רמב"ן/מועד קטן/כו/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא. מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. [ו]מחטא דתלמיות' שהזכירו רז"ל (במס' קדושין בסוף). היא כעין אריגה שרזי"ר בלע"ז.
ולי נראה דאחוי סתם הוא התפירה השוה מלמעלה. ובולטת מלמטה. ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה. ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין היא המחט שעושין בה צורות על הבגדים ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים. וכן מצינו בירושלמי איזהו האחוי כאריג.
והיכא דקרע לו על מתו ומת לו מת אחר תוך שבעה קורע קרע אחר בפני עצמו. לאחר שבעה מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא. דאמרינן (שם) פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרי. חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וחד אמר כל שלשים קורע ומוסיף לאחר שלשים. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה. ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא וקי"ל כוותי':
תנו רבנן וכלן רשאין לשוללן ללקטן למוללן לעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן, אמר ר' חסדא ובאחוי אלכסנדרי. תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו רבי שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דברייתא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור רבי שמעון בן אלעזר קתני לה שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו ש"מ דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו שלא יהא כמי שהשלים אבלות וכיון שהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר וכל שכן בלוקח שאינו מחויב בדבר ואחוי שלו אין מראה כלום (כאבלותו) [באבלותו] של מוכר שהוא מותר לאחותו [למטה] אלא לר' שמעון בן אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי הוא לעולם והיינו דקתני ר' שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי.
וכתוב בהלכות גדולות בכלל גדול ובאבל ולפני חגיהן הלכה כר' שמעון בן אלעזר ובהן סמך רבינו ז"ל בהלכותיו ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי אבל אני תמה שלא ראיתי גדולי הגאונים ורבנו ז"ל שיהו סומכין על ירושלמי בפסק הלכה וכמה הלכות פסוקות בירושלמי שאין הגאונים מוסרין לנו כך במסכתא זו עצמה לא פסקו כירושלמי וכן הדין נותן שלא נסמוך על הירושלמי בזה לפי שכל מקום שלא פסקו בגמרא שלנו הלכה כדברי יחיד ודאי שדעתם מכרעת לדברי המרובים והגמרא הירושלמית שפוסקת כדברי יחיד חולקת היא ואין סומכין עליה ואולי קבלה היא ביד בעל ההלכות בזו כאותה שאמרו הגאונים במיפך שבועה וחיורי שהיא הלכה פסוקה בידם ורבינו ז"ל סומך על קבלתו.
באבל [פ"ט] תניא המוכר חלוק קרוע לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין והלוקח חלוק מחבירו אסור לאחותו עד שיודע שהוא מן הקרעים המתאחין כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לארמי לחפותן ולהפכן מלמטה דברי ר' שמעון בן אלעזר ור' מתיר, וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיע ללוקח למה אסרו ללוקח לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו כדאמרינן [חולין פ"ג ע"א] בד' פרקי' בשנ' המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ואיפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלי' לדבר שזה הקרע אינו מתאחה שאלו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו. ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו שמא יטעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה:
ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וי"א עד לבו. הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו. נתמלא מלמעלה הופכו למטה. הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכ"ג פורס מלמטה. פי' הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא. וכן דעתנו דכל בית הצואר שלפניו מקום קריעה הוא. שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא. וזהו קמי שפה דכתיב שפה לפיו.
ובאבל (פ"ט): אין קורעין אלא בשתי המוריאות. הקורע מן החופה ומן הצדדין לא יצא. ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין. א"ל אין שעת הסכנה ראי'. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותו כדי שלא יקרעו התפירות וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפת ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימראות לפניו לא יצא.
ירושלמי (ג,ז)שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו, שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פי' ואינו קורע וה"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל (שם) הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע:
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף. עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכלן. ר' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דר"י בן בתירא. אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא. והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו יקרע על האחרים תחלה. ויוסיף על אביו ועל אמו. ומתרץ לפי שאינן בתוספת. כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהן מתוספין על אחרי'. וטעמ' דאין מוסיפין משום דקרע של אביו ושל אמו מתחמם וקורע והולך הוא. לפי שקריע' גדולה היא. ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו. דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למעלה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דעד לבו ניכרת בה לגמרי. אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים ושל אביו ושל אמו טפלה להם. כדאמרי' קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה. כדפגע בירושלים תחלה.
ורב יצחק בן גיאת ז"ל פי' לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים. ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר.
ומפרש ר"ש ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג. אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף. מת בנו וקרע. מת אביו והוסיף. דקרע של אביו ושל אמו. קרע בפני עצמו הוא לעולם.
והרב אברהם [בר דוד] ז"ל מחלק בדבר. דבזה אחר זה. מת אביו וקרע. מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא. ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא. בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא. דהיכא דא"ל מת אביו ומתה אמו. דקורע על שניהם קרע אחד לא החמיר ר' יהודה ב"ב. אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ואמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם לשניהם קרע אחד. ובאבל (פרק ט') תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר. קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסובר לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן. אביו או אמו קתני. הא שניהם לכל אחד קריעה בפני עצמו.
והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת. נפסוק הלכה כת"ק דאבל. וליתיה לדר"י בן תימא. שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.
נמצא עכשיו. שמי שמתו לו שני קרובים כאחד. או שבאת לו שמועה על שניה' בבת אחת קורע קרע אחד לכלן. קרע ואח"כ מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון קורע קרע אחר בבגד אחר או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון. וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון. בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה. מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים. או אמו ואחד מן הקרובים. קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות. וקורע טפח על המת האחר. מח אחד מן הקרובים וקרע. ואח"כ מתו אביו או אמו. בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות. קורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניה קריעה אחת עד לבו.
ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש הך סוגיא כר"י ב"ב מדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מ"ט דריב"ב. והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו. והוסיף על אחרים. אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספות. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע אחד לכלן כגון בשמועה אחת. בין שיקרע תחילה על אחרים בשמועה ראשונה. ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת. תוספת היא. ובעינן קריעה שלימה לשמן. אבל קרע תתלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד יקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים. זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו. אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים. שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף.
נמצא עכשיו, דר"י בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו. ופליג' אמצעיתא מת בנו וקרע. מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף. דברי הכל היא. לפכך כתב הרב ז"ל (הרמב"ם פ"ח מה' אבל) מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן. הי' בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבע' מת בנו והוסיף תחתון מתאחה. עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו. ויפה כיון:
והא דאמרינן בגמרא אבילות לחוד וקריעה לחוד. פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבילות מדבריהם ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים. אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן (בכורות מ"ט ע"א) אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל. ולחומרא אזלי' בה כל שלא שהא שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל.
ולא נראה לי זאת הסברא. שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. לומר דליתיה בקריעה להאי כללא הלכה כדברי המיקל לעולם. אלא כשאר ד"ס היא. וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו (דמ"ו ע"א) באבלות הוא דאקילו בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. להכי מפקינן לומר דהיא כשאר ד"ס. והלכה כרבים. אי נמי אי מסתבר טעמא דיחיד. יכלינן למיפסק כוותי' בגמרא. כשאר כל ד"ס שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר. דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה. אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדא"ל רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו' מכלל דכ"ע מיחייבי. והא ודאי אסמכת' בעלמ' היא. דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן. תדע. דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא. כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במס' זבחים (פ"ב י"ז ע"ב) הילכך במיתה נינהו. וה"ק רחמנ' לא תפרעו ולא תפרומו משום עבוד' ולא תמותו. הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדי' דבמית' לאו מהכ' מפקינן להו במס' סנהדרין (פ"ג ע"ב) משום דהאי קרא לשעה. והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא. וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פירע ושלא פירס חייב מיתה. דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמי' כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה.
מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם. ואין לנו אבלות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם. ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול:
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש הא שלא מפני עגמת נפש לא דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו. כשאר מצות שמחנכין אותו בהן.
באבל (פ"ה) תניא היה יושב ומספר. אמרו לו מת אביך הרי זה יגמור. אחד המספר ואחד המסתפר.
בסוף נדרים (פ"ז ע"א) תניא אמרו לו מת אביך וקרע. ואח"כ נמצא בנו. יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי א"ל מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד. תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף. וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור. אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא.
בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע. וישב עליו שלשה ימים ובאו ואמרו לו קיים ופסק. ואח"כ אמרו לו מת. כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה. ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת. דברי טעות הן. אלא א"צ מת וקרע ונהג ג' ימים אבילו'. ואח"כ א"ל לא מת. ואח"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת. כמו שאמרו הראשונים. ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם. זה ודאי יצא ידי קריעה. כדברי הגאון.
ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו. שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל. לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל. ונמצא שלא מנאן רצופין. וא"ת מפני שנהג בדברים שבצינעה ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל. לא נהג כלום. ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא. שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה. ולא מצינו גזירות הללו נוהגת יותר משבעה. וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד:
מתני':אין מברין אלא על מטות זקופות. והני מילי במועד אבל בחול כדתני רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גם בו יברוהו על מטות כפיות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן יש מפרשי' שהמברה יושב על מטה זקיפה והאבל על מטה כפויה ואם לבו גס בו מברה אף שניהם על מטה כפויה שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן וזו דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואחרי' פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתבר האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא תני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אף על פי שהעם מסובין על הארץ הוא מיסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |