שו"ת מהרי"ט/א/כד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת מהרי"טTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png כד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי שאמ' בשע' מיתה אני רוצה שתתן אשתי לבני שלשלת אע"פ שיודע אני שאין לה כדי כתובתה ומתה האלמנה ולא נשבעה אי גובין יורשיה דהבעל הודה:

שאלה בהתאסף ראש שבטי ישראל אל עמיו הוא מור' הרב המופלא מהר"ה שלמה סאגיש ז"ל בשעת מיתתו צוה וסדר עניניו כדרך כל הארץ ובכלל דבריו אמר וז"ל ואני מחלה את פני אשתי תמ"ב שהשלשלת אשר לי ממושכנת ביד פלוני על חמשים פרחים שתפד' אותם ותתן אותה לבני הר' יוסף ואע"פ שאני יודע שאין לה כתובת' וגם פחו' הרבה אני מבקש ממנה דרך רצוי שתתן השלשלת הנז' לבני יען זאת השלשלת היתה מקודם לאמו ומובטח אני בה שתעש' כן עכ"ל ואחר זמן מועט שנח נפשו של הרב ז"ל מתה אלמנתו ולא נשבע' שבועת אלמנה ונחלקו חכמים בדבר יש מי שאמר שיגבו יורשים כתובת' כיון שהבעל הודה שלא היה לה פחות הרבה מכתובתה הרי אין כאן חשש להתפסת צררי ויש מי שאמ' שכיון שעדין יש לחוש לשמא מחלה ושמא בזבז' ושמא נתנה לאחרי' בחיי בעלה שעל כל זה צריכה לישבע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכיון שלא נשבע' אין אדם מוריש שבועה לבניו.

תשובה אני איני כדאי אלא כך דעת תלמידו נוט' שיגבו יורשי' כתובת' שלא נתקנה שבועה כל עיקר אלא מטעם חשש שמא התפיסה צררי בלבד שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לפיכ' הוא רוצה להתפיס לה כתובתה תחת ידה שלא תהא צריכה לחזר אחר היורשים אבל שאר מילי לא משבעינן לה אלא עי' גלגול דהעמד שטר כתובה על חזקתה ויש לדמותה לאותה שאמרו בהגוזל ג' שבועות משביעין אותו לשומר חנם שבוע' שלא פשעתי בה שבוע' שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי ופרש"י שלא שלחתי בה יד ליהנות בה דאם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה ומייתי לה נמי בפ"ק דמציע' והקשו שם בתו' מהא דאמרי' בשלהי האומנין אין רואה שבועת ה' הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואמאי יפטר אכתי שמא שלח ותרצו כלשון ב' דשבועה שלא שלחתי בה יד אינו נשב' אלא ע"י גלגול דשלא פשעתי וכשיש עדים שנאנסה פטור מכלום. (עיקר שבועת האלמנה היא שלא התפיסה צררי והשאר משום גלגול הילכך אי לא מחייב משום צררי אינה מחוייבת בשא' אע"ג דאיכא למיחש שמא מחלו וכו') אף כאן לא מתי ב' שבועה אלא אצררי משום דכל שטר לפרעון עומד אבל שאר טענות רחוקות לא מחייבה על טענת ספק אלא דמטעם גלגול הוא שמשביע' אותה כן וראיה מהא דאמר ריש פ' אע"פ יחד לה ארעא בארבע מצרניה בלא שבועה והלכתא אפי' בחד מצרא וכן אמרי' התם יחד לה מטלטלי אע"ג דליתנהו בעיני' בלא שבועה ופ' רש"י ז"ל דטעמ' מאי אמרו רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישי' דילמא צררי אתפסה הכא היינו צררי דאתפסה הרי שלא חשו אלא לענין התפסת צררי דכל דייחד לה ארעא או מטלטלי ודאי דתו לא אתפסה צררי ואע"ג דאכתי איכ' למיח' למילי אחריני שמ' נתנה ושמא בזבזה ושמא מחלה לא חיישי' להו וגובה בלא שבוע' ומיהו איכא למידק בפרק אלמנה נזונת מבעיא לן מוכרת שלא בב"ד צריכה שבוע' או אינה צריכה שבועה והק' שם בתוס' מתני' היא בפ' השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ותירצו דמוכרת לכתובה מבעיא ליה בתחילה קודם גבייה משביעין אותה שלא עכבה משל בעלה כלום ולאחר שמכרה נכסי' שלא בב"ד חוזרים ומשביעין אות' שלא גבתה יותר אי נמי שע"י שמשביעין אות' שלא זלזלה בנכסי' משמע דאע"ג דכבר נשבעה משום חשש צררי מחייבה שבועה שלא לקחה יותר וגם שלא זלזלה במכירת' וה"ה היכא דליכ' למיחש לצררי דאכתי מחייב' לישבע שלא מחלה ושלא נתנה לאחרים ונר' דאע"ג דאמרי' התם דצריכה לחזור לישבע שלא גבתה יותר ושלא לזלה היינו משום דהויא ננעשית אפטרופה לאחר מיתת בעלה ולא גרעה מן בן הבית שנשבע שלא בטענה. (אע"ג דאשה שנשבעה ומכר' משביעין שלא זלזלה במכירה אם מתה לא יפסידו יורשים בכך דכבר זכתה היא לגבות כתובת' משע' שנשבעה) מ"מ אם לא נשבעה ומתה לא יפסידו יורשים בכך דלא אמרי' בכה"ג אין אדם מוריש שבועה לבניו דלא אמרי' הכי אלא בממון שאינו יכול לזכו' בו אלא בשבוע' אין אדם מורישו לבניו כיון דאכתי מחוסר גוביינא שלא זכתה מן הדין לזכות אבל זו משעה שנשבעה בראשונה זכתה לגבות כתובת' ולפי שנטפלה במכירת הקרקעות הוא שנתחייב' לישבע כדין הנשבעין שלא בטענה וכל הנהו ודאי אם לא נשבעו ומתו אע"פ שהיה להם ממון אצל בעל הבית נוטלי' אותו היורשים ולא מקרי אדם מוריש שבועה לבניו ותו איכא למידק בהך שמעתתא בפ' השולח דבעי תלמוד' מאי טעמ' דתנן נמנעו מלהשבע את האלמנה אלימא משום ההוא מעשה דאדם א' בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ונתנו לעני וכו' אי הכי מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי ומשני אלמנה שאני דבההיא הנאה דקא טרחא קמי יתמי אתי' לאורויי התר' ומשמע מריהטא דשמעת' דמוריא התירא היינו במידי דהוי כעין ההוא עובדא דיהבא לעני או לאחריני מדקא מהדר לשנויי פירכא דמאי איריא אלמנה ומשני אלמנה אצטריכא ליה ולא קאמר אלא טעמא משום דמוריא התירא דקא טרחא קמי יתמי אלמא הא דלעיל קאי דנהנת בו משום מאי דאשתרשי לה וכי האי גונא חיישי' דמוריא התירא דטרחא קמי יתמי ותו דבפ' כל הנשבעין אמרי' השותפין והאריסין והאפוטרופין נשבעין שלא בטענהה ומפרש התם טעמ' משום דמורו התירא דטרחו קמייהו ולהכי רמו רבנן שבועה עלייהו אלמא מכי רמו שבוע' עלייהו תו לא חיישי' למורו התירא ולמה חשו הכא בתר דאשתבעה ואם איתא השותפין נמי אמאי לא נמנעו מלהשביעם דומיא דאלמנ' אלא משמ' דמוריא התירא דחיישי' גבי אלמנ' לאו היינו שתעכב מה שהתפיס' בעלה אלא דשמא בזבזה מנכסי יתומי' או נתנה לאחרי' דמוריא התירא בהכי דקא טרחא קמי יתמי והשתא אם אית' דהני טענתא לאו מעיקר שבועה נינהו אלא על ידי גילגול הוא אמאי נמנעו מלהשביע ישבעוה דלא אתפיסי בעלה צררי הואיל ואיתא בתנאי ב"ד ודיי בכך ונר' דודאי באלמנ' חשו דכיון דטרחא קמי יתמי מוריא התיר' לעכב משל יתומים אף לאחר שבועה ולכך נמנעו מלהשביעה שלא להזקק לה לגבות כתובתה והוא תועלת היתומים דהא ודאי בלא שבוע' לא מצי למיגב' אבל גבי שותפין ואריסין ואפוטרופין כיון דלא מחייב למשבע מדינ' אלא מטעם דמור' התירא רמו רבנן שבועה עליהו אי ממנעו מלהשביע' שקול בלא שבועה ומפסידי אידך ובמקו' פסיד' דאחריני לא אמרו א"נ התם היכ' דרמי עלייהו שבוע' תו לא מורו התירא דאדעת' דהכי נחיתו למיטרח קמייהו בין רב למעט אבל אלמנה לא מסקא אדעתא דלטרח קמי יתמי דלא מסקא דעתא אלא בחיי בעלה ואי טרחא מורייא התר' לעכב משלהם כשיעו' זה דאמר' תורא מדישיה קא אכיל כדאמרינן בחולין גביה הנותן לפונדקי' וכו' והא דלא קאמ' תלמוד הכא אלא לאו דהוי אעובדא דומיא דלעיל אלא סמוך ההוא מעשה לקמן דכיון ששמעו חכמים בדבר אמרו מאחר שכך עונשה של שבועה במי שהוא נשבע באמת שנענש בנה עליה בנשבע על שקר עא"כו שיענשו אחרים עלי' אפי' צדיקי' ולעולם עיקר השבועה דלא אתפסה צררי היא וכו' ובר מן דין בכתובת שלנו שנהגו לכתוב נאמנו' עליו ועל יורשיו וכבר פסק הריב"ש ז"ל בתשובת תנ"ב דהיכא דלא נשבעה ומתה לכ"ע היורשי' גובין כתובת' דלא מקילינן תרי קול' בכתוב' בשם הר"י הלוי ז"ל בשם חכמי נרבוני וכתב שהוא פסק נאה הגון ומשובח.

ועוד יש ראיה מדתנן פ' מי שמת נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל יורשי האשה אומר' הבעל מת ראשון ואח"כ מתה אשה ב"ש אומרים יחלוקו ב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכו' ואמרי' בגמ' בחזקת מי רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל ר' זירא אמר בחזקת יורשי האשה והקשו שם בתוס' ות"ל שאין יורשי האשה יורשים כתובת' שהרי לא נשבעה שבועת אלמנה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ותרצו משמו של הר"ר שמשון ז"ל דלא שייך הכא טעמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו דהא אין טענה לישבע אלא משום דחיישי' דילמא (היכא דמת הבעל פתע פתאום ליכא למיח' לצררי ויש חולקין) מתפיס לה צררי אבל נפל עליו הבית שהוא לפתע פתאו' ליכא למיחש להתפסת צררי ואע"פ שר"י ז"ל חלק והקשה עליו דאכתי איכא למיחש שהתפיסה מחיים והוכיח כן מכמ' מקומו' דחיישי' להתפסת צררי מ"מ אפ' לפי דבריו מוכח דליכא למיחש אלא להתפסת צררי בין בחיים בין בשעת מיתה אבל למידי אחרינא לא חיישי' וכי תימא דמה שחשש ר"י ז"ל היינו שתפסה משל בעלה שלא מדעתו כגון ההיא דמייתי אלמנה שתפסה מטלטלין למזונתי' מה שתפסה תפסה ודוקא למזונות אבל לכתוב' מפקינן והיינו מחיים. (לא חיישינן שהאשה תפסה מחיים והוא לא ידע אפי' למאן דחייש לתפיס' מחיים) והא ליתא דלא חיישי' שתתפוס מחיים והוא לא ידע דמילתא דלא שכיחא היא ובעלמא לא חיישי' אלא שמא התפיס הוא עצמו וטעמא דחיישי' גבי אלמנה משום דכיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה כדאמרינן בפרק נערה וכיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפי' לה צררי ולא בא ר"י ז"ל אלא לאפוקי מדר' שמשון דאמ' דלא מתפי' לה אלא בשעת מית' או כשהל' למ"ה. ועוד נר' דלא אמר ר"י ז"ל דחיישי' שמא תפסה צררי מחיים אפי' שלא בשעת מיתה (אפי' למ"ד דחיישי' לתפי' מחיים לדינא דגמר' היינו משום דמטלט' דיתמי לא משתעבדי אבל לתקנת הגאוני' דגבי' ממטלטלי דיתמי ליכא למיחש אלא בשעת מיתה) אלא לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבד לכתובה וב"ח כל טצדקי דמצו למיעבד עבדי לתפוס מטלטלין מחיים אפי' שלא בשע' מיתה שמא לא תמצא אח"כ אבל לתקנ' הגאונים דגביא ממטלטלי ליכא למיחש אלא בשעת מיתה מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל מקמי הכי לא דלא מקד' איניש פורענות' לנפשי' ועוד ראיה מההיא דאמר בפ' השולח ההיא דאתיא לקמי' דרב הונא אמר לה מאי אעביד ליך דרב לא מגבי כתובה לארמלת' אמ' ליה מידי הוא טעמא אלא דילמא נקיטנ' מידי מכתובת' חי ה' צבאות אם נהנתי מכתובתי כלום אמר רב הונא מודה רב בקופצת פי' דאע"ג דרב לא מגבי כתוב' לארמלת' לפי שלא היה רוצה להשביעם דאיכא למיחש דבההי' הנאה דקא טרח' קמי יתמי מורי' התירא הכא הואיל וקפצ' ונשבע' נשבע' וגובה כתובת' ולא אמרי' לא תגבי דאכתי צריכ' שבוע' לשמא מחל' ולא משבעי' לה ועוד יש להביא ראי' מהא דאמרי' פ' השותפי' דפסקי' הלכתא כריש לקיש דאע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבוע' חזקה לא פרע אניש גו זמנו וכתבו שם התוס' דאע"ג דגבי אלמנה חיישי' לצררי אע"ג דלא נתנה כתוב' ליגבות מחיים והוי בתוך זמן התם שאני דכיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה כדאמרי' בהנושא דחיישי' לצררי טפי בבנותיו יותר מבנות אשתו דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד מתפיס להו טפי ע"כ אלמא אי לאו האי טעמא לא היינו מזקיקין אותה שבועה וכי היכי דשטר בתוך זמנו גובה בלא שבועה אפי' מיתומים קטנים הכא נמי היתה גובה בלא שבוע' אם לא היה חשש תפסת צררי ואין לדחות ההיא דפ' השולח דכי אמר' שלא נהנתי מכתוב' כלום הכל בכלל שאם מחלה לבעלה או נתנה לאחרי' טובת הנאה אית לה ואי בזבזה או זלזלה במכירתה ודאי לא עשתה כן אלא להנאתה דודאי בנדרי' בשבועות לשון בני אדם אין אומר כן אלא בהנא' עצמה ולעי' מינה מייתי מעשה באדם א' בשני בצורת שהפקיד דינר אחד אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני אמר יהנה סם המות בא' מבניה אים נהניתי מדינרך כלום ופרכי' מ"ט אענישת והא באמת נשבע' ומשני דאשתרש לה מקום דינר וזהו מה שנשכרה שאם לא הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר אבל אי לא כן אע"פ שפשעה בה מה שנתנ' בכד של קמח ולשה ופושעת היא בכך דהו"ל למידק מ"מ לא היה עליה עונש שבועה שלא נשבע' אלא שלא נהנת אע"פ שיש מעשה לא תחייב על כך. ואע"פ שלפי פירושו של הרב ר' חננאל ז"ל שפי' דמודה רב בקופצת היינו שתחזור ותשבע כדינה בנקיטת חפץ (מי שקפץ ונשבע בה' אלהי ישראל צריך לחזור ולישבע בב"ד כדינו) ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בחידושיו ואין ראי' מההוא עובד' לנ"ד מ"מ אף ר"ח ז"ל לא אמרה מעעם זה שצריכה לחזור לישבע על שלא עכבה ושלא בזבזה אלא משום דלא נשבעה כדינה בנקיטת חפץ וגדולה מזו אמרו דיינא דאשבע באלהא דישראל כלו' ולא אנקוטי חפצא נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר כדכת' הרשב"א אבל מטעם זה לא נגעו בה. אלא מטעם שראיתי להר"ן ז"ל בהלכות שכתב בלשון הזה בעובדא דגמ' (מי שגזל מחבירו אינו יכול לישבע שלא נפרע חובו שאותו הממון עולה לפרעון) ומכאן דמי שגזל מחבירו נר' שאינו יכול לישבע שלא נפרע חובו שאותו ממון שגזל עולה לפרעון ע"כ ומשמ' מדבריו דהכל במשמ' לא נהנתי ואף שלא גנבה ולכך למד דין זה משם ואילו לפי דרכינו אין ראיה משם דנהי דאין במשמע הלשון שנשבע' זה שלא גנבה משל בעלה אלא הואיל ונשבעה על העיקר שבגללה אנו מחייבי' אותה שבוע' אם התפיסה בעלה צררי וכתובת' שוב אינ' מחויב לישבע שמא גנבה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' כמו שהוכחתי ונראה דמ"מ שפיר מוכיח הרב ז"ל מכאן במה שגנבה עולה לפרעון דמה שהצרכוה שבועה משום דילמא צררי אתפסא היינו שנתן לה בטחון תשלום כתובתה על מה שהיה בידה ממטלטלי דזו מילתא דשכיחא היא שכמה נשים יש להם מטלטל' רבים ולא היה צריך להתפיס דהיינו צררי דאתפסא כדאמרי' גבי' יחד לה ארעא בד' מצרנהא ואלה לא באו בידה בתורת פרעון כתובה וכ' נשבעה אם נהנתי מכתובתי כלום איפשר לומר דמטלטלי שבידה לקחה אותם לעצמה בתורת גנבה ואינם בכלל שבועתה לזה כתב הרב ז"ל דודאי כל מה שגנבה בכלל ועולין לפרעון והא דאמרו בעלמא דילמא צררי אתפסא ולא אמרו דילמא יש בידה מטלטלין לרבותא נקט הכי דאע"ג דידעי' שא"א שיהיו מטלטלין שביד' כדי כתובת' מ"מ חיישי' דילמא איהו גופיה אתפיס לה תשלום כתובת' כיון דאית לה בתנאי ב"ד ועוד יש לי להוכיח ממה שמצ' למהר"ם ז"ל בתשובה הובאה במימוניות דשייכי לס' משפטים על אודות קרקע שנתן ליתומים מכח זקנת' ולא נשבעה הזקנה שבועת אלמנה והיתומי' הוציאו שטר שאביהם מחל לאמו שבועתה וגם הקנה לה תביעת המטלטלים העודפים על כתובתה והאלמנה עם היתומי' תובעת שמיד כשמת חמיו נשתעבדו הנכסים בכתובתה ולא כל כמיני' דבעל למחול לו השבוע' והשיב מהר"ם דאין לאלמנה על היתומים כלום דכיון שנתן לאמו המטלטלים העודפים דהיינו צררי שאינ' ידועים תגבה כל נכסי בעלה ידועים ואם איתא אכתי שמא מחלה ולית לה כתובה כלום וחל שיעבוד כתובת הכלה על הנכסים אלמא להכי לא חיישינן שתהא צריכה לישבע על זה ומי שאמר שאין בדברי ש"מ אלו כלום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו טעו' הוא בידו. (ש"מ שאמר מנה לפ' בידי ולא אמר תנו ונקיט שטר מקויים בידו גובה שלא בשבועה) דבשלהי בתרא מוקמי' ההיא דרב ושמואל דאמרי ש"מ שאמר מנה לאיש פ' בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין בדנקיט שטר שאינו מקוים אבל בדנקיט שטר מקוים אפי' לא אמר תנו נותנין ולא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכת' התוס' דמאי נ"מ הא בלא כן גובה בשטר מקויים שבידו ופי' ז"ל דהא נ"מ שגובה שלא בשבועה. (הא דאמרינ' אדם עשוי שלא להשביע את בניו היינו דוקא שלא דרך הודא') ועוד לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע אלא באומר כן באקראי אבל כשהוא מתכוין ללוותו מזמין עדים על צוואתו מוזהר הוא שלא לומר בפני עידי' דבר שיהיה נזק לו או לבניו ואמרי' התם מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין והק' הרי"ף ז"ל הא לא חזר ואמר פרעתי נאמן והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין ותירץ ז"ל התם דלא אמר בתורת הודאה הכא דאמר בתורת הודאה דומיא דההיא דפ' זה בורר ראוהו שהטמין מעות בשד' תבה ומגדל ואמ' של פ' הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ופשיטא דהכא כמוסר דבריו הוא שהרי הוא מצוה בפני עדים ומסדר כל דבריו לפניה' כללן של דברים מאחר שאמר ש"מ בדברי צואתו שהוא יודע שאין בכל הנכסים כדי כתובת אשתו ונכסי מלוג שלה נסתלק ממנ' חשש התפסת צררי ואעפ"י שלא נשבעה הוחזקו כל הנכסים בחזקת האשה נאום הצעיר יוסף בכמהרר משה מטראני ז"ל.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף