רש"י/תמורה/לג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:32, 14 באוקטובר 2022 מאת שולי גליוני (שיחה | תרומות) (+הערת שוליים (והקלדת כל הדף לצורך ההערה... לא האמנתי שחסר פה רש"י!))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רש"י
רש"ש


רש"י TriangleArrow-Left.png תמורה TriangleArrow-Left.png לג TriangleArrow-Left.png ב

הכא במאי עסקינן. הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא שעבר ושחטן קודם פדיון דקאמר יפדו ויאכלו:

ר"מ אומר יקברו. כר"ש דאמר קדשי מזבח היו בהעמדה והערכה:

יפדו. שלא היו בהעמדה והערכה:

משום דחזו להקרבה. עבוד להו מעלה בתמימים דמזבח:

לרבי יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו. ואמר משום הכי לא פליג ר"ש עלה אלמא דכ"ע בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה והתנן כו' דבשלמא לר"ל ליכא לאקשויי דהוא מוקים לה בתם ונעשה בעל מום לאחר הקדש ואיכא למימר דבעל מום מעיקרו הוי כהקדש ב"ה דאע"ג דלמזבח אקדשיה אפ"ה כבדק הבית דמי דלא קדיש אלא לדמי והוי בהעמדה והערכה לרבנן אלא לר' יוחנן קשיא:

ובמתנות. זרוע ולחיים וקיבה:

ליגזז וליעבד. לאחר פדיונן:

ולדן וחלבן מותר. אפילו איעבר קודם פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן:

ואמר רב עלה. בפרק שני דבכורות הא דתנן יפדו זו דברי ר"ש דאמר קדשי ב"ה אם מתו יפדו והאי בעל מום מעיקרו כקדשי בדק הבית חשיב ליה אבל חכמים כו':

ומחלוקתו. דהא רבנן דפליגי עליה נמי אוקמת דבעל מום מעיקרו לא הוה בכלל העמדה והערכה:

להכי לא אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו דאיהו סבר לה כר' שמעון בן לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והלכך לא מיתוקמא ההיא דבכורות כולה כרבנן משום דרישא דההיא דמיירי בבעל מום מעיקרו דתני יפדו מתוקמא אפילו לרבנן אבל סיפא קתני אבל קדשים שקדם הקדישן את מומן אם מתו יקברו לא אתיא כרבנן הלכך לא מיתוקמא כרבנן דהכא:

ואיבעית אימא רב כר' יוחנן ס"ל. דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה בעי העמדה והערכה חוץ מבעל מום מעיקרו ובין רישא וסיפא דההיא מצי לאוקומה נמי כרבנן וכר"ש ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו:

מתני' יקברו. הנפלים:

שליא תקבר. שאין שליא בלא ולד וכל הנך נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו:

חולין שנשחטו בעזרה ישרפו. משום דמיחלפי בהו קדשים שאירע בהו פסול דאי אמר יקברו כיון דלא מוכחא מילתא אי חולין הוו אי קדשים אתו למימר נמי קדשים שאירע בהן פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיימא לן בפסחים בפ"ב (דף כד.) בקדש באש תשרף לימד על כל הפסולין שבקדש שהן בשרפה:

וכן חיה שנשחטה בעזרה. אפי' אם חולין היא דליכא למיגזר משום דלא ליקבור קדשים פסולין דהא כ"ע ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לחלופי אפילו הכי תשרף:

חמץ בפסח. בפסחים מפרש טעמא בפרק כל שעה (דף כז:) דגמר ליה מנותר:

תרומה טמאה. נמי תשרף בבמה מדליקין (שבת כה.) מפרש טעמא דמותרת בהנאה דאמרינן נמי התם בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) לך ניתנה להסיקה תחת תבשילך:

כלאי הכרם. פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה[1]:

את שדרכן כו'. אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו:

ומדליקין. ליהנות בפת ובשמן של תרומה:

חוץ לזמנן. כלומר ע"מ לאכלן חוץ לזמנן או לאכלן חוץ למקומן:

ישרפו. כדפירשתי לעיל לימד על כל פסולין שבקדש כו':




שולי הגליון


  1. עי' בזה בשו"ת חות יאיר (סימן נד).
< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף