Difference between revisions of "רמב"ן/בראשית/א"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(הערה)
(המשך הקלדה)
Line 104: Line 104:
  
 
==כא==
 
==כא==
>>>
+
'''ויברא אלהים את התנינים הגדולים.''' בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם ארכם פרסאות רבות הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, ורבות' גם כן הפליגו בהם בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית, כאשר פרשתי לשון בריאה. וכן יעשה באדם למעלתו, להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו.
 +
 
 +
ואני תמה למה לא אמר ביום הזה ויהי כן, ואולי לא יתכן להזכיר ויברא אחרי ויהי כן כי מבראשונה ידבר. ורבותינו אמרו כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. אפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם ויהי כן כי לא עמדו עוד.
 +
 
 +
'''ויברך אותם אלהים לאמר.''' גזר בהם הברכה ואמר בהם שיפרו וירבו כלומר שיעשו פירות רבים שיוציא האחד רבים כמותו. וענין הברכה בילידה כענין שאמר וברכתיה והיתה לגוים, וגם בצמחים תבא לשון ברכה וצויתי את ברכתי להם בשנה הששית אבל לא נאמר כן בשלישי שהנבראים ככל בעלי הנפש היו שנים בלבד זכר ונקבה בלבד זכר ונקבה למיניהם כענין באדם והצרכו לברכה שירבו מאד אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום. ולא אמר בבהמות ובחיה ברכה שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש והתנועה שבמים הראוי נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבות' אמרו כי בעבור היות בני אדם צדין ואוכלין הוצרכו לברכה.
 +
 
 +
'''ומלאו את המים בימים.''' בירך אותם שימלאו לרובם הימים אף הנחלים והאגמים או שמלואם בימים הוא כי בנחלים מעטים הם.
 +
 
 +
'''והעוף ירב בארץ.''' אע"פ שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה.
 +
 
 +
'''בהמה.''' היא המינים האוכלים עשב בין ישובי או מדברי.
 +
 
 +
'''וחיתו ארץ.''' אוכלי הבשר יקראו חיות וכולם יטרופו.
 +
 
 +
'''ורמש.''' כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומסים על הארץ נראין כאילו נגררין. והנה בפרשה הזאת ובכל החיה הרומשת על הארץ וכתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. אבל פי' רמישה כענין בסמך מן תרמסנה רגל וחביריו ויאמר בחיה ובבהמה רומש על הארץ ובשרצים הנגררים רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם.
 +
 
 +
'''ויאמר אלהים נעשה אדם.''' נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו. והפשט הנכון במלת נעשה הוא מה שכבר הראית לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כן מן היסודות ההם הנבראים יצר וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים והיה המאמר בבהמה תוצא הארץ אמר באדם נעשה כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויתן הוא יתברך הרוך מפי עליון כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר '''בצלמנו כדמותינו''' כי ידמה לשינהם במתכונת גופו לארץ אשר לקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני '''כי בצלם אלהים ברא אותו''' לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים, וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לר' יוסף הקמחי והוא הנאה מכל מה שחשבו בו. ופי' צלם כמו תאר וצלם אנפוהי אשתני וכן אך בצלם יתהלך איש צלמם תבזה תאר מראית ודמות הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב וכבוד והדר תעטרהו והיא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים.
 +
 
 +
'''וירדו בדגת הים.''' בעבור היותו זכר ונקבה אמר וירדו בדגת הים לשון רבים.
 +
 
 +
ובבראשית רבא אמרו תוצא הארץ נפש חיה למינה אמר [ר'] אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר ר' אלעזר כי תוצא הארץ יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל, אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוח והוא הנפש אשר {{לפיענוח|ברם}} נעשה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה כי כל נפשות התנועה נעשו יחד ואחר כן ברא להם גופות עשה תחלה גופי הבהמה והחיה ואחר כן גוף האדם ונתן בו הנפש הזו ואחר כן נפח בו נשמה עליונית כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודרך האמת בפסוק הזה יודע למשכיל בפסוק השני ואפשר שנתכוין לו ר' אלעזר ודרש בתוצא הארץ ארץ החיים שתוצא נפש חיה למינה לעולם עומדת וכן מה שאמר זכר ונקבה ברא אותם כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו בלולה בהם אבל היצירה היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה כאשר יספק בסוף ולכן הזכיר כאן בריאה ובפרשה של מטה הזכיר יצירה והמשכין יבין.
 +
 
 +
וטעם וירדו שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש והבהמה תכלול החיה.
 +
 
 +
ואמר '''ובכל הארץ''' שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל ולשון רדייה ממשלת הארון בעברו.
 +
 
 +
'''ויברך אותם אלהים.''' זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה ויאמר להם אלהים אבל למעלה כתוב ויברך אותם אלהים לאמר, יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה לא דבור אחר שיהיו בו מבורכים.
 +
 
 +
'''ומלאו את הארץ.''' שימלאו העולם לרובם.
 +
 
 
{{ניווט כללי תחתון}}
 
{{ניווט כללי תחתון}}
 
{{שולי הגליון}}
 
{{שולי הגליון}}

Revision as of 00:24, 18 October 2020

רמב"ן TriangleArrow-Left.svg בראשית TriangleArrow-Left.svg א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך



רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
רבנו בחיי
רד"ק
רלב"ג


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה
פירוש רמב"ן על התורה - בראשית - א

א-ב

בראשית ברא אלדים. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הב"ה היא ונתנה לאשר ישר בעיניו וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו וזו אגדה בלשון שכתבה ר"ש בפירושיו, ויש לשאול בה כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלדים כי הוא שורש האמונה ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל והתשובה מפני שמעשה בראשית סוד עמוק איננו מובן מן המקראות ולא יודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה ויודעיו חייבין להסתיר אותו לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא. והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים והאריכות ביצירת אדם וחוה וחטאם ועונשם וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתוב וכ"ש ספור דור המבול והפלגה שאין הצורך בהם גדול ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה ויאמינו בכלל בנזכר בהם בעשרת הדברות (שמות כ י) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה ונתן רבי יצחק טעם לזה כי התחילה התורה בבראשית ברא אלדים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. א"כ ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו כי כן הוא משפט האלדים בארץ מעולם וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם. ואיננו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב אבל יירשוה עבדיו זרע אוהבו כענין שכתוב (תהלים קה מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו כלומר שגירש משם מורדיו והשכין בו עובדיו שידעו כי בעבודתו ינחלוה ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם. ואשר יבאר הפירוש שכתבתי לשונם בבראשית רבה (פרשה א) שאמרו שם בלשון הזה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו, מה טעם גילה להם הב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני מפני אומות העולם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזיזות אתם וישראל משיבין להם ואתם הלא היא בידכם בזוזה הלא הכפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב כג), העולם ומלואו של הב"ה הוא כשרצה נתנו לכם כשרצה נטלו מכם ונתנו לנו הה"ד (תהלים קיא ו) לתת להם נחלת גוים כח מעשיו הגיד לעמו, בשביל לתת להם נחלת גוים הגיד להם את הבראשית. וכבר בא להם ממקום אחר עוד הענין שהזכרתי בתעלומות מעשה בראשית אז"ל כח מעשיו הגיד לעמו להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלדים. א"כ נתבאר מה שאמרנו בזה.

בראשית ברא אלדים. כתב רבינו שלמה אין המקרא הזה אומר אלא דרשני כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר (משלי ח כח) ה' קנני ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. והמדרש הזה סתום וחתום מאד כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית ובכלם להם מדרשים וקטני אמנה יספרו בהם לרובם אמרו בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשרות בזכות בכורים. בראשית ברא אלדים אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך ואין ראשית אלא ביכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך. ועוד אמרו בזכות משה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו. וכוונתם זו שמילת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל הענין שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ היא התרומה והיא קדש אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר רמז לעשר ספירות יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה והחלה[1] מצוה יחידה בעיסה תרמוז בזה וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה שקראה הכתוב בת ואחות ואם וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה פרשה ג) בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג יא) במקומות רבים. וכן וירא ראשית לו במשה יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וראה ראשית לו ולכן זכה לתורה הכל כונה אחת להם. ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב והרמז רב הנזק כי יסברו בו סברות אין בהם אמת אבל הזכרתי זה לבלום פי הקטני אמנה מעוטי חכמה המלעיגים על דברי רבותינו.

[בראשית]. כתב רבינו שלמה ואם באת לדרשו כפשוטו כך דרשהו בראשית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו. ויאמר הב"ה יהי אור א"כ הכל נמשך לבריאת האור. ורבי אברהם פירש כענין זה בעצמו אבל תקן כי הו"ו במילת והארץ אינה משמשת ורבות כן במקראות והטעם כי בראשית בריית הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים ואמר[2] אלהים יהי אור. ולפי דעתו לא נברא ביום ראשון רק האור. והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה כי אמר שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו היה לו לכתוב בראשונה שאין ראשית במקרא שאינו סמוך והנה מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י) ואם יסמוך אותו לדבר גם כן תסמוך אותו ועוד וירא ראשית לו (דברים לג כא), וטען בזה עוד טענות.

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור, הב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה הווה מן האין התחלה ראשונה אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש אבל הוא כוח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל והוא החומר הראשון נקרא ליוונים היולי ואחר ההיולי לא ברא דבר אבל יצר ועשה כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותם. ודע כי השמים וכל אשר בם חומר אחד והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והב"ה ברא אלו שניהם מאין ושניהם לבדם נבראים והכל נעשים מהם והחומר הזה שקראו היולי נקרא בלשון הקדש תהו והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ:) בתוהה על הראשונות מפני שאם בא אדם לגזור בו שם תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש בהו והמלה מורכבת כלומר בו הוא כמלת לא תוכל עשהו (שמות יח יח) שמחוסר הוו והאלף עשו הוא וזהו שאמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו כי הוא אשר בו יתיחס האומן מחשבת בנינו ומה שיקוה לעשות נגזר מן (תהלים כז יד) קוה אל ה', והאבנים הם צורות בבנין וכן כתוב (ישעיה מ יז)מאפס ותהו נחשבו לו, כי התוהו אחר האפס ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה אמר רבי ברכיה מאי דכתיב והארץ היתה תהו ובהו מאי משמע היתה שכבר היתה תהו ומאי בהו אלא תהו היתה ומאי תהו דבר המתהה בני אדם וחזרה לבהו ומאי בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בו הוא יאמר אלדים בעל הכחות כלם כי המלה עיקרה אל שהוא כח והיא מלה מורכבת אל הם כאלו אל ירמוז[3] והם ירמזו על שאר הכחות כלם ועוד יתבאר סוד בזה אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון משמעותו בתחילה ברא אלדים את השמים כי הוציא חומר שלהם מאין ואת הארץ שהוציא החומר שלה מאין. והארץ תכלול ארבע היסודות כלם כמו (להלן ב א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שתכלול כל הכדור התחתון וכן (תהלים קמח ז) הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל[4] תהומות וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ ומלת את כמו עצם הדבר ודרשו בה שהיא לעולם לרבות כי היא נגזרת מן (ישעיה כא יב) אתה בקר וגם לילה. וכן אמרו רבותינו את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואת הארץ לרבות האילנות ודשאים וגן עדן ואלו כלל כל הנבראים בעלי הגוף ואחר שאמר כיבתחלה במאמר אחד ברא אלדים השמים והארץ וכל צבאם חזר ופירש כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה תהו כלומר חומר אין בו ממש והיתה בהו כי הלביש אותה צורה ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות שהם האש והמים והעפר והאויר ומלת הארץ תכלול ארבעת אלה והאש נקראת חשך מפני שהאש היסודית חשכה ואלו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא תהום ולכן יקראו מי הים תהומות [כדכתיב (שמות טו ה) תהומות יכסימו (שם שם ח) קפאו תהומות] בלב ים, (יונה ב ו) אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני. ויקרא קרקע הים תהום, ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים קו ט) מוליכם בתהומות כסוס במדבר (ישעיה סג יג). והאויר יקרא רוח וכבר נודע כי היסודות הארבע מקשה אחת והעמוד שלה הוא עגול על הארץ והמים מקיפין על הארץ והאויר מקיף על המים והאש מקיף על האויר[5]. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ויראה לי שהנקודה הזאת בלובשה הצורה והיתה בהו היא שהחכמים קורין אותה אבן שתיה (יומא נד:) שממנה נשתת העולם.

והנה שיעור הכתובים בתחלה ברא אלדים מאין את השמים וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים והנה הכל נברא ונעשה וסמך הרוח לאלדים בעבור שהיא דקה מכולם ולמעלה מהם רק[6] שהיא מרחפת על פני המים באמרו של הב"ה ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף לא נתפרש זה בתורה ודרשו בהם שנבראו ביום שני שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית ולמה לא הקדים אלדים ברא בראשית תדע כי על דרך האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים ומלת בראשית תרמוז בחכמה שהיא ראשית הראשים כאשר הזכרתיו. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא והמלה מוכתרת בכתר בית.

ג

ויאמר אלהים יהי אור. מילת אמירה בכאן להורות על החפץ כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (שמואל א' כ ד) מה תרצה ותחפוץ וכן ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (להלן כד נא) כאשר רצה כי כן הוא הרצון לפניו או הוא כגון מחשבה כמו האומרה בלבבה (ישעיה מז ח) ואמרו אלופי יהודה בלבם (זכריה יב ה). והענין לומר שלא היה בעמל. וכך קראו רבותינו לזה מחשבה אמרו מחשבה ביום המעשה עם דמדומי חמה. והוא להורות על דבר מחושב שיש בו טעם לא חפץ פשוט בלבד ומלת הויה מורה על מעשה הזמן העומד כמו ואתה הווה להם למלך (נחמיה ו ו). ולכן אמר הכתוב כי כשברא חומר השמים אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר קראו אור.

ויהי אור. לא אמר ויהי כן כאמור בשאר הימים לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם.

ודע כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש מחוברים משעות ורגעים והיו שישה כששת ימי המעשה כפשוטו של מקרא[7] ובפנימיות הענין יקראו ימים הספירות האצולות מעליון כי כל מאמר פועל הויה תקרא יום והיו ששה כי לה' הגדולה והגבורה והמאמרים עשרה כי הראשונות אין שם היום נתפרש בהם והפירוש בסדור הכתובים בזה נשגב ונעלם ודעתינו בו פחות מטפה מן הים הגדול.

ד

וירא אלהים את האור כי טוב. כתב רבינו שלמה אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ורבי אברהם אמר וירא כמו וראיתי אני (קהלת ב יג) והיא במחשבת הלב. וטעם ויבדל בקריאת השמות. ואין דברי שניהם נכונים שא"כ יראה כענין המלכה ועצה חדשה שיאמר כי אחרי שאמר אלדים יהי אור והיה אור ראה אותו כי טוב הוא ולכן הבדיל בינו ובין החשך כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו.

אבל הסדר במעשה בראשית כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה ויאמר אלהים יהי אור ויאמר יהי רקיע ויאמר תדשא הארץ וקיומם יקרא ראיה כענין וראיתי אני דקהלת (ב יג) וכן ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (להלן ג ו) והוא כעניין שאמרו (כתובות קט.) רואה אני את דברי אדמון. וכמהו (שמואל ב' טו כז) ויאמר המלך אל צדוק הכהן הרואה אתה שובה העיר בשלום. והענין להורות כי עמידתם בחפצו ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום וירא אלדים כי טוב ובששי כאשר נשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (להלן פסוק לא) כן אמר ביום הראשון בהיות האור וירא אלהים כי טוב שרצה בקיומו לעד.

והוסיף בכאן את האור שאלו אמר סתם וירא אלדים כי טוב היה חוזר על בריאת השמים והארץ ולא גזר בהן עדין הקיום כי לא עמדו ככה אבל מן החמר הנברא בראשון נעשה בשני רקיע ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשית היבשה שקראה ארץ ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם וירא אלדים כי טוב.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון שהוא האש אבל הוא אפיסת האור כי נתן אלדים מדה לאור ושיהיה נעדר אח"כ עד שובו ואמרו קצת המפרשים כי האור הזה נברא לפניו של הב"ה כלומר במערב ושקעו מיד כדי מדת לילה ואחרי כן האיר כמדת יום וזה טעם ויהי ערב ויהי בקר שקודם יהיה לילה ואח"כ יום ושניהם אחרי הויית האור ואיננו נכון כלל כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר אבל יתכן שנאמר כי האור נברא לפניו ית' ולא נתפשט ביסודות הנזכרים והבדיל בינו ובין החשך שנתן לשניהם מדה ועמד לפניו כמדת לילה ואח"כ הזריח אותו על היסודות והנה קדם הערב לבקר. ועוד יתכן שנאמר כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון נהיה זמן כי אע"פ שזמננו ברגעים ושעות שהם באור ובחשך משיהיה יש יתפש בו זמן וא"כ נתבראו שמים וארץ ועמדו כן כמדת לילה מבלי אור ואמר יהי אור ויהי אור וגזר עליו שיעמוד כמידת הראשון ואח"כ [יעדר] מן היסודות ויהי ערב ויהי בקר.

ה

ויקרא אלדים לאור יום. יאמר כי נברא הזמן ועשה מדת יום ומדת לילה וענין ויקרא מפני שהאדם קרא השמות אמר באלו שנעשו קודם היותו כי האלדים קרא להם שמות. וזה דעת רבי אברהם. והנכון שענין קריאה באלו בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם וכך אמרו (בראשית רבה ג ו) יום יהא תחומך ולילה יהא תחומך.

ויהי ערב ויהי בקר [יום אחד]. היה ערב והיה בקר של יום אחד. ויקרא תחילת הלילה ערב בעבור שיתערבו בו הצורות, לתחלת היום בקר שיבקר אדם בינותם כפי' רבי אברהם.

ועל דרך הפשט לא יתכן לומר יום ראשון בעבור שעדין לא נעשה השני כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים והאחד לא יורה על שני, ויש מפרשים (מורה נבוכים/ב/ל) כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בעשרים וארבע שעות שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים וערב במקומות שכנגדם ואם כן ירמוז לאשר יהיה ברביעי אחרי הנתן המאורות ברקיע השמים.

ו

יהי רקיע. החומר ההוא[8] בתחלה שבראו מאין אמר שיהיה רקיע מתוח כאהל בתוך המים והיה מבדיל בין מים למים ושמא לזה כונו באמרם (בראשית רבה ד ב) רב אמר לחים היו שמים ביום הראשון וביום השני קרשו רב אמר יהי רקיע יחזק הרקיע רבי יהודה ברבי סימון אמר יעשה מטלית הרקיע כמה דאת אמר (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב וכו'.

בתוך המים. באמצע המים בין מים העליונים למים התחתונים כמו שיש הפרש בין הרקיע למים שעל הארץ כך יש הפרש בין מים העליונים לרקיע הא למדת שהן תלויים במאמר. בראשית רבה (שם ד ג) ובדברי רבנו שלמה וזה מענין מעשה בראשית הוא ואל תקוה ממני שאכתוב בו דבר שהענין הוא מסתרי התורה ואין הפסוקים צריכים לבאור בזה כי לא יאריך הכתוב בענינו והפירוש אסור ליודעיו וכל שכן אלינו.

ז

ויעש אלהים את הרקיע. לשון עשייה בכל מקום תקון הדבר על מתכונתו.

ויהי כן. הכתוב בראשון ויהי אור אחר ויאמר אלהים יהי אור אחר האמירה יפרש שיצא אל הפועל והיה כאשר נגזר אבל בכאן אחר אמירת יהי רקיע כתוב ויעש אלדים את הרקיע ויבדל ולמה הוסיף ויהי כן אבל הוא לומר שהיה כן תמיד כל ימי עולם, ורבי אברהם פירש כי הוא דבק עם הבא אחריו כאשר היה כן קרא לרקיע שמים ואינו נכון ובבראשית רבה (ד ו) אמרו ויעש אלהים את הרקיע זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אלהים וכו' והלא במאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו) ואין ההרעשה הזו מלשון ויעש לבדו שהרי ברביעי ובחמישי ובששי כתוב ויעש אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתוב אחר האמירה ויהי כן לומר שנהיה כן מיד תכף [אחר] האמירה אבל כאן אחר ויאמר אלדים כתוב ויעש, זו היא קושיתו. ואולי היה לו פירוש נסתר לא רצה לגלות סודו וזה ענין הרעש.

ח

ויקרא אלהים לרקיע שמים. ביום השני קראם בשם הזה כאשר הלביש אותם צורת רקיע כי בראשון היו שמים בבריאה אבל אין השם נתפש בהם עד שלבשו הצורה הזו ופירוש השם הזה כאלו הוא נקוד בסגול תחת השין כמלת (שיר השירים א ז) שלמה אהיה כעטיה כאלו אמר שמים הם שנרקעו ונמתחו כאהל בתוך מים העליונים והתחתונים הודיע בשם הזה סוד יצירתם ובגמ' חגיגה (יב.) אמרו מאי שמים שם מים ואם כן יחסר מם אחד להתחברות שתי אותיות שוות כמלת ירובעל ויאמר שם מים כלומר שם שקרא למים בלבשם צורה אחרת וזה פשט הכתובים על הדרך הזה שכתב רבנו שלמה והוא דעת רב שהזכרנו ויהי שם השמים והארץ בפסוק הראשון על העתיד לקרוא להם כי לא יתכן להודיעם רק בלשון הזה אבל יותר נכון לפי פשט הכתובים שנאמר כי השמים הנזכרים בפסוק הראשון הם השמים העליונים אינם מכלל הגלגלים אבל הם למעלה מן המרכבה כענין ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה (יחזקאל א כב) ומהם נקרא הב"ה רוכב שמים (דברים לג כו) ולא ספר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר נפרד שאינו בעל גוף רק הזכיר בשמים שהם נבראים כלומר שקדמותם אפס. ואמר בשני שיהיה רקיע בתוך המים כלומר שיתהוה מן המים הנזכרים שהזכיר בריאתם דבר מרוקע מבדיל ביניהם וקרא גם לאלו הכדורים שמים כשם השמים העליונים הראשונים ולכן יקראם בפרשה רקיע השמים, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (להלן יז) לבאר שאינם הנזכרים בשם השמים רק הרקיעים שקראם שמים וגם זה דעת רבותינו הזכירוהו בבראשית רבה (ד ב) אמרו כל רבנין אמרין לה בשם רבי חנניה ברבי פנחס ורבי יעקב ברבי אבין בשם רבי שמואל ברבי נחמן בשעה שאמר הב"ה יהי רקיע בתוך המים גולדה (טבה) [טיפה] האמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים ומאמר זה יתפשט לכדורי הגלגלים שבהם תחתונים ועליונים נקראים שמי השמים כדכתיב (תהילים קמח ג-ד) הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים אבל השמים הנזכרים בראשון ששם כסאו של הב"ה דכתיב (ישעיה סו א) השמים כסאי הם הנזכרים בתחלת זה המזמור (תהילים קמח א-ב) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו וזה הלשון נכון בפשט הכתוב עם מה שיש עוד בשם השמים ובשם הכסא סוד נשגב ונעלם כי יש שמים לשמים וכסא לכסא ומזה אומרים החכמים (|ברכות יג.) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ואמרו (שם ו: ובכ"מ) יראת שמים, והכתוב אמר (דניאל ד כג) די שליטין שמיה, ויש להם מדרש נפלא (ספר הבהיר סי' ק) במה שכתוב (מלכים א' ח לב) ואתה תשמע השמים, וכל זה יראנו נרמז בפסוק הראשון הזוכה לו.

והנה בארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם מאין והשאר מוצאים מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר פרק ג') שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הב"ה וכן הוא בבראשית רבה עוד כי בעבור שירצו החכמים עוד לעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חמר וצורה הם הנבראים מן האין אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון וממנו יצא חומר הממש בשמים ונתן לארץ חומר אחר ואיננו בדקות הראשון והוא שלג שתחת כסא הכבוד כי כסא הכבוד נברא וממנו היה השלג שתחתיו וממנו נעשה חומר הארץ והנה הוא שלישי בבריאה.

ט

יקוו המים מתחת השמים. היה התהום שהוא מים ועפר כעין המים העכורים וגזר על המים שיקוו במקום אחד מסובב כל הפאות וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים ותיבש ותהיה יבשה שטוחה ראויה לישוב, וכן כתוב (תהילים קלו ו) לרוקע הארץ על המים, או שמא שתהיה כדורית מקצתה מגולה ורובה משוקעת אשר ידמו היונים מופתיהם הנראים או המופתים והנה הן שתי גזרות כלומר שני ענינים נעשים בחפץ אלדים הפך מן הנאות בטבעם כי הראוי לכבדות העפר ולקלות המים כנגדה להיות עמוד הארץ אמצעי והמים מכסים עליה מקיפים אותה מכל צד ועל כן אמר יקוו המים מתחת השמים כלומר אל מקום שפלות ואמר ותראה היבשה וקרא להם שמות בהיותם לובשים הצורות האלו כי מתחילה היה שמם תהום.

י

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. כי שמה הראוי לה יבשה כי בהפרד המים מן העפר היא יבשה אבל יקרא אותה ארץ כשם כלל היסודות הנברא בראשון. והטעם כי בעבורה נבראו שתהיה ישוב לאדם שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו וקרא למקוה המים ימים כאילו הוא ים מים לפי שקרקע המקוה נקרא ים כדכתיב (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים וכן ואת הים הוריד מעל הבקר (מלכים ב' טז יז) כי מפני שהוא מקוה מים גדול יקרא כן.

וירא אלהים כי טוב הוא קיומם בחפצו והענין כי כאשר הלבישם הצורה הזו חפץ בהם והיה הקיום כמו שפרשתי וזה מה שאמרו רבותינו מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שלא נגמרה מלאכת המים לפיכך כתוב בשלישי שני פעמים אחד למלאכת המים ואחד ליום.

יא

ויאמר אלדים תדשא הארץ דשא. גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קים לעד. ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון שימשך ממנה כח מצמיח והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות ומהם בעולם וזהו שאמרו בשלישי ברא שלש בריות אילנות ודשאים וגן עדן ועוד אמרו אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הה"ד (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ שוטר ואמר שיהיה כל זה למינהו והוא אסור הכלאים כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית ועוד אבאר בו בע"ה[9]. וכתב רבינו שלמה דשא עשב לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא שלשון דשא לבישת הארץ בעשבים ואין לומר דשא פלוני וכל שרש לעצמו נקרא עשב ואין דברו זה נכון שאם כן לשון דשא לא יתרבה וחכמים אומרים (רבינא בחולין ס.) הרכיב שני מיני דשאים מהו[10] והרב עצמו מזכיר דשאים אבל דשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע ולכן יאמר תדשא הארץ ולא יתכן לומר תעשיב וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא דשא אף באילנות, ולכן ימשוך תדשא הארץ עץ פרי כי לא אמר תדשא הארץ דשא עשב ותוציא עץ פרי והנה הוא כטעם צמיחה, וכן כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו (יואל ב כב). ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק ואיך צוה בעץ פרי לבדו ואולי בזה נתעוררו רבותינו שאמרו (בראשית רבה ה ט) אף אילני סרק עשו פירות ואם כן נאמר כי מקללת ארורה האדמה (להלן ג יז) היו סרק, ויתכן שיהיה פירוש הכתוב תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי, והנה בתחילה גזר בעשבי הסרק ובאילני הסרק וממה שאמר (פסוק יב) עושה פרי אשר זרעו בו, נלמוד כי כל האילנות יצמחו מזרעם אע"פ שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף.

יב

וירא אלדים כי טוב קיום המינין לעד והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו מפני שאיננו מעשה מיוחד כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מלחה אחת היא.

יד

יהי מאורות. הנה האור נברא ביום ראשון ומאיר ביסודות וכאשר נעשה הרקיע בשני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים והנה כאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור ועתה ברביעי רצה הב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ וזה טעם ברקיע השמים להאיר על הארץ כי היה למעלה מן הרקיע ולא יאיר על הארץ וענין יהי מאורות כי מחמר השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה ויתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלי אור מזהירים כגון האספקלריאות ואבני השהם ולכן יקראם מאורות לא אורים אף על פי שקראם המזמור (תהילים קלו ז) כן.

להבדיל בין היום ובין הלילה. כתב רבנו שלמה משנגנז האור הראשון אבל בששת ימי בראשית שמשו האור והחשך זה ביום וזה בלילה, (ואני) [ואיני] רואה שיהיה זה דעת רבותינו המזכירים גניזה על האור הראשון אבל לדעתם האור הראשון שמש שלשה ימים וברביעי נאצל ממנו ונעשו בו או ממנו שני המאורות האלה כמו שאמרו (בראשית רבה יז ה) נובלת אורה של מעלה גלגל חמה כי לפי שלא היה העולם הזה ראוי להשתמש באור ההוא בלי אמצעות גנזו לצדיקים לעולם הבא ושמשו בנובלת הזו מיום רביעי ואילך כך אמרו בבראשית רבה (ג ו) תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה מפני שהיא מכהה גלגל חמה בלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום ואיכן היא נגנזה ואיכן היא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, שבעה אתמהה לא שלשה הן כאינש דאמר כן אנא מפקיד לשבעה יומי דמשתותי כלומר לשון בני אדם הוא שיאמר אני מפקיד ושומר זה הבשר לשבעת ימי המשתה שלי לא שיספיק לו לשבעה כולם אלא שיוציא אותם בתוכם וכך כאור שבעת הימים כאור שיהיה בימים ההם במקצתם ושם (ב"ר ג ו) אמרו עוד ויבדל, רבי יהודה ברבי סימון אמר הבדילו לו ורבנן אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבא ואם תוכל לדעת כוונתם באמרם בברכת הלבנה עטרת תפארת לעמוסי בטן תדע סוד האור הראשון והגניזה וההבדלה שאמר הבדילו לו וסוד שני (המלאכים) [המלכים] המשתמשים בכתר אחד כאשר בסוף שיהיה אור הלבנה כאור החמה אחר שיהיה אור החמה שבעתים.

והיו לאותות. השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות ומופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן (יואל ג ג) כלשון ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב) ולמועדים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (להלן ח כב) ולימים מדת יום ומדת לילה ושנים ישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בה ושנת החמה בשס"ה יום ושנת הלבנה בשלשים יום.

טו

והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. הוסיף שיהיה אורם מגיע לארץ כי אפשר שיראה להם אור בשמים ויעשה כל המעשים הנזכרים מבלי שיאירו בארץ. ולכך אמר שיהיה למאורות ברקיע השמים המביט בארץ ויאירו עליה.

טז

ויעש אלדים ויתן אותם אלדים. מלמד שלא נהיו אלו המאורות מגוף הרקיע אבל גופם נקבעים בו.

יח

ולמשול ביום ובלילה. ענין הממשלה דבר אחר מבלי האורה שהזכיר כי יכלול מה שאמר תחלה והיו לאותות ולמועדים כי יש להם ממשלה בארץ בשנויים אשר יולידו בה וממשלה בהוייה ובהפסד ובכל השפלים כי השמש בממשלתו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים והירח בממשלתו יפרה במעינות ובימים וכל הלחים והקרים ועל כן אמר סתם ולמשול ביום ובלילה כי ממשלת השפלים להם. ויתכן שהממשלה עוד כח אצילות שהם מנהיגי התחתונים ובכחם ימשול כל מושל והמזל הצומח ביום ימשול בו והמזל הצומח בלילה ימשול בה כענין שכתוב (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים והוא מה שאמר הכתוב (תהילים קמז ד) מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא וכן לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו) כי קריאת השמות היא ההבדלה בכחותם לזה כח הצדק והיושר ולזה כח הדם והחרב וכן בכל הכחות כידוע באצטגנינות והכל בכח עליון ולרצונו ולכך אמר (תהילים קמז ה) גדול אדונינו ורב כח כי הוא גדול על כולם ורב כח עליהם וכן אמר (ישעיה מ כו) מרב אונים ואמיץ כח, ועל דרך הסוד שרמזתי לך תהיה ממשלה גמורה באמת.

ולהבדיל בין האור ובין החשך. אמר רבי אברהם כי בצאת השמש ביום ואור הלבנה בלילה יבדילו בין האור ובין החשך. ולפי דעתי כי האור הנזכר בכאן הוא היום והחשך הוא הלילה כי כן שמם כמו שאמר ויקרא אלדים לאור יום ולחשך קרא לילה.

והנה בכל מעשה בראשית יזכיר הכתוב הצואה ויספר המעשה ובכאן צוה והיו למאורות וספר ויתן אותם אלדים (אומר) [ואמר] ולמשול ביום ובלילה שיהיה זה מושל ביום וזה מושל בלילה והממשלה הוא מה שצוה (לעיל יד) והיו לאתת ולמועדים, וספר שאין ממשלת שניהם שוה אבל להבדיל בין (החשך ובין האור) [האור ובין החשך] כי הגדול ימשול ביום והיה כולו אור גם במקום שאין השמש מגיע והקטן ימשול בלילה ויהיה חשך זולתי הירח שיגיה חשכו והיא הצוואה שאמר להבדיל בין היום ובין הלילה כמו ויבדל אלדים בין האור ובין החשך.

כ

ישרצו המים שרץ. כתב רבנו שלמה כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ בעוף כגון זבובים בשקצים כגון נמלים ותולעים בבריות כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם וכל הדגים ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (להלן ט ז) שנאמר בנח ובניו, וכן אשר שרצו המים ראוי לפי הדעת הזו שיאמר אשר שרצו במים ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ כגובה החולד העכבר והעטלף קטן הרגלים מאד ולמה לא יקרא שרץ העוף. ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית ויתכן שהוא לשון מורכב יקרא שרץ שהוא רץ ורמש שהוא רומש הארץ לא ישקוט ולא ינוח ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא שרץ העוף מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים ואשר איננו כן יקרא עוף כנף שעיקר תנועתו לעופף ויהיה טעם ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ (להלן ח יז) שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. שרצו בארץ ורבו בה (להלן ט ז) התנועעו בכולה ותרבו בה והוא טעם הכפל ורבו שני פעמים בפסוק ואם כן נפרש אשר שרצו המים (להלן פסוק כא) אשר הניעו והולידו המים וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח) וכן פרו וישרצו (שמות א ז) שפרו ורבו וינועו לרובם עד שתמלא הארץ מהם, אבל אונקלוס פתר בשרצו בארץ (להלן ט ז) ענין תולדה איתילידו בארעא כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה וכן פרו וישרצו (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב.

ועוף יעופף על הארץ. ביום הזה היה מאמר הבריאה במים והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש ועוף יעופף על הארץ נמשך ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף והכתוב שאמר וייצר ה' אלדים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמים (להלן ב יט) כאלו אמר וייצר ה' אלדים את כל חית השדה מן האדמה וייצר את כל [עוף] השמים ורבים כמוהו וכן דעת רבי (אלעזר) [אליעזר] הגדול בפרקיו (פרקי דרבי אליעזר ר"פ ט) שאמר בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף אבל בגמרא (עירובין כח., חולין כז:) נחלקו בו יש אומרין כן שמן המים נבראו ויש אומרין שהעוף משניהם נברא אמרו מהרקק נבראו ואם כן בעבור שתולדותם היתה במים והרקק בקרקע הים הוא מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי וכן אמר ישרצו המים שרץ נפש חיה כי הדגים גופם ונפשם מן המים בדבר האלדים שהביא להם רוח מן היסודות לא כאדם שהפריד גופו מנפשו כמו שאמר (להלן ב ז) וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ולא הזכיר בשלישי בצומח נפש כלל כי אין כח הגדול נפש רק בבעלי התנועה בלבד היא ועל דעת היונים שאומרים כשם שאין הגדול במתנועע רק בנפש כך בצומח בנפש יגדל יהיה הפרש כי זאת נפש חיה כלומר נפש שיש בו חיות, כי יש נפש אין בה חיות והיא נפש הצומחת והזכירו רבותינו (בראשית רבה מא א) באילני התמרים תאוה ואולי הוא כח בצמיחתם לא יקרא נפש.

כא

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם ארכם פרסאות רבות הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, ורבות' גם כן הפליגו בהם בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית, כאשר פרשתי לשון בריאה. וכן יעשה באדם למעלתו, להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו.

ואני תמה למה לא אמר ביום הזה ויהי כן, ואולי לא יתכן להזכיר ויברא אחרי ויהי כן כי מבראשונה ידבר. ורבותינו אמרו כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. אפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם ויהי כן כי לא עמדו עוד.

ויברך אותם אלהים לאמר. גזר בהם הברכה ואמר בהם שיפרו וירבו כלומר שיעשו פירות רבים שיוציא האחד רבים כמותו. וענין הברכה בילידה כענין שאמר וברכתיה והיתה לגוים, וגם בצמחים תבא לשון ברכה וצויתי את ברכתי להם בשנה הששית אבל לא נאמר כן בשלישי שהנבראים ככל בעלי הנפש היו שנים בלבד זכר ונקבה בלבד זכר ונקבה למיניהם כענין באדם והצרכו לברכה שירבו מאד אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום. ולא אמר בבהמות ובחיה ברכה שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש והתנועה שבמים הראוי נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבות' אמרו כי בעבור היות בני אדם צדין ואוכלין הוצרכו לברכה.

ומלאו את המים בימים. בירך אותם שימלאו לרובם הימים אף הנחלים והאגמים או שמלואם בימים הוא כי בנחלים מעטים הם.

והעוף ירב בארץ. אע"פ שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה.

בהמה. היא המינים האוכלים עשב בין ישובי או מדברי.

וחיתו ארץ. אוכלי הבשר יקראו חיות וכולם יטרופו.

ורמש. כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומסים על הארץ נראין כאילו נגררין. והנה בפרשה הזאת ובכל החיה הרומשת על הארץ וכתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. אבל פי' רמישה כענין בסמך מן תרמסנה רגל וחביריו ויאמר בחיה ובבהמה רומש על הארץ ובשרצים הנגררים רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם.

ויאמר אלהים נעשה אדם. נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו. והפשט הנכון במלת נעשה הוא מה שכבר הראית לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כן מן היסודות ההם הנבראים יצר וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים והיה המאמר בבהמה תוצא הארץ אמר באדם נעשה כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויתן הוא יתברך הרוך מפי עליון כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר בצלמנו כדמותינו כי ידמה לשינהם במתכונת גופו לארץ אשר לקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני כי בצלם אלהים ברא אותו לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים, וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לר' יוסף הקמחי והוא הנאה מכל מה שחשבו בו. ופי' צלם כמו תאר וצלם אנפוהי אשתני וכן אך בצלם יתהלך איש צלמם תבזה תאר מראית ודמות הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב וכבוד והדר תעטרהו והיא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים.

וירדו בדגת הים. בעבור היותו זכר ונקבה אמר וירדו בדגת הים לשון רבים.

ובבראשית רבא אמרו תוצא הארץ נפש חיה למינה אמר [ר'] אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר ר' אלעזר כי תוצא הארץ יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל, אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוח והוא הנפש אשר ברם נעשה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה כי כל נפשות התנועה נעשו יחד ואחר כן ברא להם גופות עשה תחלה גופי הבהמה והחיה ואחר כן גוף האדם ונתן בו הנפש הזו ואחר כן נפח בו נשמה עליונית כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודרך האמת בפסוק הזה יודע למשכיל בפסוק השני ואפשר שנתכוין לו ר' אלעזר ודרש בתוצא הארץ ארץ החיים שתוצא נפש חיה למינה לעולם עומדת וכן מה שאמר זכר ונקבה ברא אותם כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו בלולה בהם אבל היצירה היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה כאשר יספק בסוף ולכן הזכיר כאן בריאה ובפרשה של מטה הזכיר יצירה והמשכין יבין.

וטעם וירדו שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש והבהמה תכלול החיה.

ואמר ובכל הארץ שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל ולשון רדייה ממשלת הארון בעברו.

ויברך אותם אלהים. זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה ויאמר להם אלהים אבל למעלה כתוב ויברך אותם אלהים לאמר, יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה לא דבור אחר שיהיו בו מבורכים.

ומלאו את הארץ. שימלאו העולם לרובם.

·


שולי הגליון


  1. בדפו"י ותחלת. ואין לו מובן
  2. אולי צ"ל: ויאמר.
  3. בדפו"י: כאלו לא ירמוז. כנראה חסרה כאן מילה
  4. בדפו"י: ועל
  5. ראה רמב"ם (יסודי התורה פ"ג ה"י).
  6. בדפו"י: דק
  7. עי' מכתב מאליהו (ח"ב עמוד 151) מה שביאר בדברי רבינו.
  8. נ"א: ההווה.
  9. עי' רמב"ן ויקרא יט יט.
  10. צ"ב מה שנקט רבינו לבעיא דרבינא, ולא הא דלעיל מינה שם, על קראי דידן, דרש רבי חנינא בר פפא כו' בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן.