שו"ת רבי עקיבא איגר/א/פה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד הרב האב"ד נ"י בק"ק מרגאלין
ע"ד העובדא בעסק ביש שאירע בקהילתו, קשים מאד צדדי ההיתר ולאשר הוא שעת הדחק והכרח גדול, חתרתי הרבה בכחא דהתירא וכאשר נעמוד על כל פרט ופרט.
אם ידעינן בבירור שבא עליה הכשר אלא לשיטת הרמב"ם חיישינן מדאפקרה, בזה כתב הב"ש (סי' ד' ס"ק מ') דדי בחד רוב כשרים, נשמע מזה דמ"מ בעי חד ר"כ, אולם זה ימים רבים דנתי על הב"ש די"ל דגם בלא רוב כשרים מותר דהא לר' יהושע אלים ליה ס"ס באלמנת עיסה, וה"נ הוי ס"ס ספק לא אפקרה וספק לכשר, אם כן ממנ"פ מותרת לר"ג מדין ברי וחזקת כשרות, ולר"י מדין ספק ספיקא, אחר זה מצאתי שכ"כ הגאון בעמ"ח נודע ביהודא בספרו דגול מרבבה.
והנה הוא דקדק בלשונו, אע"ג דליכא ר"כ, משמע דסגי במחצה על מחצה, אבל מ"מ לא ברוב פסולים, דיש לומר דלא מקרי ספק ספיקא כיון דלפי צד דאפקרה הוי רוב לאיסור, וכמ"ש תוספת בסוגיא דפ"פ דאם רוב אונס יש לה קול הוי רוב גמור לא מקרי ס"ס.
ומ"מ י"ל דלמא אזלה איהי לגביה והוי קבוע אלא דבזה יש לדון למ"ש הרשב"א בקדושין (דף ע"ג ע"א ד"ה מאי אמרת) דברוב כשרים כיון דאיהו אזיל לגבה הוי רוב, ואי אזלה איהי לגביה הוי עכ"פ ספק מיקרי רוב צדדים להתיר, ה"נ י"ל ברוב פסולים דמקרי רוב צדדים לאיסור.
אמנם י"ל דאפילו ברוב גמור הוי ס"ס, דהא באמת הקשה הריב"ש על דברי תוס' בסוגיא דפ"פ הנ"ל דהא גם ברוב דאורייתא נימא סמוך מעוטא לפלגא כמו דאמרינן סמוך מיעוטא מפילות למחצה נקיבות עיי"ש ולענ"ד יש ליישב דדוקא היכי דהמיעוט מסייע לפלגא במציאות המעשה כההיא דמיעוט מפילות דנפל הוי חתיכת בשר בעלמא ואין שם ולד עליו, ואם כן המיעוט דמפילות והמחצה דנקיבות מחזיקים להדדי דלא הוי ולד זכר, אבל בההיא דפ"פ דאין המיעוט אונס מסייע למציאת המעשה דאינו תחתיו דהם ב' ענינים, אלא דמסייע לדין ההכשר שלה בזה לא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא ואנו דנין דעכ"פ בין שהיה תחתיו או אינה תחתיו, היה המעשה ברצון, ונשאר רק חד ספק דאינו תחתיו, ולפ"ז[1] בנ"ד שפיר הוי ס"ס דמיעוט הכשרים מסייע להמעשה דפלגא דלא אפקרה דלא נבעלה לפסול
גם בלא"ה נ"ל דיש לדון כיון דלר"ג מהני ברי וח"כ י"ל דעד כאן לא פליג ר"י אלא בנבעלה והספק למי, דאתרע ודאי, או מטעם דהירושלמי דהזנות רצה אחר פסולין, אבל בספיקא דאפקרה דהספק בעיקר המעשה אם נבעלה עוד, י"ל דמהימנא לא נבעלתי עוד בברי וחזקת כשרות[1].
ואף דבמקור הדין ביבמות (ס' פ"ז) בבא על ארוסתו דאמר רב הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי, הרי דלרב לא מהני בדיקת אם, והיינו בפשטא דמלתא דס' כר"י, הרי דלר"י אף לענין מדאפקרה לא מהימנא ולא מהני ברי וח"כ, י"ל דרב סבר כר"א דאמר מאן דמכשיר בה פוסל בבתה דחזקת אם לא מהני לבת ומש"ה ס"ל דלא מהימנא, וכן בההיא דילדה תאכל בתרומה דמדמינן שם ביבמות אף דמיירי לגבי עצמה, מ"מ לענין דנבעלה לישראל אין חזקת כשרות מסייע דהא לא נפסלה בכך אלא דאין העובר מאכילה בתרומה ולגבי זה אין לה חזקה ואדרבא קצת חזקת איסור איכא.
וראיה לזה דאין טעמא דרב משום דסבר כר"י, מהא דפרכינן פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"א) הא דאמר רב אין אוסרין על היחוד לימא דלא כר"י, אמאי לא פריך בחזקה יותר דרך רומיא דרב אדרב מההיא דבא על ארוסתו, וזה יש לדחות קצת, אבל ראיה ביותר מדברי תוס' כתובות (דף י"ד ע"ב ד"ה כמאן וכו') דרב סבר כר"ג, דאם לא כן אף דשמואל ס' כר"ג, הו"ל לפסוק כרב לגבי שמואל, ולכאורה תמוה הא באמת סבר רב כר"י בההיא דבא על ארוסתו.
ולזה נראה דכוונתם דרב סבר כר"ג, אלא בההיא דבא על ארוסתו טעמא דרב דסבר כר"א דפוסל בבתה ובזה קיי"ל כר"י דמכשיר בה מכשיר בבתה, דרב ור"י הלכה כר"י, כנלענ"ד ביאור דבריהם, וכיון שכן שפיר אפשר לקיים דברינו לדינא דקיי"ל כר"י דמכשיר בבתה דחזקת אם מהני להולד, י"ל דמודה ר"י דלגבי חששא דאפקרה מהני ברי וח"כ להימנה דלא נבעלה עוד להכשיר אותה ואת ולדה.
ונ"ל ראיה לזה ממה דאמר ר"י לא מפיה אנו חיין עד שתביא ראיה לדבריה, ומה מהני ראיה שזהו כשר, מ"מ ניחוש מדאפקרה אפקרה נמי לאחרינא ונבעלה לפסול, אע"כ דבזה מודה ר"י דלגבי חשש דאפקרה מודה ר"י דמהימנא.
והנה מדברי תוס' כתובות (דף י"ד) ד"ה חדא דקמודה לל"ק דיבמות מיירי בלא דיימא, וכן בתוס' בדבור לאח"ז במ"ש אפילו כי ליכא טעמא דמודה כגון לאביי ביבמות דחיישינן דאפקרה, הרי מבואר דאפילו בספיקא דאפקרה לא מהימנא לר"י, וכן הריטב"א כתב דהא דאמרינן חדא דקמודה, היינו דאומר שלא זז ידו ממנה, גם בשיטה מקובצת שם כתב בשם הר"י מיג"ש לתרץ הקושיא במה דאמרינן וכי לא מודה, הא בזה בודאי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דהיינו דאינו מודה שלא זז ממנה אבל אומר שבא עליה הרי דלכולהו ס"ל דאף לענין חשש דאפקרה לא מהימנא לר"י.
אך מ"מ הא ראיה הנ"ל עצומה, מדמהני לר"י שתביא ראיה מוכח דלגבי חשש דאפקרה מהימנא, ולזה נלענ"ד דדבריהם רק בההיא דארוס וארוסתו דליכא ס"ס דכ"ע פסולים אצלה וליכא ס"ס דספק אונס ליכא, דאם אפקרה אין כאן אונס, גם אף אם דנין לגבי הולד דיש עוד ספק נכרי דהולד כשר, מכל מקום יש לומר כיון דלגבי הך ספק אם לנכרי אין חזקת כשרות מסייע, אבל מתניתין מהני שתביא ראיה לדבריה, דלגבי ב' הספיקות אם אפקרה ואם לכשר מסייע לכל צד ספק ח"כ בזה מהימנא.
ובזה מיושב לי מה דלכאורה תמוה בההיא דכתובות (דף י"ג) חדא בחורבא דדברא וחדא בחורבא דמתא, וצריכי, וכו', וקשה לי, איך ס"ד למימר דר"י מיירי רק בחורבא דדברא ברוב נכרים, איך אמר ר"י הרי זה בחזקת בעולה לנתין ולממזר, הא לחשש זה הוי רק מיעוט, והי"ל למנקט בחזקת בעולה לנכרי וביותר מדקאמר עד שתביא ראיה לדבריה משמע לכל דבריה דוקא שהוא כשר, והא סגי בראיה שהוא ישראל, וממילא נתיר אותה משום הרוב דרוב ישראלים הם כשרים.
ובאמת על הקושיא הראשונה דאמאי נקט לנתין ולממזר הא משום כך לא היינו אוסרים כיוון דהוי רק מיעוט, י"ל דנקט כן לאורויי דאם נתעברה הולד פסול לקהל, דשמא הוא מנתין וממזר, והיינו דהס"ד דחורבא שיש רוב כשרים מהני בצירוף חזקת כשרות אבל בחורבא דדברא הולד פסול גם לקהל, דאף דלגבי פסול קהל הוי רוב כשרים דהא אם נבעלה לנכרי הולד כשר, מכל מקום הא לולד ליכא חזקת כשרות ומצד חזקת כשרות דהאם נמי ליכא דהא האם ממילא דנין אותה דנתחללה מחמת רוב נכרים, וכיון דליכא ח"כ חיישינן ג"כ למיעוט דנתין וממזר לפסול הולד.
אך הקושיא שניה הנ"ל יקשה, דמ"מ יספיק שתביא ראיה שהוא ישראל, וממילא ניזל בתר רוב דרוב ישראלים הם כשרים, גם עדיין יקשה לר"א דס"ל דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה וא"כ הברייתא לא מיירי כלל לענין הולד דגם ר"ג מודה דפסול.
ולפי הנ"ל י"ל דמה דכתבנו דמהני ראיה ול"ח למדאפקרה דהוי ס"ס אפילו ברוב פסולים וכדרך[1] סמוך מיעוטא לפלגא, היינו אם צד הפלגא דהיתר הוא ודאי כגון דידעינן שזה ישראל וכשר, דלפי צד דלא אפקרה עוד ההיתר ודאי אבל אם תביא ראיה רק דהוא ישראל, אף דהוי דר"י כשרים מ"מ החשש שמא אפקרה לאחרינא ואפקרה לא' מרוב נכרים, ובזה לא סמוך מיעוטא דכשרים לפלגא דלא אפקרה דאף אם לא אפקרה אין ההיתר ודאי דהא מ"מ אפשר שזהו ממזר אלא דתולין ברוב, וכיון דמכל מקום לא הוי ודאי ממש ל"א בזה סמוך מיעוטא לפלגא, מש"ה נקט ר"י הר"ז בחזקת בעולה לנתין וממזר לאורויי אף אם תביא ראיה דהוא ישראל לא מהני, כיון דיש חשש שהוא נתין וממזר, חיישינן לדאפקרה אבל בחורבא דמתא דעל כל ביאה וביאה אמרינן דהוא מרוב כשרים, בזה ס"ד דמודה ר"י, ודוק.
גם הא י"ל דתוס' ס"ל להלכה דעכ"פ בלא דיימא לא קי"ל דחיישינן לאפקרה, וכמ"ש ללישנא קמא דיבמות מיירי בלא דיימא וכן י"ל בריטב"א ובר"י מיג"ש, דמ"ש הם דמיירי דאומר שלא זז ידו ממנה ולא מתרצי דמיירי בלא דיימא, י"ל דבאו לתרץ בהא דאמר אביי וכי לא מודה דמשמע דאביי מודה דבמודה מותרת, והא לל"ק דביבמות ס"ל לאביי דגם בלא דיימא חיישינן למדאפקרה כו', מש"ה הוצרכו לתרץ דאומר שלא זז ממנה וכן מ"ש הר"י מיג"ש דהא אמר אביי וכי לא מודה היינו שמודה שבעל, אבל לא אמר שאינו זז ממנה הכל אביי לשיטתו, ולל"ב ביבמות צ"ל דמיירי הכא בדיימא, אבל לדינא י"ל דס"ל דעכ"פ קי"ל דבלא דיימא ל"ח דלאפקרה כרבא, ולא נשאר רק שיטת הרמב"ם, דמסתימת דבריו (פ"ג מהל' חליצה) משמע דאפילו בלא דיימא חיישינן למדאפקרה, ובזה י"ל דדלמא סבר הרמב"ם כסברתינו דר"י מודה דלענין חשש אפקרה מהימנא.
וביותר דהא באמת תמה הה"מ על הרמב"ם הנ"ל דסותר לדבריו בהל' תרומות דבנבעלה לכהן ונתעברה הימנו אוכלת בתרומה, והב"ח (סי' קנ"ו) תירץ דמיירי בתרומה דרבנן ובדרבנן ל"ח למדאפקרה מההיא (דפט"ו מהל' א"ב) בבא על ארוסתו היינו כיון דלהאי היתרא ולהאי איסורא ל"ח למדאפקרה א"כ י"ל הא דלר"י לא מהני ברי וח"כ היינו מחמת חומרא דרבנן, דהא למד משבויה והתם הוי רק מדרבנן, וביותר לדידן דקיי"ל כר"ג אלא דלא תעביד עובדא, וא"כ אפילו אי ודאי אפקרה אסורה רק מדרבנן ממילא ל"ח למדאפקרה, דהא בדרבנן ל"ח למדאפקרה ורק בבא על ארוסתו דאלו ידענא דאפקרה היתה אסורה מדאורייתא בזה הוצרך הב"ח לחלק דלהאי היתרא כו' אבל הכא י"ל דרבנן ל"ח למדאפקרה.
ואף דיש לחלק דדוקא בתרומה דרבנן דשורש האיסור דרבנן אבל הכא דאיסור חללות לכהונה דאורייתא אלא דהחשש הוא דרבנן זהו חמור יותר, ומוכח כן מדברי הב"ש (סי' ד' סק"מ) דבתחילה הביא לדברי הב"ח הנ"ל והוסיף דאף למהרי"ו דס"ל בדעת הרמב"ם דאפילו בדרבנן חיישינן למדאפקרה, מ"מ כיון דהרא"ש והרשב"א ס"ל דל"ח כלל למדאפקרה בדרבנן עבדינן כוותי', ומיד כתב דבפנויה שזנתה עם כשר בחד רוב סגי, ולכאורה דבריו סותרים מיני' ובי' דלמ"ל חד רוב, הא אפילו ברוב פסולים לתכשר, דהא מדאורייתא אף אם ידענו דאפקרה נאמנת בברי וח"כ ולגבי דרבנן הא ל"ח למדאפקרה, אע"כ כיון דעיקר ושורש האיסור דאורייתא אלא דמדאורייתא ל"ח משום ברי וח"כ זהו חמיר יותר.
אך מ"מ אין הכרע ברורה להב"ש בזה, ובפרט דאפילו אם לדעת הרמב"ם חיישינן לכך, ואף אם דלא כהב"ח דלהרמב"ם אפילו בעיקר איסור דרבנן חיישינן לה, מ"מ כיון דלפנינו שיטת הרא"ש והרשב"א דס"ל דל"ח למדאפקרה ובפרט בלא דיימא דנראה דהרמב"ם יחידאה בזה, וכל הפוסקים ס"ל כפשטא סוגיא דיבמות דאפילו לל"ק עכ"פ רבא ס"ל דל"ח בלא דיימא, א"כ בדרבנן אף בשורש איסור דאורייתא מ"מ כיון דמדאורייתא מותרת ולגבי דרבנן למה לא נסמוך על רובא דרבוואתא להקל.
תו י"ל בנ"ד כיון דלא ידעינן דודאי בא עליה אלא דמפיו אנו חיין בהודאתו, בזה הערה בתשובת נב"י תנינא (סי' כ"ח) די"ל כיון דבא לישאינה חיישינן דעיניו נתן בה כדאמרינן גבי שבויה המעיד בה לא ישאנה, ומה דכתב הגאון לחלק דבשבויה כיון דבדלא ברי דידיה אפילו נישאת תצא בזה חיישינן דעיניו נתן בה, אבל הכא דקיל דאף בלא ברי דידיה לא אמרינן תצא מכח ברי דידה וח"כ אלא דלכתחילה לא תעביד עובדא, ואם כן הברי דידיה רק משום לכתחילה לא חיישינן לעיניו נתן בה, ע"ז יש לפקפק דמכל מקום כיון דלר"י דבלא ברי דידיה תצא יהיה הדין דלא מהני הודאתו משום דחיישינן דעיניו נתן בה, וכיון דלכתחילה עבדינן כר"י יש לומר דבכוליה עבדינן לכתחילה כר"י והודאתו לא מהני.
והנה הרב הנ"ל זצ"ל מותיב תיובתא לנפשיה מההיא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דקמודה, הרי דל"ח לעיניו נתן בה, ואיהו מפרק לנפשיה דהתם שאני דאם איתא דלאו מיניה היתה מאוסה בעיניו.
ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא, דההיא דהמעיד בה לא ישאנה הוא רק לכתחילה, והרב הזה בעצמו נסתפק שם בזה (בסי' כ"ט) והריטב"א ביבמות (דף כ"ה) הביא תוספתא מפורשת דאם נישאת למעיד בה לא תצא, א"כ בארוס וארוסתו ניחא דלא תצא.
אבל לענ"ד אי קשיא הא קשיא, דמ"ש ממתניתין דכתובות (דף כ"ז ע"ב) בעובדא דר' זכרי' בן הקצב דלא האמינוהו על אשתו דאין אדם מעיד על עצמו, היינו דאף שהיא תחתיו תצא דדוקא בההיא דמעיד בה לא ישאנה אבל דיעבד לא תצא, דבשעת עדותו לא היה בעלה ולא היה עדותו על עצמו, אלא אח"כ כשבא לישאינה יש חשש דעיניו נתן בה, אבל בעל המעיד על אשתו גרע דאין שם עדות עליו דאין אדם מעיד על עצמו ואפילו דיעבד תצא, וא"כ יקשה בארוס וארוסתו מה מהני הודאתו הא אין אדם מעיד על עצמו ולזה אינו מספיק תירוצו דהגאון הנ"ל דמאוסה לו דזהו שייך לענין חששא דעיניו נתן בה דכיון דמאוסה לו מסתמא לא נתן עיניו בה, אבל מ"מ הא אין אדם מעיד על עצמו.
ולזה נראה לענ"ד, דלכאורה תמוה דמ"ש בשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דבאומרת ברי לי ונשאת לאחד מעידיה דלא תצא, והתם אף דבשעה שהעיד לא היה בעלה ולא היה מעיד על עצמו, הא מ"מ לאו מדין עדות אתינן עלה דהא הוי תרי ותרי, אע"כ משום דבספיקות אם שני הבע"ד דהיינו הבעל והאשה אומרים ברי לנו שאנחנו מותרים זה לזה לא מפקינן מינייהו, וכיון דבתרי ותרי דהוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי, מהני ברי וברי דהבע"ד מכ"ש בשבויה דהספק שמא נטמאה הוא רק חשש דרבנן, דמה"ת שבויה מותרת דפשיטא דתהא מותרת לבעלה שמעיד בה ואומר ברי לי דטהורה, דנהי דמדין עדות ליכא, דאין אדם מעיד על עצמו, מכל מקום מהני מדין ברי וברי דידיה ודידה, ולמה יהא חמור מתרי ותרי דתצא מר' זכריה.
ולזה נלענ"ד דבהכרח צ"ל דבשבויה חיישינן דמה דאמר ברי לי אולי א"י לו בבירור, אלא דמאמין לה ולאשר יודע וחושש שהב"ד לא יאמינו לה ויאסרו אותה עליו אומר ברי לי ולא הוי ברי מעליא, אבל בתרי ותרי הוי ברי מעליא דאלו לא ידע דמת בעלה ל"ש לומר דסומך ומאמין לדבריה דהא היא מוכחשת מב' עדים, ואף באם ג' אומרים מת דבלעדו יש ב' דמעידים שמת מכל מקום למה לו להאמין לה כיון דיש ב' עדים שמעידים לא מת והוי תרי ותרי מש"ה אמרינן דבאמת טוען שברי לו ומקרי ברי מעליא.
וכיון שכן מיושב קושיתינו דגבי ארוס וארוסתו מהני הודאתו מדין ברי וברי דהוי ברי מעליא, דאלו ידע דלאו מיניה הא ידע דמשקרא [ועדיין יש לעיין לשטת הרשב"א והר"י מיג"ש הנ"ל דבעינן דיאמר לא זזה ידי ממנה, נשאר הקושיא ,דלמא זהו אמת דבא עליה והוא מאמינה שלא אפקרה לגבי אחרינא מש"ה טוען שלא זז ממנה.]
ולפ"ז י"ל בנ"ד להתירה די"ל דהא דמעיד בה לא ישאנה היינו דמדין ברי וברי ליכא, דיש לחוש דטענה ברי שלו מחמת שמאמין לה, ומדין עדות חיישינן דעיניו נתן בה, אבל בנ"ד דהודאתו לאו מדין עדות דהרי מסתימת כל הפוסקים בארוס וארוסתו משמע אף אם הוא גזלן דאורייתא מהני הודאתו, וע"כ הטעם מחמת ברי וברי דידיה ודידה, ה"נ בנ"ד, ואף דבתרי ותרי לכתחילה לא מהני ברי וברי י"ל דוקא בתרי ותרי דלפנינו ב' מעידים דלא מת, אבל בנ"ד י"ל דאפילו לכתחילה מתירים אותה מחמת ברי וברי, אף דיש לפקפק דגם כן לא הוי ברי מעליא דאף דלאו מיניה הוא י"ל דמאמין לה דנבעלה לכשר, מ"מ י"ל כיון דרואה דמשקרא ביה לומר דמיניה לא הו"ל להאמינה כלל ומקרי ברי מעליא.
עוד יש צד היתר בנ"ד אף דפקפקנו על חלוקו דהגאון נב"י במ"ש כיון דלדידן צריכים לברי דידיה רק משום לכתחילה ל"ח לעיניו נתן בה, וכתבנו הא לכתחילה עבדינן כר"י ולר"י לא מהני הודאתו, דחיישינן דעיניו כו' כיון דצריכים להודאתו אפילו לדיעבד, מ"מ נ"ל לומר בסגנון זה, די"ל מה דמחמרינן לכתחילה כר"י היינו במלתא דלר"י אפילו דיעבד תצא בזה חיישינן לכתחילה לדברי ר"י, אבל במה דלר"י לא תצא לא חיישינן לכתחילה לחוש לדר"י, וא"כ בהודאתו דלר"י לא תצא כדכתבנו בשם הריטב"א דחששא דעיניו נתן הוא רק לענין לכתחילה אבל נשאת לא תצא, אנן סומכים על דר"ג דמותרת מחמת ברי דידה וחזקת כשרות, ועבדינן עובדא לכתחילה כר"ג כיון דגם לר"י עכ"פ בדיעבד לא תצא, ונכון.
הג' כיון דכיחש בה תחילה דבפשוטו נראה אף דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורה, מכל מקום כיון דנותן אמתלא טוב מהני כמו בכל שויא אנפשיה חד"א דמהני.
אולם יש לדון ע"פ דברי תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה סד"א ובמהר"ש איידלס שם, דמבואר דאמתלא מהני רק לדונו בשתיקה מתחילה ועד סוף אבל לא להתיר ע"י דבור השני וא"כ הכא דבעינן דבורו והודאתו להתיר לא מהני אמתלא.
אמנם נראה למה דבררנו דהודאתו לאו מדין עדות אלא כיון דהוא והיא אומרים ברי דמותרים אנחנו זה לזה אנו מתירין א"כ י"ל דסברת מהרש"א רק דא"א לדון לשויא דבורו השנית לעדות כההיא דמת בעלך דהימנוהו רבנן מדין עדות מכח החומרא שהחמרת עליה בסופה, אבל היכי דאתינן עלה מדין ברי וברי יש לומר דמהני האמתלא דהא מכל מקום אומר ברי שמותרת לי.
ובזה עולה יפה פסקו דהצ"צ (סי' כ"ד) דמבואר שם דאמתלא טובה לענין מעוברת חבירו מהני, ולכאורה הי' סתירה לזה מתוס' ומהרש"א הנ"ל דאמתלא לא הוי רק כשתיקה מתחילה ועד סוף ולומר דבדין מעוברת חבירו דיבורה לחוד מתירה אלא דאם מכחישה הוי שוי' אנפשיה חד"א, ואם הי' במציאות שיהי' ספק לו היתה מותרת לו בברי דידה, זהו נסתר מדברי צ"ל עצמו שדן שם דדלמא הודאתו לא מהני דניחוש למדאפקרה, אלא דמ"מ הא הרא"ש והרשב"א ס"ל דל"ח למדאפקרה עיי"ש ואם נימא דברי דידה לחוד מספיק, ממילא ל"ש חששא דאפקרה, דהא בזה דאומרת דלא אפקרה עצמה עוד הוא אינו יודע ומספיק ברי דידה אע"כ דס"ל דההיתר רק מכח הודאתו, וא"כ יקשה כנ"ל דהא האמתלא הוי רק כשתיקה, ולפי דברינו ניחא דאף דבעי הודאתו מכל מקום לאו מדין עדות אלא מדין ברי וברי לענין זה מהני האמתלא, דמכל מקום אומר דברי לו שמותרת לו.
עוד נ"ל דנ"ד עדיף כיון דעד אחד העיד דמיד אמר לו שא"י להכחיש מה שגלוי לשמים דממנו נתעברה ורוצה לישאינה, אך אחיו מעכבין וכופין אותו להכחישה בב"ד א"כ מעולם לא שויא אנפשיה חד"א, וכמ"ש הט"ז יו"ד (סי' קפ"ד) דבההיא דשורפין וסוקלין על החזקות דבנה כרוך אחריה דאם יש ב' עדים שאמרה מיד שאינו בנה אלא מגדלתו כבנה מהני.
אף דהט"ז כתב ב' עדים י"ל דוקא התם דהוי דבר שבערוה דאין עד אחד נאמן, אבל בנ"ד לענין חללות כהונה, י"ל דלא מקרי דבר שבערוה, עיין מרדכי פ"ד דיבמות (סי' נ"ח) דיבמה לשוק מקרי דבר שבערוה כיון דאין קדושין תופסין בה והולד ממזר משמע דבחייבי לאוין דעלמא כיון דאין הולד ממזר לא מקרי דבר שבערוה וא"כ[1] עד אחד נאמן.
ובזה יש לדון על הפקפוק שפקפקנו מכח חששא דעיניו נתן בה, דבנ"ד דהודה בפני העד בשעה שלא הי' שייך חשדא זו דעיניו נתן בה, דהא אז הי' בדעתו להכחישה בב"ד ולא ישאנה א"כ אותה הודאה מהני.
אולם עוד יש לפקפק, וגדולה היא אצלי דנהי דלענין שויא אנפשיה חד"א מהני אמתלא, מ"מ הכא דהכחשתו הי' ענין עדות, דהא מהני עדותו לענין דאינו בנו דהתורה האמינתו וכיון דאמר בפני ב"ד הוי כהעיד בב"ד דאינו חוזר ומגיד אף באמתלא, וכמ"ש הגאון הפלאה בספר כתובה בכתובות (דף כ"ב) באומרת א"א אני דמהני אמתלא, דוקא בלא אמרה כן בב"ד אבל אמרה בב"ד כיון דנאמנת מדין עדות כיון דבידה לקדש א"ע, אינ' חוזר', ומגד' באמתלא כמו באנוסים היינו מחמת נפשות דאינן נאמנים ואין לך אמתלא גדול מזה עיי"ש, [ובגליון שם כתבתי, דבריו תמוהים דבאמת היא אינה נאמנת מכח דבידה כמ"ש תוס' ישנים כתובות (דף כ"ו) דלא מקרי בידה כיון דאולי לא תמצא איש שירצה לקדשה אלא דהתורה האמינתו לאב מגזה"כ כ"ז שבידו לקדשה (לאפוקי בוגרות), אבל היא לא מהימנא רק מדין שויא אנפשה חד"א, ולהדיא אמרינן קדושין (דף ס"ג) ומודינא היכא דאמרה איהי דאין סוקלין, לאב הימניה רחמנא ולא לדידה, ופירש"י לענין איסור טעמא אחרינא איכא דשוי' אנפשה חד"א, ואם כן שפיר מהני אמתלא אלא דמ"מ נ"מ לדברי הרב באב שאמר בפני הב"ד קדשתי את בתי דלא מהני אמתלא, ע"כ דברי שם].
ולפ"ז ההיא דב"ב (דף קכ"ב) אמר עבדי וחזר ואמר בני וכן ההיא דהגהת ש"ע (סי' ד' סעי' כ"ט) מיירי בלא אמר בב"ד, ועיין בהראב"ד (פי"ח הי"ט מהל' אישות) א"כ ה"נ בנ"ד דאינו בני שם עדות עליו, ואף דבלא"ה לא הי' יורשו מספק מ"מ עתה הוי עדות דודאי אינו בנו, ויש ג"כ נ"מ לענין דמותר בקרובותיה כמו שהארכתי בזה במק"א, י"ל דלא מהני אמתלא ועיין תשו' הר"ן הובא בחלקת מחוקק (סי' י"ז).
ואף דמדברי תשו' צ"צ הנ"ל דפסק במעוברת חבירו דמהני אמתלא אף דהכחישה תחילה בב"ד ונהי' מוכרחים לומר כיון דלא אמר דבריו לענין עדות דאינו בנו רק לסלק מעליו תביעתה לא מקרי בשם עדות, מ"מ זהו אם הי' הצ"צ נחית לזה ומחלק בכך הייתי כופף קומתי מלא ארצה נגד חכמתו הגדולה, אבל אחרי דלא הערה מזה כלום, קשה עלי לדון מסברא דאין שם עדות עלה ועיין תשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' ג') דנחית לחילוק זה לענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון דלא אמר בשביל זה רק לסלק טענתה מעליו, וזהו צ"ע לדינא לדעתי הקלושה, כנלענ"ד: עקיבא
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |