רשב"א/מנחות/לט/א

רשב"א מנחות לט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קשר העליון דאורייתא. העליון היינו נמי ההוא קשר דלמטה דאורייתא [פי' הלכה למשה מסיני. הג"הה] כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאוריית', ולכך נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא קשר אחד בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו. דאורייתא, פי' ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית, כדכתיב לא תלבש וסמיך ליה גדילים תעשה לך פשיטא דמותר. דהא תוכף תכיפה אחת אינה חבור, פי' תוכף תופר ומשום ההוא תחיבה שתחב החוטין בטלית אינו חיבור, ל"ה:

וקשיא דמאי קרי ליה תכיפה אחת אפי' שום תכיפה אין בה כי אם תחיבה בלא קשר והו"ל למימר שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן אמאי אצטריך למשרי סדין בציצית הא קשר לית בה ואינו חבור. וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' תכיפה אחת אינו חבור כ"ש כי ליכא תכיפה כלל כי אם תחיבה בעלמא דלא הוי חבור:

אי נמי נוכל לפרש דקשר העליון ר"ל שעשה באותו קשר שני קשרים זה על זה וקאמר דהוי דאוריית' דאי ס"ד דלא בעי כי אם קשר א' לבד דהוי תכיפה אחת לא הוה צריך למשרי סדין בציצית משום הכי דהא תכיפה אחת דהיינו קשר אחד גרידא אינו חבור:

ל"א קשר העליון דאורייתא, היינו הך דסמיכי לטלית. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית משום ההוא תחיבה דתחב חוטין בסדין לאו תכיפה היא ומשום הקשר שאחר הגדיל כיון דמרוחק הוא מן הטלית מעקרו דהיינו ראש המחובר לטלית לא הוי כלאים, ל"ה. והקשו בתוס' דבריש יבמות פריך תלמודא למה לי סמוכין לאתויי דחיה דהא מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דאמר כל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם הוי צמר ופשתים וקאמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא, ומאי פריך הא אי לא סמוכין דגלי לן דחיה ה"א דמאי דאמר רחמנא עביד להו תכלת דלא דחייה כלאים קאמר דפי' תכיפה אחת דאינה חבור כדמשמע מהא דקאמר ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן למאי אצטריך למשרי סדין בציצית פשיטא דתכיפה אחת אינו חיבור משמע מהכא דאי לאו דגלי לן קרא דסמוכין דכלאים בציצית שרו דלא הוה שרינן להו ודה"א דמאי דקאמר רחמנא עמרא בפשתים פי' תכיפה אחת אינה חבור ובלא דחיה קאמר:

ותירץ רבינו יוסף קליצון איש ירושלים דלתנא דבי ר' ישמעאל בלא דאתי עביד צמר לפשתים ידעינן דע"י קשר ודחיה קאמר דאי בלא קשר אלא ע"י תכיפה אחת דאין דחיה למאי אצטריך יחדיו לומר דתכיפה אחת אינה חבור פשיטא דאי חבור הרי הוה דחיה ומדאצטריך יחדיו לומר דאינה חבור ש"מ דמאי דאמר רחמנא לעביד תכלת ע"י דחיה קאמר:

וקשיא דאי לא כתב יחדיו ה"א דתכיפה אחת חבור ואשמועינן יחדיו דלא ולבתר דאיכתוב יחדיו נימא דקרא מיירי בתכיפה אחת דליתא דחיה:

וי"ל דאי לא כתב יחדיו ממילא הוה אמינא דע"י תכיפה אחת שרא רחמנא ודאינה חבור משום דטפי אית לן למימר דלא שרא רחמנא כלאים ודלא הויא חבור מדנימא דשרא להו ודהויא חבור וא"כ נוכח שפיר דמדכתב יחדיו לומר דאינה חבור גלי לן דמאי דאמר קרא עביד תכלת ע"י קשירה גמורה ודחיה קאמר:

וקשיא ולמה ליה לאוכוחי הכא דקשר העליון דאורייתא מדשרא רחמנא כלאים בציצית, יוכיח מדאצטריך דחיה כדפרי':

וי"ל דהוכחה מעליא טפי הוי מדשרא להו בהדיא, ומ"מ קשה דאמאי נימא דאי לא כתב יחדיו ה"א דקרא מיירי בתכיפה אחת ודאינה חבור ואתא יחדיו לגלויי דע"י קשירה גמורה שרא להו, אדרבה נימא דאי לאו יחדיו ה"א דהויא חבור ואתא יחדיו לגלויי דאינה חבור, דאין לומר דאי לא כתב יחדיו כדפרישית הוה לן למימר לחומרא דאינה חבור ודלא שריא כלאים מדנימא חבור כדפי' לעיל, משום דזה אינו דאדרבא אי נימא דהויא חבור הוי חומרא לגבי דליתסר בעלמא היכא דליכא ציצית תכיפה אחת בכלאים ואי נימא דלאו חבור הוא ולא שריא רחמנא כלאים בציצית הוי קולא בעלמא למשרי תכיפה אחת בכלאים, ועוד קשיא דאי מכח יחדיו הוי מוכח דחיה הוי ליה לאתויי ליה:

ונ"ל דלעולם מוכח דחיה מדאמר רחמנא עביד תכלת בלא טעמא דיחדיו כדפי', ומאי דהוה קשיא לן איך נוכח מיניה דחיה דשמא ע"י תכיפה אחת דאינה חבור שרי ליה, דזה אינו משום דלעולם יש לנו לומר דהויא חבור ולחומרא לגבי דליתסר בעלמא ודשרא בציצית מדנימא דאינה חבור ודתשתרי בעלמא כדפרישית. וא"ת הא מ"מ כיון דכתי' יחדיו דגלי לן דאינה חבור לא שמעי' דחיה, י"ל דהשתא מיירינן דאי שתיק מיחדיו דהא דשקלינן וטרינן לומר דלשתוק מצמר ופשתים כמו כן צ"ל דלשתוק מיחדיו שהרי אין ליחדיו הקשר בלא צמר ופשתים, ואפי' אי נימא דר"ל דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אחת אינה חבור אפ"ה פריך שפיר דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אינה חבור ואנן ילפינן דחיה מדאמר עביד תכלת ילפינן מינה דחיה כדפרישי' ואי משום דכתיב יחדיו נימא דאצטריך צמר ופשתים לאפוקי מיחדיו א"כ לישתוק מיחדיו ומצמר ופשתים ולכתוב הכי ויקשרו על ציצית הכנף פתיל תכלת והוה ילפינן מינה דתכיפה אחת אינה חבור מדכתיב קשירה והוה ילפינן נמי דחיה מדשרי קשירה בתכלת דהוי עמרא בפשתים דהוו כלאים, וא"כ קשיא ליה אמאי אצטריך קרא למכתב צמר ופשתים ויחדיו דלשתוק מינייהו ומדכתבינהו משמע דבלא"ה לא ילפינן דחיה מקשירת תכלת ואמאי לא:

ולימא גרדומיו, שיריו למה לי, וקשיא אמאי לא קאמר ולימא שיריו גרדומיו למה לי, שהרי פירש"י שירי גרדומין דנפסק קצת ונשאר קצת וכן פי' נמי לעיל שיריו דנפסק קצת ונשאר קצת א"כ שיריו ושירי גרדומיו הכל אחד:

וי"ל דיש לחלק ביניהם, דשיריו ר"ל שירי הציצית דנפסקין קצת ונשאר קצת בלא גרדום אבל שירי גרדומיו ר"ל שגם מן הגרדום נפסק קצת ונשאר קצת דהיינו נימי שבגרדום הילכך לא פריך דלימא שיריו לבד אבל פריך שפיר דלימא גרדומיו משום דשיריו הוה משמע אציצית והא בא לומר אפילו שירי הגרדום אבל פריך שפיר דלתני גרדומין לבד דאין צ"ל שירים גבי גרדומין לפי דבמשמעות גרדום אין להם שיעור הילכך לא שייך למתני ביה לשון שיריו, ולכך משני ליה דאדרבה לכך נקט ביה שיריו משום דאי לא הוה נקיט לשון שירי' כי אם גרדומין לבד הוה מכשרינן אם נשאר כל שהוא שהרי גרדומין משמע בלא שיעור כדפרישית, ולכך נקט בהו לשון שירים לומר דבעינן בהו שירים ושישאר בה מהם שיעור כדי עניבה כדמסיק ואזיל:

חוט של כרך. פי' שכורך סביב ועושה ממנו, הגדיל עולה למנין חוטין דשמנה בעינן כדמפ' לקמן, ל"ה. וקשיא דלמאי אצטריך לאשמועינן הכי פשיטא דאמאי אית לן למימר דלא יעלה מן המנין כיון דחוט הוא. ונ"ל דסד"א דלא יעלה למנין משום דכיון דכתיב גדיל וכתיב פתיל משמע דהפתיל אינו מן הגדיל אע"ג דאמרינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שהפתילים יצאו מן הגדיל אבל הגדיל דהיינו החוט שעושין ממנו הגדיל לא יעשה פתיל להצטרף למנין החוטין, ולכך אצטריך לאשמועי' מתוכו קאי נמי לחוט הגדיל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.