שב יעקב/א/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־21:27, 12 ביולי 2020 מאת נאשער (שיחה | תרומות) (סיום)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שב יעקב TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

שאלה ג

שאלה לברר דעתי במה דאיתא בשו"ע (או"ח סימן ג) דאסור לישן בן מזרח למערב ויצא מקור הדין ממה דאמר אבא בנימין (ברכות ה:) כל ימי הייתי מצטער כו' ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון ודרום כו'. רק בזה יש פרושים שונים דרש"י (שם ד"ה צפון) פירש בין צפון ודרום שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ובהזוהר משמע איפכא דזה אינו נכון רק נכון להיות ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב, וכן פסק בתשובת מנחם עזריה (סימן ג)[1]. וביקש לדעת ממני באיזה דרך נלך:


תשובה אף שאיני כדאי להכריע בין הרים גדולים מכל מקום תורה היא ולמלאות בקשת השואל אגלה דעתי הקלה, כיון דבדברי אבא בנימין שהביא הש"ס אין הכרע אם כוונתו דאורך המטה נכון להיות בין צפון ודרום או רוחב המטה כדברי הזוהר, וודאי עדיפא להשוות דברי הזוהר עם דברי הש"ס, ואילו ראה רש"י דברי הזוהר אפשר הוי מפרש נמי הכי, רק ידוע דבימיהם עדיין לא נתגלה אור הזוהר[2]:

גם צ"ע לפי פירוש רש"י בטעמו של דבר, אף דרש"י מסיים בטעמא הואיל דהשכינה במזרח או במערב נכון להסיב דרך תשמיש לרוח אחרת עכ"ל, וזה דווקא שייך עם אשתו עמו ודברי אבא בנימין משמע אפילו לבדו דסתמיה נקיט וע"כ משמע דומיא דמטתי דרישא דאמר על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה כו'. ובוודאי מה שאמר דתפלתו תהא לפני מטתי לאו משמעותו מטתו שישן עם אשתו דווקא, הוא הדין מה שאמר אח"כ על מטתו שתהא נתונה כו' אין חילוק:

(ולכך התוס' (ברכות שם ד"ה כל) כתבו על מה שאמרו אח"כ כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו' ולא בין מזרח למערב, ודווקא כשישן עם אשתו כו' וכן משמע ומוכחי קראי ע"כ. ואמאי לא כתבו זאת על דברי אבא בנימין גופא, אלא משום דבדברי אבא בנימין משמעותו אפילו על מטתו שהוא שוכב לבדו):

וכן הוא דעת הרמב"ם שכתוב בפ"ז מהלכות בית הבחירה (ה"ט) וז"ל אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום ופונים וישינן[3] עכ"ל. מלשון זה משמע דקפידה הוא על השינה אפילו הוא לבדו:

וכן כתב הבית יוסף באורח חיים (סימן ג) דמדברי הרמב"ם נראה שאפילו האדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב, ואם כן צ"ע מאי טעם יש בה כיון דהטעם של רש"י דאין להסב דרך תשמיש לצד השכינה לא שייך בישן לבדו, ובוודאי דוחק לומר דכל זה הוי בשביל גזירה שמא יישן עם אשתו נמי בדרך זה. ואף שיש לדחוק הכי בדעת רש"י דפירש על נתינת המטה של אבא בנימין בין צפון לדרום משום דחושש אם יקבע מטתו בין מזרח ומערב אולי ישכב באותו מטה הקבוע שם עם אשתו, משא"כ בלשון הרמב"ם שלא הזכיר מטה כלל רק לא יישן משמע מצד השינה בא האיסור. ועוד צ"ע לפי טעם הנ"ל מאין יצא להרמב"ם האיסור של שינה בין מזרח למערב דמה דכתב הבית יוסף דיצא לו מהאי דאבא בנימין שנצטער על מטתו שתהא נתונה בין צפון ודרום כו' לא אתי שפיר דמהאי לא משמע דאסור רק זהירות בעלמא כמו שהרגיש הבית יוסף בעצמו ודחק את עצמו להגיה בש"ס דגרס' אחרת הי' לפני הרמב"ם:

הוכחה דדעת הרמב"ם כדעת הזוהר שראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב
ע"כ נראה דהרמב"ם פירש נמי האי דמטה נכון להיות בין צפון לדרום היינו רוחב המטה בין צפון ודרום וראשה ומרגלותיה למזרח ולמערב, והשתא הטעם הוא ממש כמו גבי מפנה משום דאי המטה ראשה ומרגלותיה בין צפון לדרום ע"כ אדם שיישן בא אחוריו למזרח או למערב משום דסתם אדם אינו שוכב על פניו ופרקדן היינו על גביו אסור לישן[4] אם כן על כרחך צריך לשכב על אחד מצדדיו, וכיון דסתם אדם שוכב ערום אף דמכסה עצמו בסדין מכל מקום נתגלה בעת שינתו והוי פירועו שלאחריו לצד השכינה:

זאת ועוד אחרת, דסתם ישן מפיח דמטעם זה אסור לישן בתפילין ואם כן הוי גנאי לצד שכינה, משא"כ אי ראשה ומרגלותיה למזרח ולמערב הוי אחוריו לצד צפון או דרום. וע"כ מוכרח לפרש הכי לשון הרמב"ם דכתב בפרק הנ"ל אסור לאדם לישן או שיפנה לעולם בין מזרח למערב, אם כן כיון דבכללא חדא כייל איסור מפנה ושינה בין מזרח למערב ע"כ צ"ל כפירוש של יפנה כן פירוש של יישן, וכשם שפירוש של יפנה בין מזרח למערב היינו שלא ישב ויהיה אחוריו ופניו בין מזרח למערב כן פירוש של יישן ויהיה אחוריו ופניו בין מזרח למערב וזה הוא אם המטה עומד שראשה ומרגלותיה הן לצפון ולדרום:

הוכחה דכוונת הש"ס נמי כדעת הזוהר
וכן משמע מראיה שהביא הש"ס דאמר ריב"ל[5] כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם כו'. והנה לפירוש רש"י קשה אמאי הזכיר קרא וצפונך יותר מדרומך כיון דראשה ומרגלותיה צריך להיות בין צפון לדרום. אך לפירוש הזוהר דמיירי דראשה ומרגלותיה בין מזרח ומערב, ובין צפון לדרום קאי על רוחב המטה, אם כן איש אשר ישכב את אשתו במטה אחת על כרחך חד מינייהו לצד צפון, וכיון דעל פי הזוהר ראוי להיות צד ראשה למערב ורגליה למזרח על כרחך האשה שוכבת לצד הצפון לפי מה דהמשיל ראש החכמים בשיר השירים אהבת ה' עם ישראל כאהבת איש עם אשתו וכתיב דרך חיבה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיה"ש ב ו) ואם כן כיון דשמאלו של האיש תחת ראש האשה על כרחך האשה שוכבת לצד צפון כי אי עומד המטה ראשה למערב ורגליה למזרח והאיש מחבק את אשתו אז על כרחך מתכוון שמאל האיש תחת ראש האשה:

לפ"ז אתי שפיר דהביא ראיה דכל הנותן מטתו בין צפון ודרום כו' מקרא דוצפונך תמלא בטנם דהיינו אי עומד המטה בענין זה אז האשה היא לצפונך נתקיים מקרא וצפונך תמלא בטנם דהיינו אשתך ששוכב לצפונך תמלא בטנם ושבעו בנים:

טעם למה שאסר הרמב"ם שינה לחוד אף בלא אשתו עמו
ולפ"ז יצא להרמב"ם דין זה דשינה מדין המפנה דחד טעמא אית להו ולכך נקט הרמב"ם בהדי הדדי דכתב ואסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב:

ולכך כתב בלשונו לעולם משום דחד מאן דאמר דהיינו רבי יהודא סבירא ליה במפנה דאין איסור אלא בזמן שבית המקדש קיים (ברכות סא:) ותנא קמא התם סבירא ליה דבגליל אין איסור אלא בין צפון לדרום ורבי יוסי סבירא ליה דאין אסור אלא ברואה. לכך כתב לעולם דאנן לא ק"ל הכי רק כרבי עקיבא דאוסר בכל מקום בין מזרח למערב אפילו בחו"ל והיינו משום דהשכינה במערב או במזרח כמו שכתב הבית יוסף דהרמב"ם פסק כרבי עקיבא:

מיישב לקושיית בית יוסף על הרמב"ם שכתב איסור ובגמרא משמע רק שהיה מצטער והיינו מלת חסידות
והשתא לא קשה דמהאי דאבא בנימן דהיה מצטער משמע דלאו איסורא הי' רק זריזות בעלמא, דיש לומר דאבא בנימן לא סבירא ליה כרבי עקיבא רק כחד מתנאי הנ"ל ואין איסור בחו"ל או בזמן שאין בית המקדש קיים כמו במפנה גופא, רק משום דקיים מלה דחסידות וזהירות היה מצטער כדי לקיים זה אף שאין איסור מדינא. וע"ז מפרש הש"ס כיון דמוכח מלשון דהיה רק מצטער דלא סבירא ליה כרבי עקיבא ואינו מצד איסור אם כן למה נצטער על זה, ומפרש דאמר ר"י כל הנותן מטתו כו' הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך כו', אם כן אף שאין איסור מכל מקום מצות פרישות יש בה ושכרו גדול שבניו זכרים:

קושיא על הרמב"ם
אך זה קשה לכאורה על הרמב"ם לפי מה שכתבנו דכתב לעולם לאפוקי מרבי יהודה דסבירא ליה דבזמן שאין בית המקדש קיים מותר משום דהוא פסק כרבי עקיבא, הלא רבי עקיבא נקט בלישנא בכל מקום יותר מסתברא דפליג אתנא קמא דמחלק בין מזרח ומערב ובין צפון ודרום ופליג רבי עקיבא ואוסר בכל מקום אפילו בין צפון לדרום (דהיינו בלא מחיצות). וא"ל דאם כן הוי ליה לומר האי איכא בינייהו בין ת"ק לר"ע דהיינו צפון ודרום, הלא השתא נמי דכתב בין מזרח למערב לעולם אסור ובין צפון ודרום מותר ופליג אתנא קמא דמחלק בין ארץ ישראל ובין גליל הל"ל האי איכא בינייהו כמו שכתב נמי הבית יוסף ומתרץ דחדא מנייהו נקט:

תירוץ לקושיא הנ"ל
וי"ל דכיון דרבי עקיבא נקיט סתמיה בכל מקום ולא מחלק בין מדינה למדינה כמו התנא קמא ע"כ סבירא ליה להרמב"ם דרבי עקיבא פליג רק בזה במזרח ומערב דמחלק בין ארץ ישראל ובין גליל ופליג רבי עקיבא ואוסר בכל מקום מזרח ומערב ולא מטעם מקדש רק מטעם שכינה שהיא במזרח או במערב ולכך בכל מקום אסור אפילו בחו"ל:

הוכחה דטעמא דרבי עקיבא משום שכינה ולא משום מקדש
משא"כ אי אמרינן דפלוג רבי עקיבא נמי ואוסר בין צפון ודרום לא ידענא טעמו של דבר אף דאמרינן דרבי עקיבא סבירא ליה הטעם של מקדש הוה ליה לחלק על כל פנים דדווקא בגליל שייך לאסור בין צפון ודרום מטעם מקדש ולא ביהודא כמו דמפרש תנא קמא. ועוד הלא הביא אח"כ (סב.) ברייתא שלימה תניא אמר רבי עקיבא פעם אחת כו' ולמדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום כו', דמהאי ברייתא מוכח דלא סבירא ליה לרבי עקיבא הטעם של מקדש כלל רק הטעם של שכינה ואם כן צפון ודרום לעולם מותר דאי תימא דלרבי עקיבא נמי יש מדינות דהוי איפכא דצפון ודרום אסור כו' האיך קאמר סתמא למדתי שאין נפנים מזרח ומערב רק צפון ודרום מאי פסקא הלא יש נמי איפכא דאין נפנין צפון ודרום רק מזרח ומערב אלא וודאי מוכח דלעולם אין חילוק רק מזרח ומערב אסור וצפון ודרום מותר:

ישוב לקושיית הבית יוסף
ובזה מיושב נמי מה שהקשה בית יוסף דהוה להו להרמב"ם והטור לפרש שזה דווקא ממזרח לירושלים כו' אבל בעיר העומדת לצפונה הוי איפכא כו', דמהאי ברייתא הוכיחו דלרבי עקיבא אין חילוק ולעולם בין צפון ודרום מותר. אח"כ מצאתי בב"ח דהביא נמי ראיה מהברייתא הזו:

ישוב למה דהפסיק בעובדא דאביי ורבה
ובזה מיושב אמאי לא הביא הש"ס האי ברייתא מיד לעיל אחר דברי רבי עקיבא ואמאי הפסיק בההוא עובדא דרבה ואביי. ולפי מה שכתבנו י"ל דרבה גופא סיים האי ברייתא משום אזיל שדינהו צפון ודרום כפירוש רש"י לראות אם יקפיד רבה בכך אי סבירא ליה כרבי עקיבא דאמר בחו"ל נמי קפדינן. על רבה ותרצינהו ואמר מאן האי דמצער לי אנא כרבי עקיבא סבירא לי דאמר בכל מקום אסור. וקשה עדיין לרבה אמאי פשיטא ליה אף דסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר בכל מקום, יש להסתפק בדברי רבי עקיבא גופא דלמא סבירא ליה דמותר בחו"ל והא דאמר בכל מקום פליג אתנא קמא דמחלק והיתר ביהודא בין צפון ודרום על זה בא רבי עקיבא לומר דבארץ ישראל בכל מקום אסור, ועל זה סיים רבה האי ברייתא דרבי עקיבא אמר בפירוש שלמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא לצפון ודרום, ואם כן כיון דהוא נמי היתר צפון ודרום מאי בכל מקום על כרחך צ"ל דאפילו בחו"ל. וא"ל דעדיין י"ל דלמא בכל מקום קאי אמזרח ומערב דהיינו אפילו בגליל אבל דווקא בארץ ישראל, זה אינו כיון דצפון ודרום לעולם מותר ומזרח ומערב אסור על כרחך צ"ל מטעם שכינה ואם כן ממילא אין חילוק דאפילו בחו"ל אסור:

והא דפירש רש"י בד"ה הוו שדיין ליה לבני כו' ולא היה רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב לפי שבבל במזרח של ארץ ישראל כו' עכ"ל, לפי זה משמע דאף בחו"ל הטעם משום מקדש לרבי עקיבא, היינו לפי מה דלא אסקי אדעתיה האי ברייתא וס"ד דטעמיה דרבי עקיבא נמי משום מקדש:

הוכחה שניה דטעמא דר"ע משום שכינה ולא משום מקדש
ועוד יש להוכיח דר"ע לא ס"ל הטעם משום מקדש רק משום צד שכינה לחוד ע"פ מה דכתב הב"י בסי' הנ"ל ונראה שמה שהזכירו הפוסקים מחיצות לאו דוקא דמחיצה א' סגי לצד מערב כיון דכותל מפסיק בין רוח שבו הקפידה כו' והכי דייק לישנא דירושלמי דקתני ובלבד שיש שם כותל ולא קתני כתלים ע"כ נמצא מלשון שאמר ר"ע בירושלמי דאינו צריך רק כותל אחד להפסיק בין רוח שיש בו קפידה והשתא אי אמרת דר"ע ס"ל נמי הטעם משום מקדש א"כ עדין קשה דה"ל לר"ע לומר ובלבד שיש שם כתלים דאף שאין צריך רק להפסיק בין רוח שבו הקפידא מצינו שיש שם קפידא לפעמים בשני רוחות כגון בעיר העומדת למערב ירושלים נמצא למזרח העיר יש קפידא משום המקדש ולמערב משום שכינה וכן בעיר העומדת לצפון ירושלים צריכי שני כותלים אחת לדרום העיר מפני המקדש ואחד למערב וכן בעיר העומדת למזרח ירושלים שהשכינה והמקדש הוא לצד אחד וא"כ האיך יתכן שקתני לשון כותל דלא נמצא רק באופן אחד ויניח לשון כותלי' דנמצא בשלוש אופנים אלא וודאי דלא ס"ל לר"ע כלל הטעם משום מקדש רק משום שכינה וקאי בכל מקום אפי' אח"ל אבל רק בין מזרח ומערב אוסר ולא צפון ודרום:

מיישב כוונת התוס' ד"ה ר"ע כו'
ובזה הבנתי דעת התוס' בש"ס דברכות הנ"ל וז"ל ד"ה ר"ע אוסר בכל מקום מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקינן אפי' בחו"ל ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל עכ"ל ודברי' אילו קשה להולמם הגם דמהרש"א בעי קצת ליישב דהתוס' באו לאשמעי' דמה שאמר ר"ע בכל מקום קאי רק אבין מזרח ומערב בכ"מ אסור ולא בין צפון לדרום וזה הוכיחו מדמסיק אפי' בחו"ל ואין סברא לאסור אפי' בח"ל בין צפון ודרום משום מקדש כיון שהוא רחוק משא"כ בין מזרח ומערב האיסור משום שכינה כן הוא דעת מהרש"א בתוס' כפי משמעות לשונו אך עדיין אינו מיושב למאי הביא הירושלמי הכא. ועוד עדיין קשה באמת מנ"ל להש"ס דר"ע בא לומר במאי דא' בכל מקום אפי' בחו"ל ולמעט צפון ודרום אפי' בא"י דלמא בא להוסיף מזרח ומערב בא"י בכל מקום אפי' בגליל משום שכינה אבל מה שאוסר ת"ק צפון ודרום בגליל אוסר ר"ע נמי משום מקדש אבל בחו"ל אינו אוסר כלל דס"ל דשכינה אינו שורה בח"ל וע"ז הוכיח דע"כ ר"ע לא ס"ל כלל הטעם דמקדש רק הטעם דשכינה לחוד דאי ס"ל לר"ע נמי הטעם דמקדש ובכל מקום בא להוסיף רק מזרח ומערב אפי' בגליל דבירושלמי מסיים ר"ע ובלבד שיש שם כותל ואי ס"ל לר"ע נמי הטעם דמקדש הל"ל כותלים כמו שכתבנו לעיל אלא וודאי שאינו חושש ר"ע אלא משום צד שכינה:

ולפ"ז מוכח דר"ע בא להוסיף במלת בכל מקום אפי' בחו"ל דא"ל דבא רק להוסיף את"ק דבגליל נמי אסור בין מזרח למערב משום שכינה דהאי לא הוי הוספה כיון דכנגד זה היתר שם צפון ודרום כיון דאין לו חשש רק משום שכינה א"כ לא הוסיף איסור יותר מת"ק דמה שאוסר בגליל מזרח ומערב היתר שם צפון ודרום א"כ בכל מקום למה לי וע"כ צ"ל דאוסר מזרח ומערב אפי' בח"ל:

נחזור לעניננו דהוכחנו דדעת הרמב"ם נמי כדעת הזוהר דראשה ומרגלותיה של המטה ראוי להיות בין מזרח למערב וגם בש"ס אין הכרע אדרבה כאשר הוכחנו מוכח דעת הש"ס נמי כדעת הזוהר וגם דעת רש"י אפשר אילו ראה דברי הזוהר הוי מכוון פי' הש"ס נמי כדעת הזוהר:

ע"כ לפע"ד דלא מבעי' שאין להקפיד לעמוד מטתו ראשה ומרגלותיה דווקא בין צפון לדרום אלא שלכתחילה ראוי יותר לעמוד מטתו ראשה ומרגלותיה בין מזרח למערב. והש"י יצילנו משגיאות ויתן אמת ליעקב:



שולי הגליון


  1. ובמשנ"ב (שם סק"ו) הביא שכן הביא בארצות החיים בשם כמה אחרונים.
  2. עיין משנ"ב (שם) שכתב לנהוג כהשו"ע כי בתשובת בנין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא ולא כפירוש הרמ"ע.
  3. לפנינו: נפנים וישנים.
  4. עיין משנה ברורה (סימן רלט סק"ו) ואיסור גדול לשכב פרקדן דהיינו שמושלך על גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה. אך באמת הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א הי"ט) הזכיר רק האיסור לשכב על גבו.
  5. לפנינו: דא"ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק. וריב"ל מובא שם בענין אחר.
< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף