שאגת אריה/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה כד

סימן כד

שאלה אם נסתפק אדם אם בירך ברכת התורה או לא אם חייב לחזור ולברך מספיקא או דינו כשאר כל ברכות דרבנן שאין חוזר ומברך מספיקא:

תשובה הרמב"ן בספר המצות סוף חלק העשין כתב מצוה שנצטווינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העוה"ב וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל אכילה כן נצטווינו בזו ע"כ ס"ל להרב שמ"ע מן התורה לברך קודם לימוד תורה א"כ ספיקא לחומרא כדאמר בפ' מי שמתו לגבי ק"ש למ"ד ק"ש דאורייתא ולגבי ספק אמר אמת ויציב. ודברי הרמב"ן מבוארים בהדיא בגמ' דאמרינן התם אמר רב יהודה מנין לבה"מ לאחריו מן התורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל כו' קתני ברכת התורה לפניה דומיא דבהמ"ז לאחריו דהוי מן התורה וה"ה לברכת התור' ועוד דאר"י עלה למדנו ברכת התורה לאחריה מבה"מ מק"ו כו' ובה"מ לפניו מברכת התורה מק"ו מה תורה שאינה טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו ומדיליף בה"מ לפניו מברכת התורה מק"ו ש"מ דברכת התורה לפניה הוי מדאורייתא מקרא דכי שם ה' אקרא ודרשא גמורה היא ולאו אסמכתא בעלמא היא דא"כ האי ק"ו דר"י לבה"מ לפניו מברכת התורה אינו אלא לחייב בה"מ לפניו מדרבנן ל"ל למילף מדר"י פשיטא הא תנן כיצד מברכין על הפירות כו' ות"ר אסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה כו' ברפ"ו דברכות (דף לה) וזה מבואר בהרבה מקומות במשנה וברייתא דעל כל דבר שנהנה חייב לברך. ועוד דמהאי ק"ו א"א למילף אלא דעל דבר שמברכין בה"מ הוא דמברך לפניו שהרי מק"ו דבה"מ דלאחריו מייתי ללפניו ואלו מדרבנן על כל דבר שנהנה חייב לברך והרמב"ם במנין המצות שלו לא מנה למ"ע לברכת התורה לפניה ואיני יודע למה דאי ס"ל דלאו דאורייתא היא תקשה ליה האי ק"ו דר' יוחנן מאי היא הא תנינא בהרבה מקומות דחייב לברך לבה"מ לפניו וכמש"כ ודוחק לומר דר"י ס"ל דאיכ' נמי אסמכתא לבה"מ לפניו מק"ו דברכת התורה דיליף לה רב יהודה מאסמכתא דאין זה נכון דהיאך שייך לאתויי אסמכתא בעלמא לאיזה דבר ע"י ק"ו ואין זה דרך הגמ'. ועוד שהרי מקשינן על ר"י מבעל קרי דתנן ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ומסיק בתיובתא. ואי ברכת התורה לפניה אינה אלא אסמכתא בעלמא ור"י ע"כ לא מייתי לה לבה"מ לפניה מברכת התורה אלא לאסמכתא כמו ברכת התורה גופה דיליף לה מינה. א"כ לק"מ דהא דאין מברך על המזון לפניו משום דלר"י גופיה לאו דאורייתא הוא. אלא ע"כ ברכת התורה דיליף לה ר"י מקרא דרשא גמורה היא. ונ"ל דה"ט דהרמב"ם משום דק"ל אהא דר"י דס"ל ברכת התורה לפניה הוי מן התורה מהא דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואק"ש קאי ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו משום דמן התורה הוא כדמפ' התם בגמ' ואינו מברך לפניו. ומשמע שאין מהרהר יותר כ"א בק"ש ובה"מ לבד. ולר"י היה לו להרהר נמי בברכת התורה לפניה שהרי כיון שהתירו לו להרהר בק"ש דתורה היא ממילא עי"ז נתחייב מן התורה ג"כ בברכת התורה כמו שמהרהר ק"ש ובה"מ משום דדאורייתא נינהו ומסתמא דמתני' משמע אפי' לא טבל לקריו ימים רבים ולא בירך היום לברכת התורה אפ"ה לא אמרו להרהר בברכת התורה. הרי משום ק"ש שהתירו לו להרהר בה נתחייב ממילא לברך ברכת התורה מדאורייתא קודם לה ואמאי לא תנן דב"ק מברך נמי לברכת התורה לפני ק"ש דקא קרי ואע"ג שאמרו קצת מן האחרונים במשכים לומר סליחות ותחנונים כיון שאינו מכוין אלא לתחנונים בעלמא א"צ לברך בה"ת לפניהם הא מ"מ הרבה פוסקים חולקין על זה וס"ל דצריך לברך וכ"נ עיקר. ועוד נראה פשוט דלא דמי ק"ש לתחנונים ולק"ש וודאי צריך לברך בה"ת קודם לה אם קורא אותה בלא ברכותיה שלא נפטר מברכת התורה באהבה רבה כדאמרינן בפ"ק דברכות (דף יב) הניחא לר"ח דאמר התם הרהור לאו כדיבור דמי והא דמהרהר בק"ש ובה"מ לאו כלום ואין יוצא ידי חובתו ע"י הרהור זה כדאמר התם וכיון דהרהור לאו כדיבור דמי משום האי הרהור דק"ש שמהרהר אין לחייבו בברכת התורה לפניה דהא לאו עוסק בתורה מיקרי להתחייב בברכת התורה כיון דלאו כדיבור דמי. ולא עוד אלא שבה"ת גרע משאר ברכות כגון ברכת ק"ש לפניה ולאחריה דמ"מ חייב בהן מדרבנן ואפ"ה תנן דאינו מברך. כ"ש בה"ת דאפי' מדרבנן לא נתחייב בה שהרי ב"ק אסור בד"ת ואי משום ק"ש ובה"מ שהתירו לו להרהר בהן כיון דהרהור לאו כדיבור דמי לא נתחייב בבה"ת לגמרי ואפי' מדרבנן. אלא לרבינא דאמר התם הרהור כדיבור דמי וכיון דמהרהר בק"ש שהיא ד"ת הא נתחייב ע"י בבה"ת וכיון דאורייתא היא כמו שמהרהר בק"ש ובה"מ מפני שהן של תורה להרהר נמי בברכת התורה לפניה של ק"ש דעסק תורה היא וע"י הרהור שלה דכדיבור דמי מחוייב מן התורה בברכת התורה לפניה. ולא עוד אלא שקשה יותר דאמאי תנן ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה והרי משום בה"ת דאורייתא ראוי לברך ברכת אהבה רבה שהיא אחת מן ברכות ק"ש שלפניה כדי לפטור ע"י מברכת התור' שנתחייב ע"י הרהור של ק"ש כדאמר ר"י גופיה משמיה דשמואל בפ"ק דברכות (דף יב) השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה וכיון שיוצא ידי חובת בה"ת לפניה באהבה רבה אהבה רבה עדיף מבה"ת דהא אית בה תרתי דיוצא בה ידי חובת בה"ת שלפניה וידי חובת ברכה אחת מברכות ק"ש שלפניה ואילו בה"ת אין בה אלא חדא משום בה"ת לחוד דכה"ג אמר התם לר"י גופיה דס"ל דק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא מפני יצ"מ שבה ומקשינן מדבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואס"ד או"י דאורייתא לברך לאחריה ומשני מ"ט מברך אי משום יצ"מ הא אדכר לה בק"ש ונימא הא ולא ליבעי הא ומשני ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. וה"נ לברך אהבה רבה דאית בה תרתי בה"ת לפניה שיוצא בה ידי חובתו. וברכה א' של ק"ש. דהא אמרינן בפ"ק דברכות (דף יב) דברכות אין מעכבות זו את זו דאם בירך א' מהן ולא בירך חברתה יצא ידי חובת אותו ברכה שבירך. ואע"ג דאיכא למ"ד סדר ברכות אין מעכבות אבל ברכו' מעכבות זו את זו מ"מ רוב פוסקים פוסקי' דברכות גופייהו אין מעכבין זו את זו. ונ"ל דמשום האי קושיא ס"ל להרמב"ם דלית הילכתא כר"י דאית ליה בה"ת הוי מדאורייתא דע"כ למ"ד הרהור כדיבור דמי לאו דאורייתא היא. מדבעל קרי אינו מברך בה"ת לפני ק"ש וכדכתיבנא. ור"י ורבי יוחנן דס"ל בה"ת הוי מדאורייתא ע"כ ס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי ומש"ה אין בעל קרי מברך בה"ת לפני ק"ש משום דע"י הרהור של ק"ש לא נתחייב לברך בה"ת לפניה. והרמב"ם לטעמיה אזל דפוסק דהרהור כדיבור דמי שהרי כ' בפ"א מהלכות ברכו' כל הברכו' כולן צריך שישמיע לאזניו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ע"כ וכיון דס"ל הרהור כדיבור דמי ע"כ אין בה"ת לפניה מה"ת וכמש"כ:

זהו מה שנ"ל לכאורה ליישב דעת הרמב"ם בזה. אבל כי דייקת ביה שפיר ליתא דא"כ כיון דלפי"ז רב יהודה ורבי יוחנן דס"ל בה"ת הוי מה"ת ע"כ ס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי מדבעל קרי אינו מהרהר בה"ת נמי. א"כ אמאי פסק הרמב"ם כרבינא דיחידאה הוא דס"ל הרהור כדיבור דמי ולא פסק כר"ח דפליג עליה וגם ר"י ור"י ס"ל כוותיה דהרהור לאו כדיבור דמי דהא רבים נינהו והלכ' כוותייהו לגבי רבינא דהא ע"כ האי רבינא לאו בתרא הוא דסוף הוראה דנימא משום דקי"ל מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אפי' יחיד במקום רבים מש"ה פסק הרמב"ם כמותו אלא רבינא קדמון הוא דתרי רבינא הוו כמש"כ הרא"ש בפ' הנשרפין שהרי רב חסדא השיב על דבריו דהכי אמרינן התם אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי דאס"ד לאו כדיבור דמי למה מהרהר. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו ובספר המאור גרס אמר רב אבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי. ועוד שהרי כבר הוכחתי למעלה סי' ו' דהרמב"ם פוסק כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי שכתב כן בפ"ב מהלכות ק"ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא ומדלא מסיים ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו כמש"כ בפ"א מה' ברכות שכתבתי למעלה ש"מ דס"ל שאם קרא ק"ש בלבו לא יצא משום דהרהור לאו כדיבור דמי כר"ח דס"ל הכי והא דכתב בפ"א מה"ב לגבי בה"מ ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. לאו למימרא משום דהרהור כדיבור דמי דא"כ קשה דידיה אדידיה. אלא וודאי הוא ז"ל פוסק כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי. וס"ל ז"ל דע"כ לא קאמר ר"ח הרהור לאו כדיבור דמי אלא גבי ק"ש דכתיב בה לשון דיבור שנאמר ודברת בם אלמא דיבור בעי והרהור לאו כדיבור דמי. שהרי אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי ועלה פליגי רבינא ור"ח אי הרהור כדיבור דמי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותו סוגיא. אבל בשאר מצות דלא כתיב בהו דיבור כולי עלמא אפי' ר"ח מודה דבהרהור סגי להו. הילכך בה"מ דכ' רחמנא ואכלת ושבעת וברכת סתמא ולא נאמר ביה דיבור בהרהור בעלמא נמי סגי אפי' לר"ח דאמר הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא נאמר ביה דיבור הילכך א"צ ביה דיבור כלל. ועוד הבאתי שם ראיה שכן כוונתו ז"ל ממ"ש בפכ"ד מה' שבת ע"ש והשתא תקשה לר"י ור' יוחנן דס"ל בה"ת הוי מה"ת אפי' אי ס"ל כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי ה"מ לגבי ק"ש דכתב רחמנא דיבור הוא דאין יוצא ידי חובת מצות ק"ש בהרהור אבל הא דמהרהר בק"ש לענין הא מילת' מיהא הרהור כדיבור דמי דע"י הרהור ה"ל כמדבר וקורא בתורה לענין שמחוייב לברך בה"ת לפניה כיון דלכ"ע הרהור לגבי שאר מצות וה"ה לגבי תלמוד תורה לענין בה"ת חשיב כדיבור. אלא שלענין מצות ק"ש לחוד הוא דס"ל לר"ח הרהור לאו כדיבור דמי. א"כ אכתי תקשה בעל קרי אמאי אינו מברך ברכת התורה לפני ק"ש שמהרהר דהא לענין עסק התורה שמחוייב לברך לפניה בה"ת הרהור ודיבור שוין הן לכ"ע. ובע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דבה"ת לא דמי לשאר מצות שלא נאמר בהם דיבור אלא דמי לק"ש דהרהור לאו כדיבור דמי משום דכיון דילפינן לבה"ת לפניה מקרא דכי שם ה' אקרא כיון דכתיב אקרא היינו כמאן דכתיב דיבור דמי דאקרא היינו דיבור ואין חייב בבה"ת לפניה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש אבל לא ע"י הרהור לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי כל היכא שנאמר בקרא דיבור. והשתא דאתית להכי א"כ אפי' לפי מה שפסק הרמב"ם גבי בה"מ דיצא ידי חובתו ע"י הרהור אין ראיה דלית הלכתא כר"י ור' יוחנן דס"ל בה"ת הוי מה"ת מדבעל קרי אינו מברך לבה"ת לפני ק"ש שמהרהר דהא מודו ר"י ור"י דבמהרהר בדברי תורה א"צ לברך בה"ת. והרי להרמב"ם ע"כ נמי הכי הלכתא וכדאמרן. הילכך אין מכאן ראיה דלית הלכתא כוותייהו דבה"ת הוי מה"ת שהרי ר"ח איכא למימר דכוותייהו ס"ל. ואע"ג דלרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי פליג עלייהו דלדידיה בה"ת ע"כ לאו דאורייתא היא מדבעל קרי אינו מהרהר בה"ת לפני ק"ש שמהרהר דהא אע"ג דכ' רחמנא אקרא גבי בה"ת דהיינו לישנא דדיבור הא ס"ל דהרהור כדיבור דמי אפי' בדוכתא דכתב רחמנא דיבור כדס"ל לענין ק"ש. אע"כ ס"ל דבה"ת לאו דאורייתא היא לפיכך אינו מהרהר כמו שאינו מהרהר לפני' ולאחריה דק"ש ולפניו דעל המזון משום דלאו דאורייתא נינהו מ"מ אין ראוי לדחות דברי ר"י ור' יוחנן דרבים נינהו מפני דברי רבינא דיחידאה הוא:

ומהא דכתיבנא נ"ל להביא ראיה דקי"ל כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי וכמו שפסקו רוב הפוסקי' ז"ל וכמ"ש שם באותו התשוב' שהרי לרבינא דאמר הרהור כדיבור דמי ע"כ בה"ת לאו דאורייתא מדבעל קרי א"מ בה"ת לפני ק"ש שמהרהר וא"כ ר"י ור"י דאמרי בה"ת הוי דאוריי' כר"ח ס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי וה"ל רבינא יחיד לגבי ר"ח ור"י ור"י וקי"ל הלכה כרבים. וא"ת ולרבינא דס"ל ע"כ בה"ת לאו דאורייתא הוא האי קרא דכי שם ה' אקרא מאי עביד ליה י"ל דדריש ליה כדר' אבהו ר"פ שלשה שאכלו (ד' מה) דמפיק מיניה לברכת הזימון וא"נ ברכת הזימון לאו דאורייתא מפיק לה לדרשא אחרינא והכי מסתבר דוודאי ברכת הזימון לאו דאורייתא ור"א מייתי להאי קרא לאסמכתא בעלמא לברכת הזימון. והשתא אתי שפיר דלא פליג ר"א אר"י ור"י דנ"ל מהאי קרא לבה"ת מה"ת. ולענין הלכה אפי' את"ל דלרבינא בה"ת אינה מה"ת וכדכתיבנא וודאי הלכה כר"י ור' יוחנן דס"ל בה"ת הוי מה"ת דרבים נינהו ואע"ג דאיתותב ר"י היינו למאי דרצה למילף דבה"מ לפניה מה"ת מבה"ת מק"ו משום דק"ו דידיה פריכא הוא דמה לתורה שכן חיי עולם כדאמר התם בגמ' אבל במאי דס"ל לדידי' ולר"י דבה"ת הוי מה"ת לא איתותב והלכתא כוותיה אפי' אם רבינא פליג עליה וכדכתיבנא. וה"נ מצינן למידק מהא דפ"ב דנדרים (ד' פא) דאמר התם מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן אמר רבינא מפני שאין מברכין בתורה תחלה דא"ר יהודה א"ר מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פי' עד שפי' הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה א"ר יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה וש"מ דברכת התורה דאורייתא דאי מדרבנן הא אמרי' בפ' אין עומדין (ד' לג) דאנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות וירמיה קדים להו כמה דרי ובימיו עדיין לא נתקן. אלא שזה יש לדחות דברכת התורה כבר התקינו בימי ירמי' אלא שהם תיקנו נוסח שלהם וה"נ אמר התם תיקנו קידוש והרי קידוש היום הוי מה"ת אלא ע"כ הם תיקנו נוסח של קידוש והכי נמי אמר בפ' שלשה שאכלו משה תיקן להן ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים אע"ג דכולהו מדאורייתא כדאמר התם. אלא וודאי הנוסח שלהם אינהו תיקנו מ"מ נראה מדנענשו עונש גדול כ"כ דעל דבר זה אבדה הארץ ש"מ דבה"ת הוי מה"ת דאי מדרבנן לא היו ראוין לעונש גדול כ"כ. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ז דסוטה (ד' מא) גבי הא דאמרו ישראל לאגריפס המלך אחינו אתה ואמרינן שם באותו שעה נתחייבו ישראל כליי' שהחניפו לו לאגריפס והוכיחו התוס' התם שלא היה ראוי למלכות מדין תורה אע"פ שהיתה אמו מישראל דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש כזה וה"נ דכוותיה ואע"ג דלא דמי קצת כ"כ להא דאגריפס הדבר מוכרע מעצמו דאי ברכת התור' אינה אלא מד"ס אין ראוי לעונש גדול כ"כ דאבידת הארץ ומדאמר רבינא שהוא בתרא מ"מ אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם משום שאין מברכין בתורה תחלה ומייתי לה מהא דר"י א"ר דש"מ דבה"ת הוי מה"ת לראיה לדבריו אלמא ס"ל דבה"ת הוי מה"ת והאי רבינא הוי סוף הוראה ובתראה שהרי סידר הגמ' את דבריו שם אחר דברי רב אשי שאמר התם משום דקרו לאינשי חמרי וכיון דס"ל לרבינא בתראה דבה"ת הוי מה"ת הא וודאי קי"ל כוותיה לגבי רבינא קמאי דפ' מי שמתו דס"ל דבה"ת לאו דאורייתא הוא ואפי' שאר אמוראי התם במס' נדרים לא פליגי עליה בהא אלא דיהבי טעם אחר לסיבה זו שאין ת"ח מצויין לצאת מבניהן ת"ח אבל בהא דברכת התורה דאורייתא לא פליגי עליה הילכך נקטינן דבה"ת הוי מה"ת ובספק בירך ספק לא בירך חוזר ומברך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף