שו"ת באר מים חיים/יח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־14:58, 13 בספטמבר 2019 מאת Levtov (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "שאלה יח במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנן דתרי מינן חתימי לתתא כד אתא קדמנא היק' ונכב' ה"ר יח...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה יח במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנן דתרי מינן חתימי לתתא כד אתא קדמנא היק' ונכב' ה"ר יחיא עמנואל והעיד והגיד בתורת ע"ג אחר האיום הצריך לידיע ליהוי לכו באיין אנא גאלס חתא גאוו איהוד ארחאמנא נזלו ענדנא סאלתהום עלא האד למומר די הווא ן' דגמוס די כאן שמד פדוכאלא קאלולי חנא משינא חתא לצוואר דייאלהום גלסו לגויים יתכלמו קאלולנא מאת האדאך ליסלאמי די כאן ענדנא זנאיידי ובעד דאך אסי קאלולנא רא קברו פאיין הווא מדפון עכ"ס עדותו העד הנז'. עוד העיד בתורת עדות העד הנז' אח"ך. מסית לסאעוד אסבעוני קאלי אנא נערפו ונערף אומו וכתו די הייא אלא רחמא די דגמוס אנא חאצר חתא תשמאד די הווא האדא עלא מן כא נסאלו עכ"ס עדותו העד הנז' ולראיית האמת שכן העיד בפנינו העד הנז' ח"פ תמ"ח ביום חמשי בשבת לחדש הנז' שנה הנז' פ"ה ארב"ט יע"א מגרש מבצר מתא סאלי יע"א. והכל שריר וקיים וחתומי' ב' עדים כשרים.

אחר שכתבתי שריותא דהאי איתתא עפ"י העדות הכתובה לעיל בא העד הנז' למעלה וגם נתקבלה עדות האשה עצמה ככתוב בסמוך ובעדויות הנז' נפלו כמה ספיקות ראשונה איכא לספוקי בעדות יחיא שלא הזכירו היהודים ההם אם הגויים היו מל"ת או לאו ועוד שלא הזכירו שמו ושם אביו ושם עירו למאן דסבר דבעינן ג"כ שם עירו. עוד נמצא הכחשה בעדותו לעדות העד הכתוב בפנים ובעדות האשה נפלו ג"כ שתי ספיקות א' דחוששין שכיון שלאשה עצמה אמרה כן חוששין שמא מתכוונת להתיר והב' שאמרה שאלני דמשמע לכאורה דכה"ג לא חשיבא מל"ת.

ותחילה אשיב אם יש בעדות יחיא מצד עצמה כדי להתיר או לאו שמה שנסתפקנו כיון שלא הזכירו היהודים אם הגויים היו מסיחים ל"ת או לאו הנה הרב בהג"ה בסי' י"ז סט"ז כתב פלוגתא בגוי מל"ת מפי גוי דתולין להקל דהגוי הא' מסל"ת היה או לאו וכת' הב"ש בשם מ"כ דבישראל מפי גוי אין תולין להקל אבל ממ"ש בקונטרי' עיגונא בשם מהריב"ל דין נ"א נראה להפך וז"ל בא לפנינו ע"א שאומר ששמע מפי ע"א במקום פ' ששמע מגוי שנהרג אפשר לומר להחמיר ולא שרינן לאשתו עד שנדע מפי הא' שהיה גוי מל"ת כיון דאפש' למיקם עלה דמילתא הו"ל כמאן דאיתיה כאן דנשייליה ע"כ. הרי להדייא דהיכא דליכא למיקם עלה דמלתא תולין להקל ועוד איתא בקונטריס הנזכר בשם מהראנ"ח דין רס"ב שכתב דאפי' להר"ן דפליגי בגוי מפי גוי מודה בישראל מפי גוי ונראה דהכא בנ"ד כל אפייא שוין דודאי דברי הגוי לא באו ע"י שאלה דלישנא דקאמרי מאת האדאך ליסלאמי די כאן ענדנא זנאיידי משמע שהם מעצמ' הסיחו כן שאם דבריהם אלה באו ע"י שאלה לא הוה שייך לומר אלא מאת וזה פשוט.

ועל הספק שיש עוד בדברי יחיא שלא הזכירו שמו ושם אביו נראה פשוט דכיון שאמרו האדאך ליסלאמי וכו' בה"א הידיעה והיהודים אינם יודעים משום איסלאמי אחר זנאיידי כ"א זה חשיב כמזכיר שמו ושם אביו וכו' דודאי על האיסלאמי הידוע להם ליהודי' הם אומרי' כן וכל שנתברר הדבר שעל בעלה של זו הם מסיחים א"צ להזכרת שמו ושם אביו כיון דליכא לספוקי באחר וכמו שנמצא כתוב בדברי האחרונים ואפילו לדעת המחמירים בזה הכא בכה"ג דמי למזכיר שמו ושם עירו דשם איסלאמי היינו שמו וכיון דמקום תחנותו וקביעות דירתו היתה בדוכאלא ואינהו הא דקאמרי די כאן ענדנא וכו' היינו שם עירו וזה פשוט.

עוד הספק הג' שיש בדברי יחיא שנמצא מכחיש להעד האחר הרב בש"ע סי' י"ו ס"ט כתב דע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דתנש' וכתב הב"ש בשם ח"מ דהרא"ש ס"ל דהכחשה בגוף העדות חשיבא בדיקה ולכך לא בטלה עדותם אבל להרמב"ם דס"ל דהכחשה בגוף העדות חשיבא כדר"י לא תנשא דבטלה עדותם ואין להקשות לדבריו דא"כ תיקשי אהרמב"ם גופיה גבי צרות דתנן במתניתין דהואיל דזו וזו מודו' שאינו קיים דינשאו וכמו שפסק הוא ג"כ בספי"ב אמאי ינשאו שהרי הוכחשו בדר"י דהתם הטעם משום דצרות לאו בני הכחשה נינהו וטעמא דר"מ דס"ל דלא ינשאו הוא משום דודאי חדא מינייהו שקורי משקרא וכי היכי דלאו בני הכחש' נינהו לא משתרייא בעדו' חבירתה ואינה נשא' אלא מפי עצמ' וכיון דודאי חדא מינייהו משקרא ולא משתרייא בעדות חבירתה ולא ידעי' הי מינייהו משקרא לא ינשאו דהוו תרתי דסתרן אהדדי שא"א להאמין את שתיהם וכו' ס"ל דלא מיחזי כסתרן אהדדי כיון דשניה' מודו' שאינו קיים ומשום הכחש' לא מיבטילא עדותם כיון דלאו בני הכחש' נינהו אבל בע"א אומ' מת וע"א או' נהרג דבני הכחשה נינהו לא תנשא דבטלה עדותם לגמרי ומעתה קשה על הרב בש"ע שפסק דע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דתנשא ואיהו גופיה פסק בח"מ רע"א ע"א אומר חבית של יין וע"א אומר של שמן דבטל' עדותם הואיל והכחיש בדרישה והיינו כהרמב"ם והלא מת ונהרג נמי בגוף העדות וליכא למימר דמת ונהרג לא חשיבא כ"כ הכחשה בגוף העדו' כמו בחבית של יין ושמן שהרי סייף וארירן חשיב ליה הרמב"ם נמי הכחש' בגוף העדות וכמ"ש שם הרמב"ם בפ"ג מה' עדו' ז"ל שם וכן כשדרשו במה הרגו אמ' הרגו בסייף ולכאו' היה אפשר לומ' דבסייף וארירן לא חשיב ליה הרמב"ם הכחש' בגוף העדו' ודוקא בחבי' יין ושמן שהם עיקר ההלואה ומ"ש בפ"ב שם דין ד' במה הרגו דחשי' דרישה היינו משום דאם אומרים שאין יודעין במה הרגו אינו נהרג שהרי אפשר שהרגו בדבר שצריך אומד ודכוותה הוו כל הנך דקא חשיב התם באיזה עבודה עבד שאפשר שלא יתחייב עליה מיתה שואלין איזו מלאכה עשה והיאך עשה אם היה צריך לאותה מלאכה או לאו מתכוין או שאין מתכוון אי זה מאכל אכל שמא אכל שהוא פטור עליו וכדאמרינן בספלפלין דמה אכל אם יש בו כשיעור והא דקאמר בפ"ב הרגו בסייף וכו' ואמר א' במה הרגו לאו למימרא אי בסייף או בארירן אלא שאינו יודע כל עיקר והיינו דקאמ' סתם אינו יודע ולא הוצרך הרב ללמד דבודקין אותו אי בסייף או בארירן שהרי כתב בפ"ב דעדיפ' מינה עפר שחור וכו' אלא שהראב"ד ז"ל שם בהשגות ס"ל דהרמב"ם קא חשיב סייף וארירן נמי דרי' ומשמע ליה הכי מדכתב הרגו בסייף וכו' ולא קאמר הרגו בכלי ברזל מש' דסייף וארירן נמי מכלל הדרי' ולפי מ"ש ניחא דלא השיגו הראב"ד ז"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ב שכתב במה הרגו דאיכא לפרושי כמ"ש אבל הכא דנקט הרמב"ם בהדיי' בסייף משמ' דסייף וארירן נמי הוי מכלל הדרישה והכי משמע נמי ממ"ש הרמב"ם שם בדין ב' אמר א' כלים שחורים וכו' או שאמר א' בסייף וכו' ונמשך אאחד אומר ברביעי בשבת דאי ארישא קאי ליעריבנהו וליתנינהו וכ"כ הכ"מ ע"ש וא"כ מכ"ש דזה ואומר מת וזה אומר נהרג דחשי' דדי' וכיון דשם בח"מ בסי' ל' פסק כהרמב"ם דלרש"י אף ביין ושמן חשיבא בדיק' וכמ"ש שם הב"י בח"מ סי' ל' א"כ ה"נ גבי זה אומר מת וזה אומר נהרג דחשיב הכחשה בדרי' והאך פסק כאן כהרא"ש דחשי' בדיקה וצ"ל דס"ל להב"י דבעדות אשה מקילינן טפי דאע"ג דבר"מ אם הוכחשו בחקירה עדותן בטלה הכא בעדות אשה דאקילו רבנן בה טובא דאפי' גוי מל"ת מקילינן נמי שאפילו אי הוכחשו בדרי' תנשא ולא בטל' עדותם וא"ת מנ"ל דאקילו בה כולי האי דאפי' הוכחשו בדרי' נמי לא בטל' עדות' דממתני' דא' אומרת וכו' ליכא לאוכוחי מידי דאיכא למימר דשאני התם דצרות נינהו דלאו בני הכחשה נינהו אבל בע"א או' מת וכו' מנ"ל ומיהו אהרא"ש דס"ל דבע"א אומר מתוכו' ליכא לאקשויי מידי דאפשר דס"ל כרש"י דחשיב לה הכחשה בגוף העדות בדיקות וכי היכי דבר"מ אי הכחישו בבדיקות לא נחלקה עדותם ה"נ בעדות אשה ואין להקשות דממ"ש הטור שם בחומ"ש סי' ל' א"צ לדרוש וכו' אי היה מ מטבע פ' וכו' ואי הכחישו זא"ז בדרישה וכו' כיצד וכן א' אמר חבית של יין וכו' עדותן בטלה אבל אם אחד אמר מנה שחור וכו' הרי משמע דחבית של יין ושמן חשיבא מכלל הדרישה ולכך בטלה ומסתמא דהטור לא פליג אהרא"ש אביו, ועוד שהרי הטור ג"כ פסק להא דע"א או' מת דהא ליתא שהרי כתב שם הב"י דמיירי בדלא מכחשי אהדדי ובטלה לענין תשלומין אבל לענין שבו' מיחייב אבל להרמב"ם דס"ל דחשיבה הכחש' בגוף העדות דדי' א"כ מנ"ל דאקילו בה רבנן טובא בעדות אשה דאפי' בדרישה לא נחלקה העדות וא"כ קשה להב"י דפסק כהרמב"ם שם בח"מ סי' ל"ז היאך פסק כאן להקל בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג.

ונראה דס"ל להב"י דאם איתא דהיכא דמכחשי אהדדי בדרישה בטלה עדותה א"כ נהי דצרות לאו בני הכחשה נינהו מ"מ היכי שרינן לתרוויהו דהא ס"ס מחזי כמתיר א"א כיון דודאי חדא מינייהו משקרא אבל אי כה"ג בעלמא לא בטלה עדותם ניחא דינשאו תרווויהו ואע"ג דחדא מינייהו משקרא כיון דלאו בני הכחש' נינהו וכה"ג נמי בעלמא בב' עדים מכחישין זא"ז תנשא וכן נראה דעת הרא"ש דמייתי ראיה בעדים המכחישים זא"ז מהך דצרות וכן מוכח ממה שהקשה הב"י עצמו על הטור דמיייתי להך דינא דע"א אומר בשם הרא"ש דהא מתני' היא הרי דהרב לא מפליג בין הכחשה דצרות להכחשה דע"א.

אך קשה שהרי הב"י עצמו בא"ה בסי' זה כתב תשוב' הר"ן דמשמע דבעדות אשה נמי דוקא כשהוכחשו בבדיקות הוא דתנשא אבל בדרישות לא, שכתב שם אמ"ש הטור כל הבא להעיד על עדות אשה אין צריכין דרישה וחקירה וכו' וכתב הר"ן בתשובה מסתברא דעידי נשים המוכחשים בבדיקות כשרים כשם שכשרים בד"מ ועפ"ז כתב שאם עד א' העיד שיבמה של זה שמו אברהם וכו' וא"כ מעתה למאי דפסק שם בח"מ סי' ל' כהרמב"ם דהכחשה בגוף העדות חשי' דדי' א"כ הכא בע"א או' וכו' בטלה העדות אלא ע"כ דאפי' בדדי' נמי מקילינן בעדות אשה והיאך כתב בסתם להך תשובה דר"ן וצ"ל לדעת הרב הב"י דהר"ן לא פליג אהרמב"ם וס"ל דהכחשה דבגוף העדות לא חשיבא הכחשה בבדיקות וכי מכחשי בדרי' בזמן ובמקום בהא נמי לא נחלקה עדותם. ולא כתב הרב בתשו' כן אלא להרווחא דמילת' דבבדיקות פשיטא דלא בטלה עדותן כמו בר"מ אבל אנה"נ דבדדי' אם הוכחשו אפשר לומר דלא בטלי עדותן.

אך אכתי ק' למאי דס"ל להב"י דלא שאני לן בין הכחשה דצרות להכחשה דעדים א"כ אמאי לא מייתי הר"ן ראיה בפשיטות מהך מתניתין דא' אומרת מת וכו' דאע"ג דהוייא בגוף העדות לא נחלקה עדותם אלא ע"כ דמהך דצרות ליכא לאוכוחי מידי דהתם משום דלאו בני הכחשה נינהו אבל בהכחשה דעדים אימא לא. להכי איצטריך למימר דמסתברא דכר"מ משנינן לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי למאי דפסק הרב כהרמב"ם דחשיב הכחשה בדרישה מנ"ל דמקילינן טפי בעדות אשה מר"מ דאפילו בדדי' לא נחלקה עדותן ועוד קשה א"כ מאי קשיא ליה על הטור דמייתי להך בשם הרא"ש דהא איצטריך לאפוקי מהך ס' דהר"ן דאמרינן דליכא לפלוגי. ואפשר לומר דס"ל להב"י דהט' דהוצרך הר"ן לו' כן דלא נימא שמא אין כל הבדיקות שוות ולא אקילו רבנן בעדות ואשה אלא בהך דמת ונהרג אבל במכחישים בשם בה"ג לא אקילו רבנן ולכך קאמר דמסתברא דעדות אשה שויא לר"מ ואין לחלק בניהם ומיהו לא תידוק מינה דבחקי' בטלה לא הוצרך לכל זה אלא להשיב לשואל אך אכתי קשה להר"ן דמנ"ל למימר דמסברא אית לן לשוויי עדו' אשה לר"מ דמכשירינן בהכחשה דבדיקות דהא אשכחן דבד"מ לכ"ע מדרבנן א"צ דרישה וחקירה ואלו בעדות אשה אשכחן דפליגי בסוף יבמות אם צריכין דרישה וחקירה או לאו אלמא דבעדו' אשה מחמרינן טפי ואע"ג דאשכחן דאקילו רבנן טובא בעדו' אשה לענין מל"ת מ"מ אין כל הקולות שוין ועוד דהתם מפ' טעמא דידהו דמר סבר כיון דאי' כתובה למישקל כר"מ רמי ומס' כיון דקא שרינן א"א לעלמא כר"ן דמי הרי דלכ"ע לא מקילינן בה טפי מר"מ דאם הוכחשו בדרישות דעדותם כשירה דהא עיקר טעמא דלמ"ד דא"צ דרישה וחקי' אינו אלא משום כיון דאיכא כתובה למישקל ולא משום דאקילו רבנן בעדות אשה משום עיגונ' וא"כ כיון דלענין ממון גופי' אם הוכחשה בדרישות עדותן בטילה א"כ כ"ש הכא בעדות אשה דאיכא למימר דבטלה וא"כ קשה אהר"ן דהיכי קאמר דמסברא וכו' אלא ע"כ דאש"ס סמיך, ואע"ג דבש"ס לא אשכחן דמקילינן אפי' אם הוכחשו בבדיקות מ"מ כיון דקי"ל כמ"ד דכד"מ דמיא לענין דא"צ דרישה וחקירה מסתברא דלענין אם הוכחשו נמי בבדיקות דמדמינן לה לד"מ והשתא תיקשי טפי דהא מתני' היא וקשי' נמי למאי דס"ל דאפי' הוכחשו בדרישה לא נחלקה עדותן אלא ע"כ דממתני' ליכא לאוכוחי דמפליגינן בין הכחשה דצרות לעדים וכמ"ש והיה אפשר לומר בדוחק דהך פלוגתא אתיא קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ אשה וכו' וכרע"ק דמתני' אבל לאחר שהוחזק היות משיאין ע"פ אשה פשיטא דמקלינן בה טפי בלאו טעמא דממון ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם בסוף הלכות גירושין דטעמא דאין צריך בעדות אשה דרישה וחקירה משו' עיגונא ולכך אקילו בה רבנן ובש"ס אמרינן דטעמא דמ"ד א"צ דרי' וחקירה משום דכד"מ דמייא דהרמב"ם כתב כן לפי דקי"ל דמשיאין אפי' מפי אשה וכו' ומיהו מהא דהרמב"ם ליכא לאוכוחי דאיכא לדחויי דה"ט דקשיא ליה להרמב"ם דהא מ"מ איכא התרת אשת איש לשוק ונהי דמשום כתובה לא בעיא דרי' וחקי' מ"מ כיון דאית בה התר א"א לשוק בעי דרישה וחקירה לכך כתב הרמב"ם דהט' משום עיגונא ומ"מ משום עיגונא לחוד לא ראו להקל אי לאו משום דאיכא נמי הך טעמא דכתובה דאקילו בה רבנן כבר והרמב"ם כתב עיקר הטעם שהוא משום עיגונא אך קושייא קמייתא דאמאי לא תלי לה הר"ן במשנה ערוכה אכתי קיימא והרב הב"ח בתשובה סי' צ"ד כתב בפשיטות דאפי' הוכחשו בדריש' וכו' לא נחלקה עדותן וכתב דהך תשובה דהר"ן שהשיב כן הוא משום דקים ליה בגויה דהשואלין לא היו מדקדקין בעדות אשה ומקילינן הרבה לכך נעל בפניהם הדלת ולא רצה להקל אפי' אם הוכחשו בחקירות וכההיא דאמרינן ר' בקעה מצא וגדר בה גדר והשיג על הרב הב"י שכתב תשו' הר"ן בסתם ועיין שם מה שיישב קצת שם ומה שנרא' הוא דהר"ן ס"ל דממתני' דצרות ליכא לאכוחי וכמ"ש ואש"ס בסוף יבמות סמיך ומ"ש ליה דדוקא בבדיקות הוא דאמרינן דלא בטלה עדותן דלא תימא דדוקא לכתחילה הוא דלא בעי דרישה וחקירה אבל אם הוכחשו אפי' בבדיקו' בטלה עדותם לכך כתב דמסתבר' וכו' אבל הרא"ש והטור ודאי סבירא ליה דלא מפליגינן בין הכחשה דצרות להכחשה דעדים ודעת הרמב"ם לא נתפרש' אי כהר"ן ס"ל אי כהרא"ש ומ"מ כיון דלדעת הב"י אפי' אם הוכחשו בדדי' לא בטלה עדותם הכי נקיטינן ומכ"ש לפי מ"ש שם הב"ח בתשו' ובח"מ סי' ל'. דליכא מאן דסבר דהכחשה בגוף העדות דינה כבדיקה וע"ש, ומ"ש לדעת רש"י דאפי' רש"י מודה דחשי' כחקי' וכתב שם דלכ"ע אם הוכחשו עדי אשה אפילו בחקי' עדותן קיימת ואף שבדבריו יש לגמג' מ"מ דעת הרב בפשיטו' שם להכשיר בכל הכחשה שתהיה בעדות אשה להלכה למעשה ע"ש בדבריו בתשו' הנזכרת נקיטינן לדעת הב"י והב"ח דאפי' הוכחשו בחקירות עדותן קיימת דמשום עיגונא אקילו בה רבנן ולפי מה שכתבתי בבדיקות לכ"ע כשירה ובחקי' דעת הר"ן דבטלה והכחש' בגוף העדו' הויא פלוגתא דלהרא"ש והטור מכשירינן אי משום דס"ל מיחשב בדיקות כרש"י וההיא דהטור מפרשינן לה כהב"י או דס"ל נמי דמיחשב כגוף העדות חקירה ואפ"ה מיקל. ומ"ש הב"ש דמת ונהרג חשיב כמנה שחור ולבן אכל הכחש' בגוף העדו' כמו בחבית של יין ושמן בטלה עדותם אין נרא' דממ"נ אי ס"ל להרא"ש ברש"י בכולהו בדיקות מיקרי ע"ש בסנהדר' ואי ס"ל כהרמב"ם אפי' בסייף וארירן נמי מיקרי חקירה ואע"פ שיש ליישב קצת לדבריו מ"מ אין נראין דבריו בזה גם מ"ש שם דאין לו' דמיירי שם בש"ס שלא תבעו אלא א' דהא בטור קאמר ותובעו ב' לא היה צריך לכל זה דהא ודאי ליתא דהא איהו משמע ליה דמ"ש הטור דבטלה בטלה לגמרי וכפשט הלשון וא"כ ע"כ דאפי' תבעו ב' ומשום הכחש' דעדים דאי משום הודאת בע"ד אמאי בטלה לגמרי וכמ"ש הרא"ש בפסקיו דמשום הודאת בע"ד שבועה מיהא מיחייב ודווקא כשבטלה עדותם משום הכחשה דידהו. ולענין הלכה כיון דדעת הב"י והב"ח וכן נראה מדברי הטור שלא חילק בין הכחשה דחקירה לבדיקו' מש' בכולהו מכשי' הכי נקיטינן ומכ"ש בנדון דהאי הכחשה בגוף העדות היא ואינה בזמן ובמקום דאיכ' למימר דאפילו לפי מ"ש דלהר"ן לא מכשירינן אלא בבדיקות אפשר דכהאי נמי חשיב בדיקות ואין ודאינו מוציא מידי ספיקו של הרב הב"י מכ"ש שאין ספקנו מוציא מידי ודאי כיון דבכל עדות מהב' עדויות יש בה כדי להתיר הרי זו תנשא ועוד אפשר להקל בנדון זה משום דאין עדות זו עדות גמורה אלא עד מפי עד ועיין עוד בשו"ת מטה יוסף סי' ט'.

ועל הספק הא' שיש בעדות האשה מההיא דכתב הנמוק"י בפ"ב דיבמות וז"ל ויש לדקדק בענין שיחתו שלא יהא מכוין להעיד כלל שאלו אמר אמרו אמרו לאשתו של פ' שאני ראיתי שמת בעלה לאו מל"ת הוי דהא מתכוין להעיד ולהתיר וכן מוכח וכו' וכן הקשו מהא דמעש' בליסטים וכו' והשיאו חכמים את אשתו לר"י דאמר דאמר הרגתו לא תנשא וכו' והקשו ז"ל מאי קושיא דילמא מל"ת הוא ותירצו דכיון דאמר אמרו לאשת פ' מתכוין להעיד הוא ע"כ ונר' מדבריו דלאו דווקא באומר אמרו דבהא ודאי מתכוין להעיד ולהתיר הוא וכדמסיק אלא כל היכא לספוקי נמי אזלי' לחומר' וכדמוכח מרישא ולא נקט אמרו אלא משום דעיקר הך דינא מהתם נפקא לן וכדאי' שם. וקשה דא"כ היכי חשבינן להמל"ת להך דהוה קא אזיל ואמר מאן איכא בי חוואי וכו' ופי' שם רש"י והנ"י עצמו מאן איכא מי מאנשי ביתו של חיוואי שישמעו דבריו וי"ל דהתם כיון שכלל כל הקרובים בדבריו מוכחא מילתא דאין מתכוין אלא להודיע א"נ היכא דליכא לישנא יתירא שאני דומייא דההי' דאמר אמרו דלאודועי קא מיכון משא"כ בהך דמאן איכא בו חוזאי שאין מודיע אלא שמת ובהדי דקא אזיל קאמר מן פ' ואם יאמר סתם מת שזו דבריו טפלים ולכך הזה קאמר מאן איכא בי חוזאי שלהם נוגע צער מיתתו של חיוואי ונ"מ בין ב' התירוצי' היכא דאמר בעלה של פ' מת דלשינוי' בתרא פשיטא דאע"פ שהזכיר שם האשה לא נפיק מידי מל"ת דמה שהזכיר שם האשה אינו אלא לכוין על מי הוא מדבר ולשינוייא קמא אפשר דכשמזכיר שם האשה חוששין ואין להקשות לדעת הנמק"י מדאמרי' בגמ' מתכוין להתיר השיאו את אשתו ואם איתא דאמרו לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא לשמועי' ריבותא טפי דאפי' כה"ג מיקרי מתכוין להתיר ומכ"ש באומר התירו את אשתו די"ל דהוה טעינן למימר דלא מיקרי מתכוין להתיר אלא משום דבא לב"ד וקאמר אמרו אבל באומר אמרו שלא בפני ב"ד אימ' דלאו התכוין להתיר הוא לכך לא נקט לה אלא בהיתירו. וא"ת היא גופה אמאי נקט לה בב"ד דהא ודאי בהיתירו את אשתו לא שאני לן בין בא לב"ד ללא בא לב"ד דהא השיאו קא' י"ל דלהכי נקט האי דנידוק דבבא לב"ד ולא קאמר השיאו דלא מקרי מתכוין להתיר והינו דמסיק מת סתם מתכוין להעיר הוא ולא להתיר ואע"ג שהעיד בפני בי"ד, ועוד נראה לומ' דלא תיקשי אהנמק"י דבאומר אמרו לא פסיקא ליה מילתא דמתכוין להתיר וש"ס מילתא דפסיקא ליה בין להתי' אי נקט והנמק"י לא חש לכותבו ובספר גינת ורדים כלל ג' סי' א' כתב בשם מהר"ם אלשקר תשובה להרמב"ם בגוי שהתחיל לספר מענין הטביעה ובתוך הדברים אמר מי יודע לאשת ראובן היהודי שהוא טבע והשליכו הים ליבשה וכו' והתירה הרמב"ם ולכאורה נראה דהך תשובת הרמב"ם פליגא אהך דהנמק"י דהאי מי יודע משמע דהוי כאומר אמרו וכו' וכן כתב שם הרב המחבר בשם מהר"ם די בוטון דמהר"ם ומהר"ם בנבשתי כתבו דלכאורה הך דהרמב"ם פליגא אהך דהנמק"י ונראה דמהך דליסטים שאמ' אמרו ליכא לאוכוחי דלא כהרמב"ם דשאני התם דודאי אין מתכוון להודיע בעלמא אלא להתיר דכיון דיוצא ליהרג היה אין דרך שיתעסק בסיפור המאורעות ומוכח' מילת' דלהעיד ולהתיר הוה דמשום שהרג את בעלה וע"י נתעגנה לכך כשהיה יוצא ליהרג רצה לתקן קצת מן המעוות כדי שלא תשאר ע"י האשה עגונה וכיון שכן ודאי דמתכוין להתיר הוא ולהכי מקשו שפיר לר"י ושני להו דהיה עם ליסטים קאמר ואין לטעו' ולהקשו' דלמאי דמשני ר"י דהיה עם לסטים קאמר למה הוצרך להודיע דזה שיבוש גמור דמאי דקאמרי' הוא דכל היכ' דמוכח' מילתא דלהתיר נתכוון אין לתלו' בשופטני. ועוד דלרי' נמי אמרינן מתכוין להתיר ורוצה לזכו' במצוה זו וסמך הרמב"ם ג"כ אפשטה דסוגייא דקאמר השיאו את אשתי דבהשיאו הוא דתלי טעמא ולא במזכיר שם האשה וכדמשמע נמי מהך עובדא דמאן איכא כי חיוואי וכמ"ש.

והרב המ"ח שם כתב בשם מהריב"ל ליישב הך דהרמב"ם והנמק"י דלא פליגי דלא אמרי' אמרו וכו' דמתכוין להעיד ולהתיר הוא אלא בישראל דמכיר בדיננו ואיכא למימר דמתכווין להתיר הוא משא"כ בהך דהרמב"ם דגוי הוא ואין מכיר בדיננו. וכתב שם דמהרח"ש סמך על חילוק זה למעשה ועוד כתב שם ישוב אחר בשם מהר"א דהך דהרמב"ם שאני כיון שהתחיל לספר מענין טביעה חשיב דהתחי' לספר במל"ת שאף שבאו דבריו ע"י שאלה דחשיב מל"ת. וכתב עוד שם דמהר"ם הביא ראיה דאין לחלק בין גוי לישראל רשע ממה שמצא בשו"ת ה"ר בנימין זאב סי' ט"ז פסק א' מהרד"ך ז"ל וכן נראה ממ"ש ריא"ז בפ' האשה בתרא וכו' כיצד הוא מל"ת וכו' והמחבר שם בספר גינת ורדים כתב הכחישו בדבר זה וכן הוא בש"ג דף תנ"ג ע"ב ובאמת דעל ב' התי' יש להקשות דאי איכא ס' לפלוגי בין יש' רשע לגוי היינו בדבר דמסופק ואי הך דאמרו הוה חשיב לה הנמק"י דבר מסופק ומספיקא הוא דמחמרינן בה, אנה"נ דמצי' לפלוגי בין יש' רשע לגוי, אבל כיון דקא חשיב לה ודאי מתכוין להעיד ולהתיר היכי מצי' למי' דכיון דגוי אינו בקי בדיננו דודאי מתכוין לא להתיר ולא להעי' הא ודאי אינה סברא.

ואפשר מפני זה לא מלאו לבו הרב מהריב"ל לסמוך על זה גם מה שיישב מהר"א די פיצו אינו מוסכם ורובא דרובא פליגי אהך סברא דלא מיחשיב מתחילה לספר וכו' כיון דתחי' בסיפור לא היה כלל על אותו שמעיד עליו שמת ואין לך אלא דומי' דהך דפונדקית דכיון דכי חזתינהו בביה הו"ל כמודיע להם שמת אבל במספר ממאורעות אחרים זו לא שמענו. ועוד נרא' דאי בגוי נמי חשיב מתכוין להתיר דלא סגי לן במה שהתחיל לספר במל"ת וכו' דאי אמרו בעי' שאלה שאין שם לא מתכוין להתיר ולא להעיד וכדמוכח בש"ס דלהעיד לא מיקרי אלא בבא לב"ד להתיר באומ' ג"כ אמרו אלא דחוששין שמא מתכוין וכו' יאמרו בכה"ג שמתכוין להתיר ואם באנו ליישב הך דהרמב"ם והנמק"י יותר נר' לומר דהט' דבהך דהרמב"ם לא חיישינן משום דלישנא דמי יודע לא משמע שרוצ' שהשומע דבריו ילך ויודיע וכו' אלא במתאונן ואומר מי יודע לה צרתה שהיא יושבת בהשקט וכן מצאתי שכתב המחבר שם ישוב זה בשם מהר"ם ואפשר שגם מהריב"ל ביישובו שם סמך אהאי סברא אלא דמ"מ קשיא ליה ס"ס מידי ספיקא לא נפיק כיון דכה"ג חשבינן ליה בוודאי גבי ישראל רשע ולזה כתב הרב ליישב ולחלק בין יש' רשע וכו' דבגוי חשיב ספיקא כאומר אמרו ובכה"ג דמי יודע מקילינן טפי כיון דגוי אינו בקי וכולי האי לא חיישינן מיהו סתמיות דבריו שכתבו בשמו לא משמע הכי וספרו של הרב לא נמצא אצלנו הרי נתבאר דאיכא פלוגתא באו' מי יודע דאיכא מ"ד דחשיב קצת באומ' אמרי ואיכא מ"ד דלא וכה"ג בישראל רשע אזלינן בה לחומר' אבל במזכיר שם האשה כגון שאומר מת בעלה של פ' איכא למימר דלא. אבל גינת וורדים כתב בשם מהר"ם די בוטון שאפי' במזכיר שם האש' ולחוד דלא חשיב לזה מילתא ונראה דסמך על הירושלמי אליבא דר"י אבל מש"ס דילן לא משמע הכי. ותו דהתם משמע דאפי' לדעת הירושלמי דווקא התם דמזכירין לו וכו' דהוו תרתי לריעותא ואף לפי מ"ש לעי' לדעת הנמק"י לשינויא קמא אין נראה להחמיר בכה"ג. ונרא' דכה"ג בנדון זה כל אפייא שויין דאין בזה בית מיחוש דהא ודאי מוכחא מילת' שאין כוונתה להתיר אלא דאתמוהי הוא דקא מתמהה עלה דקאמרה די באם בא תשאלני וכו' ול"מ מאן דסבר דהך כהרמב"ם שאני דאימו' דמאי דקאמר מי יודע הוא כמתאונן אלא אפי' למאן דסבר דבהך נמי איכא למיחש אלא דבגוי אין חוששין לאמרו הכא ודאי מודה דשרי' אפי' ביש' רשע דהא מוכחא מילתא דאין כוונתו להתיר אלא דקא מתמהה עלה והיינו דקאמר' די מאת ולא מאת וכה"ג ג"כ כת' שם בספר גנת וורדי' בשם מהר"ם אלשיך על גוי שאמר עדיין אשת פ' לא שמעא שנהרג בעלה דחשיב מל"ת. עוד כתב שם בשם מהרח"ש על גוי א' שראה אשה א' בוכה ושאל הגוי היש' על מה זו האשה בוכה היא אשת פ' אמרתי לו כן וענה הגוי לא על חנם היא בוכה אני ראיתי וכו' והתירה הרב משום דמעיקרא לא בא להודיע מיתת בעלה אלא באגב ונידון זה נמי דכוותה שהרי לא אמרה לה מיד מענין בעלה אלא עד ששאלה אותה מענין אחותה אז השיבה אותה כמתמהת וכו' וגם ענין מיתת בעל' לא אמר לה אלא בהמשך הדברים והוי אגב דאגב. עוד כתב שם בשם בני משה על גוי שהבי' סחורות וכו' והתירה הרב וכו' ובאמת בהך נראה פשוט דשרייא. עוד הביא שם בשם רבנים אחרים דאם אמר ענין קבורה נמי דשרי.

ובספר בני משה סי' מ' כתב בשם מהר"מ מבנבשתי סימן נ"ב וגוי שבא לבית לדבר עם האשה דלא דמי להאי דמהרי"בל דקודם בואו לבית לדבר עם האש' שאל עליה משא"כ בנדון דידיה לא שאל אלא על בית המת היכן הוא והעומדים בפתח החצר דראו פתח הבית ויצאה אשת המת לדעת ממנו על מה הוא מבקש את ביתה ואז שאל הגוי עליה מי המדבר' עמו וא"ל שהיא אשת המת ואז אמר לה שבעלה נטבע ואלו הם נכסיו ולא עוד אלא אפילו כשבא שאל עליה לא דמי להא דמהריב"ל משום כשהביא הסחורות וכו' ע"ש הרי מוכח מדבריו דטעמא קמא אף ע"ג שלא היה מביא הנכסים הוה שרינן לה ולא הוה חיישינן אלא כשבתחיל' ביאתו בא לשאול על האשה משא"כ בנדון דידיה שהאשה וכו' ואם כן קל וחומר הדברים שהמומרת לא באה אצלה ולא שאלה עליה כלל אלא אדרב' היא שבאה אצל המומר' אל ביתה וגם בכניסתה לא אמרה לה כלום אלא עד ששאלה אותה מענין אחות' השיבה אותה כמתמה' וכו' ובאגב דאגב ובהא פשיטא דאין כאן בית מיחוש משום ההיא דאמרו ומכל שכן לפי מ"ש לעיל דהך דהנמק"י תליא בפלוגת' דהרמב"ם פליג עלה וראייתו אינה מכרעת דבהך דליסטים למאי דהו' סלקא דעתין הוא דאמרינן חשיב מתכוין להתיר.

ועל הספק השני שאמרה המומרת די באם קא את תשאלני עלא כתק שאלני עלא דאגלך לכאורה הינ"ל דלא חשיבא מסיחא לפי תומה כיון שאמרה סאלני נראה כמשיב ע"י שאלה ומיהו נראה דליתא ולא מיבעייא לדעת רוב האחרונים שהסכימו להקל אפילו כשהיו מרדפין לשאול אי חשיב הגוי מל"ת אלא אפילו להמחמירין התם הכא מודו דאדרב' מוכח מדבריה שידעה בבירור שאין אשה זו רוצה לשאול כלל מענין בעלה ולכך היא מתמהת ואומרת לה עד שאתה שואלת על אחותך תשאלי על בעלך שמת ואף על גבי דכוונתה להודיע לית לן בה שהרי כבר הסכימו כל האחרוני' שכל שאין דברי הגוי באים על ידי שאלה דמיקרי מל"ת וכדמוכח שם בגמרא דקאמר בההוא דהוה קאזיל אמר מאן איכא בי חיוואי ופירש"י מי מאנשי ביתו של חיוואי שמת חיוואי דחשיב מל"ת כיון שלא באו דבריו ע"י שאלה ונר' דהכא קיל טפי שהרי אין כוונת' להודיע לה שמת א"כ היתה צריכה לומר ראה מאתפי דובאלא ומדקאמרה די מאת משמע שכל זה נמשך במאי דקא מתמהה עלה שהיא שואלת אותה מענין אחותה ולא מענין בעלה וממי' הוא דקא ידעינן שמת בעלה של זו ואף שרש"י ג"כ כההיא דמאן איכא בי חיוואי וכו' סיים דשכיב חיוואי מ"מ רש"י פי' לנו המכוון אבל בש"ס הכי איתא שכיב חיוואי ואיך שיהיה למדנו שכל שלא באו דבריו ע"י שאלה חשיב מל"ת ראה שאפילו לדע' מהרר"ך דס"ל דבעינן קשר דברים דהכא נמי חשיב דבריה אלו שאמרה די באס קא תסאלני עלא כתק חשיב קשר דברי' אלא דבלא"ה כבר הסכימו כל האחרונים שא"צ קשר דברים וכמ"ש ג"כ הב"י בשם רבו מהר"י בירב כלל העולה ממה שכתבתי שהאשה זו מותרת בב"א מב' העדויות מכל שכן בהצטרפם יחד נאם החותם פה ארבט יע"א מגרש מבצר מתא סאלי יע"א ע"ה וחתום התנא כמוהה"ר אד"א זצוק"ל.