רמב"ם/יסודי התורה/ח

רמב"םTriangleArrow-Left.png יסודי התורה TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


הלכות יסודי התורה - פרק ח
פרק ח

א משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה[1]:

ב נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר. שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו. כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות. וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך. ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי. עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור. והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר. אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון. כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת אם שקר. כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט:

ג לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעים בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן. לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה. אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא. הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר. לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. שהרי זה בא אליך באותו ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאת זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו:



שולי הגליון


  1. וכ"כ החינוך (הערת המחבר בריש הספר) שלולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם היה יכול בעל הדין לחלוק ולומר מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים, ואע"פ שחכמי מצרים וכל חרטומיה שהיו בקיאים בחכמת השדים והכישוף יותר מכל שאר העולם הודו בעל כרחם למשה כו' אעפ"כ הרוצה להתעקש יאמר ביתרון חכמתו מהם עשה והודו לו. אבל אחרי הנבואה לא נשאר להם שום צד פקפקו בענין וידעו בברור כי כל המעשים נעשו במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל וכו'. אמנם הרמב"ן (שמות יג טז) כתב שבעשית ה' מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול, וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים כו'. וע"ע שו"ת הרשב"א (ח"ד סימן רלד) שכתב וז"ל וכלל הענין הוא לפי שידענו שלא יאמינו רק בדבר אמתי והכרחי אין בו שום פקפוק, ועל כן כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים עד שהוציאם בזרוע נטויה ובמוראים גדולים, עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים אפשר שנתפשטו בהם או מקריים טבעים או עניני החרטומים. ולפיכך לא האמינו במשה אמונה מוחלטת עד עמדם בקריעת ים סוף, יורה על זה מה שאמר שם ויאמינו בה' ובמשה עבדו ותרגם המתרגם ובנביאות משה עבידה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים שאין היום נקרע במקרה בלילה אחד ובבקר ישוב, וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתים הקודמים במצרים רק זה לבדו לכוונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף נכנס עוד בלבם צד פקפוק אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם ומכל מי שקדמו ידע לעשות כן והם לא יבחינוהו וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה לא נשאר להם שום בחינה בנבואת משה זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי להוציא מלבם כל פקפוק, וזה היה במעמד הנכבד ההוא ונתאמת האמת ונצדק קודש כו'. ועי' ספר העקרים (מאמר א פי"ח) ז"ל שם כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדקים שאינם נביאים כו'. ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו, ודבר הזה בלבד היה האמנת ישראל על פיו כו', עי"ש שהאריך הרבה. והוסיף וכתב: וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ח' מהלכות יסודי התורה, משה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה כו' וכוונת דבריו שהאותות שיעשו הנביאים כו' אינן ראיות עצמיות לנבואה כו' וכן עשיית האותות כבר אפשר שיעשו קצת לצדיקים או על ידי חסידים ואע"פ שאינם נביאים כו' או אפשר שיעשו בלהט או בכשוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים, או על ידי שם משמות הקודש כו', ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמתית על הנבואה וכל שכן על שליחות השליח, ולזה לא היו האותות שנעשו על ידי משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה וכ"ש אל שתנתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני. וע"ע משך חכמה (הקדמה לספר שמות; דברים לג ד). אמנם עי' בספר יסודי הדעת (ח"א פ"ז; הקדמה לח"ב) שביאר דברי הרמב"ם בדרך אחרת.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף