שו"ת רבי עקיבא איגר/א/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ז

עובדא בא לידי פ"ק פרידלאנד, שבא לכאן סופר מומחה ועמו בנו גדול' קצת בקומה, ואביו אמר שהוא בן ט"ז שנים, ומסייע לו בכתיבת סת"מ, ומיד מחיתי לו, דהא מבואר בנדה בפרק יוצא דופן (דף מ"ו), דהא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה דחזקה שהביאה שתי שערות זהו רק למיאון, אבל לחליצה בעי בדיקה, א"כ ה"ה בנ"ד כיון דקטן פסול מדאורייתא לכתיבת סת"ם לא סמכינן אחזקה ובעי בדיקה:

והנה הסופר אמר שכן נהג בפני כמה גדולים ולא פצו פה למחות בו, והראיתי לו מפורש שכן כתוב במג"א הלכות תפילין ר"ס ל"ט, [ומ"ש שם עד שיהיה בן י"ח תמוה, כאשר מצאתי אח"כ באלי' רבה עיי"ש] והמג"א רמז שם לסי' נ"ה וסי' קצ"ט סעיף י', היינו דשם החליט דבתפילה דרבנן וכדומה סמכינן על חזקה דרבא ויכול להוציא אחרים, אבל להוציא אחרים בבהמ"ז שהוא דאורייתא וכדומה צריך בדיקה:

ולכאורה יש לפקפק בזה דאין ראיה מחליצה, די"ל דוקא בחליצה דאתחזק איסור יבמה לשוק והוי חזקת איסור נגד חזקה דרבא, אבל בעלמא י"ל אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא:

ולומר דגם בבהמ"ז וקידוש שבא להוציא אחרים שהיו בחזקת חיוב כיון דנתחייבו בודאי, וה"נ בתפילין דנתחייב להניח תפילין ובספק אם יוצא בתפילין אלו שכתבם זה הקטן הוי כמו חזקת חיוב נגד חזקה דרבא וכמו בחליצה, א"כ גם תפלה דרבנן לבעי בדיקה דהרי דעת הרי"ף דחליצת קטנה פסולה רק דרבנן, ובדיעבד מהני בלא חליצה משתגדיל [ועי' בב"ש דגם לדעת הרמב"ם כן] הרי מוכח דגם בדרבנן לא סמכינן אחזקה:

ודוחק לחלק דשאני בחליצה דשורש חליצה דאורייתא דהרי מקילין בה הרבה דבדיעבד מהני חליצתה ובתפלה אם קטן הוציא גדול אפילו דיעבד אינו יוצא הגדול וצריך לחזור ולהתפלל, א"כ ענין קטנות בחליצה קיל מבתפלה, וא"כ אם נדמה מצות תפילין וקידוש ותפלה לחליצה גם בתפלה דרבנן לבעי בדיקה כמו בחליצה, ואם אין מדמין דחליצה איכא חזקת איסור והנך לא מקרי חזקה כל כך, א"כ דלמא גם בדאורייתא סמכינן אחזקה דרבא:

אולם י"ל דמה דפסק הרמ"א (בסי' נ"ה) דלתפלה א"צ בדיקה, היינו דפסק כשיטת תוס' וסייעתם דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא, אבל להרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה פסולה רק מדרבנן י"ל דבאמת נלמוד מזה דלתפלה בעי בדיקה:. באופן דיש לקיים דתפילין וכדומה ילפינן מחליצה דמקרי ג"כ חזקת חיוב:

גם י"ל בהיפוך דתפילין וכה"ג לא מקרי חזקת חיוב אלא דמ"מ למידין אותן מחליצה דלשיטת הרי"ף דחליצת קטנה דרבנן דמוכח דחזקה דרבא לא אלימתא כ"כ דאלת"ה נוקי חזקה דרבא נגד חזקת יבמה לשוק והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, וכיון דמוכח דלא הוי חזקה מעליא, ממילא בדאורייתא בתפילין וכדומה אף דליכא חזקת איסור מ"מ הוי ס' דאורייתא, אבל בתפלה דרבנן מקילין, דרק בחליצת קטנה כיון דהוי חזקת איסור יבמה לשוק דחזקה דרבא לא אלים כ"כ לדחות חזקת איסור מחמירין, עכ"פ שפתי המג"א ברור מללו דלתפילין לא סמכינן אחזקה דרבא:

והנה בענין הבדיקה בפשטיה דמלתא מהני ע"פ ע"א כמו בדיקה לחליצה דמהני בדיקת נשים ואף אשה אחת, כיון דמסייע חזקה דרבא כדאמרינן נדה (דף מ"ח), ופסקה הרמב"ם (פ"ב מהל' אישות) ומ"מ יש לדון כיון דלהרי"ף וסייעתו חליצת קטנה פסולה מדרבנן אין ראיה משם להקל בבדיקה קלה רק בדרבנן ולא בדאורייתא:

וא"כ בנ"ד דלתפילין י"ל דבעי' בדיקה מעליא ע"י ב' עדים:

ולכאורה יש לדון להקל בממנ"פ, אם נדון כפי דרך ב' הנ' דתפילין וברכת המזון לא מקרי חזקת איסור, א"כ ממילא הדין דמהני ע"א, דהא ע"א נאמן באיסורין בלא אתחזק אסורא, ואם מקרי חזקת איסור ממילא מדפסק הרמ"א דלתפלה סמכינן על חזקה דרבא בלא בדיקה ע"כ דס"ל כשיטת תוס' דחליצת קטנה פסולה דאורייתא וכמש"ל בדרך הא', א"כ שפיר מוכח מחליצה דאפילו בדאורייתא מהני בדיקה קלה כיון דמסייע חזקה דרבא:

אולם אין זה ראיה, די"ל דמקרי חזקת איסור, ומה דפסק הרמ"א דלתפלה ל"צ בדיקה, לא משום דפסק בודאי כשיטת תוס' אלא דבדרבנן סמכינן על שיטת תוס' דחליצת קטנה פסולה דאורייתא וליכא ראיה לגבי דרבנן שלא לסמוך על חזקה דרבא, אבל במילי דאורייתא לענין בדיקה ע"י ע"א י"ל דחיישינן לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה דרבנן, וליכא ראיה לסמוך דבדאורייתא סגי בבדיקה קלה:

אמנם אעפ"כ יש לדון מס"ס, ס' כשיטת תוס' ומוכח דאף בדאורייתא כיון דמסייע חזקה דרבא סגי בבדיקת ע"א, ואת"ל כרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה דרבנן וליכא ראיה משם, הא מ"מ עיקר הדין דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא זהו רק מספק איבעיא דלא אפשיטא ביבמות ריש פרק האשה רבה (דף פ"ח) והוי ס"ס בדינא דמהני להרבה פוסקים, כמו שהארכתי במקום אחר[1]:

עכ"פ יצא מזה דחליצת קטן דודאי פסול דאורייתא, י"ל דצריך בדיקה ע"י ב' עדים, דיש לחוש לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה מדרבנן, ואין ראיה מחליצת קטנה לקטן, וחליצה מקרי דבר שבערוה כמ"ש הנ"י (פי"ב דיבמות), אהא דאמרינן בעינן ב' עדים רואים מבחוץ, בודאי אין ע"א מהני וליכא ס"ס:

וחידוש בעיני שלא מצאתי מי שהערה בזה:

גם בנ"ד נראה להחמיר כיון דאפשר לעשות כן בקל לבדוק בב' עדים, גם בלא"ה יש לחלק די"ל דוקא בבדיקת קטנה דהוי מלתא דגנאי לבדוק ע"י אנשים וממילא אף אשה אחת נאמנת, אבל בדיקת קטן י"ל דעכ"פ צריך בירור ע"י עדות מעליא:

והנה אם אחר הבדיקה, נמצאו לו ב' שערות נ"ל דהתפילין שכתבן קודם הבדיקה כשרים דמחזקינן ליה לגדול למפרע מיום שמלאו שנותיו שנעשה בן י"ג שנה כמ"ש תוס' בפרק מי שמת (ב"ב דף קנ"ו ד"ה בודקין לקידושין) וכתבו שם וז"ל ול"ל דאם פשטה וקבלה קידושין מאחר דחיישינן לקידושי שניהם כדשמואל דאמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר חיישינן לקידושי שניהם [ר"ל דהא מרא דשמעתא בודקים לקידושין הוא שמואל, ולדידיה דסבר דל"א הרי בוגרת לפנינו לא תהני הבדיקה לאחר קידושי השני'] דהתם לא קאמר הכי אלא ביומא דמשלם שית דבאותו יום בגרה, אבל הכא שהגיעה כבר לגדלות מזמן גדול לא, עכ"ל:

ולענ"ד כוונתם דהכא דמסייע חזקה דרבא, מש"ה גם לשמואל מוקמינן לה אחזקה דגדולה למפרע, וכ"כ להדיא בתשובת הרא"ש (סוף כלל ל"ג), וסיים שם כ"ש אליבא דהלכתא דקיי"ל כרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו ומחזיקינן לה לבוגרת, אף שזמן הבאת בוגרת הוא באותו יום אמרינן שלא המתין לה לבא עד הערב, כש"כ הגיעה לכלל שנותי', וא"כ בבדקו ומצאו סימנים דאמרינן משעה שהגיעה לכלל השנים באו הסימנים עכ"ל, והובא בב"י אה"ע (סי' מ"ג) וסיים שם בב"י ועיי' בחדושי הרשב"א (הוא הרמב"ן) בפ' מי שמת עכ"ל, כוונתו דהרמב"ן שם חולק על הרא"ש במ"ש אההוא עובדא דבני ברק דמיירי ע"כ דמיד שמכר מת. דאל"כ לא מהני הבדיקה דדלמא אח"כ הביא הסימנים ע"ש:

אמנם לענ"ד י"ל דהרמב"ן ס"ל כך רק לענין להוציא ממון, דע"י בדיקה זו א"א להוציא הקרקע מחזקת בעלים ע"י חזקה שהוא גדול לפנינו להחזיקו לגדול למפרע, אבל בעלמא גם הרמב"ן מודה, דהא אף בלא חזקה דרבא למה דקיי"ל כרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו ומחזיקינן ליה לגדול למפרע משעה שהיה ראוי להיות גדול דהיינו משנת י"ג ואילך, ומכ"ש הכא דמסייע לזה חזקה דרבא, אע"כ דרק לגבי חזקת ממון לא סמכינן על זה כמו דקיי"ל כר"מ דבאומר שכיב מרע הייתי על המקבל להביא ראיה כיון דבא להוציא, והרא"ש בתשובה הנ"ל בראייתו מההיא דבני ברק מבואר דגם לענין הוצאת ממון מחזקתו אמרינן כן דהוא גדול למפרע, והיינו אף דבאומר שכ"מ הייתי קיי"ל כר"מ, מ"מ כיון דמסייע ליה חזקה דרבא מחזיקינן ליה לוודאי גדול למפרע:

אלא דלפי הצד שכתבנו דתפילין מקרי חזקת חיוב י"ל דלהרמב"ן לפי"מ דביארנו דמדמה לשכ"מ הייתי ולא מחלק כיון דמסייע חזקה דרבא עדיף, א"כ י"ל במקום חזקה דעלמא ג"כ לא אמרינן דהוי גדול למפרע כמ"ש הב"ש (סי' ל"ז סק"ג) לענין חזקת פנויה דלא אמרינן הרי בוגרת לפנינו:

אלא דמ"מ כיון דלא ברירא לן דתפילין מקרי חזקת איסור, וגם י"ל דאף הרמב"ן ס"ל דעדיף מההיא דבוגרת כיון דמסייע חזקה דרבא אלא דמ"מ ס"ל דלא מהני להוציא ממון דחזקת ממון אלים, דמדמה זה לשכ"מ הייתי דג"כ מסייע רובא, דרוב עלמא בריאים, וגם כיון דפסקינן בש"ע (חוה"מ סימן ל"ה) בפשיטות לענין עדות דמחזיקין לו לגדול למפרע ומהני עדותו אף להוציא ממון ולא חשש לשיטת הרמב"ן, וגם האחרונים שתקו ולא הערו בזה, ועי' בתשו' מהריב"ל (ח"ד ס"ז) ובתשו' הרשד"ם חאה"ע (סי' י"ט) וכספר תורת חסד להרב ר' חסדאי ר' פרחי' הכהן (סי' רי"ג):

עכ"פ לענין תפילין די"ל דגם הרמב"ן מודה, יש לסמוך ע"י הבדיקה להכשיר התפילין שכתב קודם הבדיקה משנת י"ג ואילך:

אך כל זה בתפילין שכתב אחר שהוא ידוע בב' עדים שהוא בן י"ג שנים, דאף אחר הבדיק' ונמצאו לו ב' שערות אם א"י בבירור שהוא בן י"ג שנים אינו בחזקת גדול וצריך שיהיו לו רבוי שערות, כדאיתא באה"ע (סי' קס"ט סי"א):

ומ"מ יש להקל קצת במה שכתב אחר הבדיקה בעדות מעליא שיש לו ב' שערות די"ל דמסתמא הוא בן י"ג שנים, דרוב קטנים אין מביאים ב' שערות, עיין בקידושין (דף ס"ג ע"ב תוס' ד"ה בני זה) שכ' דלא בעי עדות כלל על השנים, וא"כ אף דפסקינן בש"ע הנ"ל דבעינן עדות מעליא על השנים, מ"מ י"ל דהשערות מהני לגרע החזקה דיבמה לשוק מכח הרוב הנ"ל והוי כמו פלגא ופלגא, אלא דמ"מ צריך ב' עדים על השנים כדין כל דבר שבערוה, דס"ל לכמה פוסקים דאף בלא חזקת איסור בעי ב' עדים, וכתבנו מזה במק"א, אבל בשאר אסורים אף במקום חזקת איסור י"ל דע"י השערות הוי כמו פלגא ופלגא ומהני ע"א ואפילו קרוב על השנים מדין ע"א נאמן באיסורין.

וא"כ בנ"ד אביו נאמן על השנים, ועי' בהה"מ [פ"ב הי"ט מהל' אישות בשם הרמב"ן] דנסתפק בהביאה סימנים ולא נודע מספר שנותי', ובמ"ל שם כתב דנסתפק רק היכי דעתה היא ודאי גדולה בפנינו, אבל בלא"ה פשיטא דלא עלה ע"ד לומר להחזיקה גדולה לחלוץ:

ולענ"ד זה אינו פשוט, דהא בתוס' קידושין הנ"ל בתירוצם הב' ס"ל דלא בעי עדות כלל על השנים, וא"כ י"ל דבזה נסתפק הרמב"ן דכיון דהביאה סימנים אמרינן דמסתמא הגיעה לכלל שנותיה, א"כ יש עוד לומר דבאסורים אף במקום חזקה ע"א נאמן דהוי כמו ס"ס, ס' דלא בעי עדות כלל על השנים וס' דע"א נאמן באסורים בחזקת איסור:

וגם מלשון הרמב"ן בעצמו שכ' דמטילין אותו לחומרא משמע דהוי רק ספק ולא ודאי מדין חזקה, וא"כ באסורים דעלמא ע"א נאמן בכה"ג על השנים מתרי טעמא, הא', די"ל דהשערות עכ"פ מגרעות לחזקה והוי ספק וע"א נאמן, הב', דהוי כמו ספק ספיקא וכפי הנ"ל:

והנה בנ"ד הוא גדול בקומה וגם יש לו ריבוי שערות בודאי מהני, אבל יצאתי לדון בעלמא לדינא, אם נמצאו רק ב' שערות דאביו נאמן להעיד שהוא בן י"ג שנים, ומותר לכתוב תפילין משעת הבדיקה ואילך, אבל מה שכתב קודם הבדיקה שכתבנו להכשיר מכח חזקה דרבא מחזיקי' ליה לגדול למפרע, זהו מהני רק להכשיר למפרע משעה שמעידים ב' עדים שהוא בן י"ג שנים, ועדיין צ"ע לדינא:

עוד יש לחקור לפי פסקא דש"ע חוה"מ (סי' ל"ה הנ"ל) דמחזיקינן לגדול למפרע, מ"מ י"ל אם בדקו אותו אחר י"ג שנים ולא היו לו ב' שערות ואחר זמן מה בדקו ומצאו לו ב' שערות, בזה י"ל דלא מחזיקינן ליה לגדול למפרע, לא מבעי להוציא ממון, דחלקנו בין זה לבין האומר שכ"מ הייתי כיון דמסייע חזקה דרבא עדיפא, א"כ בזה נראה דל"ש חזקה דרבא כיון דידוע זה האיש דהגיע לשנים ולא הביא ב' שערות יצא הוא מחזקה דרבא [ומה"ט אפשר לומר דמה דהוציא הב"י מהרמב"ן ב"ב דחולק עם הרא"ש ממ"ש בחדושיו לב"ב, דמיירי דמיד שמכר מת, דאינו מוכרח כ"כ, די"ל דס"ל כתוס' פרק מי שמת (דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנים) דע"כ מיירי שאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא היה סי' גדלות, מש"ה הוכרח לומר דמיירי שמיד שמכר מת, דאל"כ דלמא אחר שמכר הביא ב"ש, דל"ש לומר דמחזיקינן ליה לגדול למפרע וכנ"ל, והרא"ש ע"כ יסבור דלא מיירי בזה, וקושי' תוס' יתרץ דלא מהני חזקה דרבא להוציא ממון כמו דלא סמכינן על זה לענין חליצה:

ובדברי תוס' הנ"ל תמהתי בחידושי מהא דאמרינן שם (דף קנ"ה ע"א) אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות, דלמא מיירי דלא בדקו אותו מעולם ומש"ה נחתי הלקוחות משום חזקה דרבא וצ"ע] אב"ה עי' ע"ש אאמ"ו בחידושיו ב"ב דף קנ"ו, אשר אקוה להוציאם לאורה,] ובסדרי טהרה בחי' לנדה (דף נ"ב ע"ב) במה דאמרינן שם הלכה כדברי כולן להחמיר, הקשה מאי נ"מ בסי' האמצעי, כיון דלחומרא חיישינן לשיעורא זוטא, ולקולא בעי דוקא סימן הגדול שבכולם, ואי דנ"מ בנתקדשה לאחד אחר סימן הזוטא ונתקדשה עוד לאחר אחר סי' האמצעי דחיישינן לקידושי שניהם, דדלמא סימן האמצעי עיקר והיתה קטנה בשעת קידושין הראשונים וגדולה בשעת קידושין השניים, הא בלא"ה אנן קיי"ל בדאורייתא חיישינן שמא נשרו, אם כן ממילא צריכה גט גם מהשני דלמא קודם קידושין שניים הביאה סי' גדולים ונשרו ע"ש ולפי דברינו ניחא, דהא מבואר בתוס' בפרק בא סימן (דף מ"ח) דחששא דנשרו הוא מכח חזקה דרבא, וכיון שכן אם באת לומר דקידושי הראשונים לא היו כלום, דסי' הקטן לא הוי סימן א"כ הגיעה לכלל שנותיה ולא אייתי ב"ש הראויים ויצאה מחזקה דרבא כנ"ל, וכדמפורש בהדיא בתוס' פ' מי שמת (דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנים) א"כ שוב לא חיישינן לקידושי שניה לומר שמא הביאה סימנים גדולים ונשרו דבמקום דליכא חזקה דרבא ל"ח לנשרו, ונכון:

אך קשה לי מדברי תוס' ב"ב (דף קנ"ו) ד"ה בודקים לקדושין וכו' דחיישינן שמא נשרו, כוונתם, דבדיקה דידה דאם לא ימצאו לה ב"ש הוי ספיקא דקידושין דשמא נשרו וצריכה גט גם משני וכמ"ש תוס' בסמוך ד"ה לחליצה, דלקידושין מיירי בין באיש בין באשה, הא אף אם לא ימצאו ב"ש א"צ גט מהשני דכל שבאת לומר דבעת שקידשה הראשון לא הביאה ב' שטרות א"כ הגיעה לשנותיה ולא הביאה ב' שערות ואזדא חזקה דרבא, ותו ל"ח לנשרו ואמרינן דעדיין קטנה היא, וגם הא הוי ספק ספיקא ס' לא נשרו ועדיין קטנה היא, וס' נשרו קודם קידושין ראשונים וצע"ג:

וביותר קשה לי, הא כתבו תחילה דבאם נמצאו אחר שפשטה וקיבלה קידושין א"צ גט משני דדיינינן דהיא גדולה למפרע משעה שנעשית גדולה בשנים, וא"כ איך שייך לומר דבלא נמצאו סימנים דחיישינן שמא נשרו, כיון דאנו אומרים דנשרו והיה לה סימנים ממילא ראוי לומר דסימנים ההמה באו משעה שנעשית בת י"ב שנים ויום אחד דהא אלו ראינו סימנים היינו דנין כך ומה לי אם ראינו בעין ממש הסימנים או שידענו שהיו לה הסימנים, וצע"ג וכיון שכן דבכה"ג ליכא חזקה דרבא, לא אמרינן בזה לשוי' גדול למפרע להוציא דלא עדיף משכ"מ הייתי, והא דמהני בדיקה בההיא דבני ברק לפמ"ש תוס' הנ"ל דמיירי בבדקו אותו אחר שהגדיל בשנים ולא מצאו לו ב"ש, צ"ל באמת דמיירי דמת מיד אחר שמכר כמ"ש הרמב"ן:

אלא אף בשארי דברים, כגון לענין תפילין וכדומה אני מסתפק בזה, דנהי דקיי"ל כרב בההיא דבוגרת לפנינו הרי אף בלא סיוע חזקה דרבא מחזיקינן ליה לגדול למפרע, מ"מ לא מבעי' לחד תירוצא דתוס' דהתם דהטעם דרגילה לבא מצפרא סי' בגרות, אלא אפילו לאידך תירוצם דבלא חזקה מחזקינן למפרע כדהשתא מ"מ י"ל דחזקה דהשתא שייך רק דאמרינן כאשר נמצא עתה כן היה למפרע משעה שהיתה ראויה לכך, אבל אם בשעה שהיה ראויה להיות כן, לא נעשה כן ל"ש לומר מכח חזקה דהשתא שהיה למפרע כן דמאיזה שעה באת להחזיקו למפרע, וכי נוכל לומר דמשעת סילוק ידינו מהבדיקה דלית לה סי' באותו רגע נולדו הסימנים, ומה"ט נ"ל דאם קדשה אביה בדרך י"ל דאם בדקנו אותה בצפרא ולא היו לה סי' בגרות, דמודה רב דלא אמרינן הרי בוגרת לפנינו, כיון דאין יכולים להחזיקה כדהשתא מעידן צפרא שהיתה אז ראויה להיות בוגרת, כנלענ"ד:

ומדי עיוני בענין הנ"ל, הרהרתי לתרץ קושית תוס' קידושין פ' עשרה יוחסין (דף ע"ט ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וכו') וא"ת לרב נמי תקשה וכו' ונ"ל ליישב דשורש פלוגתייהו דרב ושמואל אי חזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא מקרי חזקה, דרב ס"ל דמקרי חזקה אלא במקום דאיכא חזקה דמעיקרא כמו בנגעים וכדומה אמרינן בהיפוך דהשתא הוא דאתרע ונשתנה, אבל ביומא דמשלם שית ליכא חזקה דקטנות כיון דבו ביום עשוי להשתנות, בזה ס"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא, ושמואל סבר דחזקה דהשתא לא מקרי חזקה כלל, ולפ"ז לרב ניחא ההיא דמקוה, דלגבי חזקת שלימות דמקוה איכא חזקת טומאה, והוי חזקה לגבי חזקה ושוב אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דודאי חסר למפרע, אבל לשמואל דחזקה דהשתא ליכא חזקה יקשה, ומשנינן דמ"מ בסיועת חזקת טמא אזלינן בתרה דהוי תרתי לריעותא ודוק:

ובההיא ענינא יש לי מקום עיון במ"ש המג"א (סי' רע"א ס"ב) דבן י"ג שנים לא יוציא לנשים בקידוש שבת, כיון דנשים חייבות ד"ת חיישינן שמא לא הביא ב"ש, דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא, וסיים שם לכן תקדש היא לעצמה, עי' סי' קצ"ג עכ"ל, משמע דכוונתו למ"ש בסי' קצ"ג דבלא"ה נכון שהאשה תאמר מלה במלה עם המקדש כיון דאינן מבינות לה"ק אינן יוצאות בשמיעה, א"כ ממילא אין חשש, והנה צ"ל דאף אם תהא יוצאת בקידוש דלעצמה שוב ליכא קידוש על היין, היינו דלענין קידוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא שהביא ב"ש, ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן:

אולם עודני נבוך, דלכאורה כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר דיוצאת ג"כ בשמיעה, דאם באת לומר דיוצאת בשמיעה דשומע כעונה א"כ ברכת' שבפיה לבטלה, ובההיא דסי' קצ"ג באמת י"ל דאומרת עם המקדש נוסח אמצעית הברכה אבל הפתיחה והחתימה יוצאת בשמיעתה דהמעט הזה מבינת בלה"ק, אבל לענין הקידוש שמקדש זה בן י"ג שנים, דכיון דחיישינן שמא לא הביא ב"ש ואינו מוציא אותה וצריכה לצאת באמירתה עמו, ע"כ צריך שתברך גם הפתיחה והחתימה, א"כ אם באמת הביא ב"ש והיא רוצית לצאת בשמיעתה ממנו כדי שיהיה קידוש על הכוס, מה שמברכת לעצמה הוי לבטלה:

ואולי יש לומר דגם בזה אומרת לעצמה רק נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה, דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת, ולגבי דרבנן סמכינן דהביא ב"ש ויוצאת בשמיעתה:

וביותר י"ל דבכה"ג אף אם הוא קטן ממש יכול להוציאה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ויעויין בא"ר שכתב כה"ג דאם האשה התפללה ערבית יכול קטן להוציאה ובספר דגול מרבבה כתב דאם גם הקטן התפלל א"י להוציאה שהוא ב' דרבנן ולא מפיק חד דרבנן:

ולענ"ד במחכ"ת היה נראה דזה אינו, דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא, א"כ לא מקרי הקטן ב' דרבנן דלגבי מה שיצא בתפלה מדאורייתא זה לא מקרי פטור וליכא חסרון בזה, דגדול כה"ג שיצא בתפלה יכול להוציא למי שלא התפללו אף דהוא דרבנן ואינהו דאורייתא דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא אחרים ואם כן אנו דנין רק מצד פטור דקטנות כיון דבעצמותו אינו בר חיובא מדאורייתא א"י להוציא לבר חיובא וא"כ הוי רק חד דרבנן, ושאני במגילה ותפלה דאין קטן מוציא לגדול משום דלא אתי תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן אף דגם במגילה ותפלה אם יצא מוציא, התם עכ"פ קטן בתפלה הוי בר חיובא דתרי דרבנן דלא משכחת חיובו אלא בתרי דרבנן, אבל בקידוש דהקטן בחיובא דקידוש הוא חד דרבנן דהא קידוש בעצם הוא דאוריי', אלא עתה דהקטן כבר התפלל יצא ידי קידוש דאורייתא זהו לא הוי חסרון, כיון דבר חיובא הוא בעצמותו בלא קידוש ממילא הוי כמו בעלמא, דמי שקידש יכול להוציא אחר שלא קידש, ודוק:

ומה"ט יש לי בחדושי מקום עיון על תוס' דכתבו דקטן שלא אכל כדי שביעה א"י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי' בדבריהם מגילה (דף י"ט ע"ב), וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, א"כ גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמ"מ בר חיובא מקרי אלו יאכל. ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ"ל:

ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד), ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ"ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ"ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ"מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ"ז ודברי תוס' הנ"ל צע"ג:

מזה נראה ברור דקטן שהתפלל ויצא ידי קידוש דאורייתא יכול להוציא לגדול שהתפלל שמחוייב קידוש מדרבנן ולא מקרי הקטן ב' דרבנן, וכנ' וראיתי עוד להגאון דגול מרבבה בסי' הנ"ל דיצא לדון בדבר חדש, דאיש שכבר התפלל א"י להוציא לאשה דלא התפללה, דהוא מחוייב דרבנן ולא מפיק לה מחיובא דאורייתא, דהא דיצא מוציא הוא מטעם ערבות, ונשים אינן בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש ברכות, אלא דמסתפק דאפשר דערבות דאנשים גם על הנשים, רק נשים דעצמן אינן ערבים, עי"ש, ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרות שלא יצאו:

ולא נראה כן דאין חילוק כלל בין איש לאשה לענין ערבות, ולא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא, והרי גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכלי כזית היה מוציא אותה, והא אם נשים מחוייבות בבהמ"ז מדאורייתא מה מהני שאכל כזית, הא הוא חיובא דרבנן והיא חיובא דאורייתא, ואתינן עלה רק מדין יצא מוציא, הרי דגם לגבי אשה אמרינן יצא מוציא, ודוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה (זולת שנאמר כפי הצד דאיש ערב על אשה, וא"כ נפשט על כל פנים ספיקתו בזה הפרט] אלא נראה לענ"ד דכוונת הרא"ש לחלק בין יצא מוציא ובין אינו מחוייב במצוה זו בעצמותו, דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצוה זו, מש"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים, אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל, דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבהמ"ז מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז, אבל במצוה דנשים חייבות גם המה בכלל ערבות, ושייך בהו ג"כ דינא דיצא מוציא:

ונראה לי ראיה ברורה לזה דאם נפרש כוונת הרא"ש כפשוטו, דטעמא דאשה אינה מוציאה היכא שאינה מחוייבת בדבר אף דהדין אם יצא מוציא, היינו משום דאין ערבות בנשים, יקשה הא מבואר במגילה (דף י"ט ע"ב) דחרש המדבר ואינו שומע למ"ד דאם לא השמיע לאזניו לא יצא א"י להוציא אחרים במגילה דהוא תקרי אינו מחוייב בדבר כיון דא"י להשמיע לאזניו, והכי קיי"ל גבי תקיעת שופר דחרש המדבר ואינו שומע א"י להוציא אחרים (בש"ע סימן תקפ"ט) יהיינו ג"כ כיון דהוא אינו מחוייב בתקיעת שופר, ובזה יקשה דמ"ש מדין יצא מוציא דבזה ליתא לתירוצא דהרא"ש, דהא מיירי באנשים, אע"כ כדברינו דאין הפרש בין אנשים לנשים, אלא דהעיקר דבמצוה שאינו בר חיובא כלל, אין במצוה זו דין ערבות כלל:

ומ"ש הרמ"א בהג"ה (סוף סי' ל"ז) וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד, לא הבנתי דהא מדאורייתא חייב, ואף דבדקו ולא הביא ב' שערות הא בדאורייתא חיישינן שמא נשרו וא"כ איך שייך בזה דאביו לוקח לו תפילין דמשמע דמדין חינוך לבד הוא:

ולמ"ש הב"ש אה"ע (סי' קנ"ה), דאם הביא ב"ש קודם מלאות שניו דהם שומא בעלמא ואחר מלאות שניו עוד עומדים ב"ש ההמה ולא נמצאו בו אחרות דבזה ל"ח לנשרו, דאם השומא לא נשרו, בודאי שערות גמורות לא היו נושרים, א"כ י"ל דמיירי בכה"ג דעדיין ודאי קטן הוא:

גם יש לומר דדוקא היכא דאיכא חשש דעובר בידים על דאוריי' כגון שקידש אשה דאם נחזיקו לקטן ונימא דאין הקידושין חלין תעשה בידים איסור להנשא לאחר וכן לענין אכילה בי"כ כמו שכתב המג"א בהא חיישינן לשמא נשרו אבל בביטול מצוה בשב ואל תעשה לא חיישינן לנשרו, וצ"ע לדינא.

עקיבא



שולי הגליון


  1. עי' בהשמטות.
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף