שו"ת רבי עקיבא איגר/א/צה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א צה

סימן צה

לכבוד ידידי מחותני הגאב"ד דק"ק לאסק הרב רבי מאיר צילך נ"י

ע"ד הענין בזונה מינקת ויש דוחק וחשש עיגון שהאריך כבודו למצוא כחא דהיתרא להשיאה, וקרא אלי לחוות נטיית דעתי בזה. הנה בהגהת מרדכי (פ"ד דיבמות) כ' דהר"ר מרדכי טורוויש התיר למעשה בזונה מינקת, ואף ר"ת שאוסר בגרושה דהוא כופה אותה להניק ובזונה מי יכפינה, ביאור הדברים, דשם מקודם לזה הביא דברי הסמ"ג שדן היתר בגרושה משום דתני נתגרשה אינו כופה ולא הודה לו ר"ת כיון דבמכירה כופה אותה והיינו דממילא ה"ה באינו מכירה אם אינו מוצא מינקת אחרת, וא"כ תמיד משתעבדא ליה שמא לא ימצא מינקת אחרת, וכיון דגם לר"ת תליא בשעבוד הנקה מש"ה בזונה דאין מי שיכפינה מותרת, וכזה ממש כיון הר"י מינץ בתשו' (סי' ה') עצמו ואך בהגהת מרדכי כתב עלה ולא הודו לו חכמים דמ"מ הב"ד יכופו אותה. תו כתב בהגהת מרדכי שם דמדברי תוס' בשמעתין דהוכיח ר"ת לאסור בגרושה מדחזינן הכי לס"ד דטעמא משום דחסה ועוד הביא ראיה, דהא באלמנה שתבעה כתובה א"צ להניק א"כ ה"נ זונה כיון דלא תליא בשיעבוד הנקה עכ"ל אף דמלישנא דתוס' ליכא ראיה כ"כ, די"ל דלא באו להוכיח מההיא דאלמנה שתבעה דלא תליא בשעבוד הנקה אלא דההוכחה על הך סברא כיון דמשעבדא ליה במכירה או שאינו מוצא אחרת וה"נ בגרושה אלא דמ"מ הרא"ש יבמות כשהעתיק הראיה מאלמנה סיים, אלא אף דלא משעבדא כיון דרוב נשים חסים על בניהם ומסתמא יניקו אותם, א"כ ממילא ה"נ בזונה. גם לפי ראייה א' דתוס' מדחזינן הכי לס"ד דטעמא דחסה, הראיה זו עולה ג"כ על זונה, (ולפנינו נדבר מזה) ומ"מ משמע דזהו דוקא לר"ת אבל לר"ש דמתיר בגרושה מודים רבוואתא הנ"ל דה"ה בזונה, וא"כ להרשב"א דס"ל דבגרושה כ"ז דלא הכירה הולד מותרת להנשא ה"נ בזונה כה"ג, והרי הב"י לא דחה דברי הרשב"א לגמרי דהרי לא מיחה ביד המורים להקל כהרשב"א כיון דיש לנו אילן גדול לסמוך עליו, והיינו דלא מצא הב"י מי שחולק על הרשב"א במפורש ואדרבא הה"מ והר"ן שהביאו דברי הרשב"א בלי חולק משמע דהכי ס"ל להלכה, אך ממשמעות דברי הריב"ש הוציא הב"י דחולק על הרשב"א וכן בש"ע אף (דבסעיף י"א) סתם דאף גרושה צריכה להמתין כ"ד חודש דלא כהר"ש מ"מ כתב (בסעיף י"ד) דיש להקל בגרושה באינו מכירה, אלא דכ' יש מי שאומר וכו' והיינו מלשון הריב"ש משמע דלא דחה המחבר לגמרי דברי הרשב"א מהלכה, א"כ יש לנו צד גדול להקל בזונה באינו מכירה עפ"י דעת הר"ש והרשב"א, וגם לדעת ר"ת אפשר דשרי כמ"ש הר"ר מרדכי טורוויש ומהר"י מינץ. ואף די"ל דזיל בתר איפכא דגם להר"ש אסור בזונה למ"ש הר"ן דהר"ש מתיר בגרושה, כיון דקאי אב ממסמס לי' בביצים וחלב, א"כ בזונה דל"ש כן אסורה וכ"כ בתשו' צ"צ (סי' נ"ה), הא מ"מ רובא דרבוואתא התוס' ביבמות וכתובות והרא"ש והסמ"ג ומרדכי כתובות הביאו לדברי הר"ש דמתיר בגרושה משום דתני' נתגרשה אינו כופה, הרי דתליא בשיעבוד הנקה, וממילא גם זונה מותרת, וא"כ דעת הר"ן אליבא דהר"ש יחידאה נגד הנך רבוואתא הנ"ל. גם הא לדעת הר"ן ודאי מותרת דהרי אחר שהביא מחלוקת הר"ש ור"ת הביא דברי הרשב"א הנ"ל דבגרושה כ"ז שאינו מכירה שרי, וכן בהה"מ איתא כסדר הזה משמע דזהו לא תליא בפלוגתא דהר"ש ור"ת, אלא דבתחילה מיירי במכירה דמשעבדא דהר"ש התיר גם בזה דהאב ממסמס בבצים וחלב, דמהני גם במכירה כמו באשה תחת בעלה, דמותר משום מסמוס אף במכירה ור"ת ס"ל דבושה לתבוע מאב, ואח"כ כ' ענין אחר בשם הרשב"א דבאינו מכירה דליכא שיעבוד ואם בעית לא תניק כלל דמותרת, א"כ לדידהו ממילא בזונה ואינו מכירה מותרת, ואף לר"ת ואפילו במכירה כיון דליכא אב שכופה אותה כסברת הר"ר מרדכי מטורוויש והר"י מינץ, ולאינך עכ"פ להר"ש והרשב"א מותרת למה דהביא בשם הר"ש טעמא דהיתר גרושה משום דלא משעבדא ליה והכי נמי בזונה. וביותר נלענ"ד להחזיק דברי הרב טורוויש וליישב השגת החכמים עליו בטענה חזקה דהב"ד יכופו אותה, והיינו אף דהכפיה רק בשכר מ"מ יטלו הב"ד מקופת הצדקה ויתנו לה שכר ויכופו אותה,] ויתיישב ג"כ קושיית ההגהת מרדכי הנ"ל דלפי ראיה א' דתוס' מכח הס"ד דטעמא דחסה, מזה מוכח דגם זונה אסורה, והיינו כשנשים לב על ההפרש והשנויים ביני רבוואתא, דתוס' ורא"ש והסמ"ג ומרדכי הביאו בשם הר"ש היתר דגרושה משום דנתגרשה אינו כופה, והר"ן הביא משום דהאב ממסמס, וכן בשיטת ר"ת דהסמ"ג מביא הטעם לאסור כיון דאם מכירה כופה, והר"ן הביא הטעם דבושה לתבוע ממנו זה לא דבר הוא, דודאי דוחק לומר דהר"ש והר"ת לא נתנו טעם ודבריהם והרבוואתא הנ"ל המציאו מדעתם טעם לדבריהם לה בכה וזה בכה וכפי הנראה לו בטעמא הביא כן בשמם, ובודאי ראוי להתבונן לעמוד על עיקרן של דבריהם. וביותר יש לתמוה על לשון המרדכי כתובות בשם הר"ש דגרושה מותרת דאין עליה חיוב להניק כיון דבעלה קיים דתני נתגרשה אינו כופה אבל כשמת בעלה אעפ"י שאינה מחיייבת להניק (ירצה בתבעה כתובה) מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם, והיינו כמ"ש הצ"צ לנכון דהכוונה להך תקנה שלא תנשא דעי"ז ממילא תחוס ותניק לבנה, אבל בגרושה דהאב קיים וממסמס לא הצריכו חז"ל לתקנה זו, אך מ"מ תמוה דא"כ אמאי נקט הר"ש להראיה דנתגרשה אינו כופה הא בלא"ה ההיתר כיון דאיכא אב דממסמס וא"כ לא רישא סיפא ולא סיפא רישא, דברישא משמע דתליא בשיעבוד ובסיפא משמע דתליא במסמוס, ודוחק לומר דתרתי בעי דליכא שיעבוד וגם דאיכא אב דממסמס, דמנ"ל הא דדלמא בממסמס לחוד סגי. ולזה נ"ל דר"ש ור"ת אמרו לתרווייהו הטעמים ומישך שייכי להדדי, דגם הר"ש סבירא ליה דאיסורא דחז"ל לא היה מדין הפקעת שיעבוד של חבירו, דהרי באלמנה ותבעה וכדומה דליכא הפקעת שיעבוד ומ"מ אסרו, אלא דהטעם דמסתמא חסות על בניהן ויניקו אותם, ומ"ש הר"ש ההיתר מכח דתניא נתגרשה אינו כופה, אין זה דרך טעם לההיתר אלא דרך הוכחה ליסוד הדין דגרושה מותרת דודאי מה שאינו נכלל בלשון מינקת חבירו א"א לומר דהיה בכלל הגזירה, ורצה להוכיח דגרושה אינו בכלל זה דאינה נקראת מינקת חבירו וא"א לומר דהיא בכלל הגזירה, ולזה הוכיח דגרושה אינו בכלל זה, דהא אינה נקראת בלשון מינקת חבירו כיון דאינו כופה, ואף במכירה כיון דהכפיה רק משום סכנת הולד, ולדעת הש"ג (הובא ברמ"א סי' פ"ב) גם באשה אחרת כופין א"כ אינה נקראת מינקת חבירו, ונהי דלפי האמת להר"ש גרושה מעוברת מותרת להנשא אף דמ"מ נקראת מעוברת חבירו היינו דאפשר דלא מיירי בכל גווני אלא דמיירי רק באלמנה, וכדמצינו כמה פעמים דמוקי הש"ס בדרך הב"ע והרי בתוס' לא דייקו מהך דסתמא קתני מעוברת חבירו אף גרושה בכלל זולת הר"ן שכ"כ וכן הרא"ש כתובות, והיינו משום דאין הכרח כ"כ לומר דסתמא קתני בכל גווני, אבל איפכא ודאי מה דאינו נכלל בלשון מינקת חבירו בודאי אינו בכלל האיסור, מזה הוכיח הר"ש דגרושה כיון דאינו כופה אינה נכללת בכלל האיסור ומותרת ורק אלמנה אסורה דנקראת מינקת חבירו, כיון דבעידנא דמת בעלה היתה משועבדת לו בעוד שלא תבעה כתובתה והא דבאמת חלקו חז"ל בין אלמנה דאסרו אפילו בלא שיעבוד ולא אסרו בגרושה מוכח באמת דסמכו על מסמוס דאבי הילד, ור"ת ג"כ אמר דהיינו על היסוד דאפשר לאסור בגרושה ולסתור הוכחות הנ"ל, בזה הוצרך לומר דאפשר לכוללה בלשון מינקת חבירו כיון דבמכירה כופה, ואך מ"מ עדיין מנ"ל דמיירי אף בגרושה ולזה מביא ראיה ממה דמעובר' ודאי אסורה גם בגרושה כדמוכח מהס"ד דהטעם משום דחסה הכא נמי למסקנא, דלענין הדין אין חילוק בין ס"ד למסקנא, וממילא גם מינקת חבירו אסור, דהא חד טעעא למסקנא הוא למעוברת ולמינקת ומוכח ע"כ דכללו חז"ל גם לגרושה בלשון מינקת חבירו, כיון דבמכירה כופה ובזה מיושב מה דנקט ראיה זו דחלושה קצת, דהא כמה פעמים מצינו דהדין משתנה לפי הטעמים ולא נקט הראיה ביותר חיזוק, דהא לס"ד דמעוברת בגרושה הכא נמי מינקת דדומיא דמעוברת קתני, וממילא גם למסקנא הכי הוא דהא במינקת ליכא חילוק טעמים והפ"י כ"כ באמת בכוונת תוס' אבל לענ"ד א"א להעמיס כן בכוונתם דהרי נקטו לראייתם בהקדמה ממה דמפרש טעמא דמעוברת כיון דלמניקה קאי, דמשמע דהראיה משום דאין מקום לחלק בין מעוברת למניקה כיון דחד טעמא הוא ולהפ"י א"צ להקדמה זו, דהא אדרבא לה"ט אפשר לומר דגם במעוברת גרושה מותר', והו"ל למנקט הראיה בקיצור דלס"ד גם מינקת גרושה אסור, בדומיא דמעוברת וה"נ למסקנא א"ו דאין כך כוונתם אלא בפשוטו להוכיח דמעוברת גרושה אסורה גם למסקנא, ומזה נלמוד דה"ה למינקת דחד טעמא הוא עם מעוברת למסקנא] ולפי הנ"ל ניחא דלא הו"מ לאוכוחי דלס"ד מילקת דומיא דמעוברת, דדלמא גרושה לא אפשר לכללה בלשון מינקת חבירו, ול"ש בזה דומיא, דהאמת דמינקת חבירו מה דנקרא בלשון זה דומה בדינו למעוברת חבירו, אבל לא גרושה דאינה מינקת חבירו לזה נקטו ראייתם דמעוברת מיירי גם בגרושה כדהי' כן לס"ד הכא נמי למסקנא, ומוכח דגם מינקת גרושה אסור' דחד טעמא הוא למינקת ומעוברת למסקנא ומוכח באמת דגם גרושה אפשר לכללה בלשון מינקת חבירו, כיון דמכירה כופה וכן הביא ראיה הב' מאלמנה, והיינו דפסיקא לר"ת מסברא דבושה לתבוע מהאב, ולזה הוכיח כמו דאסרו חז"ל באלמנה שתבעה כתובה אף דליכ' שיעבוד ההנקה, וע"כ הטעם משום דסתם נשים חסות על ילדיהן ויניקו, הכא נמי ראוי לאסור בגרושה דאין טעם לחלק ביניהם, ומוכח דכללו גם גרושה בלשון מינקת חבירו כיון דאמכירה כופה. ולפ"ז מיושב היטב לשון הרא"ש בשם הר"ש הזקן דגרושה א"צ להמתין כיון דבעלה קיים הוא ממסמס, היינו דרך נתינת טעם דלא ראו חז"ל לתקן בגרושה דסמכו על מסמוס דהאב, ועלה כתב להביא ראיה הנ"ל דמוכח דכך הי' דעת חז"ל לסמוך אמיסמוס, דהא תני נתגרשה אינו כופה אם כן א"א לכללו בשם מינקת חבירו מזה ראיה דלא גזרו חז"ל בגרושה וסמכו על מסמוס דהאב, אבל כשמת בעלה אף היכא דליכא שיעבוד עשו תקנה להולד כיון דליכא מסמוס תקנו דלא תנשא, ועל ידי זה ממילא תניק ועלה כתב ור"ת אוסר דתני סתמא ל"ש אלמנה ל"ש גרושה היינו דר"ת סבירא לי' דגם גרושה בכלל לשון מינקת חבירו, מש"ה הביא ראיה דגם בגרושה אסרו כיון דסתמא קתני, ולאשר הראיה זו אינה חזקה כ"כ דדלמא לא מיירי בכל גווני או דדלמא אינה נכללת בלשון מינקת חבירו, לזה הביאו ראיה מהס"ד דהש"ס דודאי גרושה מעוברת אסורה והכא נמי למסקנא. ומש"ה לא הביא הרא"ש בכתובות הראיה דהביא ביבמות מאלמנה שתבעה ושהטעם דמסתמא חסו' על ילדיהן כיון דכבר נכלל בדברי הר"ש שהביא דס"ל דחסות על ילדיהן, אלא דסבירא לי' דהאב ממסמס, אבל ביבמות דקיצר בדברי הר"ש ולא הביא רק הראיה מנתגרשה אינו כופה, מש"ה הביא סברא זו בשם הר"ת ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ודברי הרא"ש מדויקים ומזוקקים היטב. באופן דמה שכתב הסמ"ג בשם ר"ש ור"ת, היינו ביסוד הבנין אם אפשר לכלול גרושה בלשון מינקת חבירו, או דא"א לכללו בזה ומוכח דמותרת, ומ"ש הר"ן בשמם היינו בטעם הדבר של חז"ל יסוד ההיתר לר"ש ויסוד האיסור לר"ת והכל עולה בקנה אחד והיו לאחדים, ולפי"ז שפיר כתב הר"ם טורוויש כיון דחזינן דהר"ש ור"ת סבירא להו דמה דא"א לכללו בלשון מינקת חבירו, בודאי אינו נכלל בגזירת חז"ל אלא דלר"ת אפשר לכללו כיון דכופה במכירה, א"כ בזונה דאין מי שיכוף אותה בודאי אינה נכללת בכלל מינקת חבירו. א"כ מסולקים קושיית דרבוואתא, דמ"מ ב"ד יכופו אותו, דזהו ניחא אם היינו בטעם האיסור משום השיעבוד, אבל לפי"מ שכתבתי דדברי הסמ"ג סובבים על היסוד אם אפשר לכלול גרושה בשם מינקת חבירו, ממילא זהו שייך רק בגרושה דמחויב האב לכופה, ראוי לקראותה מינקת חבירו כיון דחבירו שהוא אב כופה אותה, אבל בזונה דאין מחויב האב שיכוף אותה רק הב"ד כופין אותה, וזהו א"א למקרי בשם מינקת חבירו ומוכח דבזונה ל"ג, ואפשר דבאמת הטעם משום דהוי מלתא דלא שכיחא שתתעבר בזנות כיון דמהפכת ומזנה ואזדא ג"כ הראיה לגבי זונה מס"ד דהש"ס דבאמת מוכח בהיפוך כיון דמינקת זונה ודאי מותרת דאינו נכלל בלשון מינקת חבירו, ע"כ מעוברת זונה ג"כ מותרת דחד טעמא אית להו ומוכח באמת דגם לס"ד דהטעם משום דחסה מעוברת זונה מותרת, דחשש דחסה הוא ג"כ רק חששא דעלמא וענין גזירה ול"ג בזונה מעוברת דלא שכיח, ונכון. וקצת נראה דגם דעת הרמב"ם להקל בזונה מינקט ואפשר גם בגרושה, דהרי כ' הטעם במעוברת משום דחסה, ועי' בלח"מ דהי' לו הגרסא כך, ולכאורה היא גופ' קשיא למאי צריך לטעם חדש משום דחסה, הא באמת הטעם פשוט כיון דמניקת צריכה להמתין גם מעוברת דלמניקה קיימא צריכה להמתין אע"כ דזונה מינקת מותרת וצריכה לטעמא דחסה לאסור מעוברת זונה דזהו חשש יותר שמזיק בידים ואסרו גם בזונה אף דלא שכיח. או די"ל כך למה דמבואר בתשו' הריב"ש דיש שהתירו בילדה ומת בעלה ולא התחילה להניק דלא חל עליה שם מינקת והריב"ש סתר זה, וכתב ומכ"ש במת בעלה כשהיא מעוברת וילדה ולא התחילה להניק כיון דבעודה מעוברת עומדת להניק נקראה בשם מינקת חבירו, מבואר דיותר חמור מת בעלה קודם שילדה ממת אחר שילדה (וכ"כ הח"מ ס"ק ט"ו) והנה אם נאמר לקושטא דמלתא לחלק דבמת קודם דילדה כיון דחלה רגע א' שם מינקת חבירו אסורה גם אחר שילדה ולא התחילה להניק, אבל במת אחר שילדה ולא התחילה להניק מותרת דלא חל עלה שם מינקת חבירו, ורווחא שמעתתא דלכאורה קשה דפרכינן מעוברת תנשא איך אפשר להתיר' להנשא, הא ידעינן אחר שתלד יהי' הדין דיוצא משום מינקת חבירו, ולפי הנ"ל ניחא דס"ד דאחר שתלד ג"כ יהי' היתר דלא תתחיל להניק ולבסוף תירץ דמעובר' למניקה קיימא והיינו דעתה בעודה מעוברת אנו דנין דמסתמא תניק וחלה עלה שם מינקת חבירו. ולפ"ז י"ל דלפי גירסת הרמב"ם קיימא הך סברא דא"א לאסור מעוברת מדין מינקת חבירו כיון דעדיין לא התחילה להניק, משום הכי צריכים לטעמא דחסה, ונולד מזה, דבאמת הדין להרמב"ם דגם במת כשהיא מעוברת וילדה ולא התחילה להניק דמותרת דמעולם לא חל עליה שם מינקת חבירו אלא דהיתה אסורה בעודה מעוברת מטעם אחר דחיישינן לחסה א"כ יש לנו סיוע מדעת הרמב"ם דעכ"פ בב' למעליותא בזונה שילדה ולא התחילה להניק דמותרת. אמנם יש לדחות די"ל דהוצרכו לטעמא דחסה דאי לא"ה א"כ בכנסה הי' רשאי לקיימה עד שתלד ולהוציאה אח"כ. והנה כל מה דהארכנו בצד קולא בזונה מינקת, חלילה לא להקל בזה באתי, אחרי דמפורש בנ"י לאסור וכן סתם בש"ע ואך יש לנו הלכה למשה להקל במופקרת לזנות, בזה אף בנ"ד שאינו ידוע בודאי שהיא מופקרת אלא דדיימא בכך ומעשיה מוכיחין על' דיש להקל ג"כ, כיון דבלא"ה יש צד גדול להקל בזונה ואך מה דאפשר לצרף היתירים אחרים דהיינו לא התחילה להניק וכנ"ל, גם שתשבע המינקת על דעת רבים שלא תחזור עד כ"ד חודש וראיתי לגדולי אחרונים שהצריכו ליתן למינקת פנויה ושתשבע עד"ר שלא תנשא לאיש עד כ"ד חודש אבל לא למינקת אשת איש דעדיין החשש שמא המינקת תתעבר ותעכר חלבה, ואולם באמת לשון הברייתא נתנה בנה למינקת בסתמא לא משמע דוקא למינקת פנויה, אם כן הכא נמי לדידן בנשבעה שלא תחזור להמתירים בזה אשר אנו רוצים בו לצרף ההיתר בנ"ד דל"צ למינקת פנויה דוקא. והא דבאמת ל"ח שתתעבר היינו די"ל דכמו דבדידה סמכינן דתמסמס בחלב ובצים ואף לאחר ההכרה דתינוק יספיק לו המסמוס, ה"נ אם תתעבר המינקת תקח שכר הנקה למסמוס בזה בבצים וחלב, והא דלא הותרה להנשא ולהשכיר לה אשה מיוחדת דתהיה מוכנת שלעת שתתעבר ותעכר חלבה דתיטול היא ותמסמס אותו, י"ל דאחרי ההכרה ונתגדל על חיק המניקה צריך הולד לטיפול המסמוס מהמניקה ההיא ולא יספיק להולד מסמוס מאחרינא, או כיון דעתה עדיין הולד אצל אמו לא מנכר ששכרה לאחרת שתמסמס אותו, אבל נתנה בנה למינקת דמינכר בין נתנה ללא נתנה, שפיר קיימא סברא דאם המינקת נתעברה תמסמס אותו והנה ע"י שבועת המינקת לא בלבד שיש לנו עי"ז צד סיוע דעת המתירין הובאו בהר"ן והה"מ דבכל מינקת חברו מותר בנתנה למינקת ונשבעה, אלא דמרווחנא עוד ביסוד ההיתר דמופקרת לזנות דכ' הר"י מינץ לדמות לההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין דאמרינן פ"ד דכופין לרבה לשחררה כי היכא דלא לעבדו בה איסורא, דבזה יש לגמגם דדלמא התם מותר לעבור על איסור עשה דשחרור להציל רבים ממכשול איסורא, ובזה במכשול רבים אמרינן חטא בשביל שיזכו רבים, אבל הכא דהוי תיקונו של הולד י"ל דא"א לאפקועי זכותו דהולד בשביל מכשול רבים, אבל בזה י"ל דבנשבעה ליכא תו חשש קלקולא בולד זה, ואך טעם האוסרים הוא מטעם דגזרינן נתנה אטו לא נתנה, א"כ הוי רק בגדר איסורא דרבנן דאסרו איתה להנשא ובפרט להסוברים דלמסקנא גם בדבי ריש גלותא אסור משום לא פלוג, א"כ בנתנה למינקת דליכא טעמא דתיקון להולד והאיסור רק משום לא פלוג או מגזירה אטו לא נתנה הוא רק בגדר כל איסורים דעלמא ודמי שפיר לההיא דגיטין הנ"ל דמתירים בשביל להציל רבים. אולם עדיין יש לעיין במינקת נשואה מה דעמד עלה בתשו' מיי' (ס' נשים סי' כ"ד) דלא מהני מה שתשבע עד"ר דניחוש שמא יפר לה בעלה כדאמרינן בסוגיא דנודרת, ולענ"ד למצוא גם תקנה לזה, דלכאורה קשה בההיא דנודרת דנדיר תחילה להבעל עד"ר שלא יפר לה, אמנם לק"מ דלענין גביית כתובה האשה היא בע"ד דיתמא ולה צריכין להאמין בשבועה אבל לא לאחר, ויכולין לומר דהבעל לא מהימן להו ושמא יעבור על שבועתו ויפר לה, א"כ זהו שייך התם, אבל הכא אין הפרש בין המינקת ובין בעלה וכי היכי דהב"ד מאמינים לה ה"נ מאמינים לו, וא"כ יש תקנה דהבעל ישבע עד"ר שלא יפר והיא תשבע עד"ר שלא תחזור מלהניק ומלמסמס עד כד"ח. ובזה נ"ל לכאורה להוכיח שיטת תוס' תמורה דבנשבע שלא לגרש, וגירש דמהני, ולא אמרינן ביה אי עביד לא מהני, כיון דבודה האיסור מלבו, דאל"כ עדיין יקשה בההיא דנודרת דנדיר תחילה להבעל שלא יפר ותו ליכא חשש דאף אם יעבור ויפר תהיה הפרתו בטילה מדין אי עביד לא מהני, אע"כ דבזה אי עביד מהני, ואפשר לדחות דחוששין שמא ישבע תחילה שיפר מה שתדור ומה דישבע בפנינו אח"כ שלא יפר יהיה שבועת שוא ומוטל עליו להפר מכח שבועה ראשונה, והפרתו יהיה מהני דאינו בכלל לא תעביד דהא מותר ומחויב להפר, ואי דא"כ יעבור על שבועת שוא בזה יאמרו שוב היורשים דאיהו לא מהימן להו דלא ירצה לעבור על שבועת שוא. גם ראוי שאבי הזונה או אחד ממשפחתה ישליש דמי ההנקה עד כד"ח ואז אם המינקת פנויה תשבע עד"ר שלא תנשא לאיש עד כד"ח ושלא תחזור מלהניק וממסמוס הולד עד כד"ח, ואם המינקת נשואה ישבע הבעל תחילה עד"ר שלא יפר, והיא תשבע על דעת רבים שלא תחזור עד כ"ד חודש מלהניק וממסמוס הולד כנלענ"ד. וכבודו לא הודיעני אם הולד מנכרי, וזכורני שחכם אחד רצה לומר דאין זה בכלל מינקת חבירו כיון דהיא מינקת נכרי גם הביא ראיה מתוס' קדושין (דף כ"ב) לתירוצם דתמר לא היתה מדוד שכבר היתה מעוברת מקודם וקשה איך נשא דוד למעוברת אע"כ דמעוברת נכרי מותרת אבל באמת אין ממש בראיות אלו דמלשון מינקת חבירו ליכא דיוקא, דהא מצינו בשבת (דף ק"נ) דמוקי ר"פ ההיא דלא יאמר לחבירו לשכור פועלים היינו דלא יאמר לנכרי, ובתוס' שם ד"ה אומר אדם לחבירו וכו' ל"ש נכרי ל"ש ישראל, הרי דאין לחלק, דגם נכרי בכלל חבירו והראיה הב' מתוס' קדושין, א', י"ל דכי היכי דיפ"ת מותרת לעבור על איסור עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ה"נ מה"ט מותר באיסור דמעוברת חבירו, ב', דדלמא בימי דוד עדיין לא נגזר גזירה דמינקת חבירו עי' במ"ל (פ"א ה"ז מהל' בית הבחירה), דאם איתא דהא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד הוא רק דרבנן, איך דקו בקדושין בפשט הקרא ושמואל שוכב, דדלמא אז עדיין לא נאסר זה, ועיין תוי"ט (פ"ח ה"ב דכלאים) דהקשה להרמב"ם דכתב מיני טמאים הוא רק כלאים דרבנן, דמאי הקשו בירושלמי מקרא דוירכיבהו על פרדה דלמא בימי דוד עדיין לא נגזרה, ואף דהתוי"ט הביא שם דברי תוס' בקדושין דגזרו כזית אחד אטו כזית ב' והיה הגזירה בימי נביאים א"כ נוכל לומר דגזירה זו היתה בימי נביאים, מ"מ הא כתב רק דנוכל לומר וכו', והיינו דיש לומר דקים ליה להירושלמי דהך גזירה דכלאים היה מכבר בימי נביאים ראשונים, אבל ראיה ליכא לדין מינקת נכרי די"ל דלמא עדיין לא היה הגזירה, ג' הא י"ל דהך תירוצא קאי בשיטת הר"ש דגרושה מותרת כיון דלא משעבדא וכן בזונה דעלמא, אבל לדינא להאוסרים בזונה י"ל דגם מנכרי אסורה, ד', הא אין שייכות דמיון לשם, דגבי דוד דהיא היתה נכרית והדין דולדה כמותה והעובר הוא נכרי מש"ה ל"ח לתקנת הולד דאין מצווין להחיותו, ואף דלאחר שתתגייר ותטבול יהיה הטבילה גם להולד כדאיתא ביבמות (דף ע"ח) מ"מ למ"ד עובר לאו ירך אמו בודאי יכול להתנות שלא יהיה הטבילה לגירות לעובר, אלא דבאם רצונה לגייר להעובר לא הוי חציצה דהיינו רבותא, אלא אף למ"ד דעובר ירך אמו דנראה דל"ש להתנות בכך דאין גירות לחצי הגוף מ"מ דלמא באמת לא בא עליה עוד והמתין עד אחר שילדה וגייר אותה אח"כ והולד השאיר בגיותו עד כד"ח, אבל בישראלית מעוברת מנכרי דהולד ישראל מעליא, יש לומר דאסורה כמו מעוברת חבירו דעלמא. והנה אף שלדינא הסכמנו יחד להתיר בנ"ד, מ"מ להראות לכבודו דעריבים עלי דבריו הקדושים אפלפל בהם קצת. מ"ש רו"מ לתרץ קושיית הש"ך בס' גבורת אנשים דמאי פרכינן ולתבעי ליורשים, הא פשיטא די"ל דלא פלוג כיון דכמה פעמים אין ביד היורשים לשלם, והיינו דפרכת הש"ס דמסתמא גם ר' יוסי לא פליג על הך ברייתא, ולדידיה דלית ליה גבי רדופה לא פלוג שפיר פריך היכא דאיכא ביד היורשים לשלם תשתרי עכ"ד. אני אוסיף בזה דהך ברייתא דיבמות ע"כ אתיא כר"י והיינו דבברייתא כתובות קתני מינקת שמת בעלה, ואלו בהך ברייתא קתני לא ישא מעוברת חבירו וכו' והיינו דבברייתא כתובות בא לומר דאם בשעה שמת בעלה היתה מינקת אסורה עד כד"ח אפי' גמלתו או נתנה למינקת אח"כ, אבל ברייתא דיבמות הנ"ל אתיא כהברייתא דנתנה בנה למינקת מותרת מש"ה נקט לא ישא וכו', היינו דבשעת נשואין עדיין היא מינקת חבירו ולא נתנה למינקת אחרת, עוד ראיה מדקתני לא ישא ולא קתני לא יארוס כדקתני בברייתא דכתובות לא תתארס, אע"כ דאתי כר"י דס"ל כל הנשואות יתארסו א"כ ע"כ לא אתי כת"ק דרדופה דהא לדידיה אף אירוסין אסור כדאיתא ביבמות (דף מ"ב ע"ב) יחידאה היא דתני הרי שהיתה רדופה וא"כ שפיר פריך ולתבעינהו ליורשים. תו כתב מר דמוכח דל"ג אלא היכא דאיכא תרתי דהיינו שייכות גזירה, וגם שמא גרים בשם מינקת חבירו, דאל"כ גם גמלתו ונתנתו למינקת בחיי בעלה תתסר למה דמבואר ביבמות דחיישינן שמא תתעבר ותעכר ובדידיה תמסמס ובדידה לא יהיב בעל ולזה אסרו להנשא כי היכי דתמסמס משלה לשכור מינקת ובגמלתו תמסמס אם כן מה יועיל גמלתו בחיי בעל, וכן נתנתו למינקת בחיי בעל, האיך אזלא החשש דאם לא תנשא תמחול ותשלם שכר הנקה או מסמוס משלה, אלא על כרחך דבעינן דוקא שם עצם דמינקת חבירו לא ידעתי היכי מצא רו"מ יסוד זה ביבמות, דהתם בפשוטו דגזרו שלא תנשא ולא תתעבר ותניק הולד, ולדברי מעכ"ת נ"י יפלא למ"ש התוס' והרא"ש דהא גמלתו אסור דחיישינן שמא תגמול כדי להנשא, והא בממנ"פ אם לא נקראת בשם מינקת חבירו הא ל"ג רק בשם פרטי מינקת חבירו ואם נקראה בשם מינקת חבירו כיון דגמלתו אחר שמת בעלה, א"כ בפשוטו ניחא דלא תנשא שתמסמס משלה, ולא מצאתי דבר מיסוד זה רק בתשובת הרא"ש (כלל נ"ג דשם בסי' ב') כתב להחמיר גם בנתנו למינקת קודם מות בעלה מדלא חילק הש"ס בין נתנתו אח"כ לנתנתו מקודם, ועלה כתב דהרמ"ה כתב דהטעם דאם לא תנשא תטרח לבקש מינקת, אבל תחת בעלה לאו אורחה להדורא עיי"ש, א"כ משמע דהרמ"ה הוא שחידש זה ומטעם מדס"ל להכרח דנתנתו בחיי בעלה ג"כ אסורה מצריכים להמציא טעם זה, אבל לפי"מ שכתב הרא"ש שם (סי' ג') להקל ולסמוך על הגאונים להתיר באמת לא אמרינן טעם זה, ומה"ט הוצרך שם (בסי' ד') ליתן טעם לגמלתו אחר מיתת בעלה דאסורה דשמא תגמול בשביל זה. גם הריב"ש בשו"ת (סי' תס"ג) במ"ש בנתנו למינקת אסורה דשמא תחזור המינקת, הוסיף להמתיק ושמא תתן להמינקת בשביל זה כדי שתנשא, והיינו דרצה ליישב באם עי"ז דנתנה למינקת פסק חלבה אם ניחוש לשמא תחזור מה בצע לנו אם לא תנשא, לזה פירש דשמא תתן בשביל זה כדי שתנשא הרי דלא ניחא ליה בסברת הרמ"ה הנ"ל דמרויחין שתהדר אחר מינקת. ובאמת קשה לי למה דמבואר בריב"ש בנתנתו ג' חדשים קודם מות בעלה דמותרת דלכאורה גם בנתנתו יום א' תשתרי אחר שתמתין ג"ח לשיעור פסיקת חלבה, דהא גם בנתנתו למינקת אחר מיתת בעלה הי' ראוי להתיר בכה"ג כיון דאין מרווחין במה דלא תנשא אלא דחיישינן שעשתה זה ליתן למינקת בשביל שתנשא, וזהו ל"ש בנתנו בחיי בעלה, וצ"ע, ידידו דו"ש:

עקיבא בן מ"ו הרב רבי משה גינז מא"ש

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף