ריבמ"צ/שביעית/ב

ריבמ"צ ‏ שביעית ב

א

עד אימתי חורשין בשדה הלבן וכו'. פי' שדה העשויה לזרוע בה תבואה כלומר שהיא לבנה ואין בה אילן שיעשה צל:

עד שתכלה הליחה. פי' כל הליחה כעין לחלוחית של קרקע:

כל זמן שבני אדם וכו'. גרסי' [בירושלמי] לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלע אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלת לחה מתוך שלי וזה אומר לא כלת לחה בתוך שלי:

אלא בשדה הלבן עד הפסח וכו'. גרסינן [בירושלמי] מה בין שדה אילן לשדה לבן, שדה לבן על שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא הלחה קיימת. שדה אילן על שנטעה כבר אינו צריך שתהא רוב הלחה קיימת:

ב

מזבלין ומעדרין. פי' מכניסין להן זבל, בלעז רומטיזמו. מעדרין מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, לעז צפמו:

עד ראש השנה. והוא הדין לחרוש:

וכן בית השלחין. פי' מזבלין מעדרין וחורשין מיבלין וכו' תניא חורשין בית השלחין עד ראש השנה. שלהין מלשון משלהי כלומר שדה הצמאה למים:

מיבלין. מעבירין היבולת כלומר מעבירין היבש מן האילן, לעז פוטמו:

מפרקין. בעלין כלומר חותכין מן העלין כדי להקל האילן:

מאבקין. פי' נותנין אבק על עיקרי האילן:

מעשנין. פי' עושין עשן תחת האילן כדי שיפלו התולעין שלו:

עד ראש השנה, רבי שמעון אומר אפילו בשנת שביעית נוטל הוא את העלה מן האשכול וכו'. פי' [בירושלמי] שהוא כמציל מן הדליקה:

ג

מסקלין. פי' להוציא אבנים מן הכרם, מלשון ויעזקהו ויסקלהו:

מקרסמין. היינו זימור אלא שקירסום באילנות:

מזרדין. מחתך ענפים יבשין ולחין להקל האילן:

מפסלין. דולמו [בלע"ז]:

רבי יהושע בן יהודה וכו'. כלומר בשנת חמשית כן ששית מה חמשית נכנסת לששית כן ששית נכנסת לשביעית אפילו יותר מכן:

רבי שמעון אומר כל זמן וכו'. כלומר עד העצרת:

ד

מזהמין את הנטיעות. פירוש מניחין צואת כלבין אצל הנטיעה כדי שלא ייבש וכן כורכין את הנטיעות בעלין כדי שלא ייבשו:

וקוטמין אותן. פירוש באפר כדי שלא ייבשו, מלשון אפר וקטם. ויש אומרים חותכין את הנופות היבישין מן האילן:

ועושין להן בתים. גרסינן [בירושלמי] מה בין המזהם לעושה לה בית מזהם אינו אלא כמושיב שומר שלא ייבש אבל אינה גדילה מחמת זיהום אבל עושה לה בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתו:

ומשקין אותה. פי' הנטיעה:

רבי אלעזר ברבי צודק אומר משקה הוא את הנוף. בלעז רמו. תניא רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בר"ש בית שמאי אומרין משקה על הנוף ויורד על העיקר. ובית הלל אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. אמרו בית הלל לבית שמאי אם את מתיר להן מקצת התר להן את הכל ואם אי אתה מתיר להן את הכל אל תתיר להן מקצת:

ה

סכין את הפגין. פי' מושחין את הבוסר מן החלב שלהן והתאנין כשהן בוסר נקראין פגין מלשון התאנה חנטה פגיה. סכין מלשון וסוך לא סכתי:

ומנקבין אותן. פי' כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו במהרה הפגין:

עד ראש השנה. פי' בפגין שאינם נכנסין לשביעית אלא בקיץ של ששית מתבשלין וכן דרכן ובזמן שרואה שמתאחר בשולן סכין אותן ומנקבין אותן. אבל פגי ערב שביעית שדרכן להתבשל בתשרי דהיינו מאחר שנכנסה השביעית לא סכין ולא מנקבין אותן אפילו בששית ואפילו שנהגו שלא לסוך ורבי יהודה מיקל דמקום שנהגו שלא לסוך מיהא סכין דבהני פליגי רבי יהודה ורבנן. אבל בפגי שביעית היוצאין למוצאי שביעית כולי עלמא לא פליגי דאסור דתניא בהדיא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן:

פ"א: סכין את הפגין ומנקבין אותן עד ראש השנה ואילו הפגין אם נכנסו לשביעית שוב לא סכין ולא מנקבין אותן בשביעית, אפילו במקום שאין מנהגם לסוך התאנים בכל שני שבוע. ורבי יהודה מיקל דמקום שאין מנהגן לסוך תאניהן בשאר כל השנים בשביעית סכין דלאו עבודה היא ואתי ר' יהודה לקולא:

תני סכין את הפגין עד ראש השנה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. פי' בין במקום שנהגו לסוך בין במקום שלא נהגו לסוך ורבי יהודה מחמיר ואמר במקום שנהגו לסוך אין סכין ואתי רבי יהודה לחומרא והיינו דגרסינן בירושלמי רבי אלעזר כמתני' רבי יוחנן כהדא דתני דבי רבי פי' דתני סכין את הפגין עד ראש השנה ואילו הן פגי ערב שביעית [שנכנסו לשביעית] על דעתיה דרבי אלעזר לא בא רבי יהודה אלא להקל על דעתיה דרבי יוחנן לא בא רבי יהודה אלא להחמיר:

רבי שמעון מתיר באילן. פי' לסוך ולנקב את האילן עצמו עד ראש השנה מפני שהוא רשאי בעבודת האילן. פ"א רבי שמעון לאו אסיכה ונקיבה קאי אלא אתא לאשמעינן שאע"פ שהאילן מלא פירות שביעית מותר אתה לעשות כל עבודות הצריכות לאילן כגון קירסום פיסול זיבול חרישה וכדתנו רבנן שבת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט:

ו

אין נוטעין ואין מבריכין. פי' נטיעה היא אלא שנטיעה באילן והברכה בגפן כדתנן המבריך את הגפן:

ואין מרכיבין. פי' מביאין ענף זית ומביאין בתוך זית אחר זו נקראת הרכבה. והגוים עושים ענין אחר כדתניא בכלאים גוי שהרכיב אגוז על הפרסקי אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור ונוטעו במקום אחר מה נפיק מינהון קדיר ופירסקא. ודתניא מזהמין ומתליעין בשביעית הא לא קשיא תרי זיהומי הוו חד אוקומי אילנות ושרי. וחד אברויי אילנא [ואסור בשביעית עצמו אבל עד ראש השנה מזהמין]:

ערב שביעית פחות מל' יום. מאי טעמא דכל הני תנאי סבירא להו ל' יום לפני ראש השנה חשובין שנה, מאן דאמר ל' בעי ל' ול' כיצד ל' לקליטה ול' לשנה. ומאן דאמר ג' בעי ג' ול' ג' לקליטה ול' לשנה. ומאן דבעי ב' שבתות בעי ב' שבתות לקליטה ול' לשנה.

ואם נטע או הבריך או הרכיב פחות משיעורא דילהו לכל חד וחד כי טעמיה יעקור:

ז

האורז והדוחן וכו'. בלעז אורז ריזו דוחן מילייו:

והפרגין. פי' בערוך מקום בלשון כנען ובלשון ערבי כשכש. והוא ענין רמון אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש וכשינקב יוצא הכל מן הנקב והוא מתוק ועושין ממנו שמן כמו השומשמין:

שומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר. פי' שנחשבין משנת ו' ואם לאו אסור בשביעית ובשנת מעשר מתעשרין והכא כגון שהשרישו בשנה ו' נידונין כמו ו'. גרסינן בראש השנה (יג:) אמר (רבא) [שם איתא רבה] אמר רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתין בתר שליש וירק בתר לקיטה הני כמן שוינהו רבנן. הדר אמר רבא מתוך שעושין ערוגות ערוגות וערוגה זו מתמלאת ומביאה שליש ועדיין זו לא נתמלאת הכל לפי שומן המקום כיון שהשרשתן כאחת אמור רבנן בתר השרשה בין לשביעית בין למעשר:

ח

רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לשם זרע מתחלה כיוצא בהן. פי' שוה לאורז ודוחן ומתעשר לשעבר ומותר בשביעית אבל אם זרען לאכלו ירק בשעת לקיטתו עישורו כירק:

ר"ש אומר הגמלונין כיוצא בהן. ואזלינן בתר השרשה ומתעשר לשעבר ומותרין בשביעית:

רבי אליעזר אומר וכו'. כלומר אימתי האפונין והגמלונים מתעשרין לשעבר כשתירמלו לפני ר"ה. פי' הקשו ועשו כמין כיס כמו תרמילו. ירושלמי מהו תרמלו עבדין קנקולין. תניא אמר רבן שמעון בן גמליאל לא נחלקו על הגמור שלשעבר ועל העשבין שהוא לעתיד לבא. ועל מה נחלקו על התרמל שבית שמאי אומרין לשעבר ובית הלל אומרין לעתיד לבא. תנו רבנן בסיפרא (בהר פרשה א לפני פ"א) מנין לאורז ולדוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה כונסו אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה ובשביעית, יכול אף על פי שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע שדך ואספת ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים:

ט

בצלים הסריסים גרסינן בצלים הסריסין אילן בצליא בוכראי דלא עבדין זרע בלעז קופיצי:

ופול המצרי. גרסינן בכלאים א"ר יונה בצוראה הדין פולא מצראה כד הוא רטוב אינון צווחין ליה לובי וכד הוא נגיב צווחין ליה פול המצרי:

שמנע מהם מים ל' יום לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר. שהוא חי ממי שנה שעברה ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה שהן חיין על מי שנה הבאה והן כירק וירק מנין שבשעת לקיטתו עישורו דכתיב מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין שחיין ממי גשמין שעברה מתעשרין לשעבר יצאו ירקות הואיל וחיין ממי גשמין הבאה את מהלך להן לבא והקשו והרי פול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר לבא ותירצו זרעו לזרע הוא [חי] ממי שנה שעברה. זרעו לירק הוא חי ממי גשמין הבאה:

ושל בעל. פי' בצלין של בעל פי' של ארץ חרושה ומיושבת כדכתיב (ישעיה סב ה) כי יבעל בחור בתולה:

שמנע מהן מים שתי עונות. לפני ראש השנה. מתעשרין לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר וחכמים אומרים שלש עונות. פי' זמן השקייתה כפי שהיתה נהוגה:

י

הדלועין שקיימן לזרע. פי' קיימן לאסוף את זרען אם הקשו לפני ראש השנה מותר לקיימן. מאי טעמא מכיון שהקשו נעשו כשאר זרעוני גינה שאין נאכלין וכיצד הוא יודע אם הקשו ואם לאו א"ר יוסי ברבי חנינה עוקצו. פי' עוקץ בדלעת במחט אם נתאחה עדיין לח הוא ואסור. ואם לא נתאחה מותר:

התמרות. פי' הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרינן נקטם ראשו ועלתה בו תמרה:

מרביצין בעפר לבן. משקה את שדה לבן דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר רבי אליעזר כדעתיה דתנן במשקין רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין מים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את השדה כולה. ואמרינן תנו רבנן מרביצין שדה לבן בשביעית [והתניא אין מרביצין וכו' הא] רבנן פי' ר' שמעון ואידך רבי אליעזר בן יעקב ת"ר מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית:

ממרסין באורז בשביעית. פי' משקין עפר האורז וממרסין עפרה כדי שלא ייבש מלשון נתנו לממרס אבל לא מספחין פי' לחתוך עליו של אורז:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף