Editing רמב"ן/מועד קטן/כז/א

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

מאימתי התחלת אבילות משיסתם הגולל. ד'''ת"ר מאימתי כופין את המטות משיצאו מפתח הבית דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. ומעשה שמת ר' גמליאל הזקן כיון שיצאו מפתח אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם. א"ל כבר כפינו על פי זקן. ''' והלכה כר"י. פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת.<br>וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה ובעירובין {{ממ|ד"ט ע"ב}} כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותן לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר. נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון. ועוד השיבו ממה שאמרו בשחיטת חולין. [ע"ב א'] וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק. וכיסוי ארון אינו בנגיעה ע"פ השדה. אלא טמון בכוכין הוא. ועוד האריכו להשיב על הפירוש הזה בדקדוקי שמועות שאין זה מקומן. והם אמרו שפירוש גולל הוא אבן גדולה שנותנין על הקבר לסתמו. ולא לעשות נפש לקבר אלא לסתימה. מלשון וגללו את האבן וכ"כ רב נתן בעל הערוך ז"ל. וכן ראיתי בפירוש רבינו חננאל ז"ל במס' חולין. גולל כיסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים. והמת נתון באמצע והגולל עליהם וכו'. <br>והראב"ד ז"ל פירש כן שהיא היתה האבן הגדולה שע"פ. הקבר או הנסר שקובעין לו בתוכו ולא סתימת הארון שעמו בבית. והביא לו ראיה ממה שאמרו בירושלמי הרי שמוליכין אותו ממקום למקום, כגון אלין דקסרין דקברין בבית שאן. אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת. ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה ר' יעקב בשם ר' יוסי לחומרין. מהו לחומרין. שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת. ואם היה גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה, אלו שמכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ע"כ בירושלמי. והרי זו ראיה כפי דעת הרב ז"ל שסתימת הגולל במקום הקבורה הוא ולא עמו בבית, ואינה מכרעת, שיש לומר דבמטה היו מוליכין אותו לבית שאן מקום קרוב משם, או בארון פתוח ומוציאין אותו משם וקוברים אותו.<br>ואין ספק בדברי רש"י ז"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואעפ"כ סתימת קברו נקרא גולל. אבל בא לפרש שאם נתנו את המת בארון וסתמוהו בבית שאבילות נוהגת מאותה שעה לר' יהושע. וכשאמרו בגמרא כבר כפינו ע"פ זקן ר"א מפני שר"ג במטה הוציאוהו וזמנו של ר"א קודם זמנו של ר"י משום דמוד' ר"א בסתימת גולל הבית דהתחלת אבילות הוא. אלא שהוא סובר במקום שאין שם סתימת גולל עדיין. כגון היוצא במטה שהוא נוהג משיצאו מפתח הבית, וכן יורה ר"ש ז"ל באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון. ודעתם להוציאו משם לקברו שאין מונין לו אלא משעה סתימת קברו.<br>אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל לומר שכיסוי הארון הוא נקרא גולל, וסתימתו הוא בין בבית בין בבה"ק משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד, שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר. ונמצא לדבריו שהמוליך מת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע, אינו מונה שבעה ושלשים אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. נתנוהו בארון וסתמו כיסויו במסמרים וכיוצא בהן על מנת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה, וזהו סתימת גולל הארון בבית כדעת הרב ז"ל. ודעת הגאונים אינו כן אלא כל זמן שהארון מגול' עמהן אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה. <br>מצאתי באבל {{ממ|פרק רביעי}} דתניא עד מתי מטמא להן ר"מ אומר כל אותו היום. ר' שמעון אומר שלשה ימים, ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל וכי האיך אפשר לומר שאפי' סתמו ארונו בבית לא יטמא בנו עליו, אלא סתימת קבר הוא, וקתני סיפא מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל לאחר שנסתם הגולל, ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראהו, ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים. והיו בני משפחה מעוררין ואומרים יבדק. ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו. מכל אלו נראה שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר. ושוב אינו זז משם כדעת הגאונים ז"ל, ובענין אגדה במדרש תילים מצאתי שאמרו על האבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל בפניהם.<br>תניא [אבל רבתי פרק י'- והרישא חסר לפנינו] אין עומדין עליו בשורה. ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרין את הרבים, רבי שמעון ב"א אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג וכו', נסתם הגולל מכסה את ראשו בא לעבור בשורה מגלה את ראשו, פי' לכבוד העם יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו נכנס לביתו באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה את ראשו ופוטרן.<br>ירושלמי {{ממ|ג,ה}}: היו מפנין אותו מקבר לקבר, אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון, ואית תניי תני משיסתם הגולל השני, ר' יונה הוה ליה עובדא, שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתם הגולל הראשון. רבי ירמי' הוה ליה עובדא, שאל לר' זירא וא"ל משיסתם הגולל השני, כד אתו לגביה אמרין ליה חומרא הורי לך ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין הדא דתימא בתוך ז' אבל לאחר שבעה כבר עברה, בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון. נמצא עכשיו דכל היכא שנסתם הגולל ונהגו אבלותם שבעה ואח"כ נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו כלל מנין אחר, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואם נסתם הגולל על מנת להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפילו תוך שבעה, אין מונין אלא משיסתם הגולל הראשון ואם מתחלה קברוהו על מנת לפנותו כשיזדמן, מתחילין אבילותם מיד, ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיסתם גולל שני, ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת:

'''ת"ר הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו. ואפילו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כלן. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם. ''' פי' הראב"ד ז"ל כל מטות שיש לו בתוך ביתו כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמי. אבל יש לו אכסנאין אינן כופין ואע"פ שהמטות שלו הן הואיל ואינו ישן עליהם והן עומדיןלאכסנאין ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות והוא ישן עליהם פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כולן ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן וכלן שוכבין בבתיהן כולן כופין אע"פ שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל מפני שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא. <br>ואני אומר מטות אשתו ובניו המתאבלין הן עצמן חייבין בכפייה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו אפילו של אכסנאין משמע ועוד אדקתני לקמן מטה המיוחדת לכלים דאין תשמישה אלא כתיבה בעלמא ליתני מיוחדת לאכסנאין אף על גב דלשכיבה היא אלא מסתברא כל המטות שבבית הוא כופה ואם באו אכסנאין זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהן יוצאין חוזר וכופן. <br>באבל [פי"א] תניא היו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה. היה מהלך בדרך ושמע שמת לו מת אם יכול עם אחרים כופה ואם לאו אינו כופה.<br>ירושלמי {{ממ|ג,ה}}: תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. פירוש פונדק הרבה נכנסין ויוצאין שם הרבה לנין בתוכו אף בלילה שמא יאמרו כשפים הוא עושה לנו לפיכך ישן על גבי קרקע ואינו [כופה] (ישןמטה שיש לו בפונדק:

'''דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רשב"ג א' דרג' מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. ''' ואוקימנ' דרגש ערסא דצלא. אמר ר"י בר אידי א' ר"י בן לוי הלכה כרשב"ג דמתיר את קרביטיו ונישל ולא סגי ליה בזקיפה על הצד ואף על גב דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל הך פלוגתא לאו חומרא וקולא דאבל היא אלא בעינא דרגש נופיה היא דמר סבר הבי מיתחזי טפי. כביפוי וכן פסקו בהלכות. <br>אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו ושמע מינה דוקא נקליטי' יוצאין שאי איפשר לכפותה דנקליטין שנים הן יאינה עומדת אבל שאר מטות אין זקיפתן שוטרתו עד שיהא כופה אותן ורגליהם למעלה:

'''ת"ר ישן ע"ג מטה ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודני יתר מכלן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו. אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה. ''' פירשו הראשונים שלא כפה את מטתו ולפיכך אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה כלומר שלא מפני שאסור לישן במטה זקופה {{ממ|אם}} הוא כופה ואם ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו בכך אלא מצוה לכוף. אבל אם כפה מטתו וישן לו על גבי קרקע יצא ומילתא יתירתא עבד. והיינו דמקשינן בגמרא שם כ"א ע"א דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי. והתני' ישן ע"ג מטה ע"ג ספסל יותר מיכן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו. ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה אלא ודאי דוד מטתו היה כופה וישן לו ע"ג הארץ ושמע מינה דמילתא יתירא עביד ומפרקינן לא כעין ארצה כלומר במיטה כפויה היה שוכב ושמע מינה דמי שכופה וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו אלא דמלתא יתירא עביד, ואם תאמר אלא רישא דקתני ישן על גבי מטה בשלא כפה מטתו פשיטא, כבר פירשו בו דישן על גבי מטה עצמה אמר כלומר שלא הציע מטתו וישן על גבי חבלים, אי נמי יש לומר היה ישן על גבי מטה כפויה ולא יצא מפני שלא כפה שאר המטות ודומיא דסיפא.<br>ויש מפרשים ברייתא בשכפהמטתו ובא לישן ע"ג קרקע, ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיו שאינו שוכב עליה, ולדברי אלו סוגיא דגמרא הכי מפרשינן לה דאי לא תימא הכי ודוד מילתא יתירא עבד אלא וישכב ארצה הכי נמי דחובה היא והאמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה עד שיישן עליה ואי נמי כפה ולא רצה לישן בכפויה אלא בקרקע לא יצא ידי חובתו אלא ודאי לא לצאת ידי חובה היה עושה אלא לבוש ועומד היה מתנפל ע"ג קרקע מחמת הצער ומילתא יתירא דעביד משתעי קרא, ומתרץ כעין ארצה. ולדברי אלו המפרשים ישן ע"ג מטה דרישא כפשטיה מתפרש להו. <br>ודבר זה אין לו הכרע מן הגמרא, אבל באבל [פ' י"א] תניא היה ישן ע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג אודיני חייב בכפיית המיטה. האומר איני כופה הריני ישן ע"ג ספסל אין שומעין לו. ובירושלמי {{ממ|ג,ה}}אמר איני כופה את המטה הריני ישן על גבי ספסל אין שומעין לו מפני שאמר איני כופה את המטה אבל אם אמר הריני כופה את המטה שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל בכהן גדול הדיוט לא פירש אלמא אע"פ שכופה מטתו אין שומעין לו ליסב על ספסל. ומתרץ וברבים הא ביחיד לא ולא עבדין כן כלומר כששנינו בכהן גדול דוקא לא שנו אלא ברבים שאלו אחד ודאי אין שומעין לו אלא מיסב עמהן על מטה כפויה או על הארץ אבל ביחיד לכל שומעין ולא עבדין כן כלומר אין בני אדם נזהרין בזה אלא כופה ומיסב על הספסל אפילו ברבים. מכל מקום למדנו מזו הברייתא השנויה באבל שהזכירו בגמרא ירושלמית זו שאם כפה מטתו שומעין לו לישן ע"ג ספסל כל שכן על גבי קרקע:

מתניתין [סנהדרין י"ח ע"א]: '''וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרג'. ''' ירושלמי הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה. המלך אינו חייב בכפיית המטה פירוש ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע דתניא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אבל בלילה חייב בכפיית המטה דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה ואוקימנא כעין ארצה במטה כפויה. <br>באבל [פי"א] תניא כופה אדם מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ד' אבנים ונותן אפי' ד' וחמשה למעלה ואפולו גבוה מן הארץ שלש אצבעות [ונ"א ד"ט] עליה היה נותן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין קנופות אף על פי שגבוהה מן הארץ עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופין מלמעלן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:חידושי הרמב"ן: מועד קטן]]