רש"י/דברים/לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ דברים לב

א

האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל ותהיו עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית, מי בא ומכחישם לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קימים לעולם. ועוד, שאם יזכו יבאו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחיבו תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יז), ואחר כך ואבדתם מהרה (שם י"א) על ידי האמות:

ב

יערף כמטר לקחי. זו היא העדות שתעידו, שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם (עי' ספרי). כאשר יערפו השמים טל ומטר:

יערף. לשון יטיף, וכן (תהילים ס"ה) ירעפון דשן, (דברים לג) יערפו טל:

תזל כטל. שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי):

כשעירם. לשון רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן:

וכרביבים. טפי מטר. נראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אומר רבה קשת (בראשית כא):

דשא. ארברי"ץ, עטיפת הארץ מכסה בירק:

עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

ג

כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו (ויקרא כג) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש (עי' ספרי. מכילתא שמות י"ג. ברכות כ"א. תענית ט"ז):

ד

הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, כשמביא פרענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא כי אם בדין, כי תמים פעלו :

אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:

ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה (עי' ספרי):

צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו:

ה

שחת לו וגו'. כתרגומו, חבילו להון לא לה:

בניו מומם. בניו היו והשחתה שהשחיתו היא מומם:

בניו מומם. מומם של בניו היה ולא מומו:

דור עקש. עקם ומעקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג'). ובלשון משנה חלדה ששניה עקמות ועקושות:

ופתלתל. אנטורט"ילייש, כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל מן התבות הכפולות כמו ירקרק אדמדם (ויקרא יג) סחרחר (תהילים ל"ח), סגלגל (תרגום יונתן מלכים א ז'):

ו

הלה' תגמלו זאת. לשון תמה, וכי לפניו אתם מעציבין שיש בידו לפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות

עם נבל. ששכחו את העשוי להם:

ולא חכם. להבין את הנולדות, שיש בידו להיטיב ולהרע:

הלוא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

הוא עשך. אמה באמות:

ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכן, מכם כהנים, מכם נביאים ומכם מלכים, כרך שהכל בו (ספרי. חולין נ"ו):

ז

זכר ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו:

בינו שנות דר ודר. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם. ד"א, לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דר ודר , להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא (עי' ספרי):

שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר (מלכים ב ב') באליהו אבי אבי רכב ישראל (ספרי):

זקניך. אלו החכמים:

ויאמרו לך. הראשונות:

ח

בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם:

בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, לא עשה כן אלא יצב גבלת עמים , קימם ולא אבדם:

למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבלת עמים , שבעים לשון:

ט

כי חלק ה' עמו. למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו עמו. ומי הוא עמו

יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, המשלש בשלוש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בנו של יצחק (עי' ספרי):

י

ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועלו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (דברים לג) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן:

ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון כענין שנאמר (ירמיהו ב'), לכתך אחרי במדבר:

יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית (עי' ספרי):

יבוננהו. שם בתורה ובינה:

יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האמות:

כאישון עינו. הוא השחר שבעין שהמאור יוצא הימנו. ואנקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו (במדבר י"א) מצא להם, (יהושע י"ז) לא ימצא לנו ההר:

יסבבנהו. אשרינון סחור סחור לשכנתיה, אהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:

יא

כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו, ואינו נכנס לקנו פתאם עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו (ספרי):

יעיר קנו. יעורר בניו:

על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע (תלמוד ירושלמי חגיגה ב'), אף הקב"ה, שדי לא מצאנהו שגיא כח (איוב ל"ז) כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג), אלוה מתימן יבוא (חבקוק ג'), זו רוח רביעית (ספרי):

יפרש כנפיו יקחהו. כשבא לטלם ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו, מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה (שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שמות יד):

יב

ה' בדד ינחנו. נהגם במדבר בדד ובטח:

ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד וכן תרגם אנקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגד ולא יזכרו לא הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר , כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכר:

יג

ירכבהו על במתי ארץ. כל המקרא כתרגומו:

ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

ויאכל תנובת שדי. אלו פרות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פרות הארצות:

וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר לו זו של דבש היא אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי):

במתי ארץ. לשון גבה:

שדי. לשון שדה:

מחלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע, כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש וכשהוא דבוק נקוד חלמיש:

ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גוש חלב (ספרי):

יד

חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א ד') עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן:

עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו') ואכלים כרים מצאן:

חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א ה')"ויהי לחם שלמה וגו':

ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השתים במזרקי יין (עמוס ו'):

חמאת בקר. הוא שמן הנקלט מעל גבי החלב:

וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב, כמו בחלב אמו (שמות כג):

כרים. כבשים:

ואילים. כמשמעו:

בני בשן. שמנים היו:

כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב. תהיה שותה יין טוב וטועם יין חשוב:

חמר. יין בלשון ארמי חמר, אין זה שם דבר אלא לשון משבח בטעם, ווי"נוש בלעז. ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס אשרינון על תקפי ארעא וגו':

טו

עבית. לשון עבי:

כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב ט"ו), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל:

כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו וכסה קלון ערום (משלי י"ב), ואם כתב כשית, דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, כמו כי כסה פניו (איוב ט"ו):

וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח') אחוריהם אל היכל ה' וגו', אין לך נבול גדול מזה (ספרי):

טז

יקנאהו. הבעירו חמתו וקנאתו:

בתועבת. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה:

יז

לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, אלו היה בהם צרוך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשו (ספרי):

חדשים מקרב באו. אפלו האמות לא היו רגילים בהם, גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי:

לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמד מחמת יראה, כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

יח

תשי. תשכח. ורבותינו דרשו כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם (ספרי):

אל מחללך. מוציאך מרחם, לשון (תהלים כט) יחולל אילות, (תהלים מ"ח) חיל כיולדה:

כ

מה אחריתם. מה תעלה בהם בסופם:

כי דור תהפכת המה. מהפכין רצוני לכעס:

לא אמן בם. אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה:

אמן. לשון ויהי אמן (אסתר ב'), נורריטור"ה בלעז. ד"א, אמן לשון אמונה, כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל (ספרי):

כא

קנאוני. הבעירו חמתי:

בלא אל. בדבר שאינו אלוה:

בלא עם. באמה שאין לה שם, שנאמר (ישעיהו כ"ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, בעשו הוא אומר (עובדיה א') בזוי אתה מאד:

בגוי נבל אכעיסם. אלו המינים, וכן הוא אומר (תהילים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים (ספרי. יבמות ס"ג):

כב

קדחה. בערה:

ותיקד. בכם עד היסוד:

ותאכל ארץ ויבלה. ארצכם ויבולה (ספרי):

ותלהט. ירושלים המיסדת על ההרים, שנאמר (תהילים קכ"ה) ירושלים הרים סביב לה:

כג

אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיהו כ"ט), ספות הרוה (דברים כט), עלותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז'). ד"א, אספה אכלה, כמו פן תספה (בראשית יט):

חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפרענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים (ספרי. סוטה ט'):

כד

מזי רעב. אנקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו:

מזי. לשון ארמי שער, מזיא, דהוה מהפך במזיא (מגילה י"ח):

ולחמי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה'), והם שדים:

וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי, קטב כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע י"ג):

ושן בהמת. מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי):

חמת זחלי עפר. ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה לשון מרוצת המים על העפר וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

כה

מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גיסות.

ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט חדרי לבו נקופים עליו מחמת אימה, והוא מת והולך בה (ספרי). ד"א, ומחדרים אימה , בבית תהיה אימת דבר, כמה שנאמר (ירמיהו ט') כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אנקלוס. ד"א, מחוץ תשכל חרב , על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת (שם י"א). ומחדרים אימה , על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני בית ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח'):

כו

אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט') ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיהו מ"ה), אאמצכם במו פי (איוב ט"ו), והאל"ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואנקלוס תרגם אחר לשון הבריתא השנויה בספרי החולקת תבה זו לשלוש תבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאלו אינם שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

כז

לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית, ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו , ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדלה שלו, פן יאמרו ידנו רמה וגו' :

כח

כי אותו גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים ישכילו זאת איכה ירדף וגו' :

כט

יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פרענותם של ישראל:

ל

איכה ירדף אחד. ממנו אלף מישראל:

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו, דליב"ר בלעז:

לא

כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם. כל צור שבמקרא לשון סלע:

ואיבינו פלילים. ועכשו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם:

לב

כי מגפן סדם גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם לפי שמעשיהם מעשי סדום ועמורה:

שדמת. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אכל (חבקוק ג'), בשדמות קדרון (מלכים ב כ"ג):

ענבי רוש. עשב מר:

אשכלת מררת למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פרענותם, וכן תרגם אנקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון:

לג

חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירת נחשים כוס משתה פרענותם:

וראש פתנים. כוסם שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי יבא ויפרע מהם:

לד

הלא הוא כמס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כלם גנוזים ושמורים לפני:

הלא הוא. פרי גפנם ותבואת שדמותם, כמס עמדי :

לה

לי נקם ושלם. עמי נכון ומזמן פרענות נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם שם דבר, כמו ושלום והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיהו ה'), כמו והדבור. ואימתי אשלם להם

לעת תמוט רגלם. כשתתם זכות אבותם שהן סמוכים עליו:

כי קרוב יום אידם. משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזמן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה:

וחש עתדת למו. ומהר יבואו העתידות להם:

וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיהו ה'). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפרענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפרענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבאו עליך וגו' הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו':

לו

כי ידין ה' עמו. כשישפט אותו ביסורין הללו האמורות עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב ל"ו), ייסר עמים. כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה) כי תבאו אל הארץ, כשיבאו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם:

יתנחם. לשון הפוך המחשבה להיטיב או להרע:

כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב :

עצור. נושע על ידי עוצר ומושל שיעצר בהם:

עזוב. על ידי עוזב. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפזרים בצאתם לצבא על האויב, בלעז מיינטינ"דור. עצור , הוא הנושע במעצור המושל. עזוב , מחזק, כמו (נחום ג') ויעזבו ירושלים עד החומה". איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיהו מ"ט), אינפורצדו"ר:

לז

ואמר. הקב"ה עליהם אי אלהימו שעבדו:

צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

לח

אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבים לפניהם, ושותין יין נסיכם :

יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור:

לט

ראו עתה. הבינו מן הפרענות שהביא עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי:

אני אני הוא. אני להשפיל ואני להרים:

ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות:

עמדי. דגמתי וכמוני:

ואין מידי מציל. הפושעים בי:

מ

כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה:

ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, אני נשבע חי אנכי :

מא

אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי למען היות לה ברק, שפלנ"דור:

ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים מאויבי שהרעו לכם אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו), ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקם נקם:

אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי , לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי , והמשפט הזה לשון פרענות הוא, בלעז יושטיצ"א:

מב

אשכיר חצי מדם. האויב:

וחרבי תאכל בשרם:

מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם:

מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקב"ה נפרע מן האמות פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל:

מג

הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האמות את ישראל, ראו מה שבחה של אמה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:

כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם, כמשמעו:

ונקם ישיב לצריו. על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד') מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה י') מחמס אחיך יעקב וגו' (עי' ספרי):

וכפר אדמתו עמו. ויפיס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:

וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו, אנחיניה לרוגזיה:

וכפר אדמתו ומה היא אדמתו עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך שבת שבית יעקב (תהילים פ"ה).

בפנים אחרים היא נדרשת בספרי ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כלה כנגד ישראל, ורבי נחמיה דורש את כלה כנגד האמות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, (כו) אמרתי אפאיהם כמו שפרשתי, עד (כז) ולא ה' פעל כל זאת. (כח) כי גוי אבד עצות המה. אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה, ואין בהם תבונה להתבונן (ל) איכה ירדף אחד מן האמות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. (לא) כי לא כצורנו צורם הכל כמו שפרשתי עד תכלית. ור' נחמיה דורשה כלפי האמות, כי גוי אבד עצות המה , כמו שפרשתי תחלה עד ואיבינו פלילים :

(לב) כי מגפן סדם גפנם. של אמות:

ומשדמת עמרה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדלה בי:

ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלת מררת למו להלעיט אותם על מה שעשו לבני:

(לג) חמת תנינם יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם:

(לד) כמס עמדי. אותו הכוס, שנאמר (תהילים ע"ה) כי כוס ביד ה' וגו':

(לה) לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיהו כ"ו):

(לו) כי ידין ה' עמו. בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם. כי יראה כי אזלת יד וגו' :

(לז) ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת (גיטין נ"ו), כענין שנאמר (מיכה ז'): ותרא איבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך:

(לט) ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא , מאתי באת עליהם הרעה ומאתי תבא עליהם הטובה:

ואין מידי מציל. שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם:

(מ) כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפלו חלש למעלה וגבור למטה אימת עליון על התחתון וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה:

ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב'), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרע לפי שיש לי שהות בדבר, אני חי לעולם ובדורות אחרונים אני נפרע מהם והיכלת בידי לפרע מן המתים ומן החיים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם:

(מא) אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלוין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי , כלו כמו שפרשתי למעלה:

מד

הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראהו כאן הושע לומר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שנתנה לו גדלה השפיל עצמו כאשר מתחלתו (עי' ספרי):

מו

שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך (יחזקאל מ'). והרי דברים קל וחמר ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכונין, להבין דברי תורה שהן כהררין תלויין בשערה על אחת כמה וכמה (ספרי):

מז

כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם. ד"א, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו חכמים ואחות לוטן תמנע (בראשית לו) ותמנע היתה פילגש וגו', לפי שאמרה איני כדאי להיות לו אשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לדבק בזרעו (ספרי):

מח

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' (בראשית ז), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו לכנס בתבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדמות ומבקעין את התבה, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' (שמות יב), לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם, אין אנו מניחין אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות וכלי זין והורגין בהם, אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו' (ספרי):

נ

כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו, אמר לו משה, אהרן אחי עלה למטה ועלה, פשט ידך ופשט, פשט רגלך ופשט, עצם עיניך ועצם, קמץ פיך וקמץ, והלך לו. אמר משה, אשרי מי שמת במיתה זו (ספרי):

נא

על אשר מעלתם בי. גרמתם למעל בי:

על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ') והם הכוהו והצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים ומה הסלע שאינו לשכר ולא לפרענות, אם זכה אין לו מתן שכר ואם חטא אינו לוקה, כך מקים מצות בוראו, אנו לא כל שכן:

נב

כי מנגד. מרחוק:

תראה וגו'. אם לא תראנה עכשו, לא תראנה עוד בחייך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.