שאגת אריה/לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה לג

סימן לג

ודע דהא שכתבתי בסימן הקדום דאין עשה דוחה עשה לאו כ"ע שוין בדבר. דנ"ל דהרמב"ם וסייעתו חולקין בדבר וס"ל דעשה דוחה את עשה חבירתה וכבר הארכתי בזה בחי' ומפני שהוא רבת התועלת אעתיק מש"כ וזה טופס דברי שם. הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות יבום הית' היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שניה ה"ז חולצת ולא מתיבמת ומ"מ צריכ' חליצ' מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי היא זקוקה ליבום. ומן הדין היה שיתיבמו שהיבום מ"ע וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה את ל"ת. אבל חכמים גזרו שלא יתיבמו חייבי לאוין ושניות גזירה שמא יבא עליה פעם ב' והרי ביאתו אסורה ואין שם מצוה שאין מצוה אלא ביאה א' בלבד לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואצ"ל שניה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו ע"כ ויש לי תימה רבתי על מש"כ שאם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום עשה שקנה ומוציאה בגט והיא וצרותיה נפטרו ומותרות לזר. הרי חייבי עשה מה"ת לא רמי' ליבום דהא אין עשה דיבום ראוי לדחות את עשה מהאי עשה דחייבי עשה כגון מצרית ואדומית בתוך ג' דורות דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ אם עבר ובעל לא מיבעיא שלא נפטרה צרתה אלא אפי' היא עצמה לא נפטרה וצריכה חליצה ובגמ' בפ"ב דיבמו' (ד' נ) אהא דתנן התם אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל כו' דחולצת ול"מ פריך אלמנה לכה"ג מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ואמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו שאין ת"ל יבמתו ומת"ל יבמתו יש לך יבמה א' שעולה לחליצה ואין עולה ליבום ואיזה זו חייבי לאוין. ומתיב רבא מדתניא פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ואס"ד חייבי לאוין מדאוריית' לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. אלא א"ר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. הרי דאי הוי חייבי לאוין מה"ת לא רמי' ליבום אפי' אם בעלו נמי לא קנו וא"כ חייבי עשה דוודאי לא רמי' ליבום מה"ת דאין עשה דיבום דוחה להו אם בעלו לא קנו. והרי איהו ז"ל גופיה כתב בתחילת דבריו אבל חכמי' גזרו שלא יתיבמו חייבי לאוין ושניות כו' ואלו חייבי עשה שיירי', ויפה כיוון דחייבי עשה בלא גזירה אינו מן הדין שיתיבמו וכדאמרן. אלא לבסוף כלל עמהם לחייבי עשה דאם עבר ובעל קנה והרי דבריו מעורבבין ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא. ושם בגמ' אמר הדר א"ר ואיתימא ר"א לאו מילתא היא דאמרי דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת הכא נמי איפשר בחליצה ואיתותב מהא דואם בעלו קנו ואסיק בתיובתא וטעמא דחייבי לאוין מן התורה רמיא ליבום אע"ג דאיפשר לקיים את שתיהם בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וא"כ חייבי עשה מן התורה לא רמיא ליבום דאין עשה דוחה עשה וודאי אם בעלו לא קנו. וכמדומה לי שהרמב"ם סמך אהא דאמר התם איתמר ביאת כה"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת צרתה ומפ' הגמ' באלמנה מן הנשואי' דכ"ע ל"פ דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כ"פ באלמנה כו' ומדקאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע ל"ת ועשה הוא דאינו דוחה אבל עשה גרידא דוחה ופוטרת צרתה. אבל אין זה ראיה כיון דבאלמנה מן הנשואין איכא עשה ול"ת קושטא דמילתא נקט דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאלמנה אבל ה"ה דאין עשה דיבום דוחה אפי' לעשה גרידא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. והא נמי הא דכתב הרב המגיד שם בשם בה"ג והא דרב מיקיימא באלמנה מן הנשואין אע"ג דמדאוריי' לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. הא נמי לאו דוקא הוא באלמנה מן הנשואין דה"ה בחייבי עשה גרידא מיקיימ' הא דרב ולא נקט אלמנ' מן הנשואין אלא משום דקאמר לה הגמ' להדיא וראיתי להטור שכ' באב"הע ריש סימן קע"ד יבמה שהיא ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות דרבנן היא חולצת וצרתה חולצת או מתייבמת ואין חליצתה פוטרת צרתה אבל חליצת צרתה פוטרת אותה כדפי' לעיל ואם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה ומוציאה בגט ע"כ. הרי גם הוא ז"ל כתב ואם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה ואחייבי עשה נמי קאי והוא תימה כיון דמדאורייתא לא רמיא ליבום אמאי קנאה ואמאי מוציאה בגט הא חליצה בעיא. והרמב"ם מסיים שם ואלמנה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה את ל"ת ועשה והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ ע"כ. והרי כמו שאין עשה דוחה לל"ת ועשה ה"נ אינו דוחה לעשה גרידא כדאמרי' בשילהי חולין שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח ופריך טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא מכדי האי עשה והאי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומשני ל"צ כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא סד"א יבא עשה וידחה עשה קמ"ל. ומתמה ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וכיון דפשיטא ליה להגמ' דאין עשה דוחה לעשה משום מאי אולמא א"כ כמו שאלמנה מן הנשואין אינה פוטרת צרתה וה"ה לעצמה כדמוכח התם משום דלא רמיא קמיה ליבום דאינה דוחה לעשה ול"ת ה"נ חייבי עשה גרידא כיון דאין עשה דיבום דוחה אותה לא נפטרה צרתה ואפי' היא עצמה לא נפטרה ובעי' חליצה. גם בההיא דשילוח הקן דברי הרמב"ם תמוהין שכתב בס"פ י"ג מה' שחיטה אסור ליטול אם על בנים אפי' לטהר בהן את המצורע שהוא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לל"ת ועשה ועשה ול"ת דוחה עשה ע"כ. ומדכתב שאין עשה דוחה לל"ת ועשה משמע דלא מיירי בנטלה ע"מ לשלח דא"כ לאו ליכא אלא עשה לחוד. ועוד דאי בנטלה ע"מ לשלח מיירי כיון דלאו ליכא אם לא שילח אמאי לוקין על עשה. וגם מדסתם לא משמע דמיירי בנטלה ע"מ לשלח. ומדיהב טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע נמי הכי וטעמא בלא נטלה ע"מ לשלח דאיכא עשה ול"ת הוא דאינו דוחה אבל בנטלה ע"מ לשלח דליכ' אלא עשה עשה דטהרת מצורע דוחה לעש' דשילוח הקן ומשמע דה"ט דס"ל ז"ל דעשה דוחה לעשה ולאו משום דגדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתה"מ כדאמרינן בגמ' התם. שהרי הרמב"ם כללא כייל שאין עשה דוחה את ל"ת ועשה ולאו אטהרת מצורע לחודיה קאי ומשמע לל"ת ועשה אינו דוחה הא עשה לעשה אחרת גרידא דוחה'. וראוי לפרש דברי הרמב"ם דלכאורה דבריו סותרין זא"ז דבתחלה כ' שאין עשה דוחה את ל"ת ועשה דמשמע הא לעשה גרידא דחיא ומסיים ועשה ול"ת דוחה עשה משמע דוקא עשה ול"ת הוא דדוחה לעשה אבל עשה גרידא אינו דוחה לעשה חבירתה. אבל הדבר ברור דכוונתו הכי הוא דוודאי עשה דקום ועשה כגון יבום וטהרת מצורע דוחה לעשה דמצותה הוא שב ואל תעשה זאת כגון חייבי עשה מצרי ואדומי בתוך ג' דורות ושילוח הקן בנטלו ע"מ לשלח דליכא אלא עשה לחוד משום דעשה כה"ג דומה לל"ת שרובן ככולן בשב ואל תעשה הן ואתי עשה ודחי להו אע"ג דל"ת חמיר מעשה כדאמרינן בפ"ק דיבמות בשיטה דעליה. אלמא מ"ע דקום ועשה אלים למידחי אפי' לל"ת של שב ואל תעשה דחמיר מיניה כ"ש דעשה דקום ועשה ראוי לדחות לעשה הקלה של שב ואל תעשה. ומ"מ אין עשה דקום ועשה דוחה ל"ת ועשה דשב ואל תעשה כגון אלמנה מה"נ ושילוח הקן בלא נטלו ע"מ לשלח דאיכא עשה ול"ת דמיירי הרמב"ם מיניה התם והיינו ריש דבריו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא עשה גרידא של שב ואל תעשה כגון מצרי ואדומי דחי והא דמסיים ועשה ולא תעשה דוחה לעשה היינו עשה ולא תעשה של שב ואל תעשה דוחה לעשה של קום ועשה כגון אלמנה מן הנשואין דוחה לעשה דיבום נמצא רישא וסיפא דדבריו ז"ל אחד הן ואין סותרין זא"ז. מ"מ ס"ל ז"ל דעשה דקום ועשה דוחה לעשה חבירתה של שוא"ת והרי בגמ' אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א דעשה דמצורע אלים טפי משאר עשה קמ"ל תשלח דאפי' לדבר מצוה לא דמשמע הא שאר עשה דלא אלים אינו דוחה לעשה חבירתה והא ל"ל דעשה דשילוח הקן הוי נמי כמו עשה דקום ועשה כיון דאפי' אם נטלה מחוייב לשלחה. א"כ ל"ל להרמב"ם לפרש דחייב לשלח אם לקחה לטהרת מצורע משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה תיפוק ליה אפי' לא היה שילוח הקן אלא מ"ע לחוד אין עשה דטהרת מצורע דוחה אותה כיון דהוי קום ועשה כמות' ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. אלא וודאי בתר עיקר מצותה אזלינן שהוא בשב ואל תעש' שלא ליקח אם על הבנים. ועוד אני תמה על הרמב"ם שכתב שאסור ליטול אם עה"ב לטהרת מצורע משום דאין עשה דוחה עשה ול"ת משמע הא בנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא עשה דטהרת מצורע דוחה אותה הא ל"צ קרא דתשלח לדבר מצוה אלא להא דליכא אלא עשה כדאמרינן בגמ'. ובס' כ"מ לא נתעורר בכ"ז רק הקשה על מש"כ הרמב"ם שאין עשה דוחה את עשה ול"ת יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל"ת בלבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה בלבד. וי"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה מעל הבנים כו'. אבל אכתי קשה היינו לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע ומש"ה סובר דהנוטל אם עה"ב לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דאמרי משלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא"כ מעיקרא אין כאן אלא ל"ת וצ"ע ע"כ. ולק"מ דאפ"ה היכא שעבר ונטל ולא שילח ביטל לעשה ול"ת דבשעת נטילה מיד ביטל ל"ת דלא תקח ואחר שלקח ואינו משלח ביטל נמי לעשה דשלח תשלח. נמצא א"א לטהרת מצורע אא"כ מבטל לעשה ולא תעשה. וא"ת מאי פריך טעמא דכתב רחמנא תשלח כו' עשה ול"ת הוא כו' דילמא קמ"ל קרא דלא יטול אם עה"ב לטהרת מצורע לצורך המשולחת דעל שעת הנטילה אינו עובר אלא בל"ת לחוד והעשה של שילוח בתר שנטלה הא וודאי סופו לקיים כשישלחנה כמצותה וסד"א יבא עשה וידחה ל"ת דלא תקח קמ"ל קרא דתשלח דלא. ועוד בע"כ א"א ליטול אם על הבנים לטהרת מצורע אפי' בלא קרא דתשלח אלא לצורך המשולחת דאינו עובר אלא בלאו דלא תקח לחוד והעשה יקיים כשישלחנ' כמצותה ומוטב שיקחנה לצורך המשולחת דאינו עובר אלא בלאו לחוד משיקחנה לצורך השחוטה שעובר בלאו ועשה ודמי להא דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם א"י לקיים את שניהם מוטב כו'. והא דאיצטריך תשלח לדבר מצוה ולא אמרינן הא איפשר לקיים את שניהם בלקיחת הבנים י"ל דמיירי שאין הבנים ראוים לטהרת מצורע א"נ כגון שרובצת על הביצים שחייבים בשילוח או שלא הי' שם אלא אפרוח א' דחייב בשילוח כדאמרינן בגמ' ולט"מ בעינן ב' ציפורים וי"ל דהא בלא"ה תקשה לך למאי דמשני התם כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא וליתי עשה ולידחי עשה והשתא היאך ס"ד דליתי עשה וידחה עשה הא איפשר לקיים העשה דטהרת מצורע בלתי דיחוי העשה דשילוח הקן שיקח אותה לצורך המשולחת ועוד אפי' אם נטלה ע"מ שלא לשלח הא כשיקחנה למשולחת ע"כ סופו לשלחה אינו עובר בלא כלום לכ"ע אפי' לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע כדמוכח בגמ' להדיא וכן פירש"י. וא"כ היאך ס"ד דיבא עשה וידחה עשה כיון דאיפשר לקיים שניהם אלא ע"כ ה"פ דכולי שמעתא דצריך שתי ציפורים לטהרת מצורע ולא מצא אא"כ יטול אם עה"ב לצורך השחוטה והמשולחת וא"א לקיים העשה של טהרת מצורע אא"כ דוחה לעשה ול"ת של שה"ק:

ונחזור לדעת הרמב"ם והנה נ"ל ליישב דבריו דאהא דמשני כגון שנטלה ע"מ לשלח כו' פריך ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני ס"ד הואיל ואמר מר גדול שלום כו' והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתשמיש המטה מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל. ואיכא למידק דע"כ הא דאמר ס"ד הואיל ואמר מר גדול שלום כו' והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה היינו כמ"ד בפ"ק דמ"ק (ד' ז) ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו דאלו למ"ד התם ימי ספירו ולא ימי חלוטו אין כאן משום גדול השלום דהא כל כמה דלא מטהר בציפורים דע"י בא לימי ספירו לא יצא עדיין מימי חלוטו לימי ספירו ומותר בתה"מ וה"נ פירש"י דאתיא כמ"ד ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו וא"כ אכתי תקשה למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו תשלח לדבר מצוה ל"ל פשיטא דמאי אולמא דעשה דט"מ מעש' דשילוח הקן כיון דלדידי' ל"ל טעמא דגדול השלום. והא ל"ל דהאי מ"ד ל"ל הא דרשא דתשלח לדבר מצוה. הא משמע התם דכ"ע אית להו הא דרשא דבתחיל' משני ל"צ דעבר ושקל' לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל ופריך הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבריה ולאו ותו לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע אפי' עשה נמי ליכא ומחמת זה משני כגון שנטלה ע"מ לשלח. ומדפריך ותו לר"י כו' ול"ק דר"י ל"ל הא דרשא ש"מ דכ"ע אית להו. א"כ אכתי מאי משני משום גדול השלום הא למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו מאי איכא למימר. ובע"כ צ"ל למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו עשה דקום ועשה דוחה בכ"מ לעשה דשוא"ת וסד"א דיבא עשה דט"מ וידחה לעשה דשה"ק בנטלה ע"מ לשלח דה"ל עשה דשוא"ת קמ"ל דלא. ומהכא ילפינן לה מדאיצטריך למיכתב תשלח לד"מ דל"צ ש"מ דבעלמא כה"ג עשה דוחה עשה בשוא"ת. דהא ל"ל דלגמור מיניה מה הכא אין עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשוא"ת ה"נ בעלמא דא"כ לשתוק קרא מיניה ומהיכא תיתי דעשה ידחה לעשה אלא ש"מ דגלי קרא דהכא הוא דלא דחי הא בעלמא כה"ג דחי. והא דפשיטא לי' להגמ' דאמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה היינו למ"ד ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו דלדידי' ליכא למיגמר מדכתב רחמנא תשלח לדבר מצוה דטעמ' דרבי רחמנא הא בכ"מ עשה דוחה עשה. דהא י"ל דאע"ג דאין עשה דוחה עשה שאני עשה דטהרת מצורע דאלים טפי משום גדול השלום סד"א דידחה קמ"ל דלא. אבל למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו דלא אלים עשה דטהרת מצורע משאר עשה כיון דלית ביה משום גדול השלום א"כ גמרינן מיניה דוקא הכא הוא דאינו דוחה משום ריבוי דקרא דתשלח הא בעלמא כה"ג דחי. דאס"ד דגלי קרא הכא וגמרינן מיניה א"כ לשתוק קרא מתשלח לד"מ ומהיכא תיתי שתדחה עשה לעשה אלא ש"מ דגלי קר' לומר כאן הוא דל"ד הא בעלמא דחי. וא"ת אכתי מאי פריך ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ול"ל לשנויי משום גדול השלום דהוי דלא כהלכתא דהא אנן קיימא לן ימי ספירו ולא ימי חלוטו כמ"ש לקמן בס"ד. הוי לי' לשנויי דגלי קרא דתשלח למיגמר מיני' הא בעלמא כה"ג עשה דוחה לעשה וי"ל משום דבשינויא קמא דל"צ דעבר ושלקי' ובשינוי' ב' דשנטלו על מנת לשלח מסיים הגמ' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה כלומר דאי לא כתב רחמנא תשלח ה"א ליתי עשה כו' קמשמע לן קרא דלא משמע דבלא האי קרא ה"א דעשה דחי עשה. והשתא פריך שפיר ומאי אולמא והיאך ס"ד בלא ריבוי' דהאי קרא דעשה דוחה עשה לפיכך משני דסד"א בלא קרא דעשה דטהרת מצורע אלים טפי משום גדול השלום וכמ"ד ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו אבל למאי דקי"ל ימי ספורו ולא ימי חלוטו ע"כ גמרינן מיניה דכל כה"ג עשה דוחה עשה וכה"ג תמצא הרבה בפ"ק דיבמות בשיטת עליה והא דל"ק הגמרא קמ"ל קרא למיגמר מיני' וכמ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו דהלכתא כוותיה י"ל דהא מילתא דפשיטא היא אבל למ"ד ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו קמ"ל רבותא דס"ד בלא קרא דעשה דטהרת מצורע דחי לעשה דשה"ק משום דאלים טפי דגדול השלום. אבל למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו דלא אלים עשה דטהרת מצורע משאר עשה הא דכתב רחמנא תשלח לד"מ דטהרת מצורע ע"כ לאורויי כאן הוא דלא דחי הא בעלמא כה"ג עשה דקום ועשה דוחה לעשה חבירתה דשב ואל תעשה. והרי הרמב"ם פסק כמ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו שכתב בפי"א מהלכות טהרת מצורע כיצד מטהרין את המצורע כו' ואח"כ מכבס בגדיו וטובל כו' ומונה שבעה ימים ואסור בהן בתה"מ שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתה"מ ע"כ ואלו בימי חלוטו לא כתב שאסור בתה"מ ש"מ דפוסק כמ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו והדין עמו שהרי כולהו תנאי בפ"ק דמ"ק הכי ס"ל. ור"י ב"י דאמר התם ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו יחידא' הוא ועוד דרבי דה"כ מחבירו פליג עליה התם בזה וכיון דלמאי דקי"ל ימי ספירו ולא ימי חלוטו ע"כ עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה אתי שפיר פסק הרמב"ם והטור וכ"פ האחרונים דעשה דיבום דקום ועשה מה"ת דוחה לעשה דח"ע דשב ואל תעשה לפיכך אם עבר ובעל קנה ונפטרה צרתה ומוציאה בגט. מ"מ אכתי ק"ל לדברי הרמב"ם בהא דשה"ק שכתב טעמא דלא יטול אם עה"ב לטהרת מצורע משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דמשמע הא בנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא עשה דטהרת מצורע דוחה אותה. ואמאי הא אפילו לשיטתו דעשה דוחה עשה אפ"ה עשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשה"ק. שהרי הא גופיה א"א ללמוד דעשה דוחה עשה אלא מהא מדגלי רחמנא תשלח לדבר מצוה מכלל דבעלמא דחי דהא מצד הסברא אמר מאי אולמא דה"ע מהאי עשה וכדכתיבנא. ומ"מ במאי שכתבתי יש ליישב דברי הרמב"ם וסייעתו בהא דס"ל לענין יבום דח"ע אם בעלו קנו ונפטרו הצרות. מיהו כ"ז שכתבתי הוא לפ' ההיא דשילהי חולין לדעת הרמב"ם אבל כי דייקינן היטב א"א לומר כן והוא משום דק"ל דהא אשינוי' קמא פריך ותו לר"י דאמר שלא מעיקרא משמע אפי' עשה נמי ליכא ועלה מסיק כגון שנטלה ע"מ לשלח כו' עד גדול השלום כו' והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתה"מ והיאך איפשר לשנויי אדר"י דגדול השלום ומשום דאסור בתה"מ הא שמעינן ליה לר"י בהדיא שם בפ"ק דמ"ק ימי ספירו ולא ימי חלוטו והשתא לדידי' ל"ל תשלח לד"מ הא אפי' בנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא אפ"ה כיון דעשה מיהא איכא מאי אולמ' דהאי עשה מהאי עשה כיון דאין בעשה דטהרת מצורע משום גדול השלום וקרא ל"ל והא וודאי קושיא עצומה היא:

ומה שנ"ל בפי' שמעתא זו דהא דקאמר והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתה"מ דכתיב וישב מחוץ לאהלו ז' ימים אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתה"מ דהגמר' מסתים לה סתומי ולא מעיילא נפשה בהא פלוגתא דתנאי אי בימי ספירו ולא בימי חלוטו אי ק"ו לימי חלוטו אע"פ שרש"י פי' דאתיא כמ"ד בימי ספירו ק"ו לימי חלוטו דא"כ היה הגמ' מסיים לה הכי בהדיא כיון דהא דקאמר והאי מצורע כמה דלא מטהר אסור בתה"מ אימי חלוטו קאי וקרא דישב מחוץ לאהלו דמייתי לראיה מיירי בימי ספירו דוקא ומאי ראיה מימי ספירו לימי חלוטו אם לא כמ"ד התם ק"ו לימי חלוטו ולא כמ"ד מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי הל"ל הכי בהדיא וק"ו לימי חלוטו דהא וודאי האי ק"ו לאו מילתא דפשיטא היא כיון דאיכא למ"ד מאי דל"ג לא גלי ולדידיה אין כאן משום גדול השלום. אע"כ הגמ' אליבא דכ"ע קאמר לה ומש"ה מסתים לה סתומי ולמ"ד בימי ספירו ק"ו לימי חלוטו אתי שפיר כפשוטו ולמ"ד ולא בימי חלוטו אפ"ה משכחת לה דיש בעשה דטהרת מצורע משום גדול השלום והיכי דמי כגון שנולד לו נגע אחרת כשעומד בימי ספירו של נגע הראשונה וכשנרפא ממנה צריך הבאת ציפורים וכל האמור בפרשה משום נגע זו השניה. ואי איפשר לו לצאת מימי ספירו של נגע הראשונה אע"פ שעברו עליו שבעה ימי הספור עד שיגלח לתגלחת שניה של ימי ספירו אבל כ"ז שלא גילח אינו יוצא מדין ימי ספירו לעולם כדתנן בפרק י"ד ממסכת נגעים ומסתמא לענין איסור תשה"מ דין ימי ספירו אית ליה כל זמן שלא גילח אע"פ שעברו עליו כבר שבעה ימי ספירו דהא נמי נאמר בפ' זו של טהרת מצורע. והרי זה שנולד לו נגע א' בימי ספירו של נגע ראשונה אסור לו לגלח כ"ז שלא נטהר ע"י הבאת ציפורים מנגע שניה. והרי מצורע אסור בגילוח כדאמרינן ברפ"ג דמ"ק (ד' טו) ויליף לה מדכתיב וראשו יהיה פרוע אין פריעה אלא גידול שער ואפי' לר"ע דאמר התם דהאי ראשו יהיה פרוע מיירי בדבר שמחוץ לגופו דהיינו כומתא וסודרא כדאמר התם אפ"ה מודה דאגידול שער נמי קאי כמש"כ התוס' התם. נמצא מצורע לכ"ע אסור לגלח מה"ת ועובר בעשה דראשו יהיה פרוע והרי מצורע זה שנולד לו נגע א' בשעה שעומד עדיין בימי ספירו של נגע קמייתא ע"כ א"א לו לצאת מימי ספירו של נגע קמייתא ולהיות מותר בתה"מ אא"כ מגלח לתגלחת ב' שלה וה"ז אסור לגלח ועובר בעשה משום נגע שניה עד שיטהר ויצא מימי חלוטו שלה ע"י הבאת שתי ציפורים וסד"א דעשה דטהרת מצורע זה ידחה לעשה של שילוח הקן כיון דאם לא יביא ב' ציפורים עדיין אסור בתה"מ משום ימי ספירו של נגע א' דא"א לו לגלח עליה לעולם עד אחר טהרת נגע זו והרי יש כאן בהדי עשה של טהרת מצורע זה משום גדול השלום. קמ"ל קרא דלא. והא דסד"א דעשה דטהרת מצורע זה ידחה לעש' דשילוח הקן משום גדול השלום הואיל וא"א לו לגלח קודם טהרתה ול"א דיגלח תגלחת ב' של צרעת הא' דיבא עשה שלה דאלים משום גדול השלום וידחה לעשה דראשו יהיה פרוע של נגע הב' ותו ליכא בעשה דשילוח הקן משום גדול השלום. הא וודאי לק"מ דפשיטא דהוי ס"ד דמוטב שיעבור על עשה דשילוח הקן דעי"ז יקיים ב' עשות של טהרת מצורע דנגע ב' ושל תגלחת שניה של נגע ראשונה בלתי שיעבור על עשה דראשו יהיה פרוע אבל אם יעבור על עשה דראשו יהיה פרוע אכתי לא יקיים לעשה דטהרת מצורע של נגע ב'. ועוד יש ליתן טעם אחר לזה הא דה"א שידחה לעשה דשילוח הקן ולא לעשה דראשו יהי' פרוע אלא שאין להאריך עוד כאן בזה:

ונחזור לענייננו שדברי הרמב"ם וסייעתו תמוהין מאד בזה דס"ל דחייבי עשה אם בא עליה יבם קנאה ויוצאת בגט ונפטרה צרתה דאמאי כיון דאין עשה דוחה עשה א"א לעשה דיבום לדחות לעשה דחייבי עשה וה"ל דומיא דאלמנה מן הנשואין לכה"ג. ואם בעלו לא קנו ולא נפטרו צרותיהן:

ועוד יש לי לה"ר ברורה לזה שאין עשה קום ועשה דוחה לעשה א' שאזהרתה היא בשב ואל תעשה מהא דא' בר"פ ת"נ (דף נט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו' ומחוסר כיפורים בע"פ שטובל שנית ואוכל את פסחו בערב. ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני ר"ח הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה ומשמע הא חטאת בהמה אין עשה דאכילת קדשים דקום ועשה דוחה לעשה דהשלמה דשב ואל תעשה. ול"ל דה"ט דלא דחי לה משום דהתם מיירי ששחט שלמי נדבה קודם לתמיד והוי מחוסר כיפורים ואם לא יביא כפרתו א"א לו לאכלן ואכילתן מ"ע כדכתיב ואכלו אותן אשר כופר בהן ומ"ע זו על הבעלים הוא הילכך אין הכהן עובר על עשה דהשלמה מפני עשה זו של אכילה שאינו מוטלת עליו אלא על הבעלים. ואע"ג דעשה דפסח שמוטל על הבעלים דוחה לעשה של השלמה אצל הכהן. שאני עשה דפסח דחמיר שיש בו כרת הילכך אלים טפי אבל שארי עשה דקילי אין עשה דקום ועשה דוחה לעשה אפי' דשב ואל תעשה אא"כ תרווייהו בחד גברא אבל לא דחי אצל זה שאינו חייב בעשה זו כדי שיקיים אותה חבירו המחוייב בה. דהא ליתא דהא הגמ' לא קאמר מה"ט דאמרן אלא משום דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ועוד שהרי משלמי נדבה נוטל הכהן המקריב את החזה ושוק המורם מהן והרי עיקר קרא דואכלו אותן אשר כופר בהן גבי חלק של כהן המורם מן הקדשים נאמר. וה"נ פירש"י התם ואכלו כו' אלמא אכילת קדשים עשה הוא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלין לישראל ע"כ. והרי איפשר להאי כהן שהקריב שלמיו שהמצוה של אכילת המורם מהן מוטלת עליו לאכלן להקריב נמי את כפרתו ויבא עשה דאכילתן שמוטלת עליו וידחה לעשה דהשלמה אלא וודאי דבר פשוט הוא להגמרא דאין עשה דוחה עשה בכל ענין והנה על רש"י ז"ל יש לתמוה לאידך גיסא דפי' דאין עשה דיבום דוחה אפי' את ל"ת גרידא דבפ' ד' מיתות (ד' נג) מייתי להא דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ול"מ ופירש"י התם איסור מצוה יבמה שנפלה לפני יבם והיא אסורה עליו משום מצוה או משום קדושה חולצת ואינה יוצאת בולא כלום אע"ג דגבי חייבי כריתות קי"ל בפ"ק דיבמות מגז"ש דעליה דיוצאת הימנו בולא כלום בלא חליצה. התם הוא דאסורה ליה איסור חמור דלא תפסי ביה קידושין אבל איסור מצוה או קדוש' דבנות קידושין נינהו מרבינן התם מיבמתו יש לך אחרת שעולה השערה לחלוץ ואינה עולה ליבום ואיזה זה חייבי לאוין ע"כ ודברי תימה הן הא במסקנא לא קיימ' הא דרב התם דדריש מיבמתו יבמתו למעוטי חייבי לאוין שאין עולין לחליצה ועולין ליבום. ועוד ק"ל שהרי התם בסמוך פירש"י גופיה ולא מתייבמת דהא אסירא לי' וכ"ת תיתי עשה ותדחה ל"ת גזירה ביאה ראשונה שמקיים בה יבמה יבא עליה אטו ביאה שניה שאין בה מ"ע ע"כ. אלמא מדאורייתא חייבי לאוין רמיא ליבום אלא דרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואלו למאן דדריש מיבמתו יבמתו למעוטי חייבי לאוין מדאורייתא לאו בת יבום הן ואם בעלו לא קנו הרי דבריו ז"ל סותרין זה את זה ע"כ כתבתי בחידושי והואיל ואתי לידינו העתקתי את כ"ז מפני שהוא כלל גדול בתורה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף