רש"י/פסחים/עז/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־11:47, 20 בנובמבר 2020 מאת אויצרניק (שיחה | תרומות) (לע"נ מאב"ן זצ"ל)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


דיוני הלומדים על
הרש"י כאן

לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה


רש"י TriangleArrow-Left.png פסחים TriangleArrow-Left.png עז TriangleArrow-Left.png א

הא לא כתיב בהו מועד. ולא לידחו טומאה דהא כל קרבנות ציבור ממועד נפקי לן כדלקמן:

קרא עלי מועד. תמוז דשילוח מרגלים מלויי מליוה וכלו ארבעים דידהו בט' באב בפרק בתרא דתענית והוקבעה להם בו בכיה לדורות ויום עיבור החדש קרי מועד:

וידבר משה וגו'. בתורת כהנים הוא גבי עומר ושתי הלחם:

שלא למדנו כו' שנאמר בהן מועד. לדחות שבת וטומאה:

במועדו. משמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת:

אלה תעשו וגו'. בפרשת פינחס כתיב גבי מוספים:

מניין לרבות עומר והקרב עמו. ועשיתם ביום הניפכם וגו' (ויקרא כג):

ושתי הלחם. והכבשים הקרבין עמהן האמור בתורת כהנים ואינם אמורים בפרשת פינחס:

ת"ל. בשילהי ההיא פרשתא דשור או כשב או עז וידבר משה וגו':

כל הני למה לי. לכתוב חד וליתי הנך מיניה:

שאר קרבנות ציבור. מוספין דעולה מכפרת אעשה כדתניא ביומא (דף לו.) אין עולה באה אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה:

עומר ושתי הלחם אינן באין אלא להתיר. את החדש זה במדינה וזה במקדש:

סברוה. האמוראין בני ישיבה היו סבורין כן לפיכך הוצרך להם לישאל הא דבעי לקמיה לימא מתניתין דלא כר' יהושע:

דחויה. אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא מישתכחי טהורין וכיון דלאו היתר גמור הוא בעי' ציץ לרצויי:

בין שישנו על מצחו. בשעה שאירעה טומאה בקרבנות:

כהן גדול ביום הכפורים יוכיח. בשעת עבודת פנים:

שאינו על מצחו. דהא אין נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן [בראש השנה] (דף כו.) דאין קטיגור נעשה סניגור:

ומרצה. אם באו בטומאה דהא קיימא לן כל קרבנות הציבור הקבוע להן זמן דוחין את הטומאה ורבי שמעון אית ליה טומאה דחויה היא בציבור ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא הוו מיתכשרי:

שטומאה הותרה בציבור. ואין קרבן ציבור צריך ריצועי הציץ אלא קרבן יחיד:

ודכולי עלמא. כלומר הנך רבנן דסתם מתניתין סברי אין הציץ מרצה על אכילות על טומאה שנגע בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים (ואימורין):

לימא מתניתין. דאמר עומר ושתי הלחם באין בטומאה ואף על גב דבעינן ריצוי ציץ וציץ אאכילות לא מרצי ונמצא שאין כאן שיריים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם וקתני דהדם נזרק:

דלא כר' יהושע. דאמר אם אין בשר ראוי אין דם ראוי:

אם אין בשר. ראוי כגון שנטמא או שנאבד אין הדם נזרק:

לול. אויר יש בין כבש למזבח לא היה ראש הכבש מחובר למזבח שיש אויר מעט בינתים והמסדר את האברים עומד על הכבש וזורקן על מערכת העצים לקיים מצות זריקה:

הא כתיב גביה והבשר תאכל. אלמא בשר קיים בעינן:




שולי הגליון



< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף