שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/רכז: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
אברהם ברוכוביץ (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
'''תשובה''' | '''תשובה''' | ||
'''כבר''' כתבתי פעם אחרת ושלחתי ביד הח' הש' כמהר"ר שם טוב עטואס נר"ו כי עם היות היה דעתי שגם בזמ"ה יש לנהוג דין שמיטה מ"מ אחר שראיתי דברי מורי הרב מהררל"ן חביב בתשו' שנדפסו זה זמן מועט וראיתי בהן שנתפש' המנהג שלא יועיל טענת שמיטה בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין חזרתי בי אחר ששמיטה בזמ"ה היא מדר' לכ"ע ואיכא מאן דסבר דאפי' מדר' ליתא ואע"פ שהיא סברא יחידית מ"מ בהצט' אל מה שאנו רואים ענין זה רוע התרועע מזמן רב כאשר נר' מתשובת הרא"ש וכ"ש עתה שמעיד גברא רבה שנהגו שלא יועיל כנז' אין ס' שיש לעשות עיקר מאלו הדברים וכל מה שנוכל לסמוך הדין מאי זה טעם אחר ראוי לילך אחריו וכ"ש במקום דאיכא שבועה ומעתה באתי לחקור השבון זה מה דינו לענין שמיטה אפי' בזמן הא' ובמקום שדין שמיטה נוהוג בשאר חוב גרסינן בגמרא פ"ב דגיטין אתמר מאימתי כתו' משמטת ופירש"י מאימתי כתו' כשאר שטר חוב ומשמטת שביעית רב אמר משתפגום ותזקוף פרש"י שתפגום שתפרע קצת דגלי דעתו דעומדת ליגרע וליפרע ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה אמעשה ב"ד שאינה משמט וחל עליה שם שטר חוב וכתבו שם התוס' וז"ל והא דאמרי' בריש אעפ"י תנאי כתו' ככתובה דמי לשביעית קשה לר"י מאי איריא דאין תוספת כתובה משמטת משום דתנאי כתובה ככתובה דמי תיפוק לי דלא משמט כתוב' ותוספת מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאיכא מאן דאמר במסכת שביעית דלא משמט אלא מלוה וכ"ש כתובה ותוספת כו' עד ונראה לר"י דהא דקאמר לשביעית פגמה או זקפה לשמואל דמשמטת נמי תוספת עד כאן וכתב הר"ן בריש אף ע"פ על ההלכות דאמרינן התם תנאי כתובה ככתובה דמי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת וזה לשון הר"ן רש"י פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר הכתובה מפני שהיא תנאי בית דין אלא אם כן זקפה או פגמה דהוא הדין נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחברו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו כו' עד ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו ע"כ. וכ"כ בגיטין ע"ב וז"ל לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינה כתובה ותוספת אינן משמטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאין משמטין משום דשביעית אינו משמט אלא מלוה עד כאן הרי לך בהדיא דשביעית אינו משמט אלא מלוה והא לך לשון הרמב"ם הלכות שמיטה פ"ט הקפת החנות אינה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט כו' עד המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמה או זקפתה עליו במלוה נשמטת עד כאן נראה מכאן שאין לבעל להפטר בטענת שמיטה מלהחזיר ההשבון אם לא שנפגם או שנזקף במלוה דאז הוי כחוב כנזכר איברא דאכתי איכא למידק דדילמא עד כאן לא אמרינן הכי דצריך פגמה או זקיפה אלא בכתובה היינו מנה מאתים ותוספת דהיינו התוספת שהיו נוהגין להוסיף על עקר הכתובה שאינו התוספת על הנדוניא שאנו מוסיפין עתה כמו שכתבתי במקום אחר אין כאן עתה מקומו אבל הנדוניא אפבר לומר שהיא כחוב וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פי"ו וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מנה או מאתים עם התוס' בלבד כו' עד ודין התוספת כדין העקר ע"כ משמע דאין דין הנדוניא כדין עקר התוספת וכן כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל והנראה אלי מדברי רבנו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברי' שביאר רבנו כו' עד וכן כתב הרשב"א בתשו' שאלה שדעת רבנו שנדוניא כחוב בעלמא ואם יאמר האומר שמאחר שהיא כחוב בעלמא דין שמיטה ינהוג בה כשאר חוב ונר' לע"ד דאינו כן ודאי חדא שכבר | '''כבר''' כתבתי פעם אחרת ושלחתי ביד הח' הש' כמהר"ר שם טוב עטואס נר"ו כי עם היות היה דעתי שגם בזמ"ה יש לנהוג דין שמיטה מ"מ אחר שראיתי דברי מורי הרב מהררל"ן חביב בתשו' שנדפסו זה זמן מועט וראיתי בהן שנתפש' המנהג שלא יועיל טענת שמיטה בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין חזרתי בי אחר ששמיטה בזמ"ה היא מדר' לכ"ע ואיכא מאן דסבר דאפי' מדר' ליתא ואע"פ שהיא סברא יחידית מ"מ בהצט' אל מה שאנו רואים ענין זה רוע התרועע מזמן רב כאשר נר' מתשובת הרא"ש וכ"ש עתה שמעיד גברא רבה שנהגו שלא יועיל כנז' אין ס' שיש לעשות עיקר מאלו הדברים וכל מה שנוכל לסמוך הדין מאי זה טעם אחר ראוי לילך אחריו וכ"ש במקום דאיכא שבועה ומעתה באתי לחקור השבון זה מה דינו לענין שמיטה אפי' בזמן הא' ובמקום שדין שמיטה נוהוג בשאר חוב גרסינן בגמרא פ"ב דגיטין אתמר מאימתי כתו' משמטת ופירש"י מאימתי כתו' כשאר שטר חוב ומשמטת שביעית רב אמר משתפגום ותזקוף פרש"י שתפגום שתפרע קצת דגלי דעתו דעומדת ליגרע וליפרע ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה אמעשה ב"ד שאינה משמט וחל עליה שם שטר חוב וכתבו שם התוס' וז"ל והא דאמרי' בריש אעפ"י תנאי כתו' ככתובה דמי לשביעית קשה לר"י מאי איריא דאין תוספת כתובה משמטת משום דתנאי כתובה ככתובה דמי תיפוק לי דלא משמט כתוב' ותוספת מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאיכא מאן דאמר במסכת שביעית דלא משמט אלא מלוה וכ"ש כתובה ותוספת כו' עד ונראה לר"י דהא דקאמר לשביעית פגמה או זקפה לשמואל דמשמטת נמי תוספת עד כאן וכתב הר"ן בריש אף ע"פ על ההלכות דאמרינן התם תנאי כתובה ככתובה דמי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת וזה לשון הר"ן רש"י פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר הכתובה מפני שהיא תנאי בית דין אלא אם כן זקפה או פגמה דהוא הדין נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחברו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו כו' עד ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו ע"כ. וכ"כ בגיטין ע"ב וז"ל לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינה כתובה ותוספת אינן משמטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאין משמטין משום דשביעית אינו משמט אלא מלוה עד כאן הרי לך בהדיא דשביעית אינו משמט אלא מלוה והא לך לשון הרמב"ם הלכות שמיטה פ"ט הקפת החנות אינה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט כו' עד המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמה או זקפתה עליו במלוה נשמטת עד כאן נראה מכאן שאין לבעל להפטר בטענת שמיטה מלהחזיר ההשבון אם לא שנפגם או שנזקף במלוה דאז הוי כחוב כנזכר איברא דאכתי איכא למידק דדילמא עד כאן לא אמרינן הכי דצריך פגמה או זקיפה אלא בכתובה היינו מנה מאתים ותוספת דהיינו התוספת שהיו נוהגין להוסיף על עקר הכתובה שאינו התוספת על הנדוניא שאנו מוסיפין עתה כמו שכתבתי במקום אחר אין כאן עתה מקומו אבל הנדוניא אפבר לומר שהיא כחוב וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פי"ו וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מנה או מאתים עם התוס' בלבד כו' עד ודין התוספת כדין העקר ע"כ משמע דאין דין הנדוניא כדין עקר התוספת וכן כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל והנראה אלי מדברי רבנו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברי' שביאר רבנו כו' עד וכן כתב הרשב"א בתשו' שאלה שדעת רבנו שנדוניא כחוב בעלמא ואם יאמר האומר שמאחר שהיא כחוב בעלמא דין שמיטה ינהוג בה כשאר חוב ונר' לע"ד דאינו כן ודאי חדא שכבר כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל ודע שאין דעת רבנו מוסכם בזה מכל המפרשים ז"ל יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום כו' וזהו דעת הרמב"ן שכתב וז"ל הלכה כל דיני כתובה דמנה מאתים בנכסי צאן ברזל כר עד והרשב"א ז"ל הטיל פשרה והכריע ואמר דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא כו' עד אבל בדבריהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שאנו קולי כתובה משום דמדידיה יהיב ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות עד כאן לשונו הרי שהרמב"ן והרשב"א שוין שלענין חומר' ומעלה כתובה ונדוניא שוים אלא שמה שבמקום שאנו גורעין ומקלי' בעיקר הכתובה לא נקל בנדוניא ואם נוכל לומר ודאי דלדעת הרמב"ן והרשב"א מדינא לא שייך דין שמיטה בנדוניא כלל ואפילו דלדעת הרמב"ם ז"ל יש לנו לומר דאע"ג דדין עיקר בתוספת חלוקים מדין נדוניא בדברי' רבים גם בדברים יש מהם שוים כמו פוגמת כתובתה ופוחתת כו' כנז' בדברי המ"מ בפי"ו ואם כן יכולני לומר שגם בזה דינם שוה כיון שלא מצינו דין זה מבורר בדבריו וקצת נראה שכן הוא מן הלשון הנ"ל שכתב בפ"ט המגרש את אשתו כו' דמשמע דהתם סתם ולא פירש תוספת אלא כתובתה סתם משמע הכל דאי לא ודאי הוי ליה לפרושי ועוד שנראה שכן הוא האמת מן הטעם שכתב הר"ן ז"ל כנ"ל שלא אמרה תורה שמיט' אלא במלוה שהרי שכר שכיר והקפת חנות כל' חוב הם ועם כל זה כיון שאינם דרך מלוה אינם נשמטים הכי נמי נדוניא אף ע"פי שהיא כחוב אינה נשמטת שהרי אינה דרך הלואה תדע שכל הלואה להוצא' ניתנה ונדוניא כתב הרמב"ם בעצמו פרק כ"ב מהלכות אישות בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל ובין נכסי מלוג לא עשה כלום מכר מטלטלין של נכסי צ"ב אע"פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ע"כ שמע מינה שאינה הלואה שאדם יכול לעשות ממנה מה שרוצה ואחר שיל"ל שאינה הלואה ודאי אפילו שכנס לה בלשון חוב אין בה דין שמיטה כמו שאין שמיטה בהקפ' שהיא חוב גמור כל עוד שלא זקפה במלוה כן נ"ל ואפי' לדמותו למ"ש מהררי"ק שרש קפ"ב וז"ל מאחר שקבלו המעות בתורת פקדון ואפי' לא יהיה אמת שהיו פקדון אלא מלוה כו' עד דאף על גב דהויא מלוה מ"מ לא תשמטנה שביעית כו' עד ואין לך תנאי גדול מזה שמקבל עליו בתורת פקדון ואם כן אף אני אומר כן שכיון שמן הדין כפי דברי הרמב"ם ז"ל הנדוניא היא כפקדון אצל הבעל כיון שמן הדין אין הבעל יכול למכור אף על פי שאם מכר הוי מכר מ"מ יהיה להא דאין שביעית משמטת אותה כמו דמהני התם בענין מהררי"ק אע"פי דהוי הלואה כיון שקבל' בתורת פקדון מהני לשלא תשמטנה בשביעית ה"נ ואף אם ימצא מערער בדברי אלה לומר שאין ראיותי מכריחות הדין מ"מ כל מודה על האמת יודה שהדין דין אמת שאין האיש בעל האשה הנפטרת יכול להציל עצמו בטענת שמיטה כיון שאפילו הלואה גמורה יש בה כמה הרפתקי דעדו עלה א' שסוף סוף היא מדרבנן ואיכא מ"ד שאפילו מדרבנן אינה: | ||
'''ועוד''' מה שכתב מהררי"ק ז"ל בשרש צ"ב שכתב והרי לך בהדיא וא"כ שטר שיש בו אחריות משמט כדמוכח סוגיא פרק השולח ע"כ ואף על גב שאינו נראה כן משאר הפוסקים מכל מקום כתב ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפ' לפי מה שראיתי מעולם כדכתיב לעיל שלא לטעון טענת שמיטה. ע"כ ואם כן יפה כתב מורי וצדקו דבריו כי בעיר הזאת שאלוניקי נהגו כן שלא לטעון טענת שמיטה יהיה בדין כו' אם כן זכינו לדין אם מדינא כמו שכתבתי אי מכח מנהג ואם תאמר האי מנהגא שמא באנדרינופלה לא נהגו אפילו הכי אין לנו למיזל אלא בתר אתרא דנשואין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י א"ה סימן ע"ה וז"ל כל דברי הנשואין סתמן כפי' כו' עד ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל דנשאת במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפי' ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה שלא מדעתה ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העומד על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר ע"כ וברור אם כן בנ"ד נמי כיון שנשאה בשאלוניקי על דעת מנהג שאלוניקי נשאה ואפילו שהלך משם אחר כך וכבר כתבתי שיש לנו אילן גדול מעיד שלא נהגו שמיטה אפילו בשטר מלוה גמורה כל שכן וק"ו בענין כזה וכל שכן שלעניות דעתי גם מן הדין זכו יורשי האשה בהשבון וכמו שכתבתי וכל שכן במקום שבועה: | '''ועוד''' מה שכתב מהררי"ק ז"ל בשרש צ"ב שכתב והרי לך בהדיא וא"כ שטר שיש בו אחריות משמט כדמוכח סוגיא פרק השולח ע"כ ואף על גב שאינו נראה כן משאר הפוסקים מכל מקום כתב ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפ' לפי מה שראיתי מעולם כדכתיב לעיל שלא לטעון טענת שמיטה. ע"כ ואם כן יפה כתב מורי וצדקו דבריו כי בעיר הזאת שאלוניקי נהגו כן שלא לטעון טענת שמיטה יהיה בדין כו' אם כן זכינו לדין אם מדינא כמו שכתבתי אי מכח מנהג ואם תאמר האי מנהגא שמא באנדרינופלה לא נהגו אפילו הכי אין לנו למיזל אלא בתר אתרא דנשואין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י א"ה סימן ע"ה וז"ל כל דברי הנשואין סתמן כפי' כו' עד ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל דנשאת במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפי' ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה שלא מדעתה ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העומד על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר ע"כ וברור אם כן בנ"ד נמי כיון שנשאה בשאלוניקי על דעת מנהג שאלוניקי נשאה ואפילו שהלך משם אחר כך וכבר כתבתי שיש לנו אילן גדול מעיד שלא נהגו שמיטה אפילו בשטר מלוה גמורה כל שכן וק"ו בענין כזה וכל שכן שלעניות דעתי גם מן הדין זכו יורשי האשה בהשבון וכמו שכתבתי וכל שכן במקום שבועה: | ||
גרסה מ־01:27, 20 במאי 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
שאלה לאה שהיתה נשואה לר' ונפטרה בלי הנחת זרע ממנה ותנאי הכתובה להחזיר ליורשים חצי הנדו' שהכניסה לבעלה כמו שקבלם המעות במעות והמטלטלים במטלטלים ועבר זמן רב שלא חזר הבעל ההשבון שהיה מחויב להשיב ובשע' הנשואין היה בשלו' יע"א והאשה נפטרה באנדרינופולי העירה כי אחר זמן רב הלכו שם לדור ועתה שואל השו' אם שמיטה נוהגת בז"ה אם לא ואם ת"ל שגם בזמ"ה נוהג אי בענין כזה ענין ההשבון שאינו מלוה ולא חוב עליו אי שייך בזה שמיטה עוד שאל השואל אם היה שבשאלו' נתפשט המנהג שלא לנהוג שמיטה ואולי בעיר אנדרינופולי נוהגים בתר אתרא אית לן למיזל בתר שאלוניקי שהיא עיר הנשואין או בתר אתרא שהבעל עתה עומד ועל הכל יורנו רבנו ושכמ"ה:
תשובה
כבר כתבתי פעם אחרת ושלחתי ביד הח' הש' כמהר"ר שם טוב עטואס נר"ו כי עם היות היה דעתי שגם בזמ"ה יש לנהוג דין שמיטה מ"מ אחר שראיתי דברי מורי הרב מהררל"ן חביב בתשו' שנדפסו זה זמן מועט וראיתי בהן שנתפש' המנהג שלא יועיל טענת שמיטה בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין חזרתי בי אחר ששמיטה בזמ"ה היא מדר' לכ"ע ואיכא מאן דסבר דאפי' מדר' ליתא ואע"פ שהיא סברא יחידית מ"מ בהצט' אל מה שאנו רואים ענין זה רוע התרועע מזמן רב כאשר נר' מתשובת הרא"ש וכ"ש עתה שמעיד גברא רבה שנהגו שלא יועיל כנז' אין ס' שיש לעשות עיקר מאלו הדברים וכל מה שנוכל לסמוך הדין מאי זה טעם אחר ראוי לילך אחריו וכ"ש במקום דאיכא שבועה ומעתה באתי לחקור השבון זה מה דינו לענין שמיטה אפי' בזמן הא' ובמקום שדין שמיטה נוהוג בשאר חוב גרסינן בגמרא פ"ב דגיטין אתמר מאימתי כתו' משמטת ופירש"י מאימתי כתו' כשאר שטר חוב ומשמטת שביעית רב אמר משתפגום ותזקוף פרש"י שתפגום שתפרע קצת דגלי דעתו דעומדת ליגרע וליפרע ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה אמעשה ב"ד שאינה משמט וחל עליה שם שטר חוב וכתבו שם התוס' וז"ל והא דאמרי' בריש אעפ"י תנאי כתו' ככתובה דמי לשביעית קשה לר"י מאי איריא דאין תוספת כתובה משמטת משום דתנאי כתובה ככתובה דמי תיפוק לי דלא משמט כתוב' ותוספת מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאיכא מאן דאמר במסכת שביעית דלא משמט אלא מלוה וכ"ש כתובה ותוספת כו' עד ונראה לר"י דהא דקאמר לשביעית פגמה או זקפה לשמואל דמשמטת נמי תוספת עד כאן וכתב הר"ן בריש אף ע"פ על ההלכות דאמרינן התם תנאי כתובה ככתובה דמי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת וזה לשון הר"ן רש"י פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר הכתובה מפני שהיא תנאי בית דין אלא אם כן זקפה או פגמה דהוא הדין נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחברו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו כו' עד ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו ע"כ. וכ"כ בגיטין ע"ב וז"ל לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינה כתובה ותוספת אינן משמטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאין משמטין משום דשביעית אינו משמט אלא מלוה עד כאן הרי לך בהדיא דשביעית אינו משמט אלא מלוה והא לך לשון הרמב"ם הלכות שמיטה פ"ט הקפת החנות אינה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט כו' עד המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמה או זקפתה עליו במלוה נשמטת עד כאן נראה מכאן שאין לבעל להפטר בטענת שמיטה מלהחזיר ההשבון אם לא שנפגם או שנזקף במלוה דאז הוי כחוב כנזכר איברא דאכתי איכא למידק דדילמא עד כאן לא אמרינן הכי דצריך פגמה או זקיפה אלא בכתובה היינו מנה מאתים ותוספת דהיינו התוספת שהיו נוהגין להוסיף על עקר הכתובה שאינו התוספת על הנדוניא שאנו מוסיפין עתה כמו שכתבתי במקום אחר אין כאן עתה מקומו אבל הנדוניא אפבר לומר שהיא כחוב וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פי"ו וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מנה או מאתים עם התוס' בלבד כו' עד ודין התוספת כדין העקר ע"כ משמע דאין דין הנדוניא כדין עקר התוספת וכן כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל והנראה אלי מדברי רבנו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברי' שביאר רבנו כו' עד וכן כתב הרשב"א בתשו' שאלה שדעת רבנו שנדוניא כחוב בעלמא ואם יאמר האומר שמאחר שהיא כחוב בעלמא דין שמיטה ינהוג בה כשאר חוב ונר' לע"ד דאינו כן ודאי חדא שכבר כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל ודע שאין דעת רבנו מוסכם בזה מכל המפרשים ז"ל יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום כו' וזהו דעת הרמב"ן שכתב וז"ל הלכה כל דיני כתובה דמנה מאתים בנכסי צאן ברזל כר עד והרשב"א ז"ל הטיל פשרה והכריע ואמר דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא כו' עד אבל בדבריהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שאנו קולי כתובה משום דמדידיה יהיב ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות עד כאן לשונו הרי שהרמב"ן והרשב"א שוין שלענין חומר' ומעלה כתובה ונדוניא שוים אלא שמה שבמקום שאנו גורעין ומקלי' בעיקר הכתובה לא נקל בנדוניא ואם נוכל לומר ודאי דלדעת הרמב"ן והרשב"א מדינא לא שייך דין שמיטה בנדוניא כלל ואפילו דלדעת הרמב"ם ז"ל יש לנו לומר דאע"ג דדין עיקר בתוספת חלוקים מדין נדוניא בדברי' רבים גם בדברים יש מהם שוים כמו פוגמת כתובתה ופוחתת כו' כנז' בדברי המ"מ בפי"ו ואם כן יכולני לומר שגם בזה דינם שוה כיון שלא מצינו דין זה מבורר בדבריו וקצת נראה שכן הוא מן הלשון הנ"ל שכתב בפ"ט המגרש את אשתו כו' דמשמע דהתם סתם ולא פירש תוספת אלא כתובתה סתם משמע הכל דאי לא ודאי הוי ליה לפרושי ועוד שנראה שכן הוא האמת מן הטעם שכתב הר"ן ז"ל כנ"ל שלא אמרה תורה שמיט' אלא במלוה שהרי שכר שכיר והקפת חנות כל' חוב הם ועם כל זה כיון שאינם דרך מלוה אינם נשמטים הכי נמי נדוניא אף ע"פי שהיא כחוב אינה נשמטת שהרי אינה דרך הלואה תדע שכל הלואה להוצא' ניתנה ונדוניא כתב הרמב"ם בעצמו פרק כ"ב מהלכות אישות בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל ובין נכסי מלוג לא עשה כלום מכר מטלטלין של נכסי צ"ב אע"פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ע"כ שמע מינה שאינה הלואה שאדם יכול לעשות ממנה מה שרוצה ואחר שיל"ל שאינה הלואה ודאי אפילו שכנס לה בלשון חוב אין בה דין שמיטה כמו שאין שמיטה בהקפ' שהיא חוב גמור כל עוד שלא זקפה במלוה כן נ"ל ואפי' לדמותו למ"ש מהררי"ק שרש קפ"ב וז"ל מאחר שקבלו המעות בתורת פקדון ואפי' לא יהיה אמת שהיו פקדון אלא מלוה כו' עד דאף על גב דהויא מלוה מ"מ לא תשמטנה שביעית כו' עד ואין לך תנאי גדול מזה שמקבל עליו בתורת פקדון ואם כן אף אני אומר כן שכיון שמן הדין כפי דברי הרמב"ם ז"ל הנדוניא היא כפקדון אצל הבעל כיון שמן הדין אין הבעל יכול למכור אף על פי שאם מכר הוי מכר מ"מ יהיה להא דאין שביעית משמטת אותה כמו דמהני התם בענין מהררי"ק אע"פי דהוי הלואה כיון שקבל' בתורת פקדון מהני לשלא תשמטנה בשביעית ה"נ ואף אם ימצא מערער בדברי אלה לומר שאין ראיותי מכריחות הדין מ"מ כל מודה על האמת יודה שהדין דין אמת שאין האיש בעל האשה הנפטרת יכול להציל עצמו בטענת שמיטה כיון שאפילו הלואה גמורה יש בה כמה הרפתקי דעדו עלה א' שסוף סוף היא מדרבנן ואיכא מ"ד שאפילו מדרבנן אינה:
ועוד מה שכתב מהררי"ק ז"ל בשרש צ"ב שכתב והרי לך בהדיא וא"כ שטר שיש בו אחריות משמט כדמוכח סוגיא פרק השולח ע"כ ואף על גב שאינו נראה כן משאר הפוסקים מכל מקום כתב ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפ' לפי מה שראיתי מעולם כדכתיב לעיל שלא לטעון טענת שמיטה. ע"כ ואם כן יפה כתב מורי וצדקו דבריו כי בעיר הזאת שאלוניקי נהגו כן שלא לטעון טענת שמיטה יהיה בדין כו' אם כן זכינו לדין אם מדינא כמו שכתבתי אי מכח מנהג ואם תאמר האי מנהגא שמא באנדרינופלה לא נהגו אפילו הכי אין לנו למיזל אלא בתר אתרא דנשואין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י א"ה סימן ע"ה וז"ל כל דברי הנשואין סתמן כפי' כו' עד ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל דנשאת במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפי' ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה שלא מדעתה ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העומד על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר ע"כ וברור אם כן בנ"ד נמי כיון שנשאה בשאלוניקי על דעת מנהג שאלוניקי נשאה ואפילו שהלך משם אחר כך וכבר כתבתי שיש לנו אילן גדול מעיד שלא נהגו שמיטה אפילו בשטר מלוה גמורה כל שכן וק"ו בענין כזה וכל שכן שלעניות דעתי גם מן הדין זכו יורשי האשה בהשבון וכמו שכתבתי וכל שכן במקום שבועה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |