שו"ת אבני מילואים/יט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת אבני מילואים TriangleArrow-Left.png יט

סימן יט

שאלה מצות ביעור חמץ אם הוא דוקא בשריפה או אפילו בשאר דברים שיתבער מן העולם:

תשובה כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ ומצה כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עכ"ל. והיינו כחכמים דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ודלא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. והקשה בזה בס' בית הלל ביו"ד סי' רצ"ד כיון דהרמב"ם פסק סוף הלכות מוקדשין כחכמים סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפתן אתה מקל באפרן. ובחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ע"ש. ועיין בא"ח סי' תמ"ה מ"ש בזה מג"א וח"י. ולענ"ד נראה דחמץ אפרו מותר להרמב"ם. דבתוס' סוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דכבר נתקיים בהן מצות שריפה ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אבל נקברין במלתייהו קיימו באיסורייהו ואפי' באפרן ע"ש. וכיון דגרסת הרמב"ם בדברי חכמים אף מפררו וזורה לרוח וא"כ פשיטא דנתקיים מצותו בשריפה וכיון דנעשית מצותו שוב אין מועלין בו. ואפי' לגרסת תוס' והרא"ש דלא גרסי אף אלא מפררו וזורה מ"מ מודו חכמים דנתקיים מצותו גם בשריפה ולא גרע ממפרר וזורה לרוח דהא ר"י דס"ל אין ב"ח אלא שריפה יליף לה בק"ו מנותר וחכמים אומרים כל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל לאו ק"ו הוא לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכיון שכן גם שריפה בכלל השבתה וכיון שנעשית מצותו שוב אין מועלין ולכך אפרו מותר. והא דכל הנקברין אפרן אסור ולא אמרי' שנעשית מצותו משום דנקברין אין המצוה לבערן מן העולם רק דצריך לכסות אותן ולהעלימם מן העין שלא יכשלו בהנאתן וז"ל הגהת מיי' פ"ג מהלכות חמץ ומצה ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה כל איסורי הנאה מצריך קבורה והביא ראיה מירושלמי לא יאכל חמץ אפי' לכלבים במה אנן קיימין אם לכלבו היינו הנאה אלא אפי' לכלבים אחרים עכ"ל מבואר מזה דנקברין אין מצותו בכך אלא צריך לסלקו מן העין שלא יבא שום בעל חי לאכלו משא"כ היכא דמצותו בהשבתה כיון שנעשה מצותו ע"י שריפה מותר אח"כ בהנאת אפרו וז"ב. ובתוס' פרק כל הצלמים דף מ"ג בהא דאמר ר' יוסי גבי ע"א מפררו וזורה לרוח וא"ל חכמים אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים והתורה אמרה ולא ידבק בידך מאומה הקשו דהכא גבי חמץ אמרו חכמים מפררו וזורה לרוח הא גם הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ע"ש. ולפמ"ש דהיכא דאתעביד מצותו תו אין מועלין בו א"ש אע"ג דמגדל צמחי' אח"כ כיון שמפררו וזורהו לרוח כבר נעשית מצותו ומותר ליהנות בצמחין שמעלה אח"כ כמו באפר הנשרפין. והא דנקברין אפרן אסור משום דהנך אין מצותו בכך אלא שצריך להעלימו מן העין ועדיין לא נתקיימה מצותו. ובע"ז אע"ג דנתקיים מצותו בכך דהא כתיב אבד תאבדון. כבר הקשו בתוס' בתמורה בהא דתנן כל הנשרפין אפרן מותר דבע"ז כתיב ואשיריהם תשרפון באש ואפ"ה אפרן אסור. ותירצו שאני ע"ז דכתיב ולא ידבק בידך מאומה ע"ש. אבל שאר איסורי הנאה אין מועלין אחר שנעשה מצותו וחמץ שנתקיים בו מצות השבתה ע"י שריפה או ע"י פירור מותר אח"כ באפרו או בזבל הנעשה ממנו כמו אפר כל הנשרפין. ודו"ק:

ובריש פרק כל שעה דתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים ופריך פשיטא ומשני ל"צ אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה וסד"א בהדי דעביד מצותו ליתהני מיניה קמ"ל ע"ש ולכאורה תיקשי לפמ"ש דלחכמים נמי מתקיים מצותו בשריפה אמאי קאמר ל"צ אלא לר"י דלחכמים נמי נימא דסד"א דליתהני בהדי דעביד מצותו. מיהו הא דכל הנשרפין אפרן מותר היינו אחר שנעשית מצותן כמו בתרומת הדשן דלאחר שנעשית מצותה אין מועלין בה אבל בהדי דעביד מצותו ודאי אסור ליהנות ממנו אלא גבי תרומה טמאה בלחוד גילה הכתוב שמותר ליהנות ממנה בהדי דעביד מצותה לכך קאמר לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה והוי סד"א דשוה לתרומה טמאה דליתהני בהדי דעביד מצותו משא"כ לרבנן דלאו דוקא בשריפה דאינו דומה לתרומה טמאה לא הוי ס"ד דליתהני. והרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ כתב ז"ל אם שרפו קודם שש הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו משעה שש ולמעלה הואיל ואסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל בו ואם בישל או אפה אותו התבשיל או הפת אסורין בהנאה וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה עכ"ל. וכיון דלא הזכיר הרמב"ם דין אפרן שיהיה אסור לכן נראה כמ"ש דס"ל דאפרן מותר בהנאה והא דפחמין אסור נפקא ליה מדאמרינן פ' כל שעה דף כ"ז בתנור שהסיקו בקליפי ערלה כו' אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה כו' בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר ע"ש. ומדקתני בישלה משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ע"ג גחלים וכמ"ש תוס' שם בישלה ע"ג גחלים אע"פ דאפרן מותר יש לחלק בין גחלים לאפרן ע"ש. מבואר דאפילו היכא דאפרן מותר כמו ערלה וכלאי כרם אפ"ה גחלים אסורין לכתחלה ולכך כתב הרמב"ם הפחמין אסורין והיינו לכתחלה ואפילו עוממות אסורין לכתחלה דהתם בפ' כ"ש פליגי תרי לישני בהא דאע"ג גחלים לחד לישנא דוקא עוממות אבל לוחשות אפי' דיעבד אסורין ולאידך לישנא אפי' לוחשות מותרין דיעבד ומוכח שם דבעוממות ל"פ דאסור עכ"פ לכתחלה אלא בלוחשות פליגי אי אסור בדיעבד ע"ש. ומש"ה סתם הרמב"ם וכתב דפחמין אסורין בהנאה והיינו לכתחלה כל הפחמין אסורין ובדיעבד אפילו לוחשות מותרין שכן פסק הרמב"ם פי"ז מהלכות מ"א כאידך לישנא בש"ס ע"ש אבל אפרו לא הוזכר הרמב"ם ומשמע דס"ל דאפרו מותר ומטעם שכתבנו דכבר נעשית מצותו ובפחמין אסור לכתחלה גזירה משום אבוקה. ובכ"מ שם גבי אפה בו את הפת דאסור כתב בשם הרמ"ך דוקא כשאבוקה כנגדו ע"ש. ולכאורה תקשי כיון דבחמץ גחלים נמי אסורין ואפי' אפרו אסור לפי משמעות כ"מ שם ע"ש א"כ למה הצריך אבוקה כנגדו וע"ש בלח"מ. ובאשר"י פ' כ"ש כתב בשם ר"י דכיון דקי"ל כחכמים דמפררו וזורה לרוח הוי חמץ מן הנקברים ואפרו אסור וכ"ש הגחלים ע"ש. אמנם לפמ"ש בשיטת הרמב"ם ניחא גם דברי הרמ"ך משום דחמץ אפרו מותר כיון שנעשית מצותו וכן גחלים מותרים בדיעבד ואפה בו את הפת הוי דיעבד ומש"ה בעי אבוקה כנגדו והרה"מ כתב שם ז"ל ואיסור הפחמין מבואר דהוי חרכו אח"ז ועוד שאין חב"פ מן הנשרפין שיהא אפרן מותר עכ"ל. ולפמ"ש לא אסר הרמב"ם אלא פחמין ולכתחלה אבל אפרו מותר אפי' לכתחלה. וניחא בזה ליישב קושית התוספות סוף תמורה בהא דחשיב שם דין הנקברין בשר בחלב כו' ודין הנשרפין ערלה וכלאי כרם והקשו דליחשב נמי חמץ בפסח אי כר"י בין הנשרפין אי כחכמים בין הנקברין ע"ש ולפמ"ש אפילו אי ס"ל כחכמים דר"י דלא בעינן שריפה דוקא מ"מ כיון דמצות השבתתו גם בשריפה אפרו מותר כיון דאתעביד מצותו ומש"ה לא חשיב אלא בשר בחלב מן הנקברין שאין מצותו אלא לקוברו ולהעלימו מן העין ומש"ה אפרו אסור. אמנם דעת הרא"ש מבואר דס"ל דחמץ אפרו אסור ואפ"ה פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או שורפו משום דס"ל להרא"ש דכל הנקברין ישרפו וכמבואר בפוסקים ע"ש. והרמב"ם דס"ל בשאר איסורין דנקברין לא ישרפו מ"מ בחמץ אפרו מותר משום דאתעביד מצותו ומשום דמצות ביעורו גם בשריפה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף