שאגת אריה/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאגת אריה TriangleArrow-Left.png ז

סימן ז

וע"ד מדבר ואינו שומע אם איפשר לו לצאת ידי חובת ק"ש בקריאתו בהא וודאי יש לדון הרבה. בפ"ב דברכות (ד' טו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ואמרינן בגמ' מ"ט דר"י משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע ור"י תרתי ש"מ. ותו תניא התם ר' יהודה אומר משום ראב"ע הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו שנא' שמע ישראל. א"ל ר"מ ה"ה אומר אשר אנכי מצוך היום אחר כוונת הלב הן הדברים ובמסקנא דשמעתא אמרי' א"ר חסדא אמר ר' שילא הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע והלכה כר"י. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"י הוה אמינא אפי' לכתחלה קמ"ל הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע ואי אשמעינן הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע הוה אמינא צריך ואין לו תקנה קמ"ל הלכה כר"י ולפום ריהטא משמע דר' יוסי ור"י משום ראב"ע תרווייהו דרשי שמע להשמע לאזניך. אלא שלר"י השמעות אזנים מעכב אפי' בדיעבד ואם לא השמיע לאזניו לא יצא ולראב"ע אינו אלא לכתחלה ובדיעבד יצא. וא"כ כיון דמדאורייתא לראב"ע צריך להשמיע לאזניו לכתחלה אע"ג דבדיעבד יצא איכא למימר ה"מ כל היכא שראוי לבילה אבל אינו שומע שאינו ראוי לבילה להשמיע לאזניו הבילה מעכבת בו. מ"מ מדברי התוס' אין נ"ל כן דברפ"ב דברכות (ד' יג) תניא ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון ואמרי' מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהיו ורבנן מ"ט אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ולרבי נמי הא כתיב שמע ההוא מ"ל דצריך להשמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזניו יצא וכתבו התו' אור"י דהלכה כרבנן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ועוד דרבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזניו יצא וכוותיה פסקינן לקמן ע"כ. ואיכא למידק טובא מאי קאמר ר"י דהלכה כרבנן משום דס"ל כמ"ד לא השמיע לאזניו יצא וכוותיה פסקינן. הרי אדרבה כיון דאיפסקא הלכתא כר"י משום ראב"ע דס"ל דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו ומשמע יליף לה א"כ דרשינן לשמע שצריך להשמיע לאזניו ולא לבכל לשון שאתה שומע והיינו דלא כרבנן. ובע"כ צ"ל דמשמע להו להתו' דהא דאמר ראב"ע הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו אינו אלא מדרבנן וקרא דשמע אסמכתא בעלמא הוא ומה"ת אפי' לכתחלה א"צ להשמיע לאזניו וא"כ חרש שאינו שומע יצא ידי חובתו בקריאתו ואין כאן משום אינו ראוי לבילה כיון דא"צ להשמיע לאזניו כלל מה"ת אפי' לכתחלה מ"מ ראוי לעיין מנ"ל להתו' דראב"ע לא מצריך להשמיע לאזניו לכתחלה אלא מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא דילמא דרשא גמורה היא ומה"ת צריך להשמיע לאזניו לכתחלה. וליכא למימר דמהא דייקי הכי דתנן בפ"ב דמגילה (ד' טו) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ור"י מכשיר בקטן ואמרי' התם ובברכו' (ד' טו ע"א) מאן תנא חרש דיעבד נמי לא א"ר מתנא ר' יוסי' הוא דתנן הקורא את שמע ולה"ל יצא ד"ר יהודה רי"א לא יצא. ול"ל לאוקמי לסתם משנה כר"י דלית הלכתא כוותיה ה"ל לאוקומי כראב"ע דהלכתא כוותיה דס"ל דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו מה"ת. וחרש כיון דאר"ל וא"א לו לצאת בעצמו ע"י קריאתו א"י להוציא אחרים ידי חובתו. אלא וודאי לראב"ע א"צ להשמיע לאזניו אלא מדרבנן הילכך לדידיה ל"ל גבי חרש אינו ראוי לבילה דאין זה דיוק דהא רב מתנא אכתי לא אסיק אדעתיה דלר"י דאמר במתני' יצא דאינו אלא בדיעבד. שהרי פריך עליה הגמ' וממאי דר"י היא ובדיעבד נמי לא דילמא ר"י היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי אלמא ר"מ לא אסיק אדעתיה דאיכא למ"ד דלכתחלה לחוד הוא דצריך להשמיע לאזניו ובדיעבד ל"ל בה. והא נמי ל"ל דמהא דייקי התו' דאמרי' התם אהא דקאמר דילמא ר"י הוא ומי מצית לאוקומי כר"י והא מדקתני סיפא ר"י מכשיר בקטן מכלל דרישא לאו ר"י היא ודחי דילמא כולה ר"י ותרי גווני קטן וחסורי מיחסרא וה"ק הכל כשרי' לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך אבל קטן שהגיע לחינוך אפי' לכתחלה דר"י שר"י מכשיר בקטן וכתבו התוס' תימא דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מיחסרא ולאוקמי אליבא דחד תנא ועוד לוקמי כר"י ובלא חסורי מיחסרא וי"ל משום דלקמן פסקינן כר"י להכי ניחא ליה לאוקמי אדר"י ע"כ. ומשמע הא דקאמר דילמא כולה ר"י וחסורי מיחסרא בא להחזיק את מה שדחה בתחלה דילמא ר"י היא ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי וכיון דהא דדחיק לאוקמי כר"י היינו משום דפסקינן כוותיה והרי הא דפסקינן כוותיה היינו מה שאמר בשם ראב"ע הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו שנא' שמע ישראל ואי דרשא גמורה היא ומן התורה צריך להשמיע לאזניו לכתחלה א"כ לפי זה בחרש שאר"ל אפי' בדיעבד פסול לקרות את המגילה והיאך בא המקשה להחזיק את דבריו מה שהקשה בתחלה דילמא ר"י היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד ש"ד עי"ז שאמר חסורי מיחסרא. לפי זה אפילו בדיעבד נמי פסול. דגם זה אינו דיוק דהא י"ל דלבתר דקאמר חסורי מיחסרא הדר ביה המקשה ממאי דקאמר בתחלה לכתחלה הוא דלא הא בדיעבד ש"ד.

והשתא דמוקי לה כר"י אדר"א ב"ע אפי' בדיעבד נמי לא ומ"מ אדרב מתנא פריך שפיר מנ"ל דמתניתין ר' יוסי היא ואפילו מי ששומע אם לא השמיע לאזניו לא יצא דילמא ר"י משום ראב"ע היא דקי"ל כוותיה ומי שאינו חרש אע"פ שלא השמיע לאזניו בדיעבד יצא אלא דלדידי' בחרש אפילו בדיעבד לא יצא הואיל ואינו ראוי לבילה. והדר ביה ממה שאמר בתחלה דבדיעבד שפיר דמי ולא הוי חרש דומיא דשוטה וקטן כדאמר התם במגילה. ולמאי דרוצה השתא לאוקמי כר"י אליבא דראב"ע הוי חרש דומיא דשוטה וקטן דפסולין אפילו בדיעבד ועד"ז שפיר יש לפרש כל הסוגי' דהתם. מ"מ מדברי רש"י נמי משמע דאפי' לר"י משום ראב"ע חרש שאינו שומע בדיעבד שפיר דמי שהרי הגמ' מביא שם הא דתני רבי יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ואחר כל שקלא וטריא מביא הא ברייתא דפלוגתא דר"י משום ראב"ע ור"מ. ומסיק השתא דאתית להכי אפי' תימא ר"י כרביה ס"ל ול"ק הא ר"י הא ר"מ. ופי' רש"י אפי' תימא ר"י דאמר בק"ש יצא דיעבד אין לכתחלה לא ומתניתין דמגילה לכתחלה הוא דפסיל לחרש ור"י היא. והא דבה"מ נמי ר"י היא. ודק"ל הא דר"י בריה דר"ש ב"פ מני ר"מ היא דמכשיר לכתחלה ע"כ. הרי אפי' למאי דמסיק ר"י כרביה ס"ל מ"מ פי' מתניתין דמגילה לכתחלה הוא דפסיל לחרש ור"י היא וש"מ לר"א ב"ע נמי אינו פסול חרש למקרא מגילה בדיעבד ולא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה לגבי חרש. מ"מ איכא לספוקי לדעת רש"י דלראב"ע חרש אינו פסול בדיעבד אי משום דס"ל דהא דיליף לה משמע אינו אלא אסמכתא בעלמא או איפשר דס"ל דדרשא גמורה היא גבי ק"ש מ"מ אין לפסול חרש המדבר ואינו שומע בדיעבד לגבי מקרא מגילה מטעמא דאינו ראוי לבילה משום דאין ללמוד שאר מצות מק"ש דגבי ק"ש דגלי קרא גלי אבל בשאר מצות מדינא אין צריך להשמיע לאזניו אלא מדרבנן לכתחלה ואין מעכב בדיעבד אפילו לחרש שאינו ראוי לבילה. ואע"ג דרב מתנא מדמי מקרא מגילה לק"ש לק"מ וכמ"ש לקמן וא"כ חרש המדבר ואינו שומע איפשר דבק"ש ה"ל אינו ראוי לבילה ופטור מק"ש כיון דא"א לו להשמיע לאזניו. זהו מה שיש להסתפק בדעת רש"י ז"ל ונ"ל דהכי דייקי התוס' דהא דיליף ראב"ע משמע להשמיע לאזניו לכתחלה אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"צ להשמיע לאזניו אלא מדרבנן דאס"ד דדרשא גמורה היא א"כ בדיעבד אמאי יצא דכל בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד שהרי בכל התורה כולה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים בלבד כדאמר בפ"ב דמנחות (ד' כ). והרי לגבי ק"ש גופה תנן הקורא למפרע לא יצא ומוהיו בהוייתן יהו נפקא להו ואע"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב מ"מ אפי' בדיעבד לא יצא. אלא וודאי אסמכתא בעלמא היא הא דיליף ראב"ע משמע להשמיע לאזניו ולא צריך להשמיע לאזניו לכתחלה אלא מדרבנן. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דחזינן שמדמי שאר מצות לק"ש לענין להשמיע לאזניו לראב"ע דקאמר השתא דאתית להכי אפילו תימא ר"י כרבי' ס"ל ול"ק הא ר"מ הא ר"י כלומר ההיא דלא יברך אדם בה"מ בלבו ואם בירך יצא ר"י היא ואיכא למידק מנא ליה ללמוד בה"מ מק"ש השתא דמסיק דר"י כרביה ס"ל דיליף דק"ש צריך להשמיע לאזניו לכתחלה מקרא דשמע דילמא גבי ק"ש דגלי קרא שמע גלי הילכך צריך להשמיע לאזניו לכתחלה מגזירת הכתוב אבל שארי מצות דלא גלי בהו קרא לא גלי. וא"כ מנלן דלא יברך אדם בה"מ בלבו לר"י וראב"ע רביה. וכהאי גוונא הקשו התוס' למאי דקאמר הגמ' דלר"י גבי בה"מ אפילו בדיעבד לא יצא דקאמר אלא הא דתניא לא יברך אדם בה"מ כו' מני אי ר' יהודה הא אמר לכתחלה נמי אי ר"י דיעבד נמי לא. וכתבו התוס' וא"ת ודילמא ר"י היא ובה"מ שאני דלא כתיב ביה שמע דבשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהן מדרבנן יש לדמות לק"ש שתקנו שצריך להשמיע לאזניו כמו בק"ש אבל בה"מ שהוא מדאורייתא כיון דלא כתיב ביה שמע למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזניו כיון דמן התורה יצא ע"כ. ובאמת קושיא חזקה היא ומה שתירצו וי"ל כיון שתיקנו שצריך להשמיע לאזניו כמו בק"ש הואיל ומדרבנן צריך להשמיע אין לחלק בין ק"ש ובין ברכת המזון ואפי' בדיעבד אית לן למימר שלא יצא עד כאן. אינו מוכרח דאע"ג שתיקנו בבה"מ שצריך להשמיע לאזניו לכתחלה מ"מ לענין דיעבד לא רצו לדמות בה"מ לק"ש דכיון דלא כתיב ביה שמע לא רצו לתקן שיחזור ויברך בה"מ בלא השמיע לאזניו דה"ל ברכה לבטלה ועוד דאפי' לענין לכתחלה אין לדמות שאר מצות דלא כתיב בהו שמע לק"ש דכתיב ביה שמע ולא מיבעיא מה"ת אין ללמוד שאר מצות מק"ש דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי אלא מדרבנן נמי א"צ להשמיע לאזניו לכתחלה בשאר מצות ולדמותם לק"ש משום שכתב רחמנא גבי ק"ש שמע דדומיא דק"ש דאורייתא יתקנו מדבריהם בשאר מצות דצריך להשמיע לאזניו. דהא ברפ"ב דברכות (ד' יג) קאמר ר' יאשיה גבי על לבבך עד כאן צריך כוונה וקריאה משום דכתיב על לבבך ודברת בם מכאן ואילך כוונה דכתיב על לבבכם ובלא קריא' והאי לדבר בם דפר' שניה בד"ת כתיב הילכך אפי' בהרהור נמי יוצא ידי חובת פרשה שניה אבל בפ"ר צריך דיבור דוקא דכתיב ודברת בם. אלמא אפי' ק"ש גופה לא מדמינן מדרבנן פ"ש לפ"ר לענין דיבור דקאמר מכאן ואילך כוונה בלא קרייה סתמא משמע דאפילו מדרבנן סגי ליה בהכי. ועוד שהרי כל עיקר קריאת פ"ב של ק"ש ע"כ לר"י אינו אלא מדרבנן כיון דלדבר בם מוקי ליה בד"ת א"כ מנין לקריאת פ' זו מה"ת וכמש"כ למעלה בסי' ב' והאי מכאן ואילך כוונה דקאמר היינו מדרבנן וקרא דעל לבבכם אסמכתא בעלמא היא. אלמא אפי' בק"ש גופיה לא מדמינן פ"ב דרבנן לפ"א של תורה דכתב רחמנא גביה לדבר בם למימרא דבעי דיבור ולא סגי ליה בהרהור ואפי' ר' זוטרא דפליג עליה התם ואמר דפ"ב נמי בעי דיבור לאו משום דדומיא דפ"ר תיקנוה רבנן אלא משום דמסמיך לה אקרא דלדבר בם. תדע שהרי ס"ל לר"ז התם ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה דהאי על לבבכם מיבעי ליה לכדר"י דאמר צריכה שתהא שימה כנגד הלב ואתפילין קאי. אלמא לא מדמינן ליה פ"ב לפ"א לענין כוונה. והשתא ק"ש גופה לא מדמינן מדרבנן פ"ב לפ"א לענין קריאה וכוונה אע"ג דכל עצמה של פ"ב אינה אלא מדרבנן כ"ש שאין לדמות שאר מצות בין של תורה בין של דבריהן לק"ש מדרבנן שצריך להשמיע לאזניו לכתחלה וכ"ש שלא יצא ידי חובתו בשאר מצות אפי' בדיעבד מדרבנן דומיא דק"ש לר' יוסי. והיאך מדמי רב מתנה מגילה והגמ' מדמי בה"מ לק"ש לר"י שאין יוצא ידי חובתו בהן בלא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד. ועוד דהא ברפ"ב דמגילה תניא הקורא את המגילה למפרע לא יצא וכן בק"ש וכן בהלל ויליף לה לק"ש מוהיו ולהלל ומגילה שקלי וטרו אמוראי התם לאתויינהו מקראי והשתא קראי למה לי כיון דהלל ומגילה אינן אלא דרבנן נדמינהו לק"ש דגלי בה קרא דהקורא למפרע לא יצא אלא וודאי ש"מ דאפי' דרבנן לדאורייתא לא מדמינן כ"ש דאורייתא לדאורייתא דאפי' התוס' מודים בזה דעדיפא טפי וא"כ היאך מדמי בה"מ דאורייתא ומגילה דרבנן לק"ש לר"י לענין לא השמיע לאזניו שלא יצא. דבשלמא הא דמדמי בה"מ ומגילה לר"י למאי דהוי משמע ליה בלא השמיע לאזניו לר"י דאמר גבי ק"ש דיצא היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזניו מדרבנן. א"ש. דכיון דהא דבעי להשמיע לאזניו לכתחילה לאו מגזירת הכתוב הוא אלא מדרבנן אין טעם לחלק בדרבנן ק"ש לשאר מצות ובוודאי בכולן תקנו להשמיע לאזניו לכתחילה. אבל לר"י דיליף משמע דצריך להשמיע לאזניו וגזה"כ הוא בק"ש. מנין לדמויי שארי מצות לק"ש לדידי' ובע"כ נ"ל לפרש דלמאי דמדמי השתא שארי מצות לק"ש לר"י דבלא השמיע לאזניו לא יצא ס"ל דטעמא דר"י לאו משמע דכתב רחמנא גבי ק"ש דדריש מיניה להשמיע לאזניו וכדאמר בתחילת הסוגיא שם בברכות. דא"כ ליכא לדמויי שאר מצות לק"ש וכדאמרן. אלא השתא ס"ד דטעמא דר"י משום דכתיב הסכת ושמע ישראל וכדאמר בסוף הסוגיא א"ר יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשארי מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל ואע"ג דאיתותב ר"י מהא דתניא לא יברך אדם בה"מ בלבו ואם בירך יצא ומסיק אלא א"א הכי איתמר אר"י מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשארי מצות ד"ה יצא והא כתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בד"ת כתיב. היינו למאי דהוי ס"ל לר"י דבשאר מצות ד"ה לא יצא דא"כ ההיא דבה"מ מני אבל השתא קס"ד דבהא פליגי ר"י ור' יוסי דר"י סבר דהסכת ושמע ישראל בד"ת כתיב ורי"ס דהסכת ושמע ישראל בכל המצות איירי למימרא דצריך להשמיע לאזניו ואם לאו לא יצא. והאי דפליגי בק"ש להודיעך כחו דר"י דאפי' גבי ק"ש דכתיב שמע אפ"ה בלא השמיע לאזניו יצא וכחו דהתירא עדיף. וכיון דטעמא דר' יוסי מהסכת ושמע ישראל דכתיב גבי כל המצות. כל המצות שוין בזה דבלא השמיע לאזניו לא יצא וכיון דבכל המצו' של תורה השמעות אזנים מעכב מה"ת הא וודאי כל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון הילכך במצות דרבנן כגון מקרא מגילה וברכת הפרשת תרומה נמי בלא השמיע לאזניו לא יצא. והא דמפרש הגמ' בתחלת הסוגיא ובר"פ היה קורא דטעמא דר' יוסי משמע דכתב רחמנא גבי ק"ש היינו למאי דמסיק בסוף הסוגיא דהסכת ושמע ישראל בד"ת כתיב ובשאר מצות ד"ה יצא:

ויש לי סייג לדברי מן הירוש' דפ"ק דתרומות למי נצרכה לר' יוסי היידא ר' יוסי הדא הוא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא רי"א לא יצא. א"ר מתנא דר"י היא א"ר יוסי הוינן סבורין מימר מן מה פליגין ר"י ורבנן בק"ש דכתיב בה שמע הא שאר כל המצות לא. מה דמר ר"מ ר"י היא. הוי היא שמע היא שאר כל המצות. מ"ט דר"י והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר זהו סוגיית הירושלמי שם. וביאורו דאמתני' דהכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו קאי ומוקי לה ר"מ כר"י וס"ל היא שמע היא כל המצות ולאו משום דיליף לשאר מצות מק"ש דכתב רחמנא גביה שמע ישראל. דאי טעמא דר"י משמע. א"א ללמוד לשאר מצות מק"ש דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי אלא ס"ל לר"מ דטעמא דר"י דאמר גבי ק"ש דלא יצא בלא השמיע לאזניו משום דכתיב והאזנת למצותיו וכיון דטעמא משום האזנה כל המצות בכלל והיינו כמו שפירש' אלא דגמ' שלנו יליף שאר מצות מהסכת ושמע ישראל וגמ' ירוש' יליף לה מוהאזנת למצותיו דכיון דהכי הוא דאין לדמויי שאר מצות לק"ש א"א דטעמא דר"י משמע דכתב רחמנא גבי ק"ש. והא דמדמי לה ר"מ וסתמא דגמ' מגילה ובה"מ למתני' כבר נתבאר טעמו של דבר משום דס"ל דטעמו של ר"י מהסכת ושמע הנאמר גבי כל המצות כולן השתא תקשה לך היאך קאמר במסקנא דשמעתא השתא דאתית להכי אפי' תימא ר"י כרביה ס"ל ול"ק הא ר"מ הא ר"י כלומר ההוא דלא יברך אדם בה"מ בלבו ר"י היא. הא אדרבה השתא גרע טפי כיון דר"י דס"ל דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו לאו היינו טעמא משום דרבנן תקנו הא דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה דנימא דכיון דתקנתא דרבנן הוא אין טעם לחלוק בין ק"ש לשאר מצות וכולן שוין בהא תקנה דהשמעת אזנים. אלא משום דכרביה ס"ל והרי ראב"ע רביה הא דצריך להשמיע לאזניו גבי ק"ש מקרא דשמע דכתב רחמנא גבי ק"ש יליף לה א"כ מנלן לדמויי בה"מ דלא יברך בלבו מק"ש. דילמא דוקא גבי ק"ש דגלי קרא גלי וגזה"כ הוא אבל בה"מ לא. אלא וודאי ע"כ ש"מ דפשיטא ליה להגמ' דהא דמצריך ראב"ע להשמיע לאזניו בק"ש לכתחלה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. דאס"ד מדאורייתא אפי' בדיעבד אם לא השמיע לאזניו אמאי יצא דכל בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכמ"ש למעלה. וכיון דהא דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה בק"ש לר"י ורביה ראב"ע אינו אלא מדרבנן. מעתה אין טעם לחלק בין ק"ש לשארי מצות ובכל המצות כולן ס"ל דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה מדרבנן. ואתי שפיר ההוא דבה"מ כוותייהו וא"כ כיון דלר"י משום ראב"ע א"צ להשמיע לאזניו בק"ש אלא מדרבנן א"כ חרש המדבר ואינו שומע חייב בק"ש ולא אמרינן שאינו ראוי לבילה כיון שמה"ת א"צ להשמיע לאזניו כלל אפי' לכתחלה לדידן דקי"ל כר"י שאמר משום ראב"ע:

מ"מ אומר אני שאע"ג שכן נראה לכאורה בפירוש סוגיא זו מ"מ כי דייקת בה היטב אע"ג בדרב מתנה שמפרש למתניתין דמגילה אפשר לומר כן מ"מ בדר"ח שמפ' למתני' דמס' תרומות א"א לפרש כן. דהכי אמר התם תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ואמר מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא א"ר חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא דברי ר' יהודה רי"א לא יצא. ע"כ ל"ק ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא. ואיכא למידק מאי האי דקאמר ר"ח ע"כ ל"ק ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא כו' וברכה דרבנן אטו הא דלא השמיע לאזניו דלר"י לא יצא בדאורייתא ודרבנן תליא מילתא הא מגילה דרבנן היא ואפ"ה לר"י חרש דיעבד נמי לא כדמוקי לה ר"מ למתני' דמגילה. וה"נ בההיא סוגיא דר"ח גופיה קאמר הגמ' אלא הא דתני ר"י חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחל' מני אי ר"י הא אמר דיעבד אין לכתחלה לא אי ר"י הא אמר דיעבד נמי לא אע"ג דתרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן מ"מ בלא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד לא יצא לר"י. ומדברי ר"ח גופיה נמי יש לדייק כן שהרי מסיים למילתיה אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא. כלומר מילתא דהפרשת תרומה אי תרומתו תרומה או לא לאו בברכה תליא הואיל וברכה דרבנן אין מעכבת להפרשת תרומה שמשום הברכה לא יהא תרומתו תרומה. והשתא א"א בדרבנן בלא השמיע לאזניו אפי' ר"י מודה דבדיעבד יצא למה לי למימר לאו בברכה תליא מילתא ואם תרם ולא בירך תרומתו תרומה. אפי' אי בברכה תליא מילתא והברכה מעכבת להפרשה מ"מ בחרש המדבר ואינו שומע שמברך אע"פ שא"א לו להשמיע לאזניו תרומתו תרומה. כיון דמ"מ בדיעבד יוצא ידי חובת הברכה בלא השמיע לאזניו לר"י הואיל וברכה אינו אלא מדרבנן יצא בדיעבד. אלא וודאי אפי' בדרבנן כגון ברכה בלא השמיע לאזניו נמי לא יצא לר"י הילכך אי בברכה תליא מילתא כיון דאפי' בדיעבד לא יצא ה"ל כאלו תרם ולא בירך כלל לפיכך איצטריך ליה למימר דלא בברכה תליא מילתא. וכיון דאפי' בדרבנן לא השמיע לאזניו לר"י לא יצא מאי האי דקאמר ר"ח ע"כ ל"ק ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא הא לאו בדאורייתא תליא מילתא אלא עיקר הטעם הוא דכיון דלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י הילכך בין גבי ק"ש בין גבי ברכה אפי' בדיעבד לא יצא אבל מ"מ תרומתו תרומה משום דלאו בברכה תליא מילתא. ובע"כ צריך לפרש הא דקאמר ר"ח ע"כ ל"ק ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא ה"פ דכיון דק"ש דאורייתא א"כ איכא למדרש לקרא דשמע גבי ק"ש דלהשמיע לאזניו הוא דאתי אבל תרומה משום ברכה הוא וכיון דברכה דרבנן אע"ג דלא יצא ידי חובת הברכה אפי' בדיעבד בלא השמיע לאזניו וה"ל כאלו תרם ולא בירך כלל לאו בברכה תליא מילתא ואין הברכה מעכבת להפרשה הילכך תרומתו תרומה ומדקאמר ק"ש דאורייתא לומר דהא דלא השמיע לאזניו לר"י משמע דכתב רחמנא גבי ק"ש יליף לה ולא מהסכת ושמע ישראל הנאמר אצל כל המצות יליף ואפ"ה מדמי ברכות וכן בה"מ דבלא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד לא יצא לר"י. והדרא קושיין לדוכתא מנלן דבשאר כל המצות לר"י בלא השמיע לאזניו לא יצא דילמא דוקא ק"ש דכתב רחמנא שמע הוא דבעי להשמיע לאזניו וגזה"כ הוא. אבל שאר מצות לא דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לענין קריאה וכוונה בפ"ב של ק"ש ולענין הקורא למפרע דהלל ומגילה וכמש"כ והיאך מוקי לה להאי תנא דחרש המדבר ואינו שומע דגבי תרומה כר"י. הילכך ליתא להאי פירוש שכתבתי למעלה וצריכים אנו לחפש דרך אחרת בישוב סוגיא זו:

ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי ר"ח אי הוי ס"ל דטעמא דר"י משמע דגבי ק"ש לחוד א"א לאוקמי למתני' דתרומות כר"י דוודאי לא גמרינן שארי מצות מק"ש וכדאמרן. אלא ס"ל לר"ח דר"י אהסכת ושמע ישראל קא סמיך שנא' סתמא וכל המצות בכלל זה דבעי להשמיע לאזניו ואי לא כתב רחמנא אלא הסכת ושמע ישראל לחוד הא וודאי הוי אומר בכל המצות בלא השמיע לאזניו לא יצא אפי' בדיעבד כדאמרת גבי הקורא למפרע משום דכתיב והיו דאפי' בדיעבד בקורא למפרע לא יצא ולא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב אלא בקדשים לחוד. אלא מדכתב רחמנא עוד קרא יתירא גבי ק"ש שמע להשמיע לאזניו גלי לן על הסכת ושמע ישראל הנאמר גבי כל המצות דלא בעי גבייהו להשמיע לאזניו אלא לכתחלה אבל בדיעבד בלא השמיע לאזניו יצא. הילכך כתב רחמנא שמע נמי גבי ק"ש ללמוד דגבי ק"ש אפי' בדיעבד בלא השמיע לאזניו לא יצא דאס"ד דהסכת ושמע ישראל לעכב אפי' בדיעבד בכל המצות. שמע דכתיב גבי ק"ש ל"ל הא ק"ש נמי בכלל הסכת ושמע ישראל דכל המצות היא. אבל רבי יהודה דס"ל גבי ק"ש דבלא השמיע לאזניו יצא וש"מ דלא דריש שמע דגבי ק"ש דלהשמיע לאזניו קא אתי א"כ ע"כ הסכת ושמע ישראל נמי לא דריש ליה לכל המצות דאי הוי דריש ליה כיון דשמע דגבי ק"ש לא משמע ליה דלהשמיע לאזניו קאתי אלא לבכל לשון שאתה שומע הוא דאתי ולא מגלי לן רחמנא על הסכת ושמע ישראל דאינו מעכב בדיעבד כדמגלי לן שמע דק"ש לר"י על קרא דהסכת ושמע ישראל דאינו אלא לכתחלה. אס"ד דקרא דהסכת להשמיע לאזניו בכל המצות קאתי א"כ אפי' בדיעבד בלא השמיע לאזניו לא יצא דהא לא בעי שנה עליו הכתוב ואמאי קאמר גבי ק"ש דבלא השמיע לאזניו יצא. מי נפיק ק"ש מכלל כל המצות. אלא וודאי לר"י כמו דלא דריש שמע דגבי ק"ש ללא השמיע לאזניו ה"נ לא דריש הסכת ושמע ישראל ללא השמיע לאזניו אלא ההוא בד"ת כתיב כדאמרינן התם. נמצא לר"י דלא דריש לא שמע דגבי ק"ש ולא הסכת ושמע ישראל דגבי כל המצות דלהשמיע לאזניו קא אתו אין צריך להשמיע לאזניו כלל אפי' לכתחלה מה"ת דמהיכא תיתי לן. אבל לרבי יוסי דדריש הסכת ושמע ישראל לכל המצות להשמיע לאזניו ואפי' בדיעבד ה"א דבלא השמיע לאזניו לא יצא. אלא דגלי לן קרא דשמע דגבי ק"ש דהסכת ושמע ישראל דגבי כל המצות אינו מעכב בדיעבד הילכך לר' יוסי בלא השמיע לאזניו גבי ק"ש דפרט ביה שמע קרא יתירא אפי' בדיעבד לא יצא אבל בשאר כל המצות נהי דלכתחלה בעי להשמיע לאזניו מ"מ בדיעבד יצא בלא השמיע לאזניו. מיהו ה"מ דבשאר מצות יצא בדיעבד בלא השמיע לאזניו בראוי לבילה כגון שומע אבל בשאינו ראוי לבילה כגון חרש המדבר ואינו שומע כיון דמה"ת צריך להשמיע לאזניו לכתחלה בכל המצות מקרא דהסכת ושמע ישראל בילה מעכבת בו ואפי' בדיעבד לא יצא מפני שאינו ראוי להשמיע לאזניו. והא מילתא דלר"י בכל המצות דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה משום דדריש הסכת ושמע ישראל מהא מתני' גמר לה ר"ח מדאינו שומע לא יתרום לכתחלה מני. אי ר"י היא כיון דלא דריש הסכת ושמע ישראל ללא השמיע לאזניו א"כ אפי' לכתחלה א"צ השמעת אזנים ואמאי לא יתרום אלא ע"כ ר' יוסי היא וש"מ דדריש הסכת ושמע ישראל להשמיע לאזניו אלא מדאמר גבי ק"ש דלא יצא ש"מ דדריש שמע דגבי ק"ש להשמיע לאזניו אתי ובדיעבד והסכת גבי שאר מצות לכתחלה. דהא נמי ל"ל דרבי יוסי לא דריש אלא הסכת ושמע ישראל לחוד להשמיע לאזניו אבל שמע דגבי ק"ש לא דריש כלל להשמיע לאזניו אלא לכל לשון לחוד כרבנן דפליגי עליה דרבי וכיון דלא דריש לשמע דגבי ק"ש להשמיע לאזניו כלל אלא הסכת לחוד. כל המצות וק"ש שוין הן לענין להשמיע לאזניו ואפי' בדיעבד בלא השמיע לאזניו לא יצא כיון דלא גלי לן קרא על הסכת דאינו אלא לכתחלה ומנ"ל לר"ח דקאמר עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא דש"מ דס"ל דר"י דריש לשמע דגבי ק"ש להשמיע לאזניו. נ"ל דמתני' קשיתיה לר"ח דאס"ד דלר"י ק"ש ושארי מצות שוין הן לענין לא השמיע לאזניו דלא יצא כיון דשמע דק"ש לא דריש להשמיע לאזניו אלא לכל לשון לחוד ולא מגלי על קרא דהסכת דאינו אלא לכתחלה א"כ אדאפליגו בק"ש ה"ל לאפלוגי בשארי מצות להודיע כחו דר' יוסי דאפי' בשאר מצות בלא השמיע לאזניו לא יצא אבל השתא דפליגי גבי ק"ש איכא למימר דווקא גבי ק"ש לר"י הוא דלא יצא בלא השמיע לאזניו משום דכתב רחמנא שמע דלהשמיע לאזניו הוא דאתי אבל בשארי מצות יצא. אי משום דלא דריש להסכת כלל לענין להשמיע לאזניו דהסכת בד"ת כתיב כדאמרינן בגמ' ובשאר מצות אפי' לכתחלה א"צ להשמיע לאזניו א"נ דריש להסכת לענין להשמיע לאזניו גבי שארי מצות אלא דדריש נמי לשמע דגבי ק"ש ללא השמיע לאזניו וממילא הסכת דשארי מצות אינו אלא לכתחלה מדגלי על שמע דק"ש דאל"כ שמע דכתב רחמנא גבי ק"ש ל"ל אע"כ מדפליג גבי ק"ש ש"מ דלא אמר ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש לחוד משום שמע דכתב רחמנא גביה והוא מגלי על הסכת דשאר מצות דאינו אלא לכתחלה. דהא ל"ל דרבי יוסי בכל המצות קאמר דלא יצא מקרא דהסכת ושמע. דגבי ק"ש לא מגלי לן על הסכת דאינו אלא לכתחלה דשמע לכל לשון לחוד הוא דאתי ולא להשמיע לאזניו כלל והא דפליגי גבי ק"ש להודיע כחו דר"י דאפי' גבי ק"ש דכתב רחמנא שמע אפ"ה יצא בלא השמיע לאזניו דשמע לכל לשון לחוד הוא דאתי. דהא ליתא דהא אליבא דר"ח כולה מתני' רבותא דר' יוסי הוא דקמ"ל ואינו חושש להשמיענו לרבותא דרי"ה כדאמרי' בסמוך אהא דמוקי ר"ח למתני' דחרש לא יתרום כר"י ממאי דר' יוסי היא דילמא רבי יהודה היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא תדע הקורא דיעבד אין לכתחלה לא ודחי אליבא דר"ח אמרי האי דקתני הקורא דיעבד להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא דאי ר"יה אפי' לכתחלה נמי. הרי שהאי תנא מהדר למיתני להודיע כחו של רבי יוסי הילכך תני הקורא דיעבד ולא חש למתני לכתחלה ולהודיע כחו של ר"יה דאפי' לכתחלה שפיר דמי. אלא וודאי הא דפליגי בק"ש משום דר"י גופיה היא דקמ"ל דגבי ק"ש אפי' בדיעבד לא יצא דאלו בשארי מצות לכתחלה אין דיעבד לא. וא"ת הא באמת אכתי תקשה דוודאי אית לן למימר דר"י בשארי מצות נמי ס"ל דלא יצא אפילו בדיעבד בלא השמיע לאזניו והא דפליגי גבי ק"ש להודיע כחו דר"י דאפי' גבי ק"ש דכתב רחמנא שמע אפ"ה בלא השמיע לאזניו יצא דשמע לכל לשון הוא דאתי ומשום דכחא דהיתרא עדיף כדאמרינן בגמ' בכ"מ. הילכך ע"כ רבותא דר"יה וודאי קמ"ל דמקיל ושביק לרבותא דר"י דמחמיר משום דכחא דהיתרא עדיף. וי"ל דשאני הכא דבהא דר"י דאמר בלא השמיע לאזניו לא יצא איכא נמי כחו דהיתרא דנ"מ לענין חרש המדבר וא"ש דר' יוסי לקולא לענין ק"ש ושארי מצות דכיון דס"ל בלא השמיע לאזניו דלאו כלום הוא ולא יצא מה"ת א"צ לקרותם כלל כיון דא"א לו להשמיע לאזניו ובלא"ה לא סגי ולר"יה צריך וחייב לקרותם אע"פ שא"א לו להשמיע לאזניו ל"ל בה לר"יה הרי שר"יה מחמיר לענין חרש המדבר וא"ש דמחייב ור"י פוטר הואיל ובלא השמיע לאזניו לא יצא ולאו כלום עבד הילכך פליגי בדיעבד להודיע כחו דר"י ולא חש לאשמעינן לפלוגתייהו בלכתחלה להודיע כח היתרא דר"יה דהא דאשמעינן כחו דר"י דאפי' בדיעבד לא יצא נמי איכא כח דהיתרא בהא מילתא לענין דאינו שומע דא"צ לקרות ק"ש כיון דבלא השמיע לאזניו לאו כלום הוא ובהא ר"י לקולא ור"יה לחומרא וכיון דבחד צד איכא כח היתרא לר"יה ובאידך צד לר"י שביק תנא לדר"יה ודר"י עדיפא ליה אי משום דקי"ל ר"י נימוקו עמו אי משום דס"ל כר"י אבל א"א דלר"י ק"ש וש"מ שווין לענין להשמיע לאזניו דאפי' בדיעבד לא יצא א"כ הא כחא דהיתר' דחרש שא"ש דר"י הוה לו לאשמעינן בשאר כל המצות להודיע כחו דר"י גופיה ואי משום להודיע כחו דר"יה דאפי' גבי ק"ש א"צ להשמיע לאזניו. הא וודאי כחא דהיתרא דר"י עדיף אלא וודאי ר"י דריש לשמע דגבי ק"ש להשמיע לאזניו נמי וממילא מגלי על הסכת דשארי מצות דאינו אלא לכתחלה והשתא נקט לפלוגתיהו גבי ק"ש משום רבותא דר"י דאפי' בדיעבד לא יצא גבי ק"ש בלא השמיע לאזניו וממילא ש"מ דבשארי מצות בדיעבד יצא מדנקט ק"ש דווקא. א"נ הכי דייק לה ר"ח דבשאר מצות אם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא לר"י משום דדריש לשמע דגבי ק"ש להש"ל והוא מגלי על הסכת דאינו אלא לכתחלה דאי לר"י בש"מ בדיעבד נמי לא יצא בלא השמיע לאזניו א"כ היאך לא לישתמיט תנא בשום דוכתא להשמיענו אליבא דר"י דבכל המצות בלא השמיע לאזניו לא יצא דהא מהא דק"ש א"א ללמוד ממנו מאי ס"ל לר"י בשארי מצות וכה"ג אמרינן בפרק הערל (ד' ע"ב) לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע היא. וגם מהא מתני' דחרש המדבר וא"ש לא יתרום דמוקי לה כר"י ליכא למיקם עלה אי הא דלהש"ל מעכב אפי' בדיעבד אפי' בשומע שראוי לבילה להשמיע לאזניו או דילמא אין מעכב בראוי להש"ל אלא וודאי דבאמת בשארי מצות לר"י אין מעכב בלהש"ל וא"צ אלא לכתחלה והא דלכתחלה אליבא דרבי יוסי ע"כ ש"מ מהא מתני' דחרש לא יתרום דעכ"פ ש"מ דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה וא"א לאוקמי אלא כר"י. דאי ר"יה אפי' לכתחלה נמי.

והשתא א"ש כל ההיא סוגיא דר"ח מוקי למתני' דחרש המדבר וא"ש כר"י דדריש להסכת דגבי כל המצות להשמיע לאזניו דאי לר"י ליכא שום קרא להשמיע לאזניו לא לכתחלה ולא בדיעבד לא בק"ש ולא בכל המצות. והיינו דקאמר ר"ח ע"כ ל"ק ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא כלומר וכיון דאורייתא היא ושמע אק"ש דריש ליה ר"י להשמיע לאזניו ולעכב דאלו בשארי מצות אינו אלא לכתחלה בראוי לבילה כמו במתניתין דהקורא את שמע ולא השמיע לאזניו דמיירי מסתם בני אדם שאינו חרש אבל גבי ק"ש מעכב אפי' בראוי לבילה אם לא השמיע לאזניו משום שמע שכתב רחמנא גביה אבל תרומה משום ברכה הוא כו' כלומר אע"ג דברכת תרומה מש"מ היא ולא השמיע לאזניו א"מ בדיעבד מ"מ ה"מ בראוי לבילה אבל באינו ראוי לבילה וודאי מעכב והרי חרש דתנינן גבי תרומה אינו ראוי לבילה הוא ואפי' בדיעבד לא יצא ידי חובת הברכה וה"ל כאלו תרם ולא בירך כלל מ"מ הואיל וברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא דתרומה דאפי' תרם ולא בירך כלל תרומתו תרומה הלכך חרש נמי שתרם אע"ג דאין ברכתו ברכה דהואיל ואינו ראוי לבילה השמעת אזנים מעכב בו מ"מ תרומתו תרומה ופריך הגמ' עליה דר"ח ממאי דר"י היא דילמא ר"יה היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא. האי לכתחלה לא דרצה המקשה לומר אדר"י לאו מה"ת קאמר דלר"י אאל"כ וכדאמרן. אלא לכתחלה לא דקאמר היינו מדרבנן ובין ק"ש ובין שארי מצות שוין הן מדרבנן דצריך להשמיע לאזניו. ומשני אמרת האי דקתני הקורא כו'. ועד"ז יש לפ' כל הסוגיא כול' רק ד"א נשאר לנו לברר דלפ"ז תקשה מאי פריך ואלא הא דתנן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא מני אי ר"יה הא אמר לכתחלה נמי יצא אי ר"י דיעבד נמי לא ומאי קושיא הא וודאי ר"י היא דהא ס"ל בשארי מצות חוץ מק"ש דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד יצא נ"ל דהא נמי א"ש דהא וודאי האי לא יברך אדם בה"מ בלבו דקאמר היינו בלבו ממש ע"י הרהור קאמר ואע"פ שרש"י פי' בלבו שצריך להשמיע לאזניו ומשמע לכאורה שמיירי במוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו. מ"מ הדבר תמוה לפרש כן דתנא תני בלבו דמשמע בלבו ממש ואינו מוציא בשפתיו והיאך אפשר לפרש במוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו דהא אין זה בלבו. אלא וודאי בלבו ממש קאמר ומה שפירש"י בלבו שלא השמיע לאזניו כוונתו כיון שבירך בלבו ממילא לא השמיע לאזניו ומשום דמקשה מבלבו ללא השמיע לאזניו פי' כן אבל מ"מ פי' בלבו ממש על ידי הרהור קאמר. והשתא ניחא דפריך אי ר"יה האמר לכתחלה נמי יצא גבי לא השמיע לאזניו אלמא כיון דאין להשמיע לאזניו עיקר מה"ת אפי' מדרבנן נמי א"צ להשמיע לאזניו אפי' לכתחלה ה"נ גבי בלבו מדתני ואם בירך יצא אלמא ס"ל דהרהור כדיבור דמי מה"ת א"כ אמאי לכתחלה לא יברך בלבו מדרבנן אפי' לכתחלה נמי שפיר דמי כדשמעינן ליה לר"י גבי לא השמיע לאזניו. ואי ר"י ולדידיה א"ש דלכתחלה לא יברך בה"מ בלבו אפי' מה"ת משום הסכת דכתב רחמנא בכל המצות סתמא דבעי לכתחלה להשמיע לאזניו כ"ש דלא יברך בלבו דהא לא הש"ל ומ"מ אם בירך יצא דבשארי מצות לא השמיע לאזניו אינו מעכב בדיעבד והרהור כדיבור דמי ס"ל להאי תנא וכדאמרן. מ"מ הא ברייתא דתני לא יברך בה"מ בלבו ע"כ מיירי נמי מחרש שאינו ראוי לבילה להשמיע לאזניו אי מוקמת לה כר"י דאל"כ רישא דלא יברך בה"מ בלבו דהיינו ע"י הרהור למה לי דהשתא במוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו לר"י לכתחלה לא ואפי' מה"ת מקרא דהסכת במברך בלבו דאין כאן הוצאת שפתים והשמעת אזנים לא כ"ש דלא יברך לכתחלה ואי משום דאם בירך יצא דתני סיפא דקמ"ל דהרהור כדבור דמי נקט בלבו. רישא דלא יברך לכתחלה ל"ל לא ה"ל למיתני אלא סיפא לחוד דהמברך בה"מ בלבו יצא דהרהור כדבור דמי. אבל רישא דלכתחלה לא מאי איריא משום בלבו אפי' במוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו נמי לכתחלה לא אליבא דר"י אע"כ להאי תנא מיירי נמי מחרש המדבר ואינו שומע ומשום אינו שומע נקט לרישא דלא יברך אדם בה"מ בלבו וקמ"ל דאע"ג דחרש א"א לו להשמיע לאזניו כיון שאינו שומע וסד"א דאפי' בלבו נמי יברך לכתחלה כיון דהרהור כדיבור דמי והשמעת אזנים לא שייכא ביה קמ"ל דמ"מ לא יברך בלבו ע"י הרהור לכתחלה אע"ג דא"א לו להשמיע לאזניו. מ"מ לכתחלה צריך להוציא בשפתיו ולא סגי ליה בהרהור דהא גבי לא השמיע לאזניו למאן דאפשר ליה דהיינו מי ששומע לר"י נמי דינא הכי דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו אפי' מה"ת אע"ג דבדיעבד יצא בלא השמיע לאזניו. ה"נ בכה"ג תיקנו רבנן לאינו שומע דא"א לו להשמיע לאזניו מ"מ צריך להוציא לכתחלה בשפתיו אע"ג דבדיעבד יצא דהרהור כדיבור דמי. אבל לר"יה דא"צ להשמיע לאזניו לכתחלה אפי' מדרבנן כיון דבדיעבד יצא. ה"נ גבי בלבו ע"י הרהור כיון דלהאי תנא בדיעבד יצא לכתחלה נמי בלבו סגי ליה. א"נ לר"י דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה מה"ת אפי' באינו שומע שא"א לו להשמיע לאזניו מ"מ תיקנו רבנן שלא יברך בלבו ע"י הרהור גזירה אטו שאר כל אדם שלא יברך נמי ע"י הרהור בלא השמעת אזנים ועבר על שצריך להשמיע לאזניו מה"ת. אבל לר"יה דבלהש"ל אפי' לכתחלה ל"ל בה א"כ אהאי תנא דס"ל הרהור כדיבור דמי אפילו לכתחלה נמי מברך בלבו ע"י הרהור ושפיר דמי ומשום רישא לא אתיא כר"יה. ומ"מ לר"י רישא ניחא דלא יברך בלבו ע"י הרהור לכתחלה ואם איתא מאי אריא בלבו ת"ל אפי' במוציא בשפתיו אלא שלהש"ל נמי לכתחלה לא ורישא דלא יברך בלבו למה לי. י"ל דמשום חרש המדבר וא"ש דא"א לו להש"ל וסד"א דאפי' בלבו ע"י הרהור ש"ד קמ"ל דלא ורישא ניחא לר"י אלא סיפא וודאי קשיא דכיון דמיירי נמי מחרש דאל"כ אליבא דר"י רישא ל"ל אמאי קתני סיפא ואם בירך יצא דאע"ג דס"ל להאי תנא הרהור כדיבור דמי מ"מ אליבא דר"י אמאי יצא הא לא אפשר ליה לחרש להש"ל וה"ל אינו ראוי לבילה. ולר"י אפי' בדיעבד לא השמיע לאזניו באינו ראוי לבילה לא יצא והיינו דקאמר ואי ר"י דיעבד נמי לא וגבי ר"י שני בלישניה וקאמר אי ר"יה ה"א דלכתחלה כו' בדר"י נקט האמר ובדר"י לא נקט האמר משום דלר"י לא שמעינן ליה בהדיא דבשארי מצות להש"ל מעכב באינו ראוי לבילה ובר"ל צלהש"ל לכתחלה אלא מדיוקא שמעינן לה דס"ל הכי ואע"ג דלקמן בדרב מתנא גבי מתני' דמגילה קתני בדר"י נמי האמר. כיון דשני הגמרא פ"א ללישניה גבי ר"י מגבי ר"יה סגי ליה בהכי ולא חשש הגמ' לשנות בפעם ב':

נמצא השתא כל סוגיא זו עולה כהוגן בס"ד רק דבר א' צריך להבין דלמאי דפי' אליבא דר"י לר"ח משום דדריש הסכת לכל המצות וק"ש נמי בכלל ע"כ שמע דכתב רחמנא גבי ק"ש לעכב הוא דאתי והרי בגמ' משמע דק"ש אינו בכלל הסכת עם שארי מצות. דהכי אמרינן התם בסוף הסוגיא אר"י מחלוקת בק"ש אבל בשארי מצות ד"ה ל"י דכתיב הסכת ושמע ישראל אלמא ק"ש אינו בכלל הסכת דשארי מצות. וא"כ ה"נ לר"י אפי' תימא דדריש הסכת מ"מ אין שמע דק"ש מגלי על הסכת דבשארי מצות בדיעבד בלא השמיע לאזניו יצא. דאל"כ שמע דק"ש ל"ל ת"ל ק"ש מהסכת דש"מ. הא ק"ש אינו בכלל שארי מצות והילכך איצטרך שמע דק"ש לגופיה ולא לגלות על הסכת דשארי מצות שאינן לעכב. ואע"ג דאיתותב התם ר"י בהא מהא דלא יברך בה"מ בלבו דקתני ואם בירך יצא ומסיק מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצו' ד"ה יצא ופריך והא כתיב הסכת וש"י ומשני ההוא בד"ת כתיב הא לא איתותב אלא בהא דקאמר ד"ה לא יצא דא"כ הא דאם בירך יצא מני אבל בהא דמשמע מדבריו דאי הסכת לכל המצות אתי ק"ש אינו בכלל לא איתותב. וי"ל דלק"מ דוודאי אין שום טעם וסברא לומר דאם הסכת בכל המצות מיירי דק"ש אינו בכלל דמאי גריעותא דק"ש מש"מ כולן אטו ק"ש לאו מצוה היא. ובוודאי דברי ר"י שאמר בשארי מצות ד"ה לא יצא תמוהין דא"כ לר"י גבי ק"ש אמאי יצא ואמאי גרע ק"ש מש"מ. אבל טעמא דר"י אדר"יה דבשארי מצות לא יצא ובק"ש יצא. נ"ל דה"ט הוא דק"ש קילא טפי משארי מצות לר"י אדר"יה משום דכתב רחמנ' דיבור גבי ק"ש דכתיב ודברת בם מה שלא נאמר כן גבי ברכת המזון אלא ואכלת ושבעת וברכת סתמא כתיב ולא כתב רחמנא דיבור גביה להדיא ש"מ דדיבור הנאמר גבי ק"ש להוציא הרהור הוא דאתי וכדאמר' בר"פ הי' קורא גבי פלוגתא דר' זוטרא ור' יאשיה וכמשכ"ל וש"מ דלא השמיע לאזניו גבי ק"ש יצא. דאס"ד דלא יצא השתא במוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו לא יצא מקרא דהסכת, ע"י הרהור דגרע טפי שאינו מוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו לא כ"ש דלא יצא דיבור למעוטי הרהור דכתב רחמנא גבי ק"ש ל"ל. אלא וודאי ש"מ דק"ש אינו בכלל הסכת דש"מ לענין להשמיע לאזניו הילכך ס"ל לר"י דאע"ג דבש"מ להש"ל לא יצא גבי ק"ש יצא וכתב רחמנא גביה דיבור דקמ"ל דמ"מ ע"י הרהור לא יצא. זהו טעמו של ר"יה אליבא דרב יוסף ור' יוסי לא משמע ליה דדיבור דכתב רחמנא גבי ק"ש דלמעוטי הרהור אתי אי משום דס"ל דהרהור כדיבור דמי ובכלל דיבור הוא אי משום דסבירא ליה דאפי' בשארי מצות דלא כתב רחמנא דיבור נמי הרהור לאו כלום הוא וכדברי שארי פוסקים דפליגי על הרמב"ם גבי בה"מ וס"ל דאינו יוצא ידי חובת בה"מ בהרהור אע"ג דלא כתיב ביה דיבור וכמש"כ לעיל סי' ו'. ונראה דלזה כיון רש"י אבל בשאר מצות בכל הברכות ד"ה לא יצא דבא ללמדנו דדוקא בבה"מ ושאר ברכות דרבנן דדומיא דברכ' המזון דאורייתא תיקון דלא נאמר ביה דיבור הוא דלא יצא אפילו לר"יה אבל ק"ש היינו טעמא דיצא בלא השמיע לאזניו אליבא דר' יהודה משום דיבור דכתיב בי' למעוטי הרהור מכלל דבמוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו יצא וכדפי'. והשתא אתי שפיר לר"י אליב' דר"ח דס"ל דק"ש בכלל הסכת דש"מ הוא דס"ל כרב יוסף אד"ר יוסי והא דמוקי במסקנא דאר"י דבשארי מצות דברי הכל יצא דהסכת בד"ת כתיב היינו משום ר' יהודה. אבל לר' יוסי הסכת ושמע ישראל בכל המצות מיירי אלא דשמע דכתב רחמנא גבי קריאת שמע מגלי על הסכת דאינו לעכב בשארי מצות:

וא"ת למאי דפי' השתא תקשה לך ההיא סוגיא דפרק מי שמתו (דף כ) דתנן התם בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. ובגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאס"ד לאו כדבור דמי למה מהרהר. אלא מאי כדיבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ואיכא למידק טובא כיון דלרבינא הרהור כדיבור דמי וכל אדם יוצא ידי חובת ק"ש ושארי מצות על ידי הרהור ומשום ב"ק שאסרו רבנן בד"ת מתקנת עזרא כדאמרינן התם על הרהור ל"ג כדאשכחן בסיני שהיו צריכין לטבול לקריין ושם היה דיבור א"כ מ"ט אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דק"ש ועל המזון לפניו וכן אינו מתפלל כדאמרינן התם היה לו להרהר בהן ויוצא ידי חובתו ע"י הרהור כשאר כל אדם כיון דמשום ב"ק אינו אסור בד"ת ע"י הרהור אע"ג דכדיבור דמי ולענין לצאת י"ח מהני על ידי הרהור לרבינא דהא כדיבור דמי ולמה הפקיעו רבנן לבעל קרי מברכות הללו בחנם דהא וודאי ל"ל דה"ט דגרע בעל קרי משאר כל אדם דיוצא ידי חובת ברכות הללו ע"י הרהור משום דר"ל לברך ע"י דיבור גמור הילכך יוצא ידי חובתו נמי ע"י הרהור אבל בעל קרי דאר"ל מדרבנן לברך ברכות הללו ע"י דיבור גמור מתקנת עזרא שאסור לבעל קרי בד"ת ה"ל אינו ראוי לבילה לברך ע"י דיבור הבילה מעכבת בו ואין יוצא ידי חובתו ע"י הרהור הילכך ברכות הללו שאינן אלא מדרבנן אתי אינו ראוי לבילה דרבנן דתקנת עזרא שאסור בד"ת ומעכבת בברכות דרבנן שלא יצא ידי חובתו ע"י הרהור הואיל ואין ראוי לברך ע"י דיבור גמור אבל ק"ש ובה"מ דלאחריו דמן התורה הן והרי מן התורה ראוי לבילה לברך ע"י דיבור ממש לא אתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומעכבת בו דאין דדבריהם מעכבת על של תורה. דהא וודאי לאו מילתא היא דכיון דהרהור כדיבור דמי לרבינא אין בין הרהור לדיבור כלום ושניהם שוין בדבר ואפי' לכתחלה בהרהור סגי ליה ואין שייך כאן למימר הא דאינו ראוי לבילה. ובע"כ צ"ל כאן דה"ט דא"א לו לצאת ידי חובת אותן ברכות ע"י הרהור משו' דאינו ראוי לבילה הוא מטעם דצריך להשמיע לאזניו והא א"א ע"י הרהור אלא ע"י דיבור גמור הילכך בברכות דרבנן ה"ל אינו ראוי לבילה מדרבנן לדבר ולהשמיע לאזניו ואתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומעכב בברכות דרבנן. אבל ק"ש ובה"מ של תורה הן והרי מן התורה ראוי לבילה להשמיע לאזניו שהרי אינו אסור בד"ת מדאוריית' אע"ג דרבנן אסרו בדיבור לד"ת. לא אתי אין ראוי לבילה דרבנן ומעכב של תורה. מ"מ ש"מ דבברכות דרבנן ה"ל ב"ק אין ראוי לבילה להשמיע לאזניו הילכך בילה מעכבת בו ואינו יוצא ידי חובתו ע"י הרהור לפיכך א"צ לברך ע"י הרהור את הברכות דדבריהן. והשתא מתניתין מני אי לימא ר"יה דס"ל דצריך להשמיע לאזניו מדרבנן הא וודאי כיון דא"צ להשמיע לאזניו מה"ת לאו אין ראוי לבילה מיקרי אפילו בברכות של דבריהן שהרי מגילה דרבנן ואפ"ה אמר אהא דמוקי ר"מ למתני' דהכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא ופריך ממאי דר"י היא ודיעבד נמי לא דילמא ר"יה היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. הרי אע"ג דחרש שא"ש ואינו ראוי לבילה להשמיע לאזניו אפ"ה לר"יה אמרינן לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. וע"כ היינו טעמא כיון דליכא להשמעת אזנים עיקר מה"ת וכל עצמו אינו אלא מדרבנן לא אמרינן דהו"ל אין ראוי לבילה הואיל ואינו יכול להשמיע לאזניו ואפי' בדרבנן כגון מגילה אינו מעכב בדיעבד. וכר' יוסי נמי א"א לאוקמי ההיא דב"ק שהרי כיון דהשמעת אזנים מעכב עכ"פ גבי ק"ש מה"ת כרבי יוסי וע"כ א"א לצאת ידי חובת ק"ש בהרהור כיון דלא השמיע לאזניו. א"כ אכתי תקשה למה מהרהר ק"ש וכדאמרינן אס"ד הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר והרי אפי' אי הרהור כדבור דמי אכתי תקשה למה מהרהר ק"ש כיון דלא השמיע לאזניו לא יצא ידי חובת ק"ש מה"ת הרהור לאו כלום הוא ולמה מהרהר. אע"כ ר"י אליבא דראב"ע רביה הוא דאמר הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו לכתחלה ויליף לה מקרא דשמע ומ"מ בדיעבד בלא השמיע לאזניו יצא והשתא אא"ב דהא דראב"ע דאורייתא היא דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה א"ש הא דב"ק אינו מהרהר את הברכות הללו של דבריהם דכמו אינו ראוי לבילה מה"ת להשמיע לאזניו בילה מעכבת בו ואפי' בדיעבד לא יצא ידי חובתו. ה"נ ב"ק דאין ראוי לבילה מדרבנן להשמיע לאזניו ע"י דיבור ממש דהא אסור בד"ת אתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומעכב בברכות דרבנן דהא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כדאמרינן בגמ' בכ"מ ומ"מ מהרהר בק"ש ובה"מ דאורייתא דהא כיון דהרהור כדבור דמי ולא השמיע לאזניו בדיעבד שפיר דמי ומה"ת ראוי לבילה לדבר ולהשמיע לאזניו לא אתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומעכב בשל תורה. אבל א"א דהא דראב"ע דמצריך להשמיע לאזניו אינו אלא מדרבנן אמאי אינו מברך הברכות דאמרן כיון דהשמעת אזנים אין לו עיקר מה"ת באינו ראוי להשמיע לאזניו לא אמרינן דה"ל אין ראוי לבילה כדמוכח ההיא סוגיא דחוץ מחרש דתנן גבי מעילה וכמש"כ. אומר אני דלק"מ דע"כ א"א לאוקמי לרישא דמתני' כר"י משום ר"א ב"ע דמדסיפא ר"יה ואמר מברך לפניהם ולאחריהם מכלל דרישא לאו ר"יה היא וכדדייק הגמ' הכי אמתניתין דהכל כשרים לקרות את המגילה וה"ל להגמ' לאקשויי ולשנויי רישא ר"י משום ר"א ב"ע היא וסיפא ר"י משמיה דנפשיה קאמר לה וכן דרך הגמ' בכ"מ ובהרבה מקומות תמצא כסברא זו בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ומהן בפ"ק דברכות גבי הא דרשב"י פעמים שאדם קק"ש ב"פ ביום. אלא נ"ל דהיינו טעמא דב"ק א"מ ברכות דדבריהן אפי' ע"י הרהור אע"פ שהרהור כדבור דמי לרבינא משום דהאי דקאמר התם כדאשכחן בסיני היינו דלא גזר עזרא לאסור הרהור לבעל קרי לק"ש וברכת המזון דאורייתא אלא כדאשכחן בסיני (אלא) שלא לבטלו ממצות של תורה אבל בלא"ה אסור אפי' להרהר בדברי תורה כיון דהרהור כדיבור דמי ובברכות דרבנן לא התירו לו להרהר כיון דאינן אלא דרבנן אבל בשל תורה לא אסרו אלא בדיבור אבל לא ע"י הרהור:

וראיתי להרשב"א בחי' שם גבי הא דאמרינן דטעמא דר"י משמע השמע לאזניך ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע שכתב ור"י ממילא ש"מ בכל לשון שאתה שומע פירש"י תרתי ש"מ כי דרשת נמי שמע בכל לשון שמיעה נמי ש"מ דצריך להשמיע לאזניו. ואינו מחוור בעיני דמנלן דש"מ תרתי ועוד דלאו היינו ממילא ונ"ל פירושו דה"ק כיון דדרשת מיניה כל לשון שאתה שומע ממילא ש"מ דהוא צריך להשמיע לאזניו. דאי לא ל"ל דאיצטריך רחמנא למישרא בכל לשון שאתה שומע פשיטא שהרי אם א"צ להשמיע לאזניו אפילו בהרהור בעלמא שרי כדמשמע לקמן לגבי בעל קרי ובהרהור הלב ל"ש לשון ממילא שמעת שאין קפידא בין לשה"ק לכל שאר לשונות. אלא וודאי מדאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזניו. ואיפשר דר"י דל"ל הכין משום דס"ל דאע"ג דא"צ להשמיע לאזניו מ"מ צריך להוציא בשפתיו ולא בהרהור לבד מש"ה איצטריך רחמנא למישרי בכל לשון שאתה שומע ע"כ. ולפ"ד ר' יוסי דס"ל דצריך להשמיע לאזניו ואם לאו לא יצא טעמא דידיה הוא משום דאי ס"ד דא"צ להשמיע לאזניו סגי ליה בהרהור. ול"ל דכתב רחמנא שמע לכל לשון שאתה שומע פשיטא דהא בהרהור לא שייך לשון מהשתא י"ל דר"י משום דראב"ע דאמר נמי הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו ויליף לה נמי משמע דרשא גמורה היא וס"ל נמי מדכתב רחמנא שמע לכל לשון ממילא ש"מ דצריך להשמיע לאזניו וכשיט' ר' יוסי. שהרי ע"כ ל"פ אלא דר"י יליף מקרא דשמע דאפילו בדיעבד בלא השמיע לאזניו לא יצא ולראב"ע אינו אלא לכתחלה. אבל בהא שניהן שוין דשמע לבכל לשון וממילא ש"מ דצריך להשמיע לאזניו. השתא א"ש הא דקאמר דאי ר"י כרביה ס"ל הא ר"מ הא ר"י דמוקי לברייתא דלא יברך אדם בה"מ בלבו ואם בירך יצא כר"י ורביה ולא משום דמדמי בה"מ לק"ש דהא וודאי היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי אלא ה"ק כיון דר"י ורביה דרשי דמדכתב רחמנא שמע לבכל לשון ממילא ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזניו א"כ גבי בה"מ נמי דרבי' קרא לכל לשון כדדרשי' בריש פ"ז דסוטה (דף ל"ג) מקרא דאכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך. ממילא ש"מ דצריך להשמיע לאזניו דאי א"צ הא בהרהור בעלמא סגי ליה א"כ ל"ל קרא דבכל לשון פשיטא הא בהרהור ל"ש לשון והא דמסיים הרשב"א דר"י דל"ל הכין כו' דאע"ג דא"צ להשמיע לאזניו מ"מ צריך להוציא בשפתיו היינו למאי דס"ד דלר"י אפי' לכתחלה א"צ להשמיע לאזניו אבל למאי דמסיק דר"י כרבי' ס"ל דלדידיה נמי ע"כ כל היכא דל"צ להשמיע לאזניו בהרהור נמי סגי ליה ולא צריך קרא לרבויי בכל לשון וכדאמרן. אלא שדברי הרשב"א צריך ביאור דל"ל להגמ' למימר דלר"י ממילא ש"מ דדריש שמע לכל לשון וממילא אתיא ליה להשמיע לאזניו והיינו משום דס"ל כל היכא שא"צ להשמיע לאזניו בהרהור בעלמא נמי סגי ולפ"ז איכא עוד פלוגתא אחרת חדשה בינו לר"יה למאי דס"ד השתא דלר"יה א"צ להשמיע לאזניו אפילו לכתחלה דלא דריש לשמע אלא לבכל לשון לחוד ואע"ג דא"צ להשמיע לאזניו מ"מ לא סגי ליה בהרהור דאי סגי ליה ל"ל קרא דשמע לכל לשון פשיטא הא בהרהור לא שייך לשון. הל"ל דלר"י להשמיע לאזניו והרהור לאו הא בהא תליא ואפילו אי אין צריך להשמיע לאזניו מ"מ בהרהור לא סגי ליה ושמע דריש להשמיע לאזניו לחוד ולא לכל לשון אלא כרבי ס"ל דאמר ק"ש ככתבה. וצריך לומר לשיטתו ז"ל דמשמע לו להגמרא דיותר ראוי לדרוש משמע לכל לשון מלמדרש להשמיע לאזניו וכדמוכח בר"פ היה קורא גבי הא דקאמר לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה וכמ"ש לקמן בס"ד הילכך ר"י דס"ל לא השמיע לאזניו לא יצא א"א לומר דדריש להא דרשא לחוד, דוודאי יותר ראוי לדרוש משמע לכל לשון אלא וודאי דריש לי' לכל ל' אלא דס"ל דממילא ש"מ נמי להשמיע לאזניו וזה מוכרח לפי הרשב"א ז"ל. ולפ"ז א"ש נמי קצת מה שהיה ק"ל אס"ד דר"א ב"ע דדריש משמע להשמיע לאזניו דרשא גמורה היא ומה"ת צריך להשמיע לאזניו א"כ אמאי לא צריך אלא לכתחלה ובדיעבד בלא השמיע לאזניו יצא הא לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים בלבד. דודאי כל היכא דאיכא קרא יתירא לרבויי מידי ל"צ שנה עליו הכתוב אבל שא"ה דליכא קרא יתירא להשמיע לאזניו אלא מדיוקא ילפינן לה דעיקר קרא דשמע לכל לשון הוא דאתי אלא דס"ל לר"א ב"ע דממילא ש"מ ללא השמיע לאזניו דאל"כ בהרהור סגי ליה וקרא דשמע לכל לשון ל"ל דהא בהרהור ל"ש לשון. וכיון דמדיוקא בעלמא אתי ליה די לן אי אמרינן דצריך להשמיע לאזניו לכתחלה. דהשתא נמי איצטריך קרא דשמע לכל לשון דקמ"ל דאע"ג דצריך להשמיע לאזניו ולא סגי ליה בהרהור לכתחלה מ"מ מותר לקרותה לכתחלה בכל לשון. אבל מ"מ ק"ל על פירוש הרשב"א דאכתי ל"ל להגמ' למימר לאו ממילא ש"מ לעשות מחלוקת חדשה בסברא זו בין רבי יוסי לרבי יהודה והרי לרבי דס"ל ק"ש ככתבה ויליף לה התם מוהיו בהויותן יהו ורבנן דרשי שמע לכל לשון אמר ור' שמע להשמיע לאזניו ורבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזניו יצא ואמר לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאס"ד בלה"ק והיו דכתב רחמנא ל"ל ומשני איצטריך משום דכתב רחמנא שמע כלומר והוי ס"ד למדרשי' לשמע דבכל לשון ולא להשמיע לאזניו קאתי הרי דאע"ג דכל התור' כולה בלה"ק נאמרה וק"ש בכלל אפ"ה אי לאו דכתב רחמנא והיו לרבי דבהויותן יהו הוי דרשינן משמע לכל לשון ולא להשמיע לאזניו אלמא דיותר משמע מפשטא דקרא דשמע למדרש לכל לשון מלהשמיע לאזניו ואפ"ה אתי קרא דוהיו דדריש לי' רבי ללה"ק ומפיק ליה לקרא דשמע מפשטיה דכל לשון ואמר דלא אתי שמע אלא להשמיע לאזניו לחוד. הכי נמי הוי ליה למימר לר"י דכרביה ס"ל ולאו משום דממילא ש"מ ולא עוד דלמאי דקאמר לר"י דממילא ש"מ פליג נמי בהאי סברא ארבי ורבנן שהרי ר' דריש מוהיו ללשון הקודש ומשמע ללהש"ל ולא אמרינן ממילא ש"מ דמדבעי לה"ק ש"מ דצריך להשמיע לאזניו דאי ל"צ להשמיע לאזניו בהרהור נמי סגי ליה ול"ש לשון וכרבנן נמי לא אתיא שהרי רבנן דרשי לשמע לכ"ל וס"ל כמ"ד לה"ל יצא ולא אמרינן לאו ממילא ש"מ. דאדרבה מדצריך שמע לכ"ל ש"מ דלא השמיע לאזניו לא יצא ואליבא דר' יוסי לחוד קאמר הגמ' סברא הפוכה דמשמע בכ"ל ממילא ש"מ דלא השמיע לאזניו לא יצא מה שלא מצינו שום רמז לא במשנה ולא בבריית' דפליג ר"י בהא סברא אכולי תנאי. וזהו תמיה גדולה. אבל לפירש"י א"ש דהא דקאמר ור"י תרתי ש"מ דדריש משמע לכ"ל וללא השמיע לאזניו. ולא אמרינן דר"י ס"ל דק"ש ככתבה ומשמע לא משמע ליה אלא להשמיע לאזניו לחוד דהשתא כולה מילתא דר"י אתיא כרבי. אבל למאי דקאמר ור"י תרתי ש"מ לא הוי לא כרבי ולא כרבנן. דכבר נתיישב זאת מדברי הרא"ש בר"פ היה קורא שמייתי שם ראיות דהלכה כרבנן דאמרי ק"ש בכל לשון ואחד מן הראיות כתב ועוד דקאמר הכא ורבי ס"ל כר"י דאמר לא יצא. ולקמן על מילתא דר"י גופיה קאמר ור"י תרתי ש"מ לפי שלא היה רוצה לחלק על רבנן דהלכתא כוותייהו ע"כ. אבל לפי' הרשב"א אדמוקי ליה בפלוגתא חדשה ואפ"ה לא אתי מילתא דידיה אליבא דהלכתא. דהא מהא דקאמר דממילא ש"מ. ש"מ דס"ל דכל היכא דלא בעי להשמיע לאזניו בהרהור נמי סגי אלמא הרהור כדיבור דמי לר"י ואנן קי"ל דהלכ"ד וכמשכ"ל בתחילת תשובה ו' יותר ה"ל לאוקמי לדר"י במילתא דאשכחן דפליגי ביה תנאי ואיהו כר' ס"ל אע"ג דל"ה כרבי הא השתא נמי למאי דמוקי לדר"י במילתא חדתא אכתי אתיא למילתיה דלא כהלכתא. ועוד שעיקר דברי הרשב"א תמוהין הן דוודאי בהרהור נמי שייך לשון אם צריך להרהר בלה"ק דווקא או במהרהר בכל לשון סגי ואין סברא לחלק בין הרהור לדיבור לענין זה כלל. ותדע לך דע"כ אצל הרהור נמי שייך למימר לשון. שהרי תניא התם אר"י משום ראב"ע הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנא' שמע ישראל א"ל ר"מ הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים. הרי דס"ל לר"מ דא"צ להוציא בשפתיו אלא במהרהר בלבו נמי יצא. וה"נ דייק רבינא בפ' מ"ש (ד' כ) גבי ב"ק דהרהור כדיבור דמי מדמהרהר ק"ש בלבו אלמא לר"מ ולסתם משנה אליבא דרבינא א"צ להש"ל וגם הרהור כדיבור דמי ולפ"ז ע"כ שמע לכ"ל אתי דהא בלא השמיע לאזניו ל"ל בה וא"כ תקשה כיון דס"ל הרהור כדיבור דמי שמע לכ"ל דכ' רחמנא ל"ל. פשיט' הא בהרהור ל"ש לשון. אלא וודאי דבהרהור נמי שייך לשון ושלא כדברי הרשב"א ז"ל וא"כ הדרא קושייתנו לדוכתה דוודאי פירש"י עיקר ומה שהקשה על פירש"י דלאו היינו ממילא. רש"י ל"ג הכי אלא ה"ג ור"י תרתי ש"מ וכן גרס הרא"ש וכמשכ"ל וה"ג התוס' ברפ"ז דסוטה (דף לב) וגי' הרשב"א ופירושו יחידית היא. גם מה שהקשה מנלן דש"מ תרתי אין זה קושיא כלל דכה"ג רבות בגמרא דמר יליף הא מילתא מקרא ומר יליף מיניה מילתא אחרינא ואמרי' ואידך תרתי ש"מ והיינו טעמא משום דעל שהדרשות שקולין הן לפיכך דרשינן מיניה תרתי דהי מנייהו מפקת. עוד נ"ל להביא ראיה מהא דאמר בפ' מצות חליצה (ד' קד) דתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתה פסולה ומפרש בגמ' טעמא דהחרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתן פסולה אמרי דבי ר"י לפי שאינו בואמר ואמרה. אמר רבא השתא דאמרת קריי' מעכבא לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתני' כלומר דתנן התם לא קראה חליצתה כשירה כדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והשתא אס"ד דהא דאר"י הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו ויליף לה מקרא דשמע דרשא גמורה היא ושאר כל המצות מק"ש ילפינן לה להשמיע לאזניו שהרי מדמי לה בה"מ א"כ ה"ה קריאת של היבם והיבמה אצל חליצה צלהש"ל לכתחלה מה"ת. ולפי זה אם היה הוא או היא חרש או חרשת שמדבר וא"ש חליצתה פסול' מה"ט גופיה דהא ה"ל אינו ראוי לבילה להש"ל א"כ אמאי אמר רבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום שאר"ל דקרייה ה"ל למימר רבותא טפי דאפי' חרש וחרשת המדברים וא"ש נמי חליצתן פסולה. דאע"ג דראוי לבילה בעיקר קרייה מ"מ הואיל ואר"ל להשמיע לאזניו בילה מעכבת בו למאי דקי"ל כר"י משום ראב"ע דצריך להש"ל לכתחלה. ודוחק לומר דרבא ל"ל הא דר"ח א"ר שילא דאמ' הלכה כר"י משום ראב"ע. ועוד דא"כ תקשה לך על כל הפוסקים שפסקו כר"ח אר"ש. ואי איתא דרבא פליג עליה הא וודאי דהלכה כרבא דבתרא הוא כדקי"ל בכ"מ מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ועוד דלמאי דקאמר רבא ולמאי דמפרשי דבי ר"י טעמא דמתניתין לפי שאינו בואמר ואמרה משמע דחרש דמתני' היינו חרש שאינו מדבר ואינו שומע וכדתנן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ את שאינו לא מדבר ולא שומע ברפ"ק דמס' תרומות וא"כ הא דאינו שומע כדי נסיב לה במתני'. דהא באינו מדבר לחודיה חליצתו פסולה משום שאינו ראוי לבילה בואמר ואמרה אבל משום א"ש ל"ל בה וה"ל אינו שומע משנה שאינה צריכה דהשתא אינו מדבר לחוד חליצתו פסולה משום שאר"ל דקרייה. אינו שומע ואינו מדבר מבעיא. ה"ל לפרש לחרש דמתני' בחרש המדבר וא"ש לחוד דגם הוא חרש מיקרי בכמה מקומו' במשנתנו וכדאשכחן בההיא דהכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש דתנן במס' מגילה דההוא ע"כ בחרש המדבר מיירי מדקרי מגילה אלא שא"ש לבד ומשום דא"י להש"ל קא פסיל ליה כר"י וכדמוקי לה רב מתנא בברכות ומגילה. וה"ט דמדבר ואינו שומע חליצתן פסולה משום דמתניתין אתיא כראב"ע דהלכתא כוותיה. ואין לומר דהאי טעמא דחרש המדבר ואינו שומע חליצתו כשרה ול"א דה"ל אינו ראוי לבילה דקרייה משום דא"א לו להשמיע לאזניו. משום דקרייה לא מעכבא כל עיקר בראוי לבילה ואפי' לא קרא כלל חליצתו כשירה ואינו פסולה אלא באינו ראוי לבילה דקרייה כגון אלם ואלמת די לך לפסול מטעם זה באינו ראוי לבילה דקרייה כלל. אבל מדבר ואינו שומע שראוי לעיקר מצות קרייה אלא שאינו ראוי לבילה לדין השמיע לאזניו שאינו מעכב נמי בדיעבד בכל המצות בראוי לבילה אלא באינו ראוי לבילה דוקא. כל כה"ג לא אמרי' כל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו. הא ליתא שהרי בפ' מצות חליצה (ד' קו) אמרינן אמר אביי האי מאן דמקריא גט חליצה לא לקרייה לדידה לא לחודיה אבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת. ולא לקרייה לדידיה לא לחודיה. וחפצתי לקחתה לחודיה. דמשמע חפצתי לקחתה. אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת. רבא אמר אסוקי מילתא ל"ל בה ר"א אשכחיה לר"כ דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי. א"ל ל"ס לה מר להא דרבא דאמר אסוקי מילתא ל"ל בה. א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי וגרס הרי"ף הכי דאסוקי מילתא היא כדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ה"נ אם ראוייה למקרייא בבת אחת לא מעכבא קריאתה ואי לא מעכבא ע"כ. והרי הכא אם אינן קורין בבת אח' בראוי לבילה אינו מעכב מ"מ באינו ראוי לבילה למקריי' בבת אחת הביל' מעכבת בו. ה"נ אע"ג דלא השמיע לאזניו אינו מעכב בראוי לבילה מ"מ באין ראוי לבילה כגון מדבר ואינו שומע אס"ד דבעי לכתחלה להשמיע לאזניו מה"ת בכ"מ אליבא דראב"ע דילפינן לשאר מצות מק"ש ובק"ש צריך להשמיע לאזניו לכתחלה מה"ת ובאינו ראוי לבילה לא השמיע לאזניו מעכב. א"כ חרש וחרשת המדברים ואינם שומעים יהא חליצתן פסולה משום אינו ראוי לבילה אלא וודאי ש"מ עכ"פ דלא ילפינן לשארי מצות מק"ש וא"צ להשמיע לאזניו בשאר מצות אלא מדרבנן וכיון שכן ממילא ש"מ דגבי ק"ש נמי א"צ להשמיע לאזניו מה"ת לראב"ע אלא מדרבנן וקרא דשמע אסמכתא בעלמא הוא. דאס"ד דדרשא גמורה היא ומה"ת צריך להשמיע לאזניו לכתחלה גבי ק"ש מגזירת הכתוב א"כ היאך מדמי הגמ' שארי מצות כגון בה"מ לק"ש למסקנא דר"יה כרביה ס"ל ומוקי לה להא דתניא לא יברך בה"מ בלבו כוותיה הא א"א למילף שארי מצות מק"ש כדמוכח ההיא דפ' מצות חליצה וכמ"ש. אלא וודאי אסמכתא בעלמא היא ומה"ת א"צ להשמיע לאזניו כלל ואפי' לכתחלה אלא מדרבנן הילכך באין ראוי לבילה לא השמיע לאזניו ל"ל בה לפיכך חרש המדבר ואינו שומע חייב בק"ש ובכל המצות שמצוותן ע"י דיבור פה ואע"פ שא"א לו להשמיע לאזניו ל"ל בה, כן נ"ל. ועיין בתוספות בסוגיא זו אע"פ שסותרים דברי קצת מ"מ הרואה יראה שדבריהם דחוקים. ואין להאריך בזה עוד:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף