שו"ת רבי עקיבא איגר/א/כט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
מכבוד דודי הגאון רבי וואלף איגר:
עבידנא יומא טבא לרבנן, היום יום המוגבל לאפריונך בן אחותי חביבי כלבבי, אשר אקוה כי ימלא היום כאשר נועד, חכמי העיר פה כולם מפגרין וחוגגים בהאי יומא כולם קרואים והולכים כהולך בחליל בעזוז אהבתם אליך, אל המשתה אשר עשיתי להם, כולנו שמחים בשמחתך אוכלים ושותים חמרא וחייא לך בן אחותי, גילת לבבי משושי ושמחתי, ולחברתך אשת בריתך הבתולה המהוללה בכשרון מדותיה וצניעותה מרת גליקכה תי', [אב"ה היא אמנו הצדיקת רבת חיל ע"ה אשר במבחר שנותיה לשמים נלקחה ואותנו עזבה לאנחה תנצב"ה] ולאבותיך הברוכים אשרי להם שכך ילדו ושכך גדלו, הלא הם גיסי הרב המובהק מ' משה ואחותי היחידה הצדיקת ומלומדה כגברא מרת גיטל ת' ולחמיך הגביר המופלא ומפורסם מ' איצק מרגליות ני', אשרי לו שזכה להכניסך לביתו ולהסתפח בך, ואנחנו נותנים תודה ומהללים לד' כי הפיל חבלך בנעימים לקחת לך אשה מעלי כזאת, וממשפחה מיוחסה ובת נדיב וצדיק, ואוה למושב לך עיר מלאה חכמים וסופרים ק"ק ליסא, כי מלתא אלבישייהו יקירא הם יכירו וידעו ערכך:
שמח בחור וטוב בחלקך הטובה אשר נתן לך ד', ואנכי וכל חבורא קדישא הדין המסובים נושאים לך ברכה ברכת מז"ט, אורך ימים עם יונתך תמתך, יבנה מכם דור ישרים ויהיה צאצאך כמותך אמן כה יעשה אלקים, מקוה אנכי באין ספק כי יבואוני דבריך בקרב כי ידעת כמה כמה נפשי לשעשע את דבריך הטהורים ועתה בני צור לבבי בל אחדול מכתוב לך במה דעסקנו במושב הסעודה, הנה הצעתי לפניהם אשר השבתי זה מקרוב על אשר נשאלתי, במי שכתב בימי הספירה היום כך וכך לעומר אם יצא בזה ידי ספירת עומר, כי יצא מחדש מתחת מכבש הדפוס ספר באר היטב עם אשל אברהם, והובא שם בענין זה בשם שו"ת מצה שמורה דלא יצא והוא מועתק בלא ראיה, והספר אינו מצוי לעיין טעמו וראייתו, והיתה תשובתי בזה"ל:
בשו"ת שב יעקב בחלק א"ח (סי' מ"ח) בנידון כתב התקשרות שכתוב הרני מקבל בחומר שבועה, כתב הרב דכל זמן שלא הוציא השבועה מפיו אין לחייבו דלא מקרי שבועה, והביא חבילות ראיות מתשובת הרשד"ם (סימן פ"א)[1] ומתשובת הרא"ם (סימן ע"ב) ומתשובת מבי"ט (ס"ס ט') וכך הוא בשו"ת תה"ד, והובא בסמ"ע (סי' ע"ג) שכ' וז"ל אם כ' שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר דלא נשבע, והיינו משום דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, משמע מדבריו דעכ"פ כתיבה גופא לא מהני, ולא הוי שבועה, ועי' עוד שם שהביא ראיה מש"ס דמגילה (דף י"ח) דמשמע להדיא לענין מקרא מגילה, דאם כתבה לא יצא ידי הקריאה ע"ש שהאריך, א"כ ה"ה בנ"ד הוי כמו לענין שבועה דלא מהני כתיבה:
ואין לומר דשאני שבועה דלבטא בשפתים כתיב שצריך להוציא מפיו, דמ"מ שפיר איכא לדמויי נדון דידן להא דמגילה, ועוד צ"ל בפשיטות לענין ספירת עומר דכתיב ביה וספרתם, אף דאין הכרע במשמעות הכתוב שצריך להוציא בשפתיו, כמו ספירת זבה ונדה דכתיב ביה נמי וספרה ולא מצינו בשום פוסק שצריך להוציא בשפתים, מ"מ נראה מצד תקנת חכמים דלא יצא ידי ספירת עומר אם לא שהוציא בשפתיו, וראיה לזה ממ"ש הב"י (בסי' תל"ב בא"ח) טעם הדבר שתקנו חכמים לברך על בדיקת חמץ שהוא דדבריהם ולא תקנו טפי לברך על הביטול שהוא דאורייתא, משום דביטול הוא בלב ואין מברכים על דברים שבלב עיי"ש, וכיון שכך, גבי ספירת עומר דתקנו חז"ל לברך על ספירת עומר ממילא נשמע דצריך להוציא בשפתיו מנין הספירה, דאל"כ הוי דברים שבלב ואין ראוי לברך, ואי תקשה לדברינו לא יתכן מ"ש תוס' בפ' המדיר (דף ע"ב) ובמנחות (דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרת וכו') להקשות הא דלא מברכים על ספירת נדה וזבה כמו על ס"ע עיי"ש, ולפי"מ שכתבתי לא מקשין מידי דשאני ספירת זבה ונדה שאין מהצורך להוציא משפה ולחוץ ולהכי אין ראוי לברך כנ"ל, י"ל דזהו גופא קושייתם, דהו"ל לחז"ל לתקן שצריך להוציא משפה ולחוץ ולברך כמו בס"ע:
מיהו לפימ"ש הר"ן והובא בט"ז א"ח (סי' תפ"ט) דרבנן גמירי להו דהאי וספרת גבי עומר דצריך לספור המנין משא"כ בשאר ספירות כגון גבי יובל דכתיב וספרת לך, וכן בזבה כתיב וספרה ליתא לקושיית תוס' ושפיר י"ל כמ"ש דמש"ה לא תקנו ברכה גבי זבה משום דגמירי להו הכי גבי ספירת יובל דא"צ לספור המנין, וא"כ הוי דברים שבלב אך א"כ תיקשה לפימ"ש הר"ן דגמירי להו הכי גבי ספירה דיובל דא"צ לספור, ולפי הנראה מדברי תוס' דפ' המדיר שכתב בפשיטות דמברכים על ספירת היובל א"כ תיקשי לפי האמת לפי דברי הר"ן הוי דברים שבלב ואין ראוי לברך עליהם:
איברא המעיין בתוס' מנחות (דף ס"ה ע"ב) יראה שכתבו בזה"ל, ושמא מברך על ספירת היובל וכו', הרי דלא פסיקי להו דמברכים על ספירת היובל, וגם לא מצאתי ברמב"ם הל' שמיטה ויובל שהזכיר מזה דמברכים, ואפשר דה"ט דס"ל כמ"ש הר"ן דגמירי להו דבשאר ספירות חוץ מס"ע א"צ להוציא בשפתיו המנין, וא"כ הוי דברים שבלב ואינו ראוי לברך:
הרי ביררנו דאין לחלק ס"ע מדין שבועה וחד דינא אית להו דכתיבה לאו כדיבור דמי, וא"כ בנ"ד בכותב בימי הספירה כך וכך לעומר לא יצא י"ח וצריך לחזור ולספור בברכה אמנם העומד לנגדי שו"ת חוות יאיר שהחמיר לענין שבועה בכתב דהוי שבועה ממש, וראייתו מהא דפסקינן בא"ח (סי' מ"ז) הכותב בדברי תורה צריך לברך, ודאי בנ"ד אין ראוי לחזור לספור בברכה בשגם כבר תמהו המגינים מג"א ומגן דוד על הש"ס גופא דאמאי מברכים על הכתיבה כיון דכתיבה הוי רק הרהור, וכבר יישב בשו"ת שב יעקב הנ"ל, ותורף דבריו משום דמ"ע של ת"ת נפקא מקרא דושננתם לבניך ולמדתם את בניכם מש"ה ממעטים הרהור, דבהרהור לא שייך ללמד את בניו, משא"כ בכתיבה עדיף בזה מהרהור, דע"י כתיבה יכול ללמד לאחרים והוא בכלל ושננתם לבניך עיי"ש, ולפי דברי הש"י אלו ממילא ליתא לדברי חו"י הנ"ל ללמוד נשבע בכתב מהכותב ד"ת דצריך לברך, ולא דמי כאוכלא לדנא, דד"ת לא תלי כלל בדיבור רק דתלי בענין דאפשר לקיים ושננתם לבניך, וממילא גם כתיבה בכלל, משא"כ לענין שבועה דלבטא בשפתים כתיב וכמו כן בנ"ד לענין ס"ע לפ"מ שכתבתי שצריך להוציא בשפתיו, י"ל דכתיבה לא הוי כדיבור:
גם הראיי' הב' שהביא בשו"ת חו"י דכתיבה כדיבור מדמיעט הקרא גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם, משמע דבעלמא כתיבה כדיבור דמי, כבר דחאו בשו"ת שב יעקב דלאו ראי' היא דאי לא מיעטיה רחמנא מפיהם, הו"א בעדות מהני מפי כתבם משום דעדות רק גילוי מלתא בעלמא הוא, ומה לנו אם נודע ע"י ההגדה או ע"י הכתיבה, לכך צריך קרא לאורויי דגזה"כ הוא דדוקא מפיהם ולא מפ"כ, משא"כ בשאר מילי לעולם קיימא הסברא דכתיבה לאו כד"ד עכ"ל בעל שו"ת שב יעקב, וכמו כן כתב הט"ז באו"ח סי' הנ"ל להביא ראיה מעדות, דכתיב מפיהם ולא מפ"כ ללמוד מיניה, דכתיבה לכד"ד עיי"ש:
וכיון שכן בנ"ד אם כ' מנין הספירה צריך לחזור ולספור בברכה ואף לשיטת ר"ת דס"ל דהא דמיעט הקרא גבי עדות מפיהם ולא מפ"כ היינו רק באלמים שאין ראויין להגיד, אבל בעדים שראויים להגיד מותרים לשלח עדותן בכתב לב"ד, דשפיר מקרי מפיהם מ"מ יש לחלק כנ"ל, דדוקא לענין עדות דגילוי מלתא בעלמא הוא מש"ה מהני, אבל מ"מ בעלמא לא הוי כתיבה כדיבור, והדבר ברור כמ"ש בנ"ד שצריך לחזור ולספור בברכה, והרציתי דברים כהווייתן לפני המסובים ובתוכם הקרואים בראש כבוד מר חמי הגאון מ' יצחק יוסף תאומים ומחו' הגאון מ' ישעי' פיק והסכימו:
אך מחו' הגאון מהורר ישעיה פיק נ"י, אם שגם הוא הסכים לדעתי בעיקר הדין, הערה הוא היכי דאיהו אחשביה לכתיבה, כגון שכיון לצאת ע"י הכתיבה י"ל דמהני, ול"ד לביטול שהרי ע"י הכתיבה עשה מעשה, ונ"מ למי שא"י לדבר עכ"ד:
ואין נראה בעיני, דלפי דבריו תיקשי מתני' דמס' תרומות חמשה לא יתרומו אלם כו', ואיתא בתוס' מ"מ אמרו אלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך עיי"ש, והובא בתוס' מנחות (דף נ"ה ע"א) ולפי הנ"ל שפיר יכול לברך ע"י הכתיבה ולכוון לצאת בזה, א"ו דלא מהני, והך מתניתין סייעתא לשורש דברינו, דכתיבה לכד"ד אולם מ"ש מחו' הגאון נ"י לפקפק בעיקר הדין שכ' הב"י דלא נתקן ברכה על דברים שבלב מההיא דתרומה דכתיב ונחשב, וקיי"ל דנותן עיניו ומחשבה מהני, ואפ"ה מברכים על הפרשתו עכ"ד:
השבתי לו לפמ"ש תוס' חולין (דף ו' ע"ב ד"ה והתיר ר') דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה לא שרי אלא בדמאי, ובזה באמת לא מברכים כדאיתא להדיא בשבת (דף כ"ג ע"א) הדמאי מפרישים אותו כשהוא ערום עיי"ש, וגבי טבל דניטל במחשבה כדאיתא במנחות ובבכורות (דף נ"ט) ואפ"ה מברכים נמי לק"מ, לא מבעיא לפירש"י בכורות דמחשבה דהתם היינו בדבור דניחא, אלא אפילו לפירוש התוס' דפירש דמחשבה היינו בלא דיבור, מ"מ ניחא דהפרשה מיהא בעי, ולא מהני מה דנותן עיניו בצד זה וכנ"ל, א"כ מעשיו מוכיחים ומש"ה מברך, ובאמת בשעת הפרשה הוא מברך:
ואפשר עוד לומר, כל מה שמצינו בש"ס דתרומה במחשבה היינו מדאורייתא, אבל תקנת חז"ל היה באמת שלא להפריש רק בדיבור ולא במחשבה, ושפיר תקנו ברכה עליה. אבל אי קשיא הא קשיא לפי"ז אהא דמשני אביי בסוגיא דשבת הנ"ל דה"ט דמפרישין ערום משום דספק דדבריהם לא בעי ברוכי, ולפי"מ שכתבתי הא בלא"ה בדמאי דיכול ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ל"ש לברך עליו כיון דאפשר במחשבה כסברת הב"י הנ"ל ויש לדחות דקושטא דמלתא אמר אביי דיש נ"מ ג"כ בדוכתא אחרינא כדמשני אביי בפ' אף על פי ספק דדבריהם לא בעי חיזוק, הנלענ"ד כתבתי דודו ידידו:
הק' בנימין וואלף איגר
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |