שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
על ההפרש שנפל בין חכמי א"י צפת תוב"ב מענין תרומות ומעשרות מן התבואה שלוקחים מן הגוים נ"ל כי ודאי אין לספק בדברי הרמב"ם ז"ל כי פירות הגוי שגדלו בקרקע שלו בא"י ונגמרה מלאכתן ביד הגוי דפטורים אפי' מדרבנן מכמה טעמים דסת' פטורים הכי משמע דאל"כ אלא שהיו פטורים מן התורה לבד איבעי ליה לפר' ועוד אפכא הו"ל לאשמועינן חייבים מדרבנן דפטור מלתא דלא צריכא הוי וכן מוכח דפטורי' הוי לגמרי דלהלן בסוף הפ' כתב פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מן החלה מן התרומות מן המעשרות ואם יצאו לסורי' חייבי' מדבריהם משמע דסתם פטורי דקאמ' הוי לגמרי עוד שהרי סמ"ג ז"ל כתב גדולה מזו וז"ל מכר הגוי פירות לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן גוי ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה וממשרות אפי' מדבריה' הואיל ובאו לעונת מעשרו' ברשות הגוי ומרחן הגוי אפי' שהם ברשות ישר' וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזמן הזה הרי אין כאן מקום כלל לספק ולא יעלה בדעת שהיה סמ"ג מיקל נגד התוס' והרמב"ם אלא ודאי דידע שפיר דהרמב"ם דקאמר פטורי' הוי פטורים לגמרי אפי' מדבריהם ועוד אומר אני שלשון שהביא הטור מהרמב"ם אפי' היה אומר פטור מד"ת אין ראיה לנ"ד שבהכרח יש לנו לומר דלשון זה לא מיירי אלא בזמן ראשון לפי שכתב דאם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה ובזמן הזה כתב הוא ז"ל שאפי' פירות שנזרעו בשדה ישראל ונגמרו ע"י ישראל מן התורה פטורין מתרומות ומעשרות וא"כ היאך היה אומר כאן שמחויבין מן התורה אלא ודאי דלשון זה לא מיירי אלא בזמן ראשון אך אמנם בזמן הזה שאפי' שנזרעו ונגמרו ביד ישר' אינם חייבים מן התור' אות' של גוים שנזרעו ונגמרו ביד הגוי אין להשוות' לשל ישר' וחלילה לומר כן לשום בר דעת דא"כ הוי גזרה לגזרה וזהו נ"ל ברור ועם זה יתישב ג"כ לשון הטור עם הדין שאנו אומרים שבזמן הזה פירות הגוי פטורים אפי' מדרבנן עוד אני אומר להפיס דעת השואל שהטור לא הוי מצי למנקט אבל כו' שהיה נראה חולק ע"מש הוא לעיל דאינו כן שהרי מסכים לדבריו במה שאמר אבל לוקח קודם שמרחום הבעלי' חייב לעשר מן התורה גם לא הוה מצי למנקט וכן כו' שנר' שהיה מסכים לדבריו ואינו כן אלא בחלק א' חולק ובחלק א' מסכים א"כ אין הוכחה מלשון הטור כלל לומ' שיש ספק בדברי הרמב"ם ז"ל עוד ראי' לדברי דמתניתין דמסכ' דמאי פ"ג תנן המפקי' פירותיו אצל הכותי או אצל ע"ה בחזקתן הן למעשרות ולשביעית אצל נכרי כפירותי' ופי' ר"ש דהוי דמאי אבל הרמב"ם פי' כשהפקיד פירותיו אצל הנכרי נאמר שהחליפם בשלו וע"כ הם כפירותיו ר"ל כפירות הנכרי ואינם חייבים כלום ור' שמעון אומר אולי ישראל אחר הפקיד אצלו והחליפם בהם ויהיו ג"כ דמאי ואין הלכה כר"ש ע"כ משמע דלת"ק דהלכתא כוותיה מותר ואפי' דמאי לא הוי אלא שקשיא לי לפי פי' זה של הרמב"ם איך יתיישב סוגיית דסוף פ"ק דבכורות דגרסינן התם על ההיא מתני' אר"א להפריש כ"ע ל"פ כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי ליתנינהו לכהן ור"ש סבר דמאי הוי וכפי דעת הרמ"בם ז"ל הוי אפכא דבפירות הנכרי אינם חייבים כלום ותו דפריך אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי מתנינהו לכהן והא אמר ר' שמואל הלוקח תבלין כו' ומשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר ופיר"שי בתרומה גדולה פליגי ת"ק ור' שמעון משמע דבהכי מתוקמ' דאי ודאי החליף חייב ליתן וכ"ז א"א לפי פירוש הרמ"בם ז"ל ונלע"ד ליישב הסוגיא לדעת הרמב"ם והכי פירושה כי ר' אלעזר פי' מתניתין דת"ק מחמיר ור' שמעון מיקל כמו שמפרש ר"ש פי' המשנה ואביי לא כן דעתו אלא כפי' הרמב"ם ז"ל ומש"ה לא הוה קשה ליה מימרא דר"ש בר נתן ומשו"ה פרי' לר' אלעזר כפי פירושו וה"ק ליה בשלמא אי הוה מפרשינן מתני' אפכא כפי' הרמב"ם שכן היה דעת אביי לא הוה קשיא לך מימרא דר"ש בר נתן אבל לפי פי' ר"א קשה ומשני ליה רב דימי לעולם מצינן לפרושי כר"א ולא קשיא דרב דימי בעצמו אמר אדכרתן כו' רוצה לומר מחמת קושייתך שהוצרכתי לתרץ נתתי אל לבי וזכרתי כו' ואפשר ג"כ לומר שנכנס הרמ"בם בפי' הזה שאמרתי בפי' המשנה מטעם הקושיא שהקשו התוס' ואמרו דהרי שמעינן דר"ש שמרוח הגוי פוטר ואע"ג שהתוס' תרצו קושיא זו מ"מ הוא ז"ל פי' פירושו וסלק הקושיא מעיקרא גם יישב לפי פי' המשנה דהרמב"ם פי' המשנה דדמאי שגם שם הקשה ר"ש שכפי דרכו קשה דלרב פפא ורבינא דפריכי התם לרבא כל א' מן הברייתא שהביא נראה דסברי שגלגול הגוי פוטר מרוח הגוי אינו פוטר אלמא לית להו שיתחייבו מדרבנן גזרה משום בעלי כיסין וא"כ תקשי להו מדר"ש אדר"ש דהתם אמר ר"ש מרוח הגוי פוטר והכא גבי מפקיד משמע דאי ודאי חלפינהו חייבין ולפי פי' הרמב"ם לא קשה כלל דפי' המשנה לדעת רב פפא ורבינא הוא כמו שפירש ר"ש במתני' דדמאי היינו שמא החליף מתבואה דישראל אחר שהפקיד אצלו והוא דמאי וגם קושיתו שהקשה דמאי פריך בסוף פ"ק דברכות לר"ש בר נתן דמרחינהו גוי וכו' מאי קושיא הא אמרן דחייב מדרבנן להרמב"ם לא קשה דהתם המקשה דעת רב פפא ורבינא היה לו דלא אית להו גזרה דבעלי כיסין והוא ז"ל הוצרך לדחוקי וע"מ שרצה להתחכם ולהביא ראיה לדברי הסוברים שדיגון גוי אפי' גדלו הפירו' ונגמרו ע"י שחייבין במעשר מדרבנן אין ספק שאינה ראיה שהרי כשהקשה רב פפא וכן רבינא כל אחד מהם מן הבריתא שהביא כל א' מהם היה דעתו דאתו כר' מאיר ודאי דלר"ש א"א וכשתרץ התלמוד מדרבנן מוקי ודאי דאתו כר"ש וכמ"ש התוס' וכ"ז חסר מן הספר אלא מה אית לך למימר אלא שלא חש התלמוד להביא רק מה שהוא עקר הקושיא כי עקר הקושיא לא היה אלא דמירוח וגלגול הא בהא תליא וע"ז הקשה הרי יש תנא שאומר בפי' דלאו הא בהא תליא גם המתרץ לא חש אלא לסלק הקושיא ולומר אתה חושב להוכיח דלאו הא בהא תליא לעולם אימא לך כמ"ש דהא בהא תליא ולא חש התלמוד להאריך לבאר רק לסלק הקושי' הנזכרת לפי דרכנו ויהיה מה שיהיה וא"כ העקר בספר ושאינו עיקר לא חש להאריך בו:
גם מה שרצה בפלפל ולומר מה תאמר שרב פפא ורב הונא סברי האי אוקמתא כו' ודחה זה באומרו למה הושוו ר' מאיר ור' יהודה כותי וגוי הא לא דמו אהדדו שהרי מישראל על של גוים לא מיירי אלא בפירות שקנה הגוי מישראל ושל כותי ובכותים אין חלוק בין שקנה מישראל ובין שגדלו הפירות ברשותו גם זו אינה טענה ואם היינו צריכים לכך היינו יכולין לומר מאי איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה כמו שבא כן בתלמוד כמה פעמים
ועוד אפשר לומר הכא דמסדר הבריתא לא חש לדקדק בדברי ר"מ ור' יהודה כיון דהלכה כר' יוסי ור"ש סוף דבר שאין מכאן ראיה. גם במה שאמרתי אין קושיא למה שאמר ובשל כל על של כל כי בשל כל על של כל מיירי במיני האדם לאפוקי מר' יוסי וק"ל גם מה שכתב דליפלוג בתרומה עצמה ודאי שהיא קושיא פורחת באויר שהתנא דבר בקצרה חלה כל מין חלה בארץ וכל מין תרומה בח"ל וכמו שלא חלק בארץ בחלה לא חלק בתרומה ובהכרח הו"ל למנקט חלה לאשמועינן דבחלה לא גזרינן דאלו לא היה מזכיר חלה ודאי הייתי טועה ואומר שהדין שוה בתרומה ובחלה ואחר שהוכרח למימר דין חלה ולא חלק בה אלא בארץ ותרומה בח"ל ערבינהו תנא ואמר וכן חלה בארץ ודין תרומה בח"ל שוים ובלי ספק החכם אגב ריהטא לא דק במ"ש לא הוה ליה למפלג אלא בתרומה וכד נאים ושכיב אמרה להאי מלתא
עוד כתב השואל ולא נתפייס במה שהוא היה תופס על המקלין אלא שהטיח דברים נגר ריב"ם ז"ל למה הראה פנים למקלין לומר שאולי סמכו על רב פפא ורבינא דסברי דליכא איסור בפירות שגדלו ביד גוי ומרחן גוי והשיג שזה א"א שהרי רב פפא עצמו פסק כר' שמעון שזורי דאמרינן בפ' הקומץ ר"ש שזורי אומ' פ"א נתער' לי טבל בחולין ובאתי לפני ר"ט ושאלתי לו כו' ואיכא תרי לישנא בגמרא א' שאמר לו קח מן השוק ולא א"ל לך קח מן הגוי משום דהוי מן החיו' על הפטו' לפי שאין קנין לגוי להפקי' מיד מעש' ולישנ' אחרינ' שא"ל לך קח מן הגוי וקא סבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר וכפי לישנא קמא סבר דר"ש סבר מרוח הגוי אפי' בפירות שלו אין צריך לעשר מן התורה אבל מדרבנן חייב דאי לא מאי כיון דאמר קסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל מן החיוב על הפטור אבל ללישנא בתרא אין נראה ראיה דכפי ההוא לישנא סבר שאם היה קונה מן הגוי הוי מן הפטור על הפטור וקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא כפי מ"ש התוס' דלדעת רש"י בשל תורה אחר המחמיר ובשל סופרים אחר האחרון ולר"ת בש"ס הלך אחר המקל נמצא דבין לדעת רש"י ובין לדעת ר"ת הלכה כלישנא בתרא דמיקל דפירות הוי דרבנן או משום דעת ר"ת דבשל סופרים הלך אחר המיקל:
גם מכאן אין ראיה לדברי השואל דאפשר לפרש קח מן הגוי מאותם שלקח מישראל ואותם פטורים מדאורייתא וחייבים מדרבנן ועם זה לא צריכנ' למימר דרב פפא עצמו לא סבר הכי ואם היינו צריכים היינו אומרים כן ואין קו' כלל שמה שאמר א"כ ידע שיש תנא שסובר שפטורים מן התורה וחייבין מדרבנן א"כ למה לא אסיק אדעתיה רב פפא כשהקשה לרבא לימא דההוא תנא סבר דהוי תרומה דרבנן ע"כ:
פליאה דעת ממני דאיך הוא לא אסיק אדעתיה מה שאמרו התוספת דסבר דהאי ברייתא בהכרח מיירי מדאורייתא דאי מדרבנן מאי שנא חלה דלא גזרו וא"כ אע"פ דאיכא תנא דקסבר מדרבנן אפשר דההוא תנא סבר נמי בחלה הוי הדין כן כמו בתרומה אבל האי תנא דמחלק בין תרומה לחלה הוה ס"ל דודאי מיירי מדאוריתא ומש"ה הוה פריך לרבא דאמר דדיגון וגלגול הא בהא תליא:
כל זה כתבתי כפי מה שנראה מדברי השואל שאין חלוק בין תרומה שהפרישה הגוי לפירות שנתגדלו בידו ומרחן הגוי לבד ולא הפריש תרומ' דיש הפרש גדול ביניהם דהני ברייתות דרב פפא ורבינא כ"ע מודו איסור התרומה מדרבנן וכמו שאמר כן הרמב"ם בעצמו בפ' ד' מהלכות תרומה וז"ל תרומת הנכרי שהפרישה משלו ד"ת שאינה תרומה לפי שאינם חייבים ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה ממון מישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפטרו ובודקין את הגוי אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים בד"א בארץ אבל בח"ל לא גזרו עליהם ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל ודבר ברור כשמש שלא אמר כן הרמב"ם ז"ל אלא לפי שקרא הנכרי עליהם שם תרומה עד שאתה רואה שכתב שטעונה גניזה ואלו בחיטין שקנה ישראל ממנו אלו היה טבל היה ראוי לפרש מה לעשות ולא היה שותק ואלו השגיח באלו הדברים לא היה כותב מ"ש אדרבה לא היה תרומתו תרומה כי זה א"א וק"ל ומש"ה מצאו מקום להחמיר ולומר שתהיה תרומה כדי שלא יתלה ישראל ג"כ תרומתו שהפריש בגוי כיון שרואה שתרומה נמכרת ויחשוב שאין החיוב אלא להפריש לבד ולא ליתנה לכהן ולכן גזרו ואמרו שאפי' תרומה ש"ג שתרם משלו אע"פ שמן התורה אינה תרומה גזרו רבנן שתהיה תרומה ושתנתן לכהן ודי לנו להחמיר במה שמצאנו בפירוש שהחמירו חכמים ולא שנבקש חומרות אחרות זה דעת הרמב"ם ונכון מאד וא"כ בפירות של גוי שמרחן ומכרן לישראל אינו חייב הישראל להפריש תרומה אפי' מדבריהם:
ועל הראי' מן הירושלמי נראה שאפשר שזה הכריח למפרשים כמו רבנו שמשון לפרש משנת מכשירין כמ"ש השואל וכן המשנה דדמאי שהבין דברי חכמים שאמרו אפי' כלם גוים וישראל א' מטיל לתוכו דמאי וכפי דכתב האומר דדגון גוי בפירותיו אינו פוטר מדרבנן ק"ל מאי אפי' כלם גוים וא' ישראל אפי' לא היה ישראל כלל כפי דבריהם הוי דמאי אבל לפי' הרמב"ם ניחא שפיר אפי' כלם גוים וא' ישראל בשביל הישראל הוי דמאי ואלו היו כלם גוים פטור וע"ד זה פי' הרמב"ם משנת דמאי אלא שמ"מ נשאר לנו ראית הירושלמי שנר' ודאי ראיה אלא שמ"מ נראה בעיני דשפיר קאמר הח' שאמר דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואעפ"י שלא מצאנו כן בפי' ויש לאומר שיאמר דאפושי מחלוקת לא מפשינן כבר מצאנו כיוצא בזה במקום אחר כברכת מודים דרבנן דבירושלמי יש חתימה והפוסקים כתבו שאין לחתום כיון שבתלמוד דידן לא מצינו חתימה אע"ג שלא מצאנו שלא יחתום בפי' וכן ג"כ בברכות בורא נפשות אמרינן הכי ואע"פ שהרא"ש כתב לחתום באלו השנים כסברת הירושלמי הרמב"ם ותלמידי ר"י כתבו שלא לחתום אע"ג שלא בא מפורש בתלמוד דידן העדר החתימה א"כ גם בנ"ד אפשר שהם ידעו טעם למה פסקו שלא כדברי הירושלמי:
ועל מ"ש השואל ראיה מאותם האוצרות שאספו אות' השרים וארנונא של מלך שהרי יש בה חטים של יהודים וא"כ כל אותם החטים ודאי חייבים במעשר כדמוכח ממשנת מכשירין פ"ב דתניא אוצר שמטילין ישראל וגוים אם רוב הגוים ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה למחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים או' אפי' כלו של גוי וישר' א' מטיל לתוכו דמאי ומכאן מתרעם השואל שרוב החטה הנמכרות מזה המין הוא וישראל קונים אותה ואינם מעשר' גם מזה אין תערומת כמו שאו' לא מבעיא לפי דע' הרמב"ם ז"ל דס"ל שתרומה בזמן הזה אפי' בא"י אינה מן התורה אלא דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן שכל קונה יכול לו' אין תבואה זו מאות' המעורבת עם תבואת ישראל אלא אפילו למ"ד תרומ' בזמן הזה בא"י דאוריית' ליכ' איסורא לפי דבזמן שלוקח אותו הגוי מישראל הוא בשדה שלא רא' פני הבית ועדיין לא נתחייבה התבואה במעשר מן התורה וא"כ גם לדעתם התבואה שקונים היהודים מן הגוים הוי ספקא דרבנן כדפרישית.
עוד נוכל לו' שכל הקרקעות משועבדים למלך יר"ה וכל א' וא' מבעלי השדות הוה ליה כאלו הוא שותף עם המל' וכשנתן העשור לשר בשביל המלך י"ל לומר הובר' הדבר למפרע כי אותו החלק נתגדל ברשות השר או ברשות המלך ודמי ממש למ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מעשר כהן שמכר שדה לישראל ואמר לי ע"מ שהמעשר שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר לעולם נעשה כמי ששייר מקום המעשר ונרא' דכ"ש בנ"ד דבאיסור דרבנן יש ברירה לכ"ע אי נמי י"ל דאע"ג דטב' הוא מן הדברי' שאין לו בטו' זיל בתר טעמ' כמו שאמ' הרמב"ם הוא משו' דאפ' לתקנו כ"כ פט"ו מהלכות מ"א וא"כ אחר שטע' האיס' מפני שיכול לתקנו הכ' בנ"ד א"א לתקנו כי אינו יודע כמה צריך להפריש וכמה שיעור נתערב מתבואת ישראל לתוך תבואת הגוי א"כ חזר טבל זה כשאר איסורין שיש לו בטול וראיה לזה מ"ש הרשב"א בת"ה והביאו ב"י בי"ד סי' ק"ב כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא דבר שההתר יבא ממילא כו' עד ואם כן המתיר בידו לעשותו בלא הפסד כטבל אשר נתערב בפירו' מעושרין ויש בידו עוד טבלין אחרים שהרי יכול הוא להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעדיין עתיד לתקנו וכן כל כיוצא בזה אבל שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו כדין דבר שיש לו מתירין:
לפיכך ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות אע"פ שאפשר שתטעון עוד התרנגול' ויותרו כלם או תחיה התרנגולת י"ב חדש אין זה כדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בפנינו ודאי ואינו בידו ולפיכך בטל הוא כביצה אסורה שנתערבה באחרות וכן כל כיוצא בזה:
ועוד הביא בסי' קכ"ב מ"ש הרשב"א ז"ל בשם ר"ת ז"ל הכלל דטבל יש לו דין כמו דבר שיש לו מתירין ויש לו דין כמו דבשל"מ כשנתערב טבל ויש לו פרנסה אחרת להפריש עליו הו"ל דין שיל"מ ואפי' באלף לא בטיל כיון שיש לו תקנה בלי הפסד אין לו פרנסה להפריש עליו וצרי' לקנות ממקום אחר הוי כשאר אסורין ובטל וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל יע"ש:
ונדון דידן שהחטים או שעורים מישראל הוא אחד מאלף ממה שלוקחין מן הגוים ואם אמרו במשנ' הכל דמאי יהיה בשידוע החטים של ישראל כמה הם וגם יש לו פרנסה להפריש עליו כלל הדברים כי לע"ד המנהג שנהגו בני א"י שלא לעשר פירות או תבואה שלוקחים מן הגוים שנתגדל ברשותם ומרחן הגוי אין לפקפק עליה כי יש להם עמודים גדולים לסמוך עליהם הלא הם הרמב"ם ז"ל שדעתו שתרומה אכילו של ישראל ובא"י בזמן הזה אינו אלא מדרבנן אפי' שנתגדלה מתבואה ברשות ישר' ומרחן ישר' דיש לה דין חלה דצריך ביאת גבולכם וכן יש איכא דאמר' שהבי' הטור דסבר דבטלה קדוש' א"י ואע"ג דלא שוו האיכא דאמרי עם הרמב"ם ז"ל בטעם הפטור מ"מ מצטרפי כיון שהם שוין בדין הפטור יש לסמוך עליהם וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש מ"א יע"ש:
וא"כ אחר שתבואת ישראל אינו אלא מדרבנן התבואה שקונים מן הגוי שנתגדלה ברשות הגוי ומרחה הגוי פטורה מן התרו' ומעשר אפי' מדבריהם דאין לגזור גזרה לגזרה:
עוד כתבו התוספות על משנת סריס חמה כהן כו' שאמר בגמ' אמ"ל רבי יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בז"ה דרבנן וז"ל שם אע"ג דר"י נמי אית ליה לקמן דלרב' תרו' בזמן הזה מדרבנן הכא אליבא דרבי יוסי קיימי נפקא מינ' דבין רבי יוחנן ובין ר"ל תרוייהו ס"ל דאליבא דרבנן בזמן הזה תרו' אינה מן התורה ולא פליגי אלא אליבא דרבי יוסי וא"כ מסתמא ראוי לפסוק הלכה כן דהלכה כרבנן:
עוד שם כתבו התוספות מתוך קושיא שיש לחלק בין דין תרומת מעשרות לדין קדושת מחיצות והכריח עוד שם דרבי אליעזר ורבי יהושיע סברי דתרו' בזמן הזה דרבנן כר"ל וכן רבי יוסי סבר הכי דבטל קדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות עוד הביאו שם ממדרש רות דמשמע דתרומה בזמן הזה דרבנן והכי סבר רבי יוחנן א"כ אין לך סמך גדול ויפה לבני א"י אלא כל הראיות שהזכרתי:
ואע"ג שבסוף הדבור כתבו ועוד אומר ר"י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני במצות התליות בארץ הוו מדרבנן מ"מ הדבר תלוי וגם ר"ת נסתפק בזה וסוף דבר שהדברים ארוכים ועמוקים ומי יאמר שבא עד תכליתן אלא שודאי אנו יתמי דיתמי אית לן למהדר בתר הפוסקי' האחרונים שהם ידעו בדברי הראשונים וא"כ אחר שסמ"ג ע"ה הוי בתרא טובא ומי לנו גדול ממנו שידע בחדרי דברי התוס' כמוהו והוא כתב שכן הלכה כמו שנוהגים בני א"י וכתב שזה תקנה גדולה לדרים בה בזמן הזה שפתים ישק כל רואה דבריו ואין להרהר אחריו וכיוצא בזה כתב מהרי"ק ז"ל שרש קס"ו וז"ל ואת"ל דר"י חולק מכח תירוצו מ"מ פשי' שיש להלך אחר דברי ר"ת מאחר שהסמ"ג ור"מ שהיו אחרי ר"ת ור"י וידעו דבריהם טפי מינן הם הכריעו כדברי ר"ת ע"כ וכ"ש שנוכל לומר אנחנו שאחר שסמ"ג ידע טפי מינן דברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו דברי ר"י ור"ת והכריח כדברי הרמב"ם ז"ל כדפרשי' הכי אית לן למנקט גם כי אני אומר הרוצה להחמיר על עצמו אין לגעור בו ואחשוב כי רוב ערעורי השואל יתורצו במה שכתבתי כי על ערעור האתרוג יש לי לומר שאין בו גמגום כלל כיון שמצינו שהרמב"ם ז"ל מכשיר לצאת ידי חובה באתרוג אפי' הוי טבל גמור מן התורה כמ"ש הר"ן ז"ל משמו בחידושיו על ההלכות בפ' לולב והביא ראיה לדבריו ואעפ"י שהר"ן ז"ל דחה ראיתו מ"מ כדאי הוא הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש ע"פ דרכנו שאמרנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאים בו לדעת ב"ה דהלכה כוותייהו וכן פסקו כל הפוסקים. עוד אני אומר לרווחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו ידי חובה כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו אלא לצאת בו י"ח מצוה ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן והביא ראיה מן הפסוק יע"ש א"כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו[1]:
אברא שאם אוכלין אותו בלי עישור טועים ולערבב מתבואת השותפים עם הגוי גם זה מבואר עם מה שאמרתי שהרי הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהלכות תרו' על ענין זה אע"פ שחלקו גדיש טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח של גוי אע"פ שמרחן וחיובן מדבריהם כמו שביארנו בד"א בא"י שהמעשרות בשל תורה ובשל תורה אין ברירה אבל בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום ע"כ:
למדנו מכאן בפירוש כי כאשר חייוב התרומה והמעשר מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום אפי' מדבריהם גם למדנו שיש ברירה וכבר בררנו שהתרומה בזמן הזה אפי' בא"י לא הוי מדאורייתא ויש ברירה ולא כמו שכתב השואל דאין ברירה גם מ"ש השואל וז"ל אע"פ שמרחו הגוי בשלחותו של ישראל כו' לא ידעתי מאי קאמר כי ודאי אין שליחות לגוי ולעולם אפי' פירו' ישראל שמרחן הגוי בשליחות ישר' פטור מן התורה וא"כ בחלק הגוי שפיר עבדי שאינן תורמים אבל בחלק הישראל מודה אני שחיי' מדבריהם אפי' מרחן הגוי:
ועל המנהג הג' שהגוים מביאים לבית היהודים ענבים כו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת השואל דמאחר שכונתו לומר כי לא נגמרה מלאכתו ביד הגוי לפי שהם ליין וגמר מלאכת היין עד שיקפה א"כ איך תופס עליה ואומר או אפי' בשלא ידרוך אפי' ענבה אחת מהם חייבים במעשר א"כ מי התיר לאכול אותם ענבים שהביא ליין אפי' אכילת עראי כשראו פני הבית כ"ש אכילת קבע עכ"ל תימא על עצמו שהרי כפי דבריו אכילת עראי מות' שכן כתבו הרמב"ם וסמ"ג הרמב"ם פ"ג וז"ל הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתם הרי זה אוכל מהם עראי גם מה שתמה שאפי' כשהענבים בתוך הגת שבבית וחציו של אשכו' נדרך לוקח בעל היין את שאריתו עד כאן לא ידעתי מנין ראה אסור בזה שזה אכילת עראי ומותר שהרי גדולה מזו אמרו שלוקח מן הגת ושותה ואם מן הצנור ושותה אפילו שהתחיל לירד לבור וז"ל הרמב"ם בפ' ג' היין כשיניחו בחביות וישליך הזגים והחרצני' מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור ומשיגביהנו להעמידו בחביות שותה מן הגת העליונה ומן הצנור ומ"מ וא"כ איך אמר מי התיר להם לא ימנע אם נגמר מלאכת הענבים כשהביאם הגוי בבית היהודי מותר לאכול אפי' קבע כיון שגדלו ברשות הגוי ונגמרו ג"כ על ידו קודם שהביאם לבית היהודי כדפרשית לעיל ואם נאמר שכיון שלוקטין ענבים לעשות יין לא נגמ' מלאכתן עד שיקפה אם כן אכילת עראי מותר ודאי:
עוד נ"ל שכל דברי השואל הם נבואה בעיני דמאחר שהגוי נוטל אותם מן הכרם מי הגיד לנו שדעת הגוי ליין אינו כן אלא הוא לוקח אותם למוכרם כדי שהלוקח יעשה מהם כרצונו ולהיות שלאכילה כבר נגמרה מלאכתן ע"י הגוי אוכלין מהם אפי' אכילת קבע ואם שמא לקטן הגוי ליין וימצא שהגמר ביד ישראל מעשר מדבריהם כפירות הגוי שלקחן ישראל וגמרן שחייבין בתרומה ומעש' מדבריהם ותמה אני מדברי השואל מנין ראה שמי שלקח ענבים לדרוך אינו יכול לאכול מהם לא מצינו זה בפוסקים אלא שהענין היא שכל ישראל שלוקט פירותיו לאכילה וכוונתו להביאן לביתו הענבים משיקפ' נגמר' מלאכתן ומותר לאכול מהם עראי עד שיראו פני הבית ראו פני הבית אסור לאכול מהם אפי' עראי עד שיעשר ואם כשלקטן היתה כונתו ליין אפי' ראו פני הבית מותר לאכול מן הענבים עד שידרכו והיין שיצא מהם מותר לשתות ממנו עד שיקפה אך הלוקח ענבים מן הגוי אני רואה שעושין הדין הגמור בני א"י על הדרך שאמרתי ואין ענין הראיות שהביא לנדון זה כלל כי המשנ' שהביא הרי שתרם וכו' הפירוש הוא לאשמועינן דכיון שתרם והפריש בשעת חיובו יכול לאכול מפירותיו אח"כ ואינו צריך לתרום עוד גם הלוקט הכלכל' אשמועינן שכיון שנגמר מלאכתו ונקבע למעשר אינו יכול לאכול אבל כל דבר שמרוח הגוי פוטר אינו מחוייב:
ועל ענין השמן שקונין השומשמין מן הגוים לעשות שמן ואינם מעשרים אם כך הם עושים כדברי השואל ודאי שהדין עמו וטועים כי ודאי חייבים לעשר בזמן הזה מדרבנן ובזמן הא' מדאורייתא ע"כ מה שראיתי לעני' הדין לפי עניות דעתי:
ולענין שנת השמט' אנא לא חלק ידענ' ולא בלק ידענא אך ידענא כי חכמ' הרמב"ם ז"ל גדלה עד השמים ובכל החכמות לו עשר ידים גם חבור היד מעיד על מי שחברו שאין כמוהו משעה שנחתם התלמוד עד עתה ובכמה מקומו' מפרקיו מראים חסידותו וקדושתו ומורי הר' הגדול מהרר"י לוי בן חביב זצ"ל חבר חבר קטן הכמות ורב האיכות בדרוש שנת השמט' וחקר ודרש בסוגי' התלמוד ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ולע"ד לא הניח זוית שלא נשתטח בו והוא כתב וז"ל הסמ"ג ז"ל לא חשש לדברי הרמב"ם בזה אף כי לפי האמת הליכות עולם לו לר' הליכו' והלכות ועליו ראוי לסמוך כפי מה שנתבאר וסוף דבריו ראוי לנו לו' שסברת בעלי התוס' ור"ח היא עצמה ס' הרמב"ם ושנ' השמט' לדע' כלם א' היא עו' כת' שיש דוח' בפי' רש"י וגם בפי' הרא"ש ובפי' הרמב"ם הכל מתוקן עוד כתב הרי לנו א"כ עוד טעם נוסף על הטעמים הנ"ל לאותו החלו' בחשבון שכתב הרמב"ם ז"ל ואין קושיא כלל וראוי ג"כ לפסוק כמותו: עוד כת' ומ"ש הר"ם מקוצי שרוב הגאונים חולקי' ע"ז ודאי רוב זה אינו רוב בנין אחר שאין כן דעת רב סעדיא גאון ולא רבנו האיי גאון ז"ל ובשביל רוב מנין אין לנטות מרבנן סבוראי ואע"ג דאפסיק' הלכת' כבתראי במלתא דא ודאי עדיפי קמאי ולכן מכל אלה הטעמים נר' לסמוך על דעת הרמב"ם. עוד הכריע שם שאין שמטה בזמן הזה אלא מדרבנן וכיון שכן הוא העקר אצלנו כי ספקא דרבנן לקולא ודי לנו שנשמור שנה אחת היא השנה היוצאת לדע' הרמב"ם כיון שדרכו דרך ישרה כפי מה שנתבאר וליכא למימר מאי חזית להקל בשאר השנים יותר מבשנה זו ודי לנו אם נשמור אותה וזה ברור והביא ראיה שאין להטריח על הצבור וכמ"ש התוס' בגיטין דאמרי דלא תקון רבנן אך יוכן משום טורח צבור כ"ש טורח ג' או ד' שנים שנפל בהם הספ' ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין כפי מה שהשיג' ידי אמנ' לענין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית כבר כתבתי בפסק הא' מה שנלע"ד ואע"פ שהיה אפשר להבי' קצת ראיה שיש לרבים להכריח ליחידי אפי' להק' מ"ש בגמ' פ' ערבי פסחים מעשה ברבן גמליאל ור' יוסי ורבי יהודה שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום א"ל ר"ג לר"י רצונך שנפסיק וניחוש לדברי ר' יהודה חברנו א"ל בכל יום אתה מחבב דברי בפני ר' יהודה עכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני הגם לכבוש המלכה עמי בבית לא נפסוק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי ע"כ.
אין ספק כי דבר תימא הוא מה איכפת ליה לר' יוסי אם היו מחמירין כר' יהודה ולא עוד אלא שנראה שכפה חותם בדברים או באיזה אופן שיהיה כדי שיקבעו הלכה כוותיה להקל ואל"ה מאי קאמר לא זזו משם כו' היה מספיק שיאמר וקבעו כו' אלא אמר לא זזו משם להורות שכפאם לקיים סברתו עד שנר' בעיני שאפי' רבי יהודה עשו אותו שיאכל עמהם דאי לאו הכי הוה להו לפרושי וא"כ נראה קצת מכאן שאין לתמוה טובא מחכמי צפת תו"בב וגם הראיה מרבי טרפון שהטה לקרות ק"ש כב"ש ורצה השואל לדחות ראיה זו דחיתו אינה דחיה אע"פ שבמה שפי' והסכנתי בעצמי מפני הלסטים הוא פי' אמאי שכתב שסכנתי בעצמי ולא אמר נסתכנתי דהיה משמע ממילא אלא שהוא בעצמו הכניס עצמו בסכנה לעשות כדברי ב"ש וכולי האי ודאי לא היה לו לעשות נראה שהשואל לא ראה פירוש המשנה להרמב"ם שכן פי' הוא בפי' וז"ל שמתי נפשי בכפי כו' מ"מ יש משם ראיה כפי מה שבא בגמ' מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר שהיו מסובים במקום אחד והיה רבי ישמעאל מוטה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף שכיון שהגיע זמן ק"ש הטה רבי אלעזר וזקף רבי ישמעאל אמר ליה אמשל לך משל כו' עד אני עשיתי כב"ה ואתה עשית כב"ש ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות מאי ולא עוד וכתב ב"ה נמי אית להו מטין ה"מ דמטה ואתי מעיקרא אבל השתא כיון דעד השתא הוי דזקוף והשתא מוטה אמרי שמע מינה כב"ש ס"ל שמא יראו כו' משמע בפירוש דאיכא קפידא ושאין להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו לומר שכן הלכה ואינה הלכה ולא עוד דאמרינן שם אמר רב נחמן עשה כדברי ב"ש חייב מיתה הרי בפי' דאפי' מי שרוצה להחמיר בדבר שאינו מן הדין שאינו רשאי לעשות כן וכמדומה לי שהחכם השואל לא ראה הגמ' ולכן כתב שאפי' כדברי ב"ש רשאי להחמיר אלא שאין לו להסתכן וכבר הוכחנו שאינו כן כדבריו אלא שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות לפי שחותמו של הקב"ה אמת וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא אלא שמכל מקום אני אומר שודאי הפריזו על המדה יותר מדאי וטעמא כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדעתי שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות כדאמרינן בירושלמי והביאו הר"ן בפ' יום הכפורים בהלכות האי בר נש תבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי רבי יהושע ב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמגלי ליה ותו לא אתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאתגלי ליה א"ל לדלטור אנא מתגלי אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים היא ע"כ הרי בפי' שאע"כ שהדין הגמור היה מה שעשה ר' יהושע עכ"ז נתכעס אליהו עמו מפני שלא עשה מדת חסידות וא"כ איך אפשר לילך לקצה האחר לנדות ולהחרים למי שרוצה לנהוג מדת חסידות הא אמרינן בגמ' פ' במה טומנין אמר ליה רב נחמן לדרו עבדו הטמין לו צונן כו' שמע ר' אמי איקפד ומסיק דאיקפד משום דאדם חשוב שאני ע"ש הרי שאדם חשוב יש לו להחמיר לפנים מן הדין ה' יכפר בעדו וישפות לנו ולכל ישראל שלום הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ובכפות תמרים סוכה לד: האריך לדון בדבריו ולדחותם ובבית מאיר או"ח סימן תרמ"ט במג"א ס"ק כ' יישב חלק מקושיותיו