רש"י/סנהדרין/נו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
בכל יום. כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ממ
שימוש בפרמטרים מיושנים [ 2 ] (תנ"ך/איוב/לב#) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם:
נגמר הדין. ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:
אלא מוציאין את כל אדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:
וקורעין. בגדיהם:
ולא מאחין. עולמית וטעמא מפורש בגמרא:
אף אני. שמעתי כמוהו וא"צ לחזור ולהזכיר ברכת השם:
גמ' שם בשם. כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני:
ונוקב שם בנקבו שם. להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם:
וממאי דהאי ונוקב שם וגו'. עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים:
מברז. שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף:
ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם. וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם:
בענין שם בשם. כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו:
שני שמות אהדדי. כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה:
נוקב וחוזר ונוקב. בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון:
פרושי. באותיותיו ופירושיה:
לא שמה אזהרה. ולא ענש עליה מיתה:
תרוייהו. פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב:
איש איש. בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כד):
אינה אלא סייף. דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם:
והא מהכא נפקא. דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם:
ה' זו ברכת השם. לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו':
לא נצרכא. האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע"ז דרשינן ליה לקמן:
ואליבא דרבי מאיר. מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל:
על שם המיוחד. דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ג):
כי יקלל אלהיו. דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו:
וחכ"א על שם המיוחד במיתה. כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת:
ועל הכנויין באזהרה. אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים:
ופליגא דרבי מיישא. הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע"ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש"מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי:
ור"מ. דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח:
הואיל ואיתרבו. להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה:
ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן. כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד"א הואיל ואיתרבי איתרבי:
איש איש למה לי. בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין:
שבע מצות. יליף להו לקמן:
וגלוי עריות. כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם: