שאגת אריה/סט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאגת אריה TriangleArrow-Left.png סט

סימן סט

שאלה ספק אמר הלל בי"ט ספק לא אמר אם חוזר ואומר מספק או א"צ לחזור ולומר מספק:

תשובה בריש פ"ב דברכות (ד' יד) אמר בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרת ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא כו' ומדקאמר סתמא הלל דרבנן משמע דכל קריאת הלל אפי' של י"ט אינו אלא דרבנן וא"כ ספיקא דרבנן להקל ככל ספיקא בדרבנן אלא שהרמב"ן מספק עלינו שכתב בס"ה שורש א' על הלל שהוא מה"ת ויהיה הל"מ או שהוא בכלל השמחה שנצטווינו בה כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטווינו על שמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ר"ח בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה ושם במס' ערכין (ד' יא) אמר מניין לעיקר שירה מה"ת מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה וא"כ איפשר שנדרוש בי"ט שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללן. ובעל מגילת אסתר השיב עליו אומ' אני שלא נתחייבו בכל מיני שמחו' שבעולם שא"כ יהו נושאין נשים במועד ומפורש אמרינן במ"ק אין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ע"כ וליתא דוודאי נצטווינו בכל מיני שמחות וכמשכ"ל והא דאין נושאין נשים במועד הא תשובתו בצידו משום שאין מערבין שמחה בשמחה ומקרא יליף לה התם מ"מ אני תמה על הרמב"ן אס"ד דהלל של י"ט בכלל מצות שמחה הוא א"כ לר"ז דס"ל דנשים חייבות במצות שמחה מן התורה וכמשכ"ל הה"נ דחייבות בהלל של יו"ט א"כ תקשה הא דתנן בפ"ג דסוכה (ד' לח) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין וטעמא משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן דהא בגדול מקרא אותו קתני סיפא דבעונה אחריו הללויה סגי ואהלל של סוכות קאי התם ואמאי עונה אחר אשה ועבד מה שהן אומרים הא אשה נמי חייבת בהלל כמו איש וה"ה לעבד דהא גמר לה לה מאשה כיון דבכלל מצות שמחה הן. והא ל"ל דאע"ג דעיקר שירה בי"ט מה"ת הוא ובכלל שמחה הוא אפ"ה אין הלל מיוחד דוקא למצוה זו מה"ת ובשירה אחרת נמי סגי ליה אלא שחכמים ייחדו את ההלל דוקא למצוה זו ואין נשים חייבות בה משום דה"ל מ"ע שהז"ג אלא פוטרו' א"ע בשירה אחרת אם ירצו דלא מסתבר לומר כן דאי איתא אין סברא לפטור את הנשים מקריאת הלל דכיון דחייבות בעיקר שירה כאנשים כמו שייחדו שירה זו לאנשים ה"נ ה"ל לייחד שירה זו לנשים נמי לצאת י"ח כיון דשוין הן בעיקר שירה מה"ת ועוד דלא אישתמיט הגמ' בשום דוכתא להשמיענו זאת דנשים חייבות לומר איזה שירה בי"ט במקום הלל של אנשים. אלא וודאי אין קריאת הלל בכלל שמחה כלל ואינו אלא מדרבנן. ומה שהביא ראיה מההיא דערכין נ"ל דאינו ראיה דהכי אמרינן התם (דף יא) מנין לעיקר שירה מה"ת ויליף לה ר"מ מהכא תחת אשר כו' איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה ולאו למימרא שהשירה היא הגורמת לשמחה שתבא ע"י והיא סיבה אליה דתימר דהואיל והיא סיבה לשמחה בי"ט שחייב בכל מיני שמחות חייב גם בה אלא ה"פ שהשמחה היא קודם בטבע לשירה והיא סיבה הגורמת לשירה לבא אחריה והכי משמע מפירש"י שפירש אין אדם שר שירה אלא משמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לבב ע"כ אלמא השמחה גורמת לשירה שתבא אחריה והיא קדמה לה ולא השירה לשמחה והא דפריך התם ואימא דברי תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ומשני משמחי לב איקרו טוב לא איקרו והאי משמחי לב אדברי תורה גופייהו קאי שהם משמחים וגורמים לשמחת הלב הרי באמת חייב אדם לעסוק בד"ת ביו"ט כדאמרינן בריש פ"ו דפסחים (סח:) אדר"י חלקיהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לביה"מ ויליף לה מקרא כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקיהו כו' והא דצריך קרא לזה והא תיפוק ליה משום מצות שמח' לק"מ דאי לאו האי קרא ה"א דאע"ג דמחוייב בי"ט בכל מיני שמחות ודברי תורה בכלל אפ"ה בכ"ש בין רב בין מעט סגי להו כמו שאר שמחות דסגי להו אם משמח א"ע בהן אפי' זמן מועט קמ"ל קרא דחציו לה' דת"ת כנגד כולן וחציו לשאר כל השמחות וחציו לת"ת לחוד ומ"מ ה"מ לאנשים שחייבין בת"ת הוא דשמחה לאיש במענה פיו של ת"ת דיש לו שמחה במה שעוסק בתורה ומקיים מצות המקום במצוה החביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצות אבל נשים שאינן חייבות בת"ת אין להן בהן משום שמחה כלל ועוד אי ס"ד דהלל משום שמחה הוא אם כן כל לילות של יו"ט דחייבין בשמחה נימא הלל נמי אלא וודאי אין להלל עיקר מה"ת משום שמחה ואינו אלא מדרבנן הילכך ספק אמרו ספק לא אמרו ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וא"צ לחזור ולאומרו. עוד מצדד התם הרמב"ן לומר דהלל דרגלים ודשחיטת פסחים הלכה למשה מסיני הן הא וודאי מילתא דתמיה היא דאם כן לא אישתמיט הגמ' להשמיענו זאת בשום דוכתא ואדרבא מדקאמר בר"פ היה קורא הלל דרבנן מיבעי' סתמא משמע דכל עיקרו של הלל בכ"מ אינו אלא מדרבנן ומה שהביאו להרמב"ן לומר כן הוא משום דאמרינן בס"פ ע"פ (ד' קיז) דהקשה ר"י על מ"ד דהלל זה דוד אמרן איפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו את לולביהן ול"א הלל ואם הוא מדבריהן מאי ק"ל והנראה מדבריהן שהלל זה מה"ת ויהיה הלכה למשה מסיני עכ"ד. ולפי"ז משמע שנוסח הלל זה ככתבו הוא הלכה למשה מסיני לקרות פרשיות הלל כמו שהן כתובים בס' תהלים. ואני תמה עליו ז"ל שהרי בפ' ע"פ (ד' קיח) אמר וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מ"ט אמרינן להאי ומשני מפני שיש בו ה' דברים הללו יצ"מ כו' ומאי קא ק"ל מ"ט אמרי' האי הא הל"מ הוא לאומרו. ואפילו את"ל דהא דפריך מ"ט אמרי' האי לאו על כל פרק ופרק דהיינו רגלים קא קשיא ליה דהא הל"מ היא אלא על כל צרה שלא תבא על הציבור וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן כדאמרי' התם הוא דפריך נימא הלל הגדול ג"ז אינו קושיא לדבריו ז"ל דאם נוסח הלל זה הלכה למשה מסיני וודאי יש לו מעליותא על הלל הגדול אע"פ שנקרא גדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה אפ"ה האי אינו אלא מדברי קבלה וזה הל"מ הוא ואי ק"ל הואיל והלל הגדול חשוב כ"כ לימרו תרווייהו. א"כ לא משני כלום מפני שיש בו ה' דברים הללו אכתי תקשה לימרו תרווייהו. עוד אני תמה על הרב ז"ל דאפילו לו יהיה כדבריו דמדמתמה ר"י איפשר ישראל שוחטים את פסחיהם כו' דש"מ דהלל זה הל"מ הוא הא כל תנאי פליגי עליה דר"י התם ואיכא למ"ד התם דיהושע וישראל אמרו בשעה שעלו עליהם מלכי כנען ואכתי בימי משה לא נאמר הלל זה ושאר תנאי' מאחרין את זמן אמירת הלל יותר כדאמר התם וש"מ דלכ"ע הלל לאו דאורייתא והא דאמר ר"י איפשר ישראל שוחטין כו' ולא אמרו הלל הכי ק"ל וכי איפשר שמימי משה עד דוד לא תיקנו לומר הלל על שחיטת פסחים ונטילת לולב וכ"כ בעל מגילת אסתר. ואל תטעה בהא דא"ר בפרק ד' דתענית (ד' כח) א"ר זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא דש"מ דשאר הלל דאורייתא הוא הא התם אהלל דחנוכה קאי דתקנת חכמים הוא וודאי. אלא וודאי כדפירש"י התם אבל הלל דחנוכה כגון א' בטבת וודאי דחי דכיון דנביאים תקנו שיהא אומרי' אותו על כל פ' ופ' ועל כל צרה שלא תבא עליהם כשנגאלין היו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי ע"כ וכ"נ דעת כל הפוסקים דהלל די"ט לאו דאורייתא הילכך ספק אמר ספק לא אמר אינו חוזר ואומר, כנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף