רש"י/סנהדרין/עד/א

רש"י סנהדרין עד א

רב פפא אמר. הא דקתני אחותו יש לה קנס במפותה קאמר דבת קנסא נמי היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת:

אביי אמר. לעולם באנוסה וכגון דיכול המציל להציל באחד מאבריו של זה שלא ניתן להורגו מעתה ור' יונתן בן שאול היא:

ויכול. הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו:

במצות שבמיתה. שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר:

דכתיב ואם אסון יהיה. ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מקטיל אלא לאו ש"מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו כדאמרינן לעיל וזה רודף היה שהיה מתכוין ואפ"ה כתיב דאם לא יהיה אסון שאין כאן חיוב מיתה ענוש יענש דמי ולדות:

אי אמרת בשלמא וכו'. כגון שיכול הרואה להציל באחד מאבריו דהוא לא ניתן להורגו הלכך אין כאן מיתה ויענש:

אלא אי אמרת וכו'. אמאי יענש הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו:

דילמא שאני הכא. להכי משלם ואע"ג (דליכא) צד מיתה משום דמיתה לזה ותשלומין לזה המיתה והתשלומין אינן באין לו ע"י אדם אחד שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו והתשלומין דבעל האשה הן דאיניש דעלמא הוא הלכך לא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך:

לא שנא. אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור:

מתחייב בנפשו הוא. ברדיפה זו שהרי ניתן להציל בנפשו ואע"ג דכלים הללו של שאר כל אדם הן דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור:

ורודף שהיה רודף. אחר חבירו להורגו וזה רודף אחריו להצילו ושיבר את הכלים וכו':

סבר לה כאבוה. בעבודת כוכבים דעונשים מן הדין והדר יליף שבת בחלול חלול מעבודת כוכבים מחלליה מות יומת (שמות לא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל (ויקרא יח):

נתזה. שם האיש:

יעבור ואל יהרג. וחי בהם ולא שימות בהם:

חוץ מעבודת כוכבים וכו'. לקמן יליף לה:

בפרהסיא. לקמן מפרש כמה פרהסיא:

לא תחללו. בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו:

ואהבת את ה' אלהיך. משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים:

לכך נאמר וכו'. כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך:

מה רוצח יהרג ואל יעבור. ואם אמר לו הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך יהרג ואל יעבור:

סברא הוא. שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות:

מרי דוראי. אדון עירי ונכרי הוה:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה:

ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.בגמ' שלפנינו יש ב' מימרות שכתוב בהם אפי' מצוה קלה א. על שעת השמד שיהרג ואל יעבור ב. על פרהסיא. לא ברור על מה רש"י כיון לפ' בראשו' מצאנו חילוק הטעם שפרהסיא יהרג זה ברור מבואר בגמ' עצמה שזה משום חילול השם, על שעת השמד נראה שיש בזה מחלוקת אם חילול השם או כדי שלא יראו הגויים שהמצוות קלות עלינו, עי' רמב"ן כתובות ג' ב' וראה גם ל' יד רמ"ה כאן, לפי זה נראה שרש"י דיבר על שעת השמד, אמנם ברי"ף הובאו ב' המימרות ולגבי שעת השמד לא כתוב אפי' מצוה קלה, [יש לעי' האם ההשמטה מכוונת] רק לגבי פרהסיא, בנמוק"י מביא את ל' רש"י האם יש ללמוד מכך, עי' ובדרך אגב בל' הנמוק"י לא כתוב 'להמריך' אלא 'להמריד' שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך:

ערקתא

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עד עמוד א כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' בשאר עבירות יהרג ואל יעבור מפני קידוש השם ותו משום דאתי למסרך. ויש אומרים שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות בכך:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף