רש"ש/גיטין/לא/א

רש"ש גיטין לא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תד"ה כשם. ופריך דהוה מרבה במעשרות ומיירי במרבה בת"מ. ק"ל דבשלמא במרבה מע"ר דהנשאר עדיין טבול למע"ש או למ"ע לכן היתרון כמו כן טבול להם ולכן הוי מקולקל. אבל בת"מ דהנשאר הוי חולין גמור מתוקן א"כ היתרון גם הוא כמוהו. וכן קשה מה שמביא המהרש"א מתוס' בכורות (שם ליתא רק במנחות נד ב) דלא"א ב"ג הא דמרבה במעשרות כו' הוא במע"ש או במ"ע. ואולי משום דת"מ אינה נתפסת אלא על א' מתשעה דהנשאר והמותר שבה נשאר בטבלו כמו שהי'. וכן מטין דברי רש"י בקדושין (ר"ד נא):

תד"ה ניטלת. שירא לצמצם שלא יטול פחות כו'. כצ"ל:

תד"ה במחשבה. וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו כו' וי"ל כו' אבל תחילת תיקונה כו' לא שרינן משום דאפשר במחשבה. משמע דבמחשבה מיהא מותר אפי' בשבת. ונ"ל דפסיקא להו כן משום דרשת ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר (שבת קנ). ועמש"כ בקדושין (נט ב) בתד"ה מיד. אבל נ"ל דכ"ז אינו אלא בתרומה ות"מ דכתיב בהו ונחשב (וכ"מ בפסקי תוס' סי' ק"י. אולם מש"כ שם ואוכל בצד אחר ז"א לפי מה שאבאר) וכן במע"ר לפמש"כ התוס' לעיל דקריי' רחמנא תרומה. אבל מע"ש ומ"ע אינה מועלת בהן מחשבה. ולזה א"ש הא דמוכח בכ"ד דאין תקנה לטבל בשבת והוא מפני המע"ש או המ"ע. וכן אתיא לנכון הא דפסיקא להו בחולין (ו ב) בד"ה והתיר מדפריך ודלמא ר"מ נתן עיניו כו' ואכל בצד אחר דע"כ מיירי בדמאי. וכ"מ בדבריהם כאן שכתבו ואפי' דמאי כו' אע"ג דשרי ליתן עיניו כו' משמע דבודאי לא והוא מפני המע"ש או המ"ע. ולהכי לא נקטי בקושייתם כאן אלא אמאי אין מגביהין תרומות. ובמנחות ובבכורות דנקטי גם מעשרות כוונתם על מע"ר וכנ"ל. והשעה"מ בפ"ד מהל' תרומות שגה במחכ"ת בהבנת דבריהם ע"ש. אבל זה מיהא מוכח מדבריהם דדמאי יש תקנה לתקוני' בשבת ע"י נתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר וצ"ע קצת מהא דפריך הש"ס בשבת (קכז ב) דמאי הא לא חזי ליה. וגם לפי מאי דמשני כיון דאי בעי מפקיר כו'. לב"ש אסור לטלטולי' ואמאי הא אית ליה היתר כנ"ל. (ועמש"כ ברפ"ד דדמאי בס"ד). וזה י"ל עפ"י מש"כ התוס' בעירובין (ל ב) דלא מהני מאי דא"ל תקנה אלא במידי דחזי השתא לשום אדם ע"ש. וה"ה לענין טלטול. ותדע דאל"כ יקשה מדוע אסור לטלטל מע"ר של"נ תרומתו בר"פ מפנין הלא אפשר לתקוניה ע"י נתינת עיניו:

במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. ולשון הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' מעשר ה"ד ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר. לכאורה נראה דשיעור חסרונות המפורש בב"מ (מ) ודאי צריך לנכות וע"ש (לח) בהסוגיא היטב ובמש"כ שם:

שם בשלשה פרקים בודקין אה"י כו'. ק"ל דבב"ב (ר"ד צח) במשנה משמע דבעצרת דרכו להחמיץ וא"כ יהי' צריך בדיקה אז:

רש"י ד"ה ה"ז חושש. ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. ובתוי"ט דקדק מלשון הרמב"ם שאעפ"י שאכלן מחוייב להפריש התו"מ ע"ש. וכה"ג כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ה"ב בדמאי דבמוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת. ולכאורה תמוה מהא דאיתא בחולין (קל ב) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' שפטור מן התשלומין כו'. ולפרש"י שם (קלא) ד"ה ש"ה דקא משתרשי ליה ע"ש דמשמע דגם באוכל טבליו דינא הכי הוה א"ש. אבל לפי' התוס' שם וכן הרמב"ם שהעתיק הברייתא הנ"ל כלשונה דמוכח דאזיל בשיטתייהו ודאי קשה. וביותר קשה פסקו בדמאי שהבאתי דהתם לא שייך גזל השבט דהמע"ה. ובדמאי משמע בכ"ד דלא תקנו שיאכל ואח"כ יפריש כחלת ח"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף