רש"י/פסחים/עו/ב

רש"י פסחים עו ב

בשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא:

עבד עובדא. שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר:

דבר אחר. חזיר:

אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה:

מאי לאו תערובת טעמים. דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו:

לא מפני תערובת גופים. שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי:

אלא מאי על כרחיך. דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה דמפני תערובת גופים קאמר אבל לתערובת טעמים לא חייש נימא תיהוי תיובתא דרב:

הכא במאי עסקינן. דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות:

שתי קדירות ס"ד. וכי צולין פסח בקדירה:

כעין שתי קדירות. שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע:

הרודה. מן התנור:

אוסר. לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה:

שואבות. את הריח:

ללוי. דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה:

אלא רב מי לימא תנאי היא. כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא:

אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא. וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו' ואע"ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה:

ביניתא. דג:

דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד:

אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא:

לדבר אחר. צרעת:

מתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו'. אין לך קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים:

זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור:

הפסח שבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין:

שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה:

גמ' חמשה למעוטי מאי. מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה:

חגיגת חמשה עשר. והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו נקט:

כיון דקרבן ציבור הוא. אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.):

תשלומין כל שבעה. כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים:

הא תני ליה זבחי שלמי ציבור. שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים:

הא

שולי הגליון

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף