול לחזור מהקנאת הסלע לפרעון ולפרוע לה באחרת, אלא דהיא יכולה לתפסו בעד חובה, וכאלו מעולם לא אמר כנסי סלע שאני חייב, א"כ באמרה אין, מקודשת, דמתרצית שלא לתפוס בחובה, וממילא נעשה הסלע שלו ע"י חזרתו תוך כ"ד ומתקדשת בו, היינו לכל הפוסקים זולת הרמב"ם דחזר ואמר היינו שחוזר ואומר שלא יהא לפרעון רק לקדושין], אע"כ דמיירי אחר כ"ד, א"כ ממילא ליכא דומיא, דבברייתא דחוב היינו אחר כ"ד, ובברייתא דפקדון גם תוך כ"ד אינה מקודשת. והנה מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י ביסוד הקדמתו דנ"ד מקרי שעת מ"מ בזה אף זרקתו מיד הוי קדושין דאף דבנטלה וזרקה תכ"ד בטלה הקדושין כמ"ש החכ"צ, מ"מ ע"כ הטעם לא משום דנטילה בשתיקה לא הוי הוכחה לריצוי דידה עד שמחזקת הקדושין בידה שיעור כ"ד ולא זרקתו, דדלמא נשי לאו דינא גמירי, וסברה דתתחייב באחריות אע"כ בנטילתה מיד הוי הסכמה והודאה, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי הוכחה בהיפוך ואגלאי דנטלתו ע"ד לזורקו, וכיון דבעי הוכחה בהיפוך, ממילא בנ"ד דזרקתו על ידי איום האם, אין כאן הוכחה וגילוי מלתא למפרע לענ"ד אינו מוכרח, דשפיר י"ל דלא נגמר הוכחת הריצוי עד שמחזקת בידה ואינה זורקתו תכ"ד, ואי דאח"כ יש לומר דלא זרקתו משום דסברה שתתחייב באחריות הא באנו לדון דלא נטלתו בדרך ריצוי לקידושין אלא ע"ד לזרקו, הרי חזינן דאינה חוששת להאחריות, והו"ל לזרוק באמת ולומר דבתחילה רצתה להכניס עצמה לחיוב אחריות, ואח"כ חזרה מדעתה בזה, זהו לא מסתבר, מש"ה הוי הוכחה דנתרצית אך מ"מ בפשוטו יותר נראה דנטילה הוי הודאה והסכמה מיד, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גילוי למפרע דלא נטלתו לקדושין, ונ"מ לדינא דאם היינו דנין דהוכחה דריצוי לא נגמר עד אחר שיעבור כ"ד, א"כ היו צריכין שעידי קדושין לא ילכו משם עד אחר כ"ד, דהעדים צריכים להיות עדות של הריצוי דזהו מעשה הקדושין, אבל אם אמרינן דהנטילה בעצמותו דנין לרצוי, כ"ז שאין לנו הוכחה בהיפוך מכח הזריקה תכ"ד, א"כ הקדושין נגמרו מיד בעדים, אלא דמ"מ נ"ד י"ל דלא מיקרי שעת מ"מ וכמ"ש לעיל. ואף די"ל כיון דממילא מכח דינא דנטלתו וזרקתו תכ"ד מוכחינן להסברא דהזריקה עושה גילוי למפרע, א"כ י"ל דכל שתיקה אחר מתן מעות ג"כ תיכף כששותקת רגע כמימרא הוי ריצוי, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גלוי מלתא למפרע דלא נתרצתה, וכן יש לדייק קצת מדברי המהרי"ט לפי"מ שפירשנו דבריו דבא לדמות כי היכי דאמרינן דהו"ל למשדייה ה"נ אמרינן הו"ל לרפות ידיה ומדלא נקט בפשוטו דהו"ל למשדיי' ע"כ דבא לדון אף להפוסקים גבי צפיתא דאסא דאין חוששין לקדושין, דנשי לאו דינא גמירי, מ"מ בזה מקודשת, דהו"ל לרפות ידיה, והא מ"מ כיון דלא נגמר ההוכחה דריצוי שלה עד אחר כ"ד, שוב י"ל דסברה אי שדינא, וא"כ מה בכך דיכלה לרפות ידיה, הא מ"מ לא היה מתן מעות ולא נגמר הוכחה עד אחר שיעור כ"ד, ונימא דלא זרקתו דסברה אי שדינא, אע"כ דמיד דנין לריצוי אלא דבעי הוכחה בהיפוך אם זורקתו תכ"ד [זולת שנאמר כפי הנ"ל, דכל שבאת לדון דלא רפתה ידיה דדעתה היה ע"מ לזורקו, ולא חששה לחיוב אחריות, קיימא ההוכחה מדלא שדיא תכ"ד] וא"כ בנ"ד דליכא הוכחה כיון דאפשר דעשתה כן מחמת איום האם, ממילא דנינן ברגע אחד ששתקה דהוי ריצוי, אך מ"מ אין הכרח לכך, די"ל דאחר מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא נגמר הוכחת הריצוי עד אחר שיעור כ"ד, ה"נ בלא זרקתו ובא כלב ונטל ממנה תכ"ד או שמתה תכ"ד י"ל דלא הוי קדושין, דשתיקתה לא הוי הוכחה עד שהחזיקה החפץ עד אחר כ"ד. ובפרט דיסוד דברי המהרי"ט במ"ש דהו"ל לרפות ידיה י"ל דאינו מוכרח, די"ל דבעוד שאוחזין שניהם בו אינה חוששת לדבר, כיון דא"א לחול הקדושין אלא דבאותו רגע דבא הוא לרפות ידיו הוי לה לסלק ידיה שלא יהיה נתינה לידה, וזהו ודאי א"א לצמצם כ"כ דאולי באמת אז רצתה לעשות כן ומיהר הוא וקדם וסילק ידו קודם, ואם נידון כן יש לנו צד גדול בנ"ד דאפילו לא זרקתו כלל אינה מקודשת, דדמי ממש לההיא דכנסי סלע לפקדון דגם בודאי שדייה חייב באחריות וכנ"ל דלא הוי חזרה מפקדון אלא רק אם תרצה להתקדש ואף לפי סברת מעכ"ת נ"י דמדינא לא הוי פקדון, מ"מ לדעת רוב הפוסקים דבציפתא אין חוששין לקדושין דאמרינן אטו נשי דינא גמירי, ה"נ בנ"ד, ואף להפוסקים דבציפתא חיישינן מ"מ הא לדעת הר"ן גם לר"ה אמרינן דטעתה בדין, ה"נ י' בנ"ד דטעתה בדין כיון דהזכיר תחילה פקדון סברה דאם אינה מחזקת בתורת קדושין, נשאר בידה בפקדון מכח דבריו הראשונים גם יש סניף דעת הר"מ פאדווע (סי' כ"ד) דהסוברים בציפתא דחוששין לקדושין, דוקא בציפתא דהוי כמו שדיך ועי' בתשובת ב"י בדיני קדושין (סי' ב') אם כן יש לסמוך על כל פנים בנידון דידן בספק אם זרקה תכ"ד, וגם כיון דבספק זרקתו תכ"ד הוי עכ"פ רק דרבנן דמדאורייתא אוקמי אחזקת פנויה, וכיון דיש צד גדול דאפילו בלא זרקתו כלל ליכא קידושין וכנ"ל, יש לסמוך עכ"פ בספק ולדונו בדרך ס"ס, ספק א' במציאות שמא זרקתו תכ"ד, ס' כהפוסקים בציפתא דא"ח לקדושין גם אם חוששין הוי רק ספק קדושין, גם כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא, י"ל דהיא נאמנת דזרקה תכ"ד, דלכמה פוסקים בדבר שבערוה לא אתחזק איסורא נאמן ע"א דילפינן מוספרה לה, ממילא היא נאמנת על עצמה ועי' בשו"ת מיי' ספר משפטים (סי' ג') בההיא דשליח שקדשה ואמר הרי את מקודשת לי, ואמר שטעה בתיבת לי ועיין תשו' (נב"י ח"א סי' נ"ט) כתב בפשיטות דאם אינו נגד החזקה, המקדש והמקודשת נאמנים, ובאמת לדעתי אין זה פשוט כ"כ דהא לכמה פוסקים לדבר שבערוה אף בלא אתחזק אין ע"א נאמן, ועיין בהר"ן בסוגיא דשליש בההיא דאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה, על כל פנים סניף מיהא הוי בנ"ד, מכל הלין היכא דאי אפשר לברר ולעמוד על דעת העדים, מה נקרא אצלם בלשון באלד, (תיכף), דעתי מסכמת להתיר, באופן אם ידידי מעכ"ת נ"י יסכים לזה כנלענ"ד, ידידו עקיבא גינז מא"ש.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |