רש"י/קידושין/ז/א
ואקדש אני לך. וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואע"ג דלא מטי הנאה לידה:
מדין ערב. ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד:
הילך מנה והתקדשי לפלוני. והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו:
מקודשת. ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא:
מדין עבד כנעני. דתנן במתני' לקמן (דף כב:) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי:
ואקדש אני לו. לאותו פלוני במנה שתתן לו בשבילי:
מדין שניהם. מבין שני הדינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למידין:
האי דקא מקני. בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו:
ואקדש אני לך. והוא קיבלו ואמר לה התקדשי לי בכך:
מקודשת. כדמפרש ואזיל טעמיה לקמיה:
שיש להן אחריות. אדם הוקש לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה:
עם נכסים שאין להם אחריות. שמוכר או נותן לו קרקעות ומטלטלין וזה מושך המטלטלין והקרקעות קנויים לו במשיכת המטלטלין:
ואנן איפכא תנן. שצריך לקנות הקרקע באחד מן הדברים שהקרקע נקנה בהן כגון כסף או שטר או חזקה דנעל וגדר ופרץ כל שהוא והמטלטלים נקנים אגבן:
באדם חשוב עסקינן. שאינו רגיל לקבל מתנות:
בההיא הנאה כו'. שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה:
וכן לענין ממונא. הנך שמעתא דרבא דילפינא קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קונה מדין שניהם:
ניחא לה. להיות נקנית בכל דהו בקנין כל שהוא ואפילו בטובת הנאה בעלמא:
טן דו. בגופים שנים בעל ואשתו ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא:
דאיתיהיב למחילה. שאדם רשאי למחלו:
אשה אמר רחמנא. כי יקח איש אשה:
איש אמר רחמנא. כי יקח איש:
איתתא לבי תרי. להנשא להם אי אפשר הילכך האי לא קדיש אלא פלגא וחצייה נשאר לאחר א"כ אינה מקודשת לזה:
ניפשטו קידושי בכולה. כי אמר חצייך מקודשת לי דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה:
ואפי' למ"ד כו'. פלוגתייהו במסכת תמורה:
התם בהמה היא. ושלו היא ואין מעכב על ידו מלהתקדש לפיכך יש כח במאמרו לפשוט והכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר שאם אין אשה רוצה אינם קידושין וזו לא נתרצה אלא לחציה לפיכך אין דיבורו תפיס בה:
הא לא דמיא כו'. מסקנא דתירוצא הוא אין דבר זה דומה אלא לבהמה של שני שותפין דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרי' דתקדש כולה ע"פ האחד:
ואינה קריבה. הואיל ובתחלת הקדישה לא נראית לקרב שלא קידשה אלא חציה ותמכר ויקריב אחרת בדמיה:
ועושה תמורה. אם המיר בה:
ותמורתה כיוצא בה. דאינה קריבה דמכח קדושה דחויה באתה: