שו"ת רבי עקיבא איגר/א/צד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א צד

סימן צד

לידידי הרב אב"ד דק"ק קארניק נ"י

מכתב רו"מ עם הגב"ע ואשר דן בזה חביבי כבוד הגאב"ד דק"ק גלוגא הרב רבי אברהם נ"י הגיעני לנכון ואם שקשה עלי הכתיבה כעת מחמת כאב עינים ל"ע, אעפ"כ אחרי שהגאון הנ"ל ברוב ענותנותו תלה הוראתו באם אסכים לדעתו הגדולה לא אוכל מלט נפשי מזה ואחוה דעתי הקלושה במה דנוגע דאחד מהעדים הוא אח לאשת עד השני דיש לדון בזה ממ"ש הרמ"א בחוה"מ (סי' ל"ג), וי"א דקרובי האם אינם פסולים אלא מדרבנן, והיינו דנ"מ לענין קדושין כמ"ש שם מקודם, ומשום דחיישינן למה דפסק הרמב"ם (רפי"ג מה"ע), וכיון דהרמב"ם כייל שם בחדא מחתא דקרובי אם וכן קרובים מדרך אישות פסולים מדבריהם, א"כ גם בקרובי אישות ראוי לחוש בקדושין, ובאמת קשה לי על שלא הביא רמ"א דעה זו גם בקרובי אישות לחוש לקדושין, ובמהריק"ש העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל כהווייתן]. והנה בתשו' שב יעקב (סי' כ"א) יצא לדון בדבר חדש דבקדושי כסף בעדות קרובים מאם אין לחוש, כי יש כמה דעות בפוסקים אחרונים בזה אם דעת הרמב"ם דכל הנלמד בי"ג מדות כל דיניו כמצוה דרבנן או אם קוראין רק מדרבנן מחמת שאין חשובים בתרי"ג מצות, אבל כל דיניו ממש כדאורייתא, ובש"כ האריך והוכיח דהוי כפס"ע דאורייתא, עכ"פ בזה א"צ גט בממנ"פ, אם הוי כפסולי דאורייתא בודאי אין צריך גט, ואי הוי כפסולי דרבנן ומטעם הנ"ל דכל הנלמד בי"ג מדות הוי ממש כדרבנן א"כ גם קדושי כסף דנלמד בגז"ש דקיחה קיחה הוי דרבנן והוי כמקדש קדושי דרבנן בפס"ע דרבנן דלא חיישינן לה כמ"ש הרמ"א באה"ע (ססי' מ"ב) עכ"ל ואף דבודאי מסתימת דברי הרמ"א הנ"ל לא משמע הכי לחלק בין קידושי כסף לקדושי שטר וביאה, מ"מ לכאורה הדברים נכונים. אולם לענ"ד זהו ליתא דהרי בודאי אם נדון בהחלט במשקל א' קדושי כסף לפסולי עדות דקורבא מאם, שוב אין לנו מקום ספק כלל בכוונת הרמב"ם, כאשר הוכיח במישור הה"מ (ריש הל' אישות), מדכתב רבינו שם במפורש ואשה נקנית באחד משלשה דברים היא הנקראת מקודשת או מאורסת, וכיון דנקנית ונעשית מקודשת וכו', והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתה, הרי דדינו כדאורייתא, אע"כ דמ"ש הרמב"ם דקורבא דאם או אישות מד"ס, היינו דוקא בשם דברי סופרים אבל מ"מ דיניו כדאורייתא לכל מילי וכן הוכיח בתשו' תשב"ץ (ח"א סי' קנ"א) וכ' שם דלפ"ז ה"ה במ"ש הרמב"ם דקורבא דאם ואישות הוי דרבנן, היינו ג"כ דנקרא בשם דרבנן, אבל הוי כדאורייתא ממש, והמקדש בפניהם אין חוששין לקדושין עיי"ש, וזו ראיה שאין עליה תשובה. ומה לנו מקום עוד לספק ולהחמיר בקידושין, א"ו אם באנו לספק ולדון בכוונת הרמב"ם בקורבת האם היינו כמ"ש הלח"מ בכוונת הה"מ (פ"ד מהל' אישות) במ"ש ודע דבפס"ע יש מחלוקת בין המפרשים שקצת מהגאונים סוברים דכל אותן הנלמדים ממדרש כמו קרובי האם מד"ס, וכ"כ רבינו (פי"ג מה"ע) וכו', דהא זה סותר למ"ש הה"מ עצמו הנ"ל גבי קדושי כסף דנקרא רק מד"ס, היינו בשם ד"ס אבל דינו כד"ת, והיינו דבקדושי כסף דאתי מגז"ש דאין אדם דן מעצמו, אא"כ קבלה מרבו הוי הל"מ ודינו כד"ת ממש, אבל קרובי האם דאתי מדרשא דאדם דן מעצמו, דינו כדרבנן וכ"כ הרב המשיב בשו"ת שיטה מקובצת (סי' י"ט) או דצ"ל כמ"ש בשו"ת תמים דעים (סי' פ"ג) לחלק דבקדושי כסף דכתב רבינו שהוא מד"ס בזה דינו כד"ת, אבל בקרובי האם דכתב רבינו דהוא מדרבנן, בזה דינו כדרבנן, [ומ"מ לא ביאר טעם החילוק והיא גופא תיקשי על רבינו דאמאי חילק בין הנושאים בין קדושי כסף לקרובי אם, וא"כ עדיין צריכים אנו לדברי הלח"מ הנ"ל]. באופן כיון דהוא יתד שלא תמוט דבקדושי כסף אין לספק כלל דודאי הוא כדין תורה והספק רק בקרובי אם, אם כן אזדא לה הממנ"פ הנ"ל זולת דנידון כך ודלא כמשמע בלישנא דשב יעקב, והיינו דבאמת ליכא חילוק בין ק"כ לקרובי אם ואין מקום ספק כלל בכוונת רבינו הרמב"ם ז"ל, ומה דאנן מחמירין בקרובי אם, היינו מכח דעת מקצת הגאונים שהביא הה"מ הנ"ל, וכמו דנדחק המ"ל ובשו"ת שיטה מקובצת הנ"ל בכוונת הה"מ הנ"ל, דאין דעתו דיסבור הרמב"ם כן, אלא דהגאונים סברי כך, ובזה נאמר דלהגאונים דס"ל הכי בקרובי האם, יסברו ג"כ בק"כ דדינו כדרבנן, וא"כ עדיין לדינא שייך הממנ"פ הנ"ל דבק"כ בקרובי אם אין לחוש. אמנם נראה דגם זה דחוק, דהנך גאונים יסברו דק"כ דינו כדרבנן, א"כ אנו דחוששין להגאונים הנ"ל להחמיר לענין עדי קרובי אם בקדושין ניקום ונאמר בק"כ וחזר וקידש לקרובותיה בשטר, דהקרובות צריכות גט דק"כ הוי דרבנן ותפסו קדושי הקרובות וזה לא מצינו, א"ו דגם הגאונים הנזכרים לעיל אומרים כן רק בקרובי אם. גם נ"ל ראיה דאם איתא דבק"כ בקרובי אם הוי כמקדש קדושין דרבנן בפס"ע דרבנן, א"כ תקשה סוגיא דפסחים (דף ז' ע"א) כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא, דא"ר המקדש בחיטי קורדניתא א"ח לקדושין, משמע דאיסור דרבנן הוי כאינו שלו לגבי דאורייתא, ואם ביטל בשעה ו' עבר מדאוריייתא בב"י ומוכח כן מדר"ג א"ר דא"ח לקדושין, ומאי ראיה הא התם דהוי קדושי כסף דהוא דרבנן, מש"ה לגבי דרבנן אנו דנין דאיסור הנאה דרבנן הוי כאינו שלו, מה שאין כן לגבי דאורייתא, אלא על כרחך דק"כ הוי כדאורייתא ממש. אמנם נלענ"ד דהרמ"א לא הביא דעה זו רק לחוש להחמיר שלא במקום דחק, אבל במקום דחק י"ל לסמוך להקל כדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, כי מצינו הרמב"ן בס' תולדות אדם (סי' קי"א) כתב דקרובי האם וכל הנך דפרק ז"ב הוי כדאורייתא, ודחה לדברי הגאונים דכיון דבא ממדרש הוי כדרבנן וכתב דהביאו ראיה מההיא דפ"ק דקדושין וכבר עמד עליה רבינו האי גאון ודחאה, וכ"כ הרשב"א בס' תולדות אדם (סי' ר"ל), וכ"נ דעת הה"מ ממ"ש על דעת הגאונים הנ"ל וכבר חלקו עליהם הרמב"ן והרשב"א, משמע דכן דעתו לעיקר הלכה, וגם הש"כ הביא שכן דעת החינוך להרא"ה, גם הריב"ש (סי' י"ד) הסכים כן, ולזה הסכים בשו"ת דברי ריבו' (סי' רל"א וסי' רס"ד) וכן דעת הרשד"ם חלק אה"ע (סי' ל"ג) וכיון שכן, אף אלו היו דברי הרמב"ם מפורשים דקרובי אם ואישות הוי כדרבנן, מ"מ היה לנו לסמוך בשעת הדחק על חבל הנביאים הנ"ל הרמב"ן והרשב"א ורה"ג והרא"ה והריב"ש ודעת גדולי האחרונים הנ"ל עאכו"כ דבכוונת הרמב"ם עצמו רבו הדעות, דדעת התשב"ץ דס"ל להרמב"ם דדינו כדאורייתא ממש, וכן דעת המ"ל ושו"ת שיטה מקובצת הנ"ל דלא ס"ל כחילוקו דהלח"מ הנ"ל ונדחקו דאין דעת הה"מ דהרמב"ם יסבור כן, אלא דכן דעת קצת הגאונים, וכן דעת הש"כ, וכ"כ הר"ם אלשאקר בתשו' (סי' ס"ח), א"כ אין לנו מפורש מי שיחמיר בקרובי אם זולת דעת מקצת שזכרם הה"מ והרמב"ן, דודאי כדאי לסמוך בשעת הדחק על החולקים הנ"ל וראיתי להגאון רבי יהונתן שכתב בתומים (סי' ל"ג) דאף אם האמת דמה שנלמד בי"ג מדות דינו כדאורייתא ממש, מ"מ בעי גט, דהא כן מבואר בעיטור אות קבלת עדות בשם רה"ג דילפינן מהא דפ"ק דקדושין ביוצא בשאר אברים דצריך גט שחרור, ופיר"ת דהואיל ואינו ידוע להמון דיוצא בראשי אברים, לכך החמירו דבעי גט שחרור, ה"נ אין הכל יודעים דקרובי אם פסולים, לפיכך בעי גט במחכ"ת הא אדרבא דעת רה"ג דא"צ גט והובא בהרמב"ן והרשב"א הנ"ל, אבל באמת לשון העיטור כך הוא והועתק ג"כ במרדכי פ"ג דקדושין, וז"ל כל הני פסולין דדבריהן כגון הרועים וכו' אם קידש אשה בפניהם לא תפסו קדושין כלל, וא"צ גט דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, ורב אחאי כ' דצריכה גט מהא דגרסינן פ"ק דקדושין נראין דברי ר"מ בשן ועין וכו', ורבוואתא אמרי דא"כ קרובים נמי מדרש חכמים הוא, ומסתבר דהדרי וקדשו קדושי תורה ואי לא בעי גט מספק, וכן דעת רה"ג עכ"ל, היינו דס"ל לרה"ג במקדש בפס"ע דרבנן צריכה גט, וכדס"ל ג"כ להרמב"ן ורשב"א דלאו בכל מילי אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה אלא היכי דאתמר אתמר, אבל לא מיירי מקרובי אם וגם נראה דגם רה"ג דהביא ראיה מפ"ק דקדושין, היינו הכל במקדש בפס"ע דרבנן ממש, כמו הרועים דמיניה מיירי ועלה דן, ומה דכתב בעל העיטור ורבוואתא אמרי א"כ קרובים נמי, היינו בדרך קושיא דאם נלמד משם נלמד ג"כ לקרובים אבל לא דסבירא ליה הכי לקושטא דמלתא בקרובים דצריכה גט. ותדע דהא הם לא נקטו בדבריהם קרובי אם משמע דנקטו הכי גם בקרובי אב, דס"ל דג"ז מקרי רק דרשא, דפשטא דקרא דלא יומתו לא מיירי בעדות בנים, וכמ"ש ג"כ הרמב"ן והרשב"א הנ"ל למידק דמ"ש קרובי אם מקרובי אב דכולהו הוי רק דרשא, וא"כ ניקו ונאמר דהך רבוואתא ס"ל דגם בקרובי אב צריכה גט, וזה לא מצינו בשום פוסק, א"ו דנקטו רק דרך קושיא ולהוכיח דליכא לדמות לההיא דקדושין דהתם ע"כ טעמא אחרינא, וא"כ גם בפסולי עדות דרבנן ממש אין ראיה וי"ל דא"צ גט, אבל דעת רא"ג ללמוד משם רק לפסולי עדות דרבנן ממש, וכי היכי דצ"ל דלא חש לקושיא דרבוואתא בקרובי אב, דס"ל דהך דרשא דלא יומתו אבות בעדות בנים הוא דרש גמור יותר מההיא דרשא דפ"ק דקדושין לחפשי ישלחנו, ה"נ י"ל דס"ל דגם קרובי אם דדרשינן באם אינו ענין הוי דרשא גמורה יותר, ואין בנו כח לדמות מדרשים להדדי, אלא דהביא ראיה עכ"פ בפס"ע דרבנן ממש לא עדיף מההיא דקדושין, דמדרש חכמים הוא. ובאמת עכ"ז יהיה איך שיהיה בדעת רה"ג, איני מבין, איך דן בפס"ע דרבנן ממש בראיה מההיא דקדושין, הא ממנ"פ אם נפרש בההיא דקדושין כר"ת דשמא יאמר לו עבדי אתה, או שהעולם יאמרו כן וכנראה דהבין כן בתומים, הא מבוא' בתשו' רמב"ן (סי' קכ"ה) שעל דוקיא זו דרה"ג כ' לדחות דעיקר השמועה בההיא דקדושין לא מחמת דהמדרש אינו כגוף התורה ממש, אלא משום שמא יאמר לו עבדי אתה, הרי דלהך טעמא ל"ש לדמות הכא להתם הלא מבואר מלשון הרמב"ן בדעת רא"ג היה ס"ל בפשט הסוגיא דפ"ק דקדושין דהמדרש אינו כגוף התורה, וא"כ קשה לי ממנ"פ, או דא"צ ראיה כלל לגבי מקדש בפס"ע דרבנן ממש דפשיטא כיון דמדאורייתא מקודשת איך תותר בלא גט, ואי דלא נימא אפקעינהו רבנן, הא על זה ליכא ראיה דפשיטא דגבי עבד ל"ש כן, מש"ה כיון דמדאורייתא אינו משוחרר אסור בשפחה, משא"כ בקדושין דשייך אפקעינהו, וצריך עיון גדול ולדינא נלענ"ד דכדאי לסמוך בשעת הדחק להקל, ולא שדעתי לזוז מפסק הרמ"א ח"ו, אשר מימיו נאמנים אנו שותים בצמא, אלא דהרשות נתונה לומר דהרמ"א לא חשש להחמיר רק שלא בשעת הדחק תו יש לדון טובא בנ"ד, דהא מלבד הני תרי גיסי יש עוד עד בעל האושפיזא, והרי הרמ"א באה"ע (סי' מ"ב) כתב, דאם קידש בפני ב' וא' מהם קרוב הוי כקידש בפני ע"א, א"כ ממילא בקידש בפני ג' וא' מהם קרוב הוי קדושין בב' עדים, ומה דנקט הרמ"א הדין בב' דשייך רק להסוברים דמקדש בע"א חוששין לקדושין, ולא נקט לה במקדש בג' וא' קרוב, דהיה שייך הדין לכ"ע י"ל כיון דמקור הדין בשו"ת הר"מ פאדווע הביא בשם א' מהמורים שהורה כן בקידש בפני ב' אחים, ומש"ה העתיקו כן הרמ"א, גם י"ל דהרמ"א השמיענו יותר רבותא דחוששין גם לחרי חומרי בקדושין, לדון דנמצא אחד מהם קא"פ אין כל העדות בטל, גם לדון דהמקדש בע"א דחוששין לקדושין. גם י"ל למ"ש הרמ"פ (סי' ל"ב) בטעמא דההיא מודה משום דס"ל דהלכה כר' יוסי, דבד"מ תתקיים עדות בשאר ומדמה קדושין לד"מ, ולכאורה תמוה דהא כ' תוס' במכות ד"ה שמואל אמר דגיטין דמי לנפשות בזה, וכן מובא בכה"ג חוה"מ (רסי' ל"ו) בשם מהר"א קאפסלי לדחות טעם הנ"ל, אבל באמת לק"מ דכד נדייק דתוס' נקטו בקושייתם דאיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט ולא הזכירו בדבריהם קדושין ואלו הרא"ש כתב איך תמצא קדושין וגיטין ולזה נראה דהטעם הוא, דהא בתשו' הרא"ם (ח"א סי' כ"ו) הביא בשם תשו' רשב"א לענין דרישה וחקירה דאפילו לרע"ק דמצריך בעדי נשים ג"כ דרישה וחקירה, היינו דוקא כשבאים להתירה כדאמרינן כיון דשרי א"א לעלמא כנפשות דמי, אבל בעידי קדושין אע"ג דע"י עדותן מביאין את כל הבא עליה תחת בעלה בחיוב מיתה השתא מיהא לאו בנפשות מסהדי, עכ"ל, וכיון שכן דתוס' דרצו להקשות דהוי כנפשות מתרי טעמא, הא', מסברא כיון דבא לידי נפשות, ב', דשייך ביה הדרשא דג' דומיא דשנים דמה שנים נמצא אאד מהם קא"פ וכו' דדוקא בממון דשנים גופא ג"כ אינו בטל לגמרי, דע"א קם לשבועה משא"כ בגיטין, מש"ה נקטו בדבריהם רק גיטין דאלו בקידושין ליכא למפרך מטעמא קמא, דקדושין לא דמי לנפשות בזה, דלא מקרי בא לידי נפשות וכדדייקו בלשונם, דשריא א"א דיש בה מיתת ב"ד והיינו ממש כסברת רשב"א הנ"ל, אבל הרא"ש דהזכיר הקושיא בקוצר איך מצינו ידינו ורגלינו בקדושין וגיטין, י"ל דהיינו מכח הסברא שניה של תוס' הנ"ל דשייך ביה מה שנים וכו' דזהו גם בקדושין, והיות שכן דקדושין לא דמי לנפשות רק מכח אידך סברא דמה שנים וכו' א"כ זהו רק להסוברים דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין, אבל להסוברים דחוששים לא שייך לומר כן מה שנים וכו' דגם בב' נתקיים העדות באינך, ואם כן שפיר כתב המהרמ"פ דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושין, וס"ל דהלכה כר"י דקדושין דמי לממון. וכיון שכן ממילא גם בקידש לפני ג' ואחד מהם קרוב לא נידון דנתקיים עדות בשאר, אלא דוקא להנך פוסקים דמקדש בע"א חוששין לקדושין, דאלו למ"ד א"ח דמי לנפשות דשייך ביה מה שנים וכו', מש"ה נקט הרמ"א בקיצור, דגם במקדש בב"ע וא' מהם קרוב צריכים אנו לחוש רק להך שיטה דמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וברור אמנם לדינא אם טעמא דהרמ"א הנ"ל מטעמ' דמהרמ"פ הנ"ל בדעת המורה ההוא, בודאי ראוי לומר דלא החמיר הרמ"א בשעת הדחק, דהרי כמעט כל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו כר' דגם בד"מ עדותן בטילה, ולא מצינו מפורש דפוסק כר"י, ובהך דינא בעצמו במקדש בב' וא' מהם קא"פ רבו המתירים דהב"י בשו"ת (סי' ב') כתב דגם להסוברים דמקדש בע"א חוששין לקדושין בזה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול גרע ובטל כל העדות, וכ"כ בשו"ת רדב"ז (סי' רצ"ח) ובשו"ת הרב אלשקר סי' צ"ח) ומהרמ"פ (סי' ל"ז). וגם אם נדון דדלמא הנך פוסקים דמקילין היינו בדרך סניף דבלא"ה ס"ל לכמה פוסקים דהמקדש בע"א א"ח לקדושין, מש"ה ראוי לסמוך דגם להסוברים דחוששין י"ל דנמצא א' מהם קא"פ גרע, אבל מ"מ במקדש בג' ואחד מהם קא"פ דליכא הך סניף בזה חיישינן, הא מ"מ לפי דברינו הנ"ל ממילא הכי הוא גם בקידש בג' וא' מהם קא"פ יש לנו זה הסניף דלהסוברים מקדש בע"א אין חוששין ממילא קדושין דמי לנפשות, א"כ שוב יש לסמוך בכחא דהיתרא דאי מקדש בע"א א"ח, בודאי הוי כנפשות ונמצא א' קא"פ מבטל כל העדות, ואף אי חוששין לקדושין דדמי קדושין לממון הא רוב הפוסקים ס"ל דגם בד"מ עדותן בטילה גם בקיצור י"ל למה דביארנו דהך דינא דנמצא אחד מהם קא"פ בקדושין אי דמי לנפשות או לממון, תליא בפלוגתא דהמקדש בע"א וכיון דהרמ"א מיקל במקדש בע"א במקום דחק ועיגון, ממילא מקילין ג"כ במקום דחק ועיגון בקידש בג' וא' מהם קא"פ דהא בהא תליא וכנ"ל ומה דיש לדון עוד מטעם דכתב הח"מ בכוונת הרמ"א דמיירי בלא נתכוונו לשם עדות, כבר כתב ידידי הגאבד"ק גלוגא דבנ"ד ל"ש כן כיון דנתייחדו לעדות הגם דמ"ש הרב נ"י כיון דאמר אתם עדי הוי כהזמינם לעדות זה אינו מוכרע, דנראה בלשון גב"ע דלאחר שקדשה צעק ואמר אתם עדי, א"כ כבר נתקיים עדות הכשרים בשעת ראיית הקדושין דעדיין לא הוזמנו הפסולים לעדות, אך מכל מקום אסתגר בקמייתא דהרי העד ר"י שר המשקים העיד דהזמין אותו עם ב' עדים האחרים אולם מה דיש לחוש בנ"ד מאידך טעמא דכ' הח"מ דאולי לא ידע הכשר בפסולו דאידך וכדעת הרי"ף, ומה שדן ידידי הרב הנ"ל דל"ש בנ"ד כיון דהיו כולם בעיר אחת ורגילי' יחד מסתמא ידע מקורבתן וגם פסלות זו של קורבא תרי גיסי ידוע ומפורסם לכל, וא"כ גם דלא ידע הדין דנמצא א' קא"פ שנתבטל כל העדות ולא ידע דתתבטל העדות, מ"מ לא תלי בזה כיון דעכ"פ ידע דמצרף עצמו עם פסול (כמ"ש הש"כ ססי' ל"ו והשיג על מהר"ם אלשקר לענ"ד יש לדון בזה טובא, נהי דהאמת כן אם היה העד קרוב להמקדש, אבל בנ"ד דהעדים קרובים זה לזה וכל הא' לעצמו כשר וגם בצירופן מהראוי הי' דהויין עכ"פ כע"א וכל א' כע"א, אלא דאין עולין לשנים ורק מחמת הדין דנמצא א' קרוב או פסול פוסל זה את זה, וא"כ לפי"מ דלא ידע הכשר הדין הזה דנמצא אח' קא"פ, לדעתו צירף עצמו לכשרים דהם כשרים אלא דאין נחשבין לשנים ומה"ט אני מסופק בב' עדים שקרובים זה לזה בקורבא דאישות וראו עדות, ואח"כ נתרחקו די"ל דלא מקרי תחילתו בפסול שבעת ראיה דלא נתכוונו להעיד היה ביד כל אחד לילך לב"ד ולהעיד והיה דינו כע"א, אלא דבהעידו יחד לא היו נחשבים כשנים אבל מ"מ כל אחד בפ"ע שם ע"א עליו, וכן בנתכוונו להעיד להרא"ש וסייעתו דבעי דוקא הגדה בב"ד, א"כ כ"ז שלא הגידו שניהם הי' ראוי לכל אחד להגיד לב"ד והיה דינו כע"א אלא דבהעידו שניהם היה נתבטל עדותן ע"י הגדה ועתה דעדיין לא העידו נשאר על כל אחד שם עד כשר, ויכולים עתה כשנתרחקו להעיד ביחד ונחשבים לב' עדים דמה בכך דבתחילה לא אפשר להחשיבם לב' עדים, מ"מ לא נקרא תחילתו בפסול אא"כ דפסול לגמרי משא"כ בזה דכל אחד בפ"ע היה תחילתו ראוי להיות ע"א, וממילא הוי עדיין כל אחד בפ"ע ע"א וממילא הם ביחד ב' עדים כיון דעתה נתרחקו. ולא מצאתי גילוי לדין זה, רק בהגהת אשרי פ"ד דשבועות (סי' ט"ו) דכ"כ בפשיטות בהיפוך ולא נקט לה אפילו דרך חידוש דין [ומדברי תוספת שם דכתבו דמיירי בשעת ראיה היו כשרים אין ראיה דס"ל הכי, דיש לומר דסבירא להו דקרובין בנשותיהן היינו קרובים להמלוה והלוה וכמ"ש בת"ח שם עיי"ש] רק דבא לחדש דאפילו הוו גוססין לא מקרי תחילתו בכשרות ודין זה צ"ע טובא:

ולענ"ד יש להביא ראיה ממ"ש הב"ש (סי' קס"ו סק"ב) דיבום צ"ל בפני עדים כמו כל קדושין וגיטין. ולכאורה קשה מה דפרכינן בסוטה (דף כ"ד ע"ב) דכוותה גבי שומרת יבם וכו', הא משכחת בבא עליה שלא בעדים, וראיתי דגם הב"מ הקשה כן, ולזה צ"ל דבממנ"פ בליכא עדים מנא ידעינן דקדמה שכיבתו, דלמא באמת לא בא עליה, ואף דמשכחת שבא עליה ב' פעמים בכל פעם בפני ע"א, דיבום לא חלה דכה"ג לא מקרי עדי קדושין כמ"ש הר"ן פ"ז דגיטין, ולענין זה דקדמה שכיבת בעל מקרי עדים כמו הלואה אחר הלואה, וצ"ל דענין שתיית סוטה בכלל דיני נפשות ולא מהני עדות מיוחדת, ולפ"ז שפיר מוכח דב' עדים קרובים בנשותיהם מקרי תחילתו בפסול, דאל"כ הא משכחת דבא עליה בפני ב' עדים קרובים בנשותיהם דלענין יבום לא הוי עדים, דבשעת מעשה היו קרובים בנשותיהן ואח"כ נתרחקו ומעידין שקדמה שכיבתו אע"כ דמקרי תחילתו בפסול, ולא מהימני ג"כ לענין קדמה שכיבה דתחילתו בפסול עוד יש לחוש בנ"ד למ"ש הב"ש שם, דלהרא"ש דבעי דוקא הגדה א"כ זהו רק דאין הב"ד פוסקים על העדות, אבל לענין קדושין דתיכף חלו הקדושין בשעת ראיה וא"כ במודים להדדי הוי כמודים שנתקדשה בפני עדים כשרים. והוא לכאורה סברה עצומה וכמעט אין מקום לצדד בהיפוך, אף דהריטב"א פ"ב דקדושין בסוגיא דהן הן שלוחיו כ' בהיפוך דבקדושין כיון דתליא הכל במעשה הקדושין אם יחול תליא בראיה לחוד, וגם בלא הגדה בטלה כל העדות מ"מ כיון דתוס' והרא"ש ס"ל דגם בקדושין בעי הגדה, ממילא קודם ההגדה כבר נתפסו הקדושין ואיך יתבטלו אח"כ. ומ"ש ידידי הגאון הנ"ל נ"י דבנ"ד ל"ש זה, כיון דמכחשת להעדים, והב"ד א"י לדון על עדותן אנכי מסופק מאד אם בנ"ד היא מכחשת להעדים, כי מעכ"ת כתב בלשונו שאמרה שלקח הנער ידה בחזקה ועשה דבר נבלה כזאת, והיתה היא עומדת ומשתוממת, וחיל ורעדה אחזתה ומחמת הבהלה דבק לשונה לחכה, ואזנה השעה ולא שמעה מה שהוא אומר ומיד לקחה הטבעת וזרקה על השולחן של שר המשקים, עכ"ל, ובזה איני יודע המובן אם אמרה שתיכף כשנתן לה הטבעת זרקתו, בזה הוי באמת מכחשת עדותו, אבל אפשר דאמרה כך דבתחילה היה לה גודל רעדה, ומחמת זה נבהלה ונשתוממה ולא ידעה מה שהוא אומר, אח"כ תיכף כשנתיישבה דעתה ושמה על לבה שהוא ענין קדושין, זרקה הטבעת מידה ובזה יש לדון טובא דלא הוי הכחשה, דאלו עדים פסולים מעידים שקדשה פלוני בפני עדים כשרים והלכו למה"י ובמקום שהיה ראוי לשמוע קולו, והיא אינה אומרת להד"ם, רק אומרת שמחמת הבהלה לא שמעה כראוי התיבות שאומר, או דלא הבינה שהוא ענין קדושין כיון דאלו הי' ב' עדים כשרים מעידין על מעשה הזה והיא אומרת כן אינה נאמנת בלא מגו כמ"ש הרשב"א בשו"ת [סי' אלף קע"ט ופסק כן בהגהת ש"ע סי' מ"ב ס"ד] והיינו כן באומרת דלא שמעה, וכן באומרת לא הבינה מבואר בב"י רסי' כ"ז) דא"נ כיון דלשון הרי את מקודשת הוא לשון המורגל וידוע, ואולי הוי כמו אנן סהדי וגם במקום מגו אינה נאמנת] א"כ ה"נ כיון דמודית להעדים הפסולים, אלא דאומרת דלא שמעה א"נ אלא מדין מגו ובזה ליכא מגו דלהד"ם, דלא ניחא לה להכחיש עדים פסולים כמ"ש הרא"ש בשו"ת (הובא בש"כ חוה"מ סי' נ"ח סי"א) ולמד לה מההיא דב"ב (דף ל"ג) לקוחה בידי לא מצית אמרת, דאיכא קלא. ואם נימא כן ה"נ בנ"ד לפי סברת הב"ש דהקדושין נתפסו בשעת הראייה א"כ כשמעידין העדים ואין הב"ד יכולים לפסוק על עדותן הוי רק כמו עדים פסולים מעידים דנתקדשה בעדות כשריה והלכו למה"י ואינה מכחשת המעשה רק אמרה דלא שמעה בזה א"נ אלא במגו והכא ליכא מגו, וכנ"ל [ומ"מ באומרת שלא שמעה חיתוך הלשון מחמת הבהלה, י"ל דל"צ לדין מגו אלא דהיא טוענת דלא שמעה, ואולי באמת לא אמר לשון קדושין ודוקא בב"ע כשרים מעידין דידעו בבירור שאמר הקדושין, אלא דבאה לומר דמ"מ היא לא שמעה בזה צריכים למגו, אבל בעדים פסולים כמו נ"ד דהב"ד א"י לפסוק על עדותן י"ל דדבריה על עיקר הקדושין דשמא לא נעשה המעשה היינו דדלמא לא אמר כלל ענין קדושין, אף דאומרת דתיכף כשנתישבה דעתה והבינה שהוא ענין קדושין, היינו דמסתמא היה ענין קדושין, אבל מ"מ שמא לא אמר כראוי נוסח הראוי דמהני לקדושין אבל באומרת דלא הבינה בזה בודאי א"נ אלא במגו. זולת דנידון מכח ס"ס, כי המהריב"ל בשו"ח (סי' ג' וסי' ע"ט) כתב דלדברי רבינו האי והרשב"ם ז"ל אין הכרח לדינא דשו"ת הרא"ש הנ"ל, ורשד"ם בשו"ת חה"מ (סי' נ"א) כתב דהרשב"ם ושאר פוסקים ס"ל דמגו במק"ע פסולים אמרינן, א"כ י"ל דהוי ס"ס ספק כהפוסקים דבראיה לחוד נתבטל עדותן ספק דמגו במק"ע פסולים אמרינן, אך מ"מ קשה עלי להקל מטעם זה, כי לעומת זה יש כעין ס"ס להחמיר ספק כדעת מקצת הגאונים דקורבת אם פסול רק דרבנן ס' דלא מקרי נמצא א' קא"פ כיון דמודים ומגו במקום עדים פסולים לא אמרינן. גם המהר"א ששון (סי' ק"א) השיג על המהריב"ל הנ"ל, דנהי דלהרשב"ם ור"ה אין הכרח לדינא דהרא"ש, מ"מ אין הכרח דפליגי בגוף הדין [ולמעכ"ת הי' לו להעתיק לשון האשה בלשונה ממש, ולא להעתיקו בלה"ק דנולד מזה ספק בכוונתה, ואולי מסתמא עשה כן מעכ"ת לשלוח כזה להגאב"ד גלוגא נ"י והי' מפורש דמכחשת ממש, ואומרת שזרקה מיד החפץ וגם לדון מכח קבלת עדות שלא בפני בע"ד אשר כבר הארכתי בזה במקום אחר, קשה מאד, כי להפוסקים דקב"ע שלא בפני בע"ד הוא רק דרבנן, א"כ אין שייך להקל בקדושין, גם למ"ש הרשב"א בחי' בב"ק (פ' הגוזל) דהא דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד במקום אונס משום דבדאורייתא הוא רק בנפשות דוהועד בבעליו כתיב גבי מיתת השור דכמיתת בעלים הוא עיי"ש, א"כ ממילא קדושין דמי לממון כמו דס"ל להרבה פוסקים לענין עדות מיוחדת, כיון דמדאורייתא רק בנפשות כתיב לא משוינן קדושין לנפשות, גם למ"ש לעיל בשם הרא"ם דכתב בשם הרשב"א קדושין אינו בכלל נפשות והראנ"ח בשו"ת (ח"ג סי' כ"ח) כתב, והמקובל אצלינו מפי סופרים ומהר"י הבריבי ז"ל כתב בשם הרדב"ז ושאר גדולי הדור דבעניני איסור אישות ל"ש לומר קב"ע שלא בפני בע"ד שהב"ד עצמם הם הבע"ד, עכ"ל, וכן הוא בשו"ת דברי ריבות (ססי' ד') ועי' תשו' לחם רב (סי' כ"ג) א"כ קשה מאד להקל, זולת לדונו בס"ס ספק דבראיי' לחוד תליא, או דמגו במקום ע"פ אמרינן ספק דבעי קב"ע בפני בעל דין בקידושין. ועדיין צ"ע, דהא אם נדון דלא מכחשת ולא אמרינן מגו במקום עדים פסולים כדעת הרא"ש הנ"ל, ממילא אינו מועיל מה דהוי גב"ע שלא בפני בע"ד דמ"מ נתקיימו הקדושין בראיי', אלא דטענה דלא שמעה וא"נ כיון דליכא מגו, באופן דמצד דאפשר דמקרי בנ"ד לא ידע בפסולו, וכן מצד דאפשר דלא הוי הכחשה לבי נוקפי מאד בזה, ואם יבורר שהי' הכחשה ממש בזה לגבי חשש האחד דלא ידע בפסולו בזה י"ל דהוי ס"ס ספק כאינך פוסקים דלא בעי ידע בפסולו, ס' דגב"ע שלא בפני בע"ד לא מהני ועדיין צ"ע לדינא, ידידו:

עקיבא גינז מא"ש

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף