שאגת אריה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה ב

שאגת אריה - סימן ב

אחר שנתברר בסימן הקדום דקריאת שמע דאורייתא אכתי נשאר לנו לברר אי שמע והיה אם שמוע תרווייהו הוו מן התורה או בפרשה שמע לחוד או אפילו בפסוק ראשון של שמע ישראל לחוד סגי מן התורה.

וראיתי לבעל פרי חדש באורח חיים סימן ס"ז שהאריך להוכיח ששמע והיה אם שמוע הוו מן התורה וכתב שכן מטין דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות קריאת שמע ע"כ. וכמדומה לי שכוון למה שכתב שם הרמב"ם פעמים בכל יום קורין קריאת שמע בבקר ובערב שנאמר ובשכבך ובקומך כו' ומה הוא קורא ג' פרשיות אלו הן שמע והיה אם שמוע ויאמר ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד ה' כו' ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות ואח"כ פרשת ציצית כו' וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע ע"כ. והוא סבר מדכתב הרמב"ם פעמים בכל יום קורין קריאת שמע ומסיים וקריאת ג' פרשיות אלו היא הנקראת קריאת שמע שמע מינה דחיוב שלשתן מן התורה דקריאת ויאמר אף על גב דלא כתיב בה בשכבך ובקומך מכל מקום קורין אותה מפני הזכרת יציאת מצרים שבה ומצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בין ביום בין בלילה כמו שכתב שם הרמב"ם.

אבל באמת הא ליתא דהא דכתב הרמב"ם בתחילת דבריו פעמים בכל יום קורין קריאת שמע לא קאי אלא על פרשת שמע לחוד והא דמסיים וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות את כל ג' פרשיות הללו והקדים זאת לאשמועינן שכל הדינים שכתב לקמן לענין קריאת שמע סתמא שכל הג' פרשיות בכלל זה. ותדע שהרי כתב וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה כו' משמע דוקא על סדר זה תחילה שמע ואחריה והיה אם שמוע ואחריה ויאמר הוא דנקראת קריאת שמע אם כן אי אפשר לומר דזה קאי אריש דבריו שהתחיל פעמים בכל יום קורין קריאת שמע ויליף לה מקרא דהא וודאי אין סדר הפרשיות מן התורה אלא דרבנן תיקנום לקרותם על סדר זה מטעם זה שכתב הרמב"ם וכדתנן בריש פ"ב דברכות (יג.). ועוד שהרי אין סדר הפרשיות מעכב בדיעבד ואם הקדים את המאוחר למוקדם לית לן בה וכמו שכתב הרמב"ם גופיה בפרק ב' מהלכות ק"ש הקורא למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף על פי שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאין סמוכה לה בתורה ע"כ. ואי סדר הפרשיות מן התורה היה סדרן מעכב אף על פי שאינה סמוכה לה בתורה כמו שמעכב סדרן בתפילין ומזוזה מהאי טעמא אף על פי שאין סמוכים בתורה אלא וודאי כדאמרן:

ועוד נ"ל ראיה דעל כרחך להרמב"ם אינו מן התורה אלא קריאת פרשת שמע אבל לא והיה אם שמוע דאי ס"ד תרווייהו הוי מן התורה הוה ליה למחשב לקריאת ב' פרשיות אלו לשתי מצות עשה דהא וודאי אין מעכבות זו את זו דהא בכל חדא וחדא נכתב בשכבך ובקומך באפי נפשיה ואם קרא אחת מהן ולא קרא את השניה אותה שקרא מיהו יצא ידי חובתו. והרי הרמב"ם כתב בפתיחת הלכות ק"ש מצות עשה אחת והוא לקרות קריאת שמע פעמים ביום ע"כ. וכן במנין המצות לא חשיב לקריאת שמע אלא לענין מצות עשה אחת. ואם איתא הא שמע והיה אם שמוע פרשיות חלוקות הן היה לו למנותם לב' מצות עשה. אלא וודאי סבירא ליה שאין קריאת והיה אם שמוע מן התורה ועמ"ש לקמן סימן ג':

עוד הביא הפרי חדש ראיה שפרשת והיה אם שמוע הוי מן התורה מדאמר בריש פרק היה קורא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ועד כן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא כו' ואם איתא דפרשה ראשונה גרידא הוי מן התורה אם כן מאי משני ר"ח דהא במתניתין הקורא את שמע תנן סתמא ומשמע אפילו והיה אם שמוע דהוי מדרבנן וכ"ת לדידך נמי תקשה דהא פרשה ציצית לא הוי מדאורייתא, לאו קושיא היא, דכיון דצריך להזכיר יציאת מצרים מן התורה וקורא במקומה פרשת ציצית שפיר משני רב חסדא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא דהיינו ג' פרשיות דהשתא הוי מן התורה ולהכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו ע"כ.

ולדידי לאו ראיה הוא דקריאת שמע דאורייתא דקאמר (אפי') [אפרשת] שמע לחוד קאי דהוי מן התורה. ומהתימא על הפרי חדש שהוא בעצמו כתב כן שם כהאי גוונא אהא שמביא ראיה מדלא קאמר רבי אלעזר ספק קרא פרשת והיה אם שמעו ספק לא קרא אינו חוזר וקורא והוי מפליג בקריאת שמע גופיה אלמא דפרשת והיה אם שמוע נמי הוי דאורייתא, וכתב דבהא יש לדחויי דמסתמא היינו פסוק ראשון כדאמר בפרק לולב הגזול קריאת שמע מה היא פסוק ראשון ע"כ. ולפי זה גם דפרק הקורא איפשר לומר דפסוק ראשון קאמר. מכל מקום מה שדחה הפרי חדש הא דלא קאמר רבי אלעזר ספק קרא והיה אם שמוע כו' אינו חוזר וקורא, בהא דהיינו פסוק ראשון, לא דק דמה ענין פסוק ראשון לוהיה אם שמוע הרי אנן אמרינן לימא רבי אלעזר ספק קרא והיה אם שמוע ומה ענין פסוק א' לוהיה אם שמוע. ונראה שנתערבו הדברים לבעל פרי חדש בכאן ואהא דר"י מתרץ הכי דהא דקאמר הקורא את שמע היינו פסוק ראשון.

מכל מקום לא נמלט בכאן משגיאה דמקשה אם כן מאי משני רב חסדא כו' גם מסיים דג' פרשיות הוו מן התורה להכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו דמשמע מדבריו להדיא דדוקא בדאורייתא הוא דבעי רבי יוסי להשמיע לאזנו לעיכובא אבל לא בדרבנן. וליתא, דמדרבנן נמי בעי להשמיע לאזניו לעיכובא כדאמר התם חרש המדבר ואינו שומע אינו כשר לקרות את המגילה ואפילו בדיעבד השומע ממנו לא יצא ומוקי לה כרבי יוסי אף על גב דקריאת מגילה הוי מדרבנן. והא דקאמר עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקריאת שמע דאורייתא לאו למימרא דבדאורייתא תליא מילתא אלא נראה לי דהכי פירושו דהא הכי אמר התם עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקריאת שמע דאורייתא אבל תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא, כלומר אף על גב דחרש המדבר ואינו שומע שתורם לא יצא ידי חובת הברכה שבירך על הפרשת תרומה לרבי יוסי מכל מקום תרומתו תורמה הואיל וברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא בהפרשת תרומה דאפילו תרם ולא בירך כלל תרומתו תרומה. ומדקאמר לא בברכה תליא מילתא שמע מינה נמי דאפילו בברכה דרבנן אפילו הכי לא יצא בלא השמיע לאזניו אפילו בדיעבד והוה ליה כאלו תרם ולא בירך כלל, אלא כיון דברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא דהפרשה ואין הברכה מעכבת הילכך אם תרם תרומתו תרומה. והא דקאמר עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא קריאת שמע דאורייתא לאו משום דבדאורייתא היא דהוי עיכובא לרבי יוסי בלא השמיע לאזניו דהא ברבנן נמי מעכבא בלא השמיע לאזניו כגון מגילה וכל הברכות, ועיקר החילוק הוא בין מצוה שעיקרה הוא בדבור לא שנא דאורייתא כמו קריאת שמע ולא שנא דרבנן כמו מגילה וברכת תרומה בלא השמיע לאזניו לא יצא לרבי יוסי אפילו בדיעבד. ומכל מקום אף על פי שלא יצא ידי חובת ברכה בלא השמיע לאזניו לרבי יוסי אפילו בדיעבד אפילו הכי חרש המדבר ואינו שומע שתרם תרומתו תרומה אף על פי שלא יצא ידי הברכה לאו בברכה תליא מילתא לעכב את הפרשת תרומה ואין הברכה מעכבת לעשיית המצוה.

ועד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא הכי קאמר הואיל וקריאת שמע דאורייתא ואפילו לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן מודה דעיקר קריאה הוי מן התורה כמ"ש בסימן שלפני זה, אם כן איכא למידרש משמע דכתיב גבי קריאת שמע להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ואם לא השמיע לאזניו לא יצא כדדריש ליה התם אדרבי יוסי ומקריאת שמע ילפינן לכל המצות בלא השמיע לאזניו לא יצא לרבי יוסי כדמוכח התם הא דלא יברך אדם ברכת המזון בלבו שמביא שם הגמרא ומגילה וברכות דרבנן נמי כעין דאורייתא תקון דבלא השמיע לאזניו לא יצא לרבי יוסי. וכיון דהא דקאמר אלא גבי קריאת שמע דאורייתא הכי פירושו דכיון דדאורייתא היא אם כן שמע דכתב רחמנא להשמיע לאזניו עליה קאי על כרחך קריאת שמע דאורייתא דקאמר המכוון על פרשה ראשונה דכתיב שמע גבה אבל בוהיה אם שמוע וויאמר הא לא כתיב שמע בהו אף על גב דודאי בלא השמיע לאזניו לא יצא, לא מיירי, ואזדא לה ראיית הפרי חדש מהא.

גם מהא דרבי אלעזר מדלא מפליג בקריאת שמע גופיה ונימא ספק קרא והיה אם שמוע אינו חוזר וקורא דהוי מפליג בקריאת שמע גופיה, לאו ראיה היא, דרבי אלעזר נקט בסיפא דמילתיה שם ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל לרבותא לאפוקי מרבי יוחנן דפליג עליה התם ואמר ולואי שיתפלל אדם כל היום וסבירא ליה דחוזר ומתפלל.

עוד כתב הפרי חדש דמוכח כן מדאמר בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו קריאת שמע דאורייתא פוסק כו'. והא נמי איכא למידחי כדקדחינן דאפרשה ראשונה לחוד קאי.

עוד הביא ראיה דאם איתא דפרשה א' לבד הוי מן התורה אם כן מאי קאמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע הא שמע הוי מן התורה להכי קדמה, אלא על כרחך דגם והיה אם שמוע הוי מן התורה. והא דמבעיא ליה למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר הכי קמיבעיא ליה כיון דחייב לזכור יציאת מצרים ותקנו פרשת ציצית משום ענין יציאת מצרים שיש בה אם כן מה קדימה יש לוהיה אם שמוע לויאמר. ועוד אי אמר' דפרשת והיה אם שמוע אינה מן התורה אם כן ראוי להקדים פרשת ציצית אף על גב שאינה נוהגת אלא ביום אלא וודאי כדאמרן, ע"כ.

ואין זה ראיה דאף על גב דוהיה אם שמוע אינה מן התורה שפיר קמיבעיא ליה למה קדמה לה פרשת שמע אף על פי שהיא מן התורה דאין טעם הקדימה תליא בהא מפני שהיא מן התורה. דהא קידוש היום הוי מן התורה כדאמר בפרק מי שמתו (כ.) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ואפילו הכי ברכת היין דרבנן קדמה לברכת היום של תורה לבית הלל כדאמר בריש פרק אלו דברים (נא.). ואפילו בית שמאי לא קאמרי דברכת היום קודם אלא משום דהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא כדאמר התם. אבל מטעמא דקידוש היום הוי מן התורה וברכת היין דרבנן לא קאמרי. ועוד דאמר התם ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקידושא שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדיר וברכת היום אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואמרינן מאי דבר אחר וכי תימא התם תרתי והכא חדא ה"נ תרתי נינהו ברכת היין תדיר וכו' ואי סלקא דעתך דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים אם כן מאי קאמרי בית הלל ה"נ איכא תרתי הרי התם גבי ברכת היום איכא תלת דה"ל מן התורה ואכתי ראוי להקדימה לברכת היין שאינה אלא מדרבנן וליכא אלא תרתי. אלא וודאי שמע מינה דאין שום קדימה לשל תורה על של סופרים כלל.

ומה שכתב עוד הפרי חדש דאי איתא דוהיה אם שמוע אינה מן התורה אם כן ראוי להקדים פרשת ציצית כו'. הא וודאי ליתא דאם כן תקשה לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן אם כן תקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע, ואפילו לפרשת שמע נמי תקדום לשמואל ואף על גב דמודה בעיקר קריאתה דהוי מן התורה מכל מקום כיון דאין קריאת פרשה זו של שמע הוי דווקא מן התורה הרי יוצא ידי חובת הקריאה של תורה בפרשת ויאמר נמי ותו לא הוי קריאת פרשת שמע אלא מדרבנן וראוי להקדים לה קריאת פרשת ויאמר מפני הזכרת יציאת מצרים שבה דהוי מן התורה אפילו לשמואל. אלא על כרחך אין לשל תורה דין קדימה על של סופרים כלל וכדאמרן.

עוד כתב הפרי חדש, וכן מוכח מדאמר בסוף פרק קמא דברכות פרשת ציצית מפני מה קבוע בקריאת שמע, ומדלא קמיבעיא ליה פרשת והיה אם שמוע מפני מה קבעוה אלמא דהוי מדאורייתא ע"כ. ואין זה כלום, דטעמא דקבעו לפרשת והיה אם שמוע בקריאת שמע כבר נלמד מדרבי יהושע בן קרחה דאמר במתניתין למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות, אלמא טעמא דוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מצות הוא.

עוד כתב הפרי חדש, וכן מוכח ההיא דירושלמי מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי אחא קריאת שמע דבר תורה תפלה איננה דבר תורה, ואי איתא דפרשה ראשונה לבד הוי דבר תורה ליפלוג מתניתין בקריאת שמע גופא אלא משמע דכולה הוי מן התורה ע"כ. ואין זה כלום, דבמתניתין בפרק קמא דשבת (ט.) הכי תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ כו' ואם התחילו אין מפסיקין, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. ומפרש בגמרא דהאי מפסיקין לקריאת שמע דסיפא אחברים שעוסקים בתורה קאי. ויש לומר דאיידי דמיירי רישא אין מפסיקין לעינן תפלה תני נמי סיפא אין מפסיקין ולא מפליג בקריאת שמע גופה. ובעל כרחך צריכין אנו לומר כן שהרי לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן ואפילו למש"כ (סימן א) דמודה שמואל בעיקר קריאה דהוי מן התורה מכל מקום הכא דמיירי מחברים שעוסקים כבר בתורה אם כן יצאו ידי חובת עיקר קריאה דאורייתא והא דמפסיקין לקריאת שמע היינו טעמא מפני קבלת עול מלכות שמים שבפרשת שמע וכמ"ש בסימן שלפני זה ואם כן אכתי הוה מצי לאפלוגי בקריאת שמע גופיה שהרי בוהיה אם שמוע ליכא קבלת עול מלכות שמים אלא ודאי כדאמרן.

עוד כתב הפרי חדש, ואין להביא ראיה מסוגיין דקאמר רבי אלעזר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא, ומדסתים לן סתומי משמע דקאמר חוזר וקורא כולה. דאיכא למידחי דכיון דתקון רבנן לקרותה כולה צריך לקרות כתיקונה וכמו שכתב הרשב"א. גם אין להביא ראיה מדאמר בפרק היה קורא בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה אלמא דפרשת והיה אם שמוע הוי מן התורה דאם לא כן למה חוזר. דיש לחות דשאני התם דכיון שהוא עסוק בקריאת שמע יש לו לתקן כל כמה דמצי לקרות כראוי ע"כ. וכיוצא בזה כתבו תלמידי רבינו יונה אהא דטעה בין פרק לפרק דאפילו לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן ומספיקא אינו חוזר וקורא דהני מילי בשלא קרא כלל אבל בשהתחיל לקרות אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל וזה הוא הנכון ואם כן גם ראיה זו שהביא מדלא אמר רבי אלעזר ספקר קרא והיה אם שמוע דאינו חזור וקורא ליתא דוודאי חוזר וקורא דדוקא לשמואל דסבירא ליה דקריאת שמע כולה אינה אלא מדרבנן מספיקא אינו חוזר וקורא ואין צריך להתחיל כלל, אבל לדידן דיש למקצת קריאת שמע מיהו עיקר מן התורה אם מספקא ליה אפילו בוהיה אם שמוע דרבנן מכל מקום חוזר וקורא מספק ממה נפשך אם בריא לו שקרא פרשה ראשונה דאורייתא הרי כיון שהתחיל להתעסק בקריאת שמע יש לו לתקן אפילו של דרבנן מספיקא ואם מסופק נמי מפרשה ראשונה כיון דע"כ צריך לחזור ולקרות מספק פרשה ראשונה של תורה זה גורם לו נמי לקרות אפילו של דרבנן כיון דבע"כ צריך להתעסק בקריאת שמע משום פרשה ראשונה של תורה חוזר וגומר כולה, ואם כן ספק אם קרא והיה אם שמוע ע"כ חוזר וקורא אף על פי שאינה אלא מדרבנן. מיהו האי ראיה מדלא אמר רבי אלעזר ספקר קרא והיה אם שמעו בלאו הכי לאו ראיה היא וכמש"כ למעלה:

ומה שנ"ל בזה הוא דקריאת פרשה שמע כולה הוי מן התורה ולא סגי פסוק ראשון של שמע ישראל אבל פרשת והיה אם שמוע אינו אלא מדרבנן. ויש לי להביא ראיה דכל פרשת שמע הוי מן התורה ולא סגי בפסוק שמע ישראל לחוד מהא דאמר בריש פרק היה קורא (יד.) בעי מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ומגילה מהו שיפסיק כלומר לשאילת שלום מפני הכבוד והיראה כדרך שמפסיקין לקריאת שמע כדתנן התם. אמרינן קל וחומר קריאת שמע דאורייתא פוסק כו'. ואי ס"ד דקריאת שמע דאורייתא אינה אלא פסוק ראשון של שמע ישראל לחוד הא בדידיה אינו רשאי להפסיק לא מפני היראה כגון אביו או רבו ולא מפני הכבוד אם לא מפני שהוא ירא ממנו שמא יהרגנו והא מילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש וכך כתב הבית יוסף באורח חיים סי' ס"ו דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל שאין לך דבר גדול כקבלת מלכות שמים ובודאי טעמא דמסתבר הוא ויש ללמוד זה בק"ו מתפלה דתנן אפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק. וכן פסק בשולחן ערוך שם באמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו כו' חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שהוא ירא שלא יהרגנו ע"כ . ומדקאמר קריאת שמע דאורייתא פוסק על כרחך אשארא קאי חוץ מפסוק שמע ישראל ושמע מינה דהשאר נמי הוי דאורייתא{{הערה|עי' בביאור רי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג {{ממ|[[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ב|עשה ב}} שדחה הראיה שכוונת הגמרא שקריאת שמע עיקרה דאורייתא ואפילו הכי מפסיק בה וכ"ש הלל ומגילה שעיקרן מדרבנן. ובישועות יעקב (או"ח סימן סו סק"ב) דחה שאותם הראשונים הסוברים שפסוק ראשון לבדו מדאורייתא חולקים באמת על דין זה וסוברים שאף בפסוק ראשון מפסיקים מפני היראה והכבוד. אך אכתי יקשה לדעת השו"ע שפסק (או"ח סימן סו ס"א) שאין מפסיק בפסוק ראשון אע"פ שפסק שרק פסוק ראשון מדאורייתא (כמבואר בבית יוסף סוס"י סג ובשו"ע סוס"י ס) וכן יש להקשות סתירה בדברי האשכול, וכן בספר הבתים שהסכים אף הוא לעיקר הסברא שאין להפסיק בפסוק ראשון.}}.

ומכאן יש לי ראיה נמי דהלכה כרבי אלעזר דאמר קריאת שמע דאורייתא דהיינו קריאת שמע דהאי קרא דובשכבך ובקומך אההיא פרשה דוקא קפיד. דאי כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתב ובאיזה דבר תורה שקורא בשעת שכיבה וקימה יצא ואין שיעור לדבר ואפילו בפסוק אחד סגי, אם כן מאי קאמר קריאת שמע דאורייתא פוסק ואשארא קאי חוץ מפסוק ראשון של שמע ישראל דהא בדידיה אינו פוסק אם כן תו לא הוי שאר קריאת שמע דאורייתא דכיון דכבר קרא פסוק שמע ישראל יוצא ידי חובת עיקר קריאה של תורה והשתא השאר אינה אלא מדרבנן. אלא וודאי על כרחך שמע מינה דגוף קריאת פרשת שמע הוי מן התורה וחייב לקרות את כל הפרשה מדאורייתא וכדאמרן.

עוד נראה לי להביא ראיה דפרשת שמע כולה הוי מן התורה דתניא ריש פרק היה קורא (ברכות יג.) הדברים על לבבך יכול יהא כל הפרשה צרכיה כוונה ת"ל האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר"א אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. ופירשו התוס' דיליף לה דאי כדקאמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ע"כ. ומדצריך האלה לר"א למעוטי מכוונה מכאן ואילך ולר"ע שינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך היום לכל הפרשה שצריך כוונה שמע מינה דמן התורה חייב לקרותה את כולה ולא סגי בפסוק ראשון לחודא.

וא"ת אם כן מהא גופיה יש להוכיח נמי דפרשת והיה אם שמוע הוי נמי מן התורה, שהרי כתבו התוס' ארבי עקיבא דאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה דמכל מקום איצטריך האלה דאי לאו הכי הוה אמינא דאף פרשה שניה בכלל ע"כ. ומדאיצטריך קרא למעוטי פרשה והיה אם שמוע מכוונה מכלל דעיקר קריאתה הוי מן התורה וראיה זו הביא הפרי חדש להוכיח לפרשת והיה אם שמוע הוי מן התורה. אומר אני דלאו ריאה היא כלל דאיכא למימר דכמו דלר"א לא משמע ליה שום דרשא מהא דשינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך דיליף מיניה רבי עקיבא דכל הפרשה כולה צריכה כוונה, הכי נמי לא משמע לרבי עקיבא למדרש מקרא דהאלה מידי אלא אורחא דקרא הוא ולאו לדרשה אתיא. תדע שהרי תניא איתך התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ר' יאשיה אמר עד כאן מצות קריאה מכן ואילך, כלומר פרשת והיה אם שמוע, מצות כוונה. ומפרש בגמרא דהכי קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכך ובלא קריאה מכל מקום ס"ל דפרשת והיה אם שמוע בעי כוונה אם כן לדידיה תקשה האי האלה דפרשת שמע למעוטי מאי אתא דוודאי משמע דכמו דסבירא ליה דפרשה והיה אם שמוע צריכה כוונה הכי נמי צריכה כוונה כל פרשת שמע ולא דריש האלה למעוטי מכאן ואילך פרשת שמע גופה כדדריש לה ר"א דלדידיה על כרחך האלה לאו דוקא כיון דאפילו פרשת והיה אם שמוע צריכה כוונה, ועל כרחך האלה לא משמע דלמעוטי מידי קאתי, ויש לדחוק בדוחק גדול.

ועוד יש לומר דהאי האלה אף על גב דמשמע ליה לרבי עקיבא דלמעוטי אתי לאו למעוטי פרשה שניה דהא והיה אם שמוע אינה מן התורה, אלא למעוטי שאר פרשיות שצריך לקרותם מן התורה כפרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת חליצה וכל הני דתנן בריש פרק ז' דסוטה (לב.) שאין צריכות כוונה. וכהאי גוונא פירשות התוס' התם בריש פרק היה קורא גבי הא דאמר התם למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה דאהני פרשיות דאמרן קאי.

ואל תקשה עלי שהרי מההיא שמעתא גופיה מוכח איפכא דרבי סבירא ליה התם קריאת שמע ככתבה, כלומר בלשון הקדש, דאמר קרא והיו בהוייתן יהו. וחכמים אומרים בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ואמרינן למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקדש נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב שמע. למימרא דסברי רבנן כל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי, איצטריך משום דכתיב והיו. ואי ס"ד דילפי לשאר כל המצות מקריאת שמע אם כן מאי קאמר לרבי אי סלקא דעתך בלשון הקדש נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי וכן לרבנן אי ס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי, דילמא לרבי כיון דכתב רחמנא והיו דקריאת שמע בלשון הקדש ילפינן השתא לשאר כל המצות מקריאת שמע דבלשון הקדש נאמרו. וכן לרבנן כיון דכתב רחמנא שמע דקריאת שמע בכ לשון, מהשתא ילפינן דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה. ולמה לי לשנויי אליבא דרבי משום דכתיב שמע ואליבא דרבנן דכתיב והיו. אלא על כרחך לא ילפינן לשאר מצות מקריאת שמע ואם כן אי אפשר לומר לרבי עקיבא דהאלה למעוטי שאר מצות מכוונה אתי דמהיכי תיתי דבעו כוונה דאיצטריך קרא למעטינהו. דהא מקריאת שמע דבעי' כוונה לא גמרינן שאר מצות מינה.

אומר אני דעל כרחך בלא דידי נמי תקשה דוודאי גמרינן לשאר מצות מקריאת שמע שהרי לר"י דסבירא ליה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ויליף לה משמע דכתב רחמנא גבי קריאת שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך וגמרינן לשאר כל המצות מקריאת שמע דבלא השמיע לאזניו לא יצא לרבי יוסי כדמוכח ההיא דלא יברך אדם ברכת המזון בלבו דמדמי ברכת המזון לקריאת שמע לרבי יוסי וכמש"כ למעלה. ואם כן תקשה ההיא סוגיא דגבי פלוגתא דרבנן ורבי אי כל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה או בכל לשון וכמש"כ. ולמה שאכתוב לקמן סימן ז' דלא גמרינן שאר מצות לענין לא השמיע לאזניו לרבי יוסי מקריאת שמע למאי דקאמר הגמרא דטעמא דרבי יוסי משמע לא קשה מידי, ושם יתבאר זה היטב. אבל תירוץ קושיא זו צריך ביאור ארוך וכבר כתוב אצלי במקום אחר ומפני שאינו נפקא מינה כל כך לנדון שלנו לא העתקתי:

עוד הביא הפרי חדש ראיה דוהיה אם שמוע הוי מן התורה מהא דאמרינן הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רב אחא אומר משום ר"י כיון שכיוון לבו בפסוק ראשון שוב א"צ ובתוספתא אמר אם כיוון לבו בפרק ראשון אף על פי שלא כוון לבו בפרק אחרון יצא. הנה בין למר בין למר ב' פרשות ראשונות הוו מן התורה אלא דבהא פליגי דת"ק סבירא ליה כי היכי דבפרק ראשון כתיב על לבבך ודברת בם גם בפרשה שניה כתיב על לבבכם לדבר בם לכך צריך שיכוין בב' פרשות ראשונות. ור"י סבירא ליה כר"ז דבפ"א איכא מצוות כוונה וקריאה מכאן ואילך ליכא אלא מצות קריאה והא דכתיב על לבבכם לדבר בם מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב ע"כ.

ואין זה ראיה דת"ק ור"י לאו בקראי פליגי אלא לת"ק כל הג' פרשות דקריאת שמע צריך כוונה פרשה ראשונה כולה לר"ע ועד על לבבך לר"א מן התורה מכאן ואילך מדרבנן ולר"י אין צריך כוונה אלא פרשה ראשונה של תורה בלבד דכרבי עקיבא רביה סבירא ליה. מכל מקום ראיה זו מפלוגתא דר"ע ור"א אינה ראיה דכל פרשה שמע הוי מן התורה, דאיכא למימר דאסמכתא בעלמא היא. תדע דלשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן על כרחך אסמכתא היא.

אלא דסוגיא אחת צריכה ביאור דמשמע מינה לכאורה דפרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה דהכי קאמרינן התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה. ואמרינן מאי שנא מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכי נמי כתיב ודברת בם, הכי קאמר עד כאן מצוות כוונה וקריאה מכן ואילך קריאה בלא כוונה. ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם הכי נמי כתיב על לבבך לדבר בם, ההוא מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב. ומדקאמר הכי נמי כתיב על לבבכם לדבר בם שמע מינה דוהיה אם שמוע הוי מן התורה.

וי"ל דוודאי לפי מה דס"ד דהמקשה השתא לדבר בם ועל לבבכם דכתב רחמנא בפרשה שניה בקריאה וכוונה איירי פרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה ולא קא קשיא ליה אלא אהא דקאמר מכן ואילך קריאה בלא כוונה הא כתיב על לבבכם והתרצן השיב לו על על לבבכם לחוד דקשיא ליה דההוא מיבעי ליה לכדרב יצחק. אבל למסקנא יש לומר דוהיה אם שמוע אינה מן התורה כל עיקר דעל לבבכם לכדרב יצחק ולדבר בם בדברי תורה כתיב דהרי רבי יאשיה אמר התם עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה, ואמרינן מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה כו' הכי קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומאי שנא עד כאן כו' התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב והרי קאמר רחמנא אגמירו לבנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו. והרי קמאי דקאמר אדר"י דלדבר בם לאו אההיא פרשה דוהיה אם שמוע קאי אלא בדברי תורה כתיב ממילא והיה אם שמוע אינה מן התורה כיון דלדבר בם לאו עלה קאי והאי על לבבכם נמי ממילא משמע דלאו בכוונה מיירי כדס"ד כיון דאין מצוה בקריאת פרשה זו אלא לכדר"י אתי ופרשה והיה אם שמוע אינה אלא מדרבנן והשתא י"ל נמי לר"ז דאמר מכאן ואילך מצות קריאה לאו מלדבר בם יליף לה דלדבר בם בדברי תורה כתיב כדדריש לה ר"י והכי מסתבר דכל למעוטי בפלוגתא עדיף לן. וכיון דלר"י על כרחך והיה אם שמוע לאו דאורייתא דלדבר בם בדברית ורה כתיב מנלן קריאת פרשה זו, הכי נמי לר"ז לדבר בם בדברי תורה כתיב וממילא על לבבכם לכולי עלמא לכדרבי יצחק אתי והשתא נמי אתי שפיר דהא דר"י לכולי עלמא אתיא ולא כתנאי אמר למילתיה ובהא לחוד קמיפלגי ר"ז סבר דוהיה אם שמוע תקנו רבנן לקריאה לחוד בלא כוונה ור' יאשיה סבר שתקנו לכוונה בלא קריאה וזה נכון.

והכי דייק לי לישנא דגמרא דבברייתא תניא בדר"ז עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ובדר"י תניא עד כאן מצות קריאה מכן ואילך מצות כוונה הרי בתרווייהו תניא במכאן ואילך דידהו לישנא דמצות למר מכאן ואילך מצות קריאה ולמר מצות כוונה ואילו הגמרא שינה בשנויי דידיה ובדר"ז קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה הרי בעד כאן נקט לישנא דמצות, מצות כוונה וקריאה ובמכאן ואילך נקט קריאה בלא כוונה ולא קאמר מצות קריאה. וכן בדר"י נקט עד כאן מצות קריאה וכוונה ובמכאן ואילך נקט כוונה ואילו מצוות כוונה לא קאמר. אלא על כרחך היינו טעמא משום דמכאן ואילך דהיינו פרשת והיה אם שמוע אינה דבר תורה אבל עד כאן דהיינו פרשת שמע הוי מן התורה נקט ברישא לישנא דמצות ובסיפא בא להפרשי ביניהם דהללו דברי תורה וה"ל מצוה גמורה והללו דברי סופרים ואינה קרויה מצוה כל כך לגבי דברי תורה. אבל מכל מקום דיוק זה יש לדחות קצת דלא איפשר למיתני במכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה ומצות כוונה בלא קריאה, וכי מצותו בכך ולא סגי בלאו הכי בקריאה בלא כוונה ובכוונה בלא קריאה הא כל שכן אי עביד לתרווייהו קריאה וכוונה דשפיר דמי הילכך לא מיתני ליה במכאן ואילך לישנא דמצות מכל מקום בלא ראיה זו מה שפירשתי הוא נכון.

ותדע לך לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דובשכבך ובקומך דפרשת שמע בדברי תורה כתיב שצריך לקרות איזה דבר תורה בזמן שכיבה וקימה ואם כן האי ובשכבך ובקומך דפרשה שניה על כרחך לאו למימרא שבא להזהיר לקרות איזה דבר תורה בזמן שכיבה וקימה דהא כבר נאמר ובשכבך ובקומך בפרשה ראשונה ולהא מילתא גופיה אתי ותרתי למה לי, אלא על כרחך הני תנאי בדרבנן פליגי וכמו שכתבתי והאי ובשכבך ובקומך דפרשה שניה הכי קאמר אגמירו לבנייכו תורה כו', ועוד אפושי פלגותא לא מפשינן דלשמואל אפילו פרשת שמע הוי מדרבנן ולר"א אפילו פרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה דכל למעוטי במחלוקת עדיף ולכולי עלמא פרשת והיה אם שמוע אינה אלא דרבנן ולא פליגי אלא בפרשת שמע לחוד דלמר מן התורה ולמר מדרבנן.

ולמדנו מכל זה דקיימא לן קריאת שמע דאורייתא והני מילי פרשת שמע כולה מצותה מן התורה אבל פרשת והיה אם שמוע אינה אלא מדרבנן. וכבר נתבאר דמדברי הרמב"ם ושאר מוני המצות דלא מנו קריאת שמע אלא למצות אחת שמע מינה דסבירא להו דוהיה אם שמוע אינה מן התורה.

מכל מקום אכתי קשה לי מהא דאמר בפרק היה קורא (ברכות טו.) תנא רב עובדיה קמיה דרב' ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים, והרי האי קרא דולמדתם בפרשת והיה אם שמוע כתיב ושמע מינה דקריאתה מן התורה. דהא וודאי לא מסתבר דקרא דולמדתם אף על גב שנאמר כאן דאפרשת שמע קאי. והא ליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא, הא ליתא שהרי לפני זה תנא ר"א וכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות, כלומר צוואות של תפילין ומזוזות צריך נמי לכתבם משום דדריש להאי וכתבתם לכתיבה תמה מדלא כתיב וכתבת בלא מ"ם, ועל כרחך דרשה גמורה היא דאם לא כן מנלן שצריך לכתוב צוואות. וכי היכי דהאי מ"ם של וכתבתם דלרשה אתיא הכי נמי האי מ"ם של ולמדתם ולא כתיב ולמדת על כרחך לדרשה קא אתיא, ואם כן האי דרשה של רב עובדיה ולמדתם שיהא לימודך תם דרשה גמורה היא ואינה אסמכתא בעלמא ושמע מינה דוהיה אם שמוע הוי מן התורה. והא ליכא למימר דהאי דרשה גופה וכתבתם אינה אלא לר' יהודה אבל רבנן על כרחך לא דרשי להכל בכתב ואם כן כיון וכתבתם לדידיהו לאו לדרשה אתי הכי נמי ולמדתם לאו לדרשה אתי, שהרי הכי אמרינן התם אהא דר"א וכתבם הכל בכתב ואפילו צוואות א"ל דאמר לך מני ר"י דאמר גבי סוטה אלות כותב צוואות אינו כותב והתם הוא דכתיב וכתב את האלות האלה אבל הכא דכתיב וכתבתם אפילו צוואתו נמי. אטו טעמא דר"י משום דכתיב וכתב טעמא דר"י משום דכתיב אלות אלות אין צוואות לא, איצטריך סלקא דעתך אמינא נילף כתיבה כתיבה מהתם מה התם אלות אין צוואות לא אף הכא צוואות לא, כתב רחמנא וכתבתם אפילו צוואות. אלא לרבנן ל"צ קרא לרבויי צוואות דהא לר"י היינו טעמא דצריך לרבויי משום דסלקא דעתך אמינא נילף כתיבה כתיבה מסוטה אבל רבנן הא סבירא להו דגבי סוטה נמי כותב צוואות ועל כרחך רבנן ולמדתם לא דרשי. דהא י"ל למסקנא דקאמר סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם ההיא דר"א דוכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות אפילו כרבנן אתיא. ואף על גב דסבירא להו גבי סוטה דכותב אפילו צוואות אף על גב דלא כתיב אלא וכתב לחוד היינו לבתר דגלי רחמנא הכא וכתבתם דהכל בכתב אפילו צוואות ילפי רבנן כתיבה כתיבה מהכא מה כאן אפילו צוואות אף התם גבי סוטה אפילו צוואות אף על גב דכתיב וכתב את האלות האלה לא אמרינן אלות אין צוואתו לא דגזירה שווה דכתיבה כתיבה גלי לן דאפילו צוואות, ור"י ס"ל דאתי קרא דוכתב את האלות האלה דמשמע אלות אין ומפיק לה מג"ש דכתיבה כתיבה אבל כולי עלמא דרשי לוכתבתם ואפילו רבנן והא דקאמר נמי למסקנא סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם דצוואות לא דמשמע דדוקא כר"י אתיא דאמר גבי סוטה דצוואות לא, היינו משום דקאי אדר"י דאמר דאמר לך מני ר"י ושקיל וטרי אליביה מסיק לה נמי אדר"י. אבל למאי דמסקי ג"ש דכתיבה כתיבה כרבנן נמי אתיא וכדאמרנן.

ותדע לך דהא כולי עלמא מודו דדרשינן לוכתבתם מ"ם יתירה והכי נמי איתא לג"ש דכתיבה כתיבה לכולי עלמא, דהכי אמרינן בפ"ג דמנחות (לד.) וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נא' כאן כתיבה ונא/ להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, ופריך רחמנא אמר על מזוזות ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה, ומשני אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות ומאחר דכתב וכתבתם האי גזירה שווה למה לי, אי לאו ג"ש הוה אמינא ליכתב' אאבנים וליקבעה אסיפ' קמ"ל. הרי דכל עיקר כתיבת מזוזה שלא על אבנים ועל ספר מוכתבתם כתיבה תמה ומגזירה שווה כתיבה ילפינן לה, והא וודאי כולי עלמא אית להו, והכי נמי מהאי וכתבתם כתיבה תמה ילפינן לה התם לד' פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבין זה את זה ואפילו קוצו של יו"ד מעכב אלמא כולי עלמא דרשי למ"ם של וכתבתם.

והכי נמי אמרינן התם (שם לה.) אביי הוי יתיב קמיה דר"י אפסק ליה רצועה דתפילין א"ל מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה דדרשינן מ"ם וקשרתם לקשירה תמה אפילו לרבנן דהא וודאי הא דר"י לאו כתנאי אמרה למילתיה, ועוד הא קיימא לן כרבנן. ואם כן על כרחך מ"ם דולמדתם נמי לדרשה ולשיהא לימודך תם אתיא ושמע מינה פרשת והיה אם שמוע הוי מן התורה.

ויש לומר דודאי האי דרשה דולמדתם שיהא לימודך תם כיון דכתיב בפרשה שניה דוהיה אם שמוע ולא כתיב בפרשה ראשונה דשמע על כרחך אינו אלא אסמכתא בעלמא דבפרשה זו אי אפשר לכתוב ולמדתם בלא מ"ם לשון יחיד שהרי כל פרשה זו בלשון רבים נאמרה כדתיב אם שמוע תשמעו מצוה אתכם בכל לבבכם ובכל נפשכם וכן כולם הילכך כתיב נמי ולמדתם בלשון רבים ולא אתיא מ"ם של ולמדתם לדרשה. והא דדריש ולמדתם שיהא לימודך תם על כרחך אינו אלא אסמכתא בעלמא כיון דלא מיותר קרא יתיר' לדרש'. והא דדריש ממ"ם של וכתבתם לכתיבה תמה ולהכל בכתב, ושל וקשרתם לקשירה תמה, לאו מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפרשת והיה אם שמוע דריש להו דהא לאו יתירים נינהו וכדאמרן אלא מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפרשה ראשונה של שמע דריש להו דוודאי יתירים נינהו. שהרי כל הפרשה בלשון יחיד נאמרה ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך על לבבך וכן כולן, והוה ליה למיכתב וקשרת וכתבת נמי בלשון יחיד, וקשרתם וכתבתם דכתב רחמנא למה לי, שמע מינה לדרשה אתיא לקשירה תמה וכתיבה תמה ולהכל בכתב. וכן פירש רש"י בפירוש התורה בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחד אזהרה לציבור ע"כ. והיינו כדאמרן.

תדע דהאי ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדברים אינו אלא אסמכתא בעלמא, שהרי תנן קרא ולא דקדק באותיותיה דהיינו שלא נתן ריוח בין הדברים כדשמעינן ליה גבי לא השמיע לאזניו דאמר התם דלא יצא אפילו בדיעבד משום דדריש משמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך וסבירא ליה כיון דגלי קרא דשמע להשמיע לאזניו אפילו בדיעבד בלא השמיע לא יצא ודלא כרבי יהודה משום ראב"ע דאמר התם לכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד בלא השמיע יצא. והכי נמי לר"י אס"ד דולמדתם ליתן ריוח הוא דאתי ודרשה גמורה היא בלא דקדק הוה ליה למימר דאפילו בדיעבד לא יצא כדאמר גבי לא השמיע לאזניו. אלא וודאי אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן הוא דצריך לדקדק באותיות וליתן ריוח הלכך בדיעבד יצא, ולא דמי ללא השמיע לאזניו דמקרא דשמע יליף לה הילכך אפילו בדיעבד לר"י לא יצא. תדע לך, דלשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן האי ולמדתם שיהא לימודך תם על כרחך אינו לאא אסמכתא בעלמא וכדאמרן:

והא דתנן בריש פרק מי שמתו (ברכות יח.) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחיל ואמרינן עלה בגמרא (שם ט.) אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד או פסוק אחד לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד ומשני הכי נמי קאמר אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילה. אין לדקדק מכאן מדאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד יתחיל שמע מינה דמן התורה בפסוק ראשון סגי, דאי סלקא דעתך דכולה פרשה בעינן כי יכולין לגמור פסוק אחד אמאי יתחילו הא פסוק אחד לאו כלום הוא. דיש לומר אף על גבי דאין יוצא ידי חובתו בפסוק ראשון מכל מקום הואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים אם יכולין להתחיל ולגומרו יתחילו מדרבנן כדי לקבל עול מלכות שמים.

גם אין לדקדק איפכא מדסלקא דעתך האי אם יכולין להתחיל ולגמור היינו כולה דוקא ולא סגי בפרק אחד ואי בפרשת שמע לחוד סגי מן התורה אמאי לא יתחילו ביכולין לגמור פרשה ראשונה של תורה, אטו דרבנן מעכב על דאורייתא. אלא על כרחך דכל ג' פרשוות הוו מן התורה שמע והיה אם שמוע משום שנאמר בהם ובשכבך ובקומך ופרשת ציצית משום יציאת מצרים שבה. דאין זה כלום דולטעמיך אפילו אם תמצא לומר דכל ג' פרשות הוי מן התורה הא מכל מקום אין מעכבין זה את זה ואם קרא אחת מהן, ידי חובת אותה פרשה מיהו יצא, שהרי בכל חדא וחדא נאמר בה ציווי לעצמו. אם כן אכתי תקשה איך ס"ד אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אבל פרק אחד לא. אבל מאן דאי אפשר ליה למיעבד תלתא מצות חדא מצוה נמי לא ליעבד, בתמיה. אלא על כרחך הא דסלקא דעתך אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד לא, לא בתר טעמא אזיל והמקשה גופיה לא ידע טעמו של דבר אלא דפשטא דמתני' הכי משמע ליה. ובדין הוא דהוי ליה לאקשויי אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד לא, אמי טעמא הא יצא ידי חובת קריאת שמע של תורה בפרק אחד, אלא כיון דאשכח ברייתא דתני בהדיא דסגי ליה בפרק אחד אלימא ליה לאקשויי מינה.

והשתא נקטינן להלכה דפרשה ראשונה הוי מן התורה אבל פרשת והיה אם שמוע אין לה עיקר מן התורה ואין קריאתה אלא מדברי סופרים כנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף