רד"ק/בראשית/ב

רד"ק ‏ בראשית ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, צבא השמים וצבא הארץ, ר"ל תולדותם ונגמרו כולם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואעפ"כ בבריאת הדברים בששת ימי הבראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם הימי' שנתחדשו כל אחד בזמנו, וכן אמרו בב"ר (פ"ה) "אמר רבי יוחנן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה"ד (שמות י"ד) וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאי שהתנה עמו אמר ר' ירמיה בן יועזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל שנברא בששת ימי בראשית, הה"ד (ישעיהו מ״ה:י״ב) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע לפני משה, את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה וכן לשאר מופתים":

ב

ויכל ביום השביעי, כשהיה היום השביעי נשלם כל מלאכתו ולא נשאר לו לעשות מלאכה ביום השביעי, א"כ ביום השביעי כלה מלאכתו וכלויה מלאכה, ופירש אשר עשה ר"ל שכל המלאכות אשר עשה בששת ימים כלו ביום השביעי שלא נעשית מלאכה מהם שלא נגמרה וביום השביעי לא נשאר לעשו' בו דבר, וכן ביום הראשון תשביתו שאור (שמות י"ב ט"ו) שיהיה מושבת ביום הראשון, שיבערוהו קודם יום ראשון.

וישבות, ממה שבת? מכל מלאכתו, שלא ברא אחר יום הששי דבר, ובאמרו וישבות דברה תורה בלשון בני אדם, כי אין לפניו יגיעה כמו שאמר, לא יעף ולא יגע (ישעיה מ' ל"ט) ולא ברא העולם ביגיעה. או פירוש וישבת ויפסק, וכן תשביתו שאור (שמות י"ב ט"ו) השביתו מפנינו את קדוש ישראל (ישעיה ל' י"א):

ג

ויברך, הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים, והאל ברכו וקדשו כשצוה בני ישראל לשבות בו ולקדשו.

ויקדש אתו, שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין האל כי הם קדושים בשמרם את השבת שהיא עדות על חדוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם איננו קדמון, כי חדשו האל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי, גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמיך ליבשה או לסלע, וחכמינו ז"ל אמרו על נהר שבתיון שבכל ימי השבוע הוא מושך אבנים וחול וביום השבת הוא נח, לפיכך קורין אתו שבתיון, וכן אמרו (ב"ר פ' י"א, סנהדרין ס"ה) שאל טורנוסרופס הרשע את רבי עקיבא ביום השבת וא"ל מה יום מימים? א"ל ומה גבר מן גובריא וגו' א"ל מנאן את מידע? א"ל נהר שבתיון יוכיח שהוא מושך אבנים כל ימות השבת ובשבת הוא נח א"ל לנגדא את נגיד לי הנה כי האל יתברך שם בבריאותיו אות ליום השבת כדי שידעו בו העולם חדוש העולם, ורז"ל פירשו גם כן (שם) ויברך ויקדש, ברכו וקדשו במן, ברכו שהיה יורד בששי לחם יומים, וקדשו, שלא היה יורד מן בשבת.

אשר ברא אלהים לעשות, לעשות מכאן ואילך, הוא בראם בששת ימי בראשית שיהא הם עושים מכאן ואילך כל מין ומין תולדותיו כפי מה שהם:

ד

אלה תולדות השמים והארץ, אלה שזכר במעשה בראשית, כי הם תולדות השמים והארץ, אע"פ שהאל עשה הכל כמו שאמר, ויברא, ויעש, הוא עשה אבל ע"י אמצעים והם השמים והארץ, ובב"ר (פ' י"ב) לכל יש לו תולדות, שמים וארץ יש להן תולדות שנא' אלה תולדות השמים והארץ, מטר יש לו תולדות, דכתיב (איוב מ"ח) "או מי הוליד אגלי טל" ריש לקיש אמר אלו מרגליות תולדות של טל הם, והן הבדולח כמו שנפרש. תני כל מי שיש לו תולדות מת, נברא ואינו בורא, וכל מי שאין לו תולדות אינו מת ואינו כלה ובורא ואינו נברא. רבי עזריה בשם ר' אמר כלפי מעלה הדבר אמור, כל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הם, שנא' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בהבראם, בעת שנברא שמים הוציא אלה התולדות, וזהו "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" כלומר ביום שתקן הארץ שהיא היבשה כי ביום אחד נעשה הרקיע והיבשה כמו שפירשנו. וחז"ל דרשו (ב"ר י"א) בהבראם, מה ה"א זה כל האותיות תופשות את הלשון וה"א זו אינה תופשת את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם. ואמר ה' אלהים, ובכל מעשה בראשית לא נזכר אלא אלהים, לכך אמרו חז"ל (ב"ר י"ג) נקרא שם מלא על עולם מלא, וכתב החכם ר' אברהם בעבור שאין בארץ דבר עומד אלא נשמת האדם לבדו על כן לא נמצא השם הנכבד נזכר במעשה בראשית רק בשם אלהים כדמות הדיבורים שנקראו שפה ולשון בעבור שיראו שממנה יצאו וכן נשמת האדם העליונה נקראת לב והלב גוף, והיא איננה גוף, רק בעבור היות הלב המרכבה הראשונה נקראת כן, וכן בעבור היות כל מעשי השם על ידי המלאכים עושי רצונו על כן נקרא על שמם, ונתחבר שם ה' עמו בעבור האדם שנברא בתכלית מעשה בראשית בעבור הנשמה העליונה שיש בו שהיא עומדת ולא נאמר ה' לבדו עד שנולד קין; ועוד נכתוב הטעם שכתב בו החכם הזה:

ה

וכל שיח השדה, פרט הנה מעשי בראשית מה שלא זכר, ומה שקרה לו לאדם ביום שנברא, בקצת שנבראו יום שלישי ויום ששי הנמצאים עמו ביבשה, ולפי שעתיד לזכור ענין עץ החיים ועץ הדעת שהם מכלל הצמחים ספר תחלה איך היתה הצמיחה, ואמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, ענינו אילן, וכן תחת אחד השיחים (ברא' כ"א ט"ו) ר"ל כי אע"פ שכתוב למעלה תדשא הארץ לא הדשיאה הארץ מיד כי עדין לא המטיר ה' על הארץ, ואדם אין לעבוד, כי שני דברים האלה צריכה האדמה להוציא צמחה, וכל זה לא היה ביום השלישי בתחלתו עדיין, ואיך הוציאה הארץ צמחה ? שעלה אד מן הארץ בכח המאורות שנתלו ברקיע והשקה את כל פני האדמה ואז הדשיאה והוציאה צמחה אע"פ שלא היה אדם לעבודת האדמה, כי לא כל הצמחים צריכים לעבודת האדמה אלא אותם שהם למאכלו, כמו שאמר במזמור ברכי נפשי את ה' (ק"ד) "ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ" ומה שאמר תחלה, כי לא המטיר ה' אלהים ואחר כן אמר ואד יעלה מן הארץ ולא אמר בשניהם כי לא המטיר השם או אד העלה, להודיע כי פעולת המטר מהאד והאל הוא הממטיר על יד האד העולה ברצון האל בטבעו ששם בו. והגאון רבי סעדיה פירש ולא אד יעלה מן הארץ, ולא שזכר או אין עומד במקום שנים, וכן פירש, כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ויטע, ולא אד שיעלה וישקה אלא ברא הקב"ה בגזירותיו הכל מתוקן. ומה שאמר ולא אד יעלה אחר שכבר אמר כי לא המטיד, ודי לו בזה, נאמר, כי אד יעלה הוא פירוש כי לא המטיר, להודיע כי האל הוא הממטיר על ידי האד כי זה תחלת הספור במטר ככתוב. ובב"ר (פ' י"ג) הכא אתאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ והכא את אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה אתמהא? אמר רבי חנינא להלן לגן עדן וכאן ליישובו של עולם. תני רבי חייא אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהם גשמים, ואחר שפירש יציאת הצמחים איך היתה פירש גם כן יצירת האדם שזכר, באמרו ויברא אלהים את האדם, ופירש עתה איך היתה יצירתו כי שאר ב"ח שהוציאה הארץ וששרצו המים יצאו עם נפשם וגופם שהוציאה אותם תולדת הארץ, המים, האויר. והאש כן בשעת יצירתם, כי הנפש גם כן היא מארץ ומהמים ומהאויר ומהאש כמו הגוף, אבל האדם היתה יצירתו בענין אחר:

ז

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, זכר העפר אע"פ שארבע היסודות היו מעורבות בו, זכר העפר לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה, ובנבראי המים הם העיקר, אע"פ שהם משרר היסודות ג"כ ולפיכך חיותם במים; ובעוף האויר הוא עיקר יסודו לפיכך הוא עף באויר. ואמר שיצר את האדם עפר כלומר צוה שיעשה גולם אחד מזה משאר הגלמים וצורת איבריו עפר מוגבל והיה אותו הגולם ברצון האל בשר עצמות וגידים, ואמר מן האדמה כלומר מן המשובח שבה, כי גוף האדם הוא תואר נקי משאר ב"ח, וצורתו השלמה בצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה. וכתב החכם ר' יוסף בן צדיק כי זה לפי שהחמר שלו זך ודק בין שאר הגופים כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך תעלה השלהבת ממנו על קו יושר לזכות השמן, ואם לא יהיה זך אלא עכור תהיה השלהבת עולה ממנו מעוותת ולא תלך על קו יושר. והעילה האחרת שהאדם צומח מן השמים, כלומ' שכל צמח צומח מעקרו ונהיה העיקר בזה ממול השמי' לפיכך אנו צומחים מן השמים, ומפני זה נקרא אדם פרי מהופך.

ויפח באפיו נשמת חיים, נשמת רוח חיים, נפחה בו מהרוחות העליונות לא מן הארץ כמו שאמר תוצא הארץ נפש חי' למינה, אלא האל נפח בו, כמ"ש בצלמינו כדמותינו לפיכך שנה שמה, ולא אמר רוח ונפש אלא נשמה, אע"פ שרוח ונפש נשאלים ג"כ פעמים לנשמת האדם, נשמה הוא שם מיוחד לנשמת האדם. ואע"פ שאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" פירוש נשמת חיים ורוח חיים, כי שניהם סמוכים לחיים כמו "מבחר וטוב לבנון" (יחזקאל ל"א י"ו) "חכמי יועצי פרעה" (ישעיה י"ט י"ח) נשמת חיים על האדם ורוח חיים על שאר ב"ח.

ואמר באפיו כי בהם חי האדם וכל חי, כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב ומהם יוצא האויר הנותר מן העכול וממוקד הלב, והיא נחלקת באדם לג' חלקים וכמו שפרשו חכמי המחקר, כח הצמיחה וכח ההרגשה והתנועה וכח השכל.

ויהי האדם לנפש חיה, כשאר ב"ח שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף לצאתם, כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו האל רוח חיים לא כמו התנוקות שנולדו אחרי כן, וזה כי בקומתו ובגדלותו נברא לשעתו כשאר ב"ח והצמחים; ועוד עילה אחרת, כי הנולד מן האדם אינו הולך על רגליו מיד שנולד לפי חולשת גופו מפני שנזון במעי אמו מדם הוסת שהוא יותר מעופש ולא כן שאר ב"ח שנזונין במעי אמם ממזון האם, לפיכך הם חזקים בעת לדתם והולכים על רגליהם מיד, ונפש אדם הראשון וכן נפש אשתו, כח החיות אשר בו יתנועעו היה ככח שאר ב"ח שוה בשוה לפיכך אמר לנפש חיה. ומה שתרגם אונקלס והוה באדם לרוח ממללא, ידוע. ויתכן לפרש ויהי האדם לנפש חי', אחר שהאל נפח באפיו נשמת חיים ראוי לו שהיה דבק לנפש חיה, חיי עד, לא לנפש מותה במות הגוף, ומפני זה סמך ויטע אלהים וכל הענין:

ח

ויטע, כמו ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק"ה י"ז) כלומר המציאו שם ביום השלישי, וזכר השם על מציאותו לפי חשיבותו וגדולתו מה שלא זכר בו בשאר הצמחים ביום השלישי.

ועדן, שם מקום, נקרא כן על שהיה מקום דשן ושמן וצמחיו עדן ותענוג לגוף בנראה ולנפש בנסתר;

והגן נטוע בו והוא מקדם, כלומר מפאת מזרח ורז"ל (ב"ר ט"ו) פירשו מקדם קודם בריאתו של אדם, שבראו בששי וגן עדן בשלישי ומהם אמרו קודם בריאתו של עולם, וזהו לפי הנסתר, והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב, ידענו כי גן עדן תחת קו השוה שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה.

וישם שם את האדם אשר יצר, מאחר אשר אמר וישם שם מלמד שלא נוצר שם, אולי קרוב לגן עדן נוצר, ואמר לו שישב שם בגן עדן. וטעם וישם שם, הפקידו עליו כמו הגנן בגן שלא יכנס שם חיה ובהמה והוא לבדו יאכל מפריו ותולדותיו אם יזכם הוא והם.

וטעם אשר יצר כי בעבור זה יצרו להיות משכנו בגן העדן כפי הנסתר בו, וה"א האדם, לפי שהוא שם תואר ושם עצם כי לא היה לו שם אחר אלא אדם, ואדם הוא שם תואר לקוח מאדמה ושב שם עצם ויקראו לזה השם שם תואר כמו חמה, לבנה, זכוכית, ורוב בנין האדם הוא מאדמה אע"פ שיש בו גם כן משאר היסודות. והנה העצמות שהם יסוד הגוף הם עפרים כי הם קרים ויבשים כמו הארץ שהיא קרה ויבשה, ולפי שהם מתולדתה יעמדו בה ימים רבים אחר כלות הבשר. והחכם ר' אברהם בן עזרא כתב כי ה"א האדם יש לו סוד ר"ל לפי דעתי כי הוא מדבר על המין והמין תכנס עליו ה"א הידיעה. ובדברי רז"ל (ב"ר פט"ו) מחלוקת בדבר גן עדן, ר' יהודה אומר גן גדול מעדן שנא' (יחזקאל ל"א) ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן האלהים, ואומר (יחזקאל כ"ח י"ג) "בעדן גן אלהים היית" ר' יוסי אומר עדן גדולה מגן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן, והכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן? על דעתיה דר' יוסי מתמצית בית כור שותה תרקב, על דעתיה דר' יהודה כפיגי הזה, כמעיין, שהיא נתונה תוך הגינה ומשקה את כל הגנה, שתים עשרה עיינות מים (שמות ט"ו כ"ז) תרגום ירושלמי פוגים דמיין. והא רבי יהודה יש לו מקראות ור' יוסי אין לו אלא מקרא אחד? אמר ר' חנין דציפורי האיר הקב"ה עיניו של ר' יוסי ומצא לו מקרא אחד מכריע על גביו, ואי זה? זה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' (ישעיה כ"א). ואחר שזכר הגן אמר

ט

ויצמח ה' אלהים מן האדמה, ר"ל מן האדמה מאדמת הגן, ובא להודיע כי לא הצמיח האל בגן אילן סרק אלא עצי הגן היו עצי מאכל שהם משונים לטוב מכל מאכל שבעולם, וזהו שאמר "נחמד למראה וטוב למאכל" ופירש למראה שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם ובמינים נחמדים והיו פרי כל עץ שדי טוב למאכל. ואחר שהאדם לא התעדן בו אלא זמן מועט אם לא אחר ששב בתשובה, אבל בניו קין והבל לא נכנסו בו, הנה הוא שמור לישראל לימות המשיח שיתעדנו בפירותיו, כי כולם ידעו את ה' ובעבורם נברא, ובעבורם אמרו (מ"י כ"ב) יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית כי הוא חלק משובח מחלקיו. ובכל יש לו נגלה ונסתר. ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, בתוך, כתרגומו במציעות גינתא, והדבר יהיה נשמר יותר באמצע המקום מפני שהדברים שהם סביביו יהיו כחומה לו, והדבר החביב והנאהב לאדם ישימנו בתוך הדברים האחרים כדי שיהיו לו חומה ומשמרת. ופירוש עץ החיים שהצמיח גם עץ החיים בתוך הגן, והוא עץ שהיה בטבעו לחזק טבע האדם האוכל ממנו ויחיה זמן רב מאוד. ולפי המשל שהוא הנסתר שכל האוכל ממנו יחיה עדי עד. ובב"ר (פט"ו) אמר ר' יהודה בר אילעי עץ החיים מהלך ת"ק שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו, ר' יצחק בשם ר"י בר אילעי לא סוף דבר גופו, אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה, ומה טוב הדבר למבינים. וכן הצמיח בתוך הגן עץ הדעת טוב ורע, ושני העצים סמוכים זה לזה. ופירש שבו תהיה הידיעה בטוב וברע, או הוא חסר הנסמך, ופירושו, הדעת דעת טוב ורע:

י

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כי האדם אשר שם בו האל הפקידו לעבדה ולשמרה, אבל להשקותה לא היה צריך כי הנהר הזה משקה אותה מכל צד;

ומשם יפרד כשיצא מן הגן אחר שהשקהו הנה והנה כלומר שיחלק הנהר ההוא לארבע חלקים, וכל א' מהם נקרא נהר.

ראשים, פירוש חלקים, כי כל חלק הוא ראש ליוצא ממנו:

יא

שם האחד, נראה כי ארץ החוילה היא סמוכה לגן עדן לפיכך היא משובחת במוצאה משאר הארצות, כמו שגן עדן משובח בעציו ובפירותיו משאר המקומות, לפיכך אמר אשר שם הזהב. ואמר הזהב בה"א הידיעה לפי שגם בארצות אחרות יש זהב אלא ששם הזהב לרוב גם הוא טוב משאר זהב שבארצות אחרות, כמו שאמר וזהב הארץ ההיא טוב, ולפיכך שבח הארץ לפי שהיא קרובה לגן עדן לפיכך היא טובה במוצא הזהב שהוא הטוב והנקי שבמתכות, ובאבנים טובות שהם הבדלח ואבן השהם:

יב

ו ה ב ד ל ח אמרו שהיא אבן עגולה קטנה והיא לבנה, כמו שאמר כעין הבדלח (במדבר י"א ז') והאבן הזאת אמרו שהיא נעשית מטפות הטל היורד על הנהר ההוא, לפיכך היא עגולה בהוויתה כמו הטפה. ולפי שמאבן אחת מהבדלח לא יעשה שום מעשה ומלאכה לרוב קטנותה אלא שנוקבים אותה ומחברים אבן על אבן בחוט עד שיעשה מהם ענק, לפיכך לא אמר ואבן הבדלח כמו שאמר ואבן השהם שהיא אבן גדולה וגם היא לבנה וזכה ויעשה ממנה כלים למלכים גדולים, ועליה היו מפותחות שמות בני ישראל לרוב חשיבותה ונקיותה מכל פסולת. והנה הנהר הזה מזרחי ואינו נמשך מארץ חוילה ואילך אלא סובב את הארץ ומשם נכנס לים לצד מזרח, וקראוהו הקוראים נהר פישון לפי שמימיו מפרין ומרבין הזרע המשקה מהם. ופישון מן כי תפושו כעגלה דשה (ירמיה נ') ותרגום פרו, פושו:

יג

ושם הנהר השני גיחון, וזה הנהר נמשך לצד דרום וסובב כל ארץ כוש שהיא דרומית, ומשם נכנס לים סרנדיב שהוא הים הגדול הדרומי, כמו שכתבו חכמי המחקר, ואחר שאמר בשני נהרות האלה הסובב, נראה כי לא נמשך אחד מהם מפאתו לשאר הפאות אלא הארץ ההיא סובב, ונקרא גיחון לפי שיחלק לחלקים רבים יוצאים ממנו בארץ כוש לפיכך נקרא גיחון לשון יציאה מן "כי יגיח ירדן על פיהו" (איוב מ' כ"ג) ותגח בנהרותיך (יחזקאל ל"ב ב') והדומים להם, וכן נקרא השילוח גיחון לפי שיוצאים ממנו פלגים רבים להשקות הגנות אשר בירושלים:

יד

חדקל הוא ההולך קדמת אשור, הולך ונמשך למזרח ארץ אשור, ואינו סובב הארץ ההיא אלא נמשך והולך לצד צפון כי בבל ואשור צפונים, ונכנס מצד הצפון לים הגדול לפאת צפון ממנו. ונקרא חדקל לפי שמימיו חדים וקלים (ב"ר י"ו).

והנהר הרביעי הוא פרת, ואחז"ל (שם) ר' יהודה ור' הונא, ר' יהודה אמר הוא כבר הוא פרת, פרת שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות, פרת שמימיו פרין ורבין, ר"ה אמר פרת בפני עצמו כבר בפני עצמו. ר"י דסכנין בשם ר' לווי אמר, אומרים לפרת מפני מה אין קולך הולך? אמר להם איני צריך מעשי מודיעים אותי, אדם נוטע בי נטיעה עושה לשלשים יום, זורע בי ירק עומד לשלשה ימים. הוא פרת הוא הידוע בגבול ארץ ישראל לפיכך לא סמך אותו. אל ארץ מן הארצות, כי ידוע הוא בארץ ישראל, והוא מערבית לשאר הארצות שזכר, ובארץ ישראל נכנס בים האחרון. והנה נזכרו ארבע הנהרות לארבע הפאות וכולן בארץ ישראל שהוא בחצי היישוב. והיה הספור הזה בנהרות ומקומותם והנמצא בהם, להודיענו כי משה רבינו ע"ה כתב הדברים האלה כלם ברוח הקודש מפי הגבורה, כי איך ידע משה כל אלה הדברים אשר בספר בראשית, והוא כתב כל הדברים האלה בספר התורה במדבר, מי הגיד לו ועל מי סמך על כל אשר כתב בדברים הספוריים שאין בהם לא תורה ולא מצוה? אלא האמת מפי האל נאמרו לו ברוח הקודש לקיים חדוש העולם, וכתב חדושו וראשי הדברים ההוים מבריאת העולם עד צאת בני ישראל ממצרים. ורז"ל עשו משל ארבע נהרות אלו ד' מלכיות, כמו שכתבו בב"ר י"ו. ועוד ארבע נהרות בנסתר:

טו

ויקח ה' אלהים, אע"פ שזכר למעלה וישם שם, חזר ושנה עוד ואמר ויקח, לפי שרוצה לזכור המצוה שצוהו האל.

ועוד הוסיף לעבדה ולשמרה שלא זכר בתחלה. ופירש וינחהו שלקחו ממקום שנברא שם סמוך לגן עדן והנחהו בגן עדן. ולמה לא יצרו תחלה בג"ע אחר שסופו היה להניחו שם? כדי שיהיה המקום ההוא חביב עליו יותר, שהיה חדש אצלו, ושיכיר כי האל הולך ומטיב עמו. וטעם ויקח כמו "ואקח את אביכם מעבר הנהר" (יהושע כ"ד). לעבדה ולשמרה, בכנוי הנקבה ר"ל על האדמה שהגן נטוע בה, או אמר לשון נקבה על הגן, כי יקרא גנה בה"א הנקבה כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה ס"א). והניחהו בה שיעבוד האדמה ההיא בנכוש ובעדור בירקות ובאילנות למאכלו, ולשמרה מחיות ומעופות כפי כחו, ורז"ל פירשו זה במשל, לעבדה זה תלמוד, ולשמרה אלו מצות:

טז

ויצו ה' אלהים, המצוה על לא תאכל ממנו או על שניהם, כי מצוה היא להחיות האדם את עצמו במותר לו, לפיכך אמר אכל תאכל, כי בבא המקור על הפעל הוא לחזק הדבר, כמו שמוע תשמע (דברים י"א) שמור תשמרון (שם):

יז

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, אמר ממנו, אחר שאמר ומעץ לתוספת ביאור ולחזק האזהרה, או פירוש ממנו ממה שיוצא ממנו והוא הפרי. והנה לא מנעהו מעץ החיים שהיה ג"כ בתוך הגן אבל צוהו לאכלו כי הוא בכלל מכל עץ הגן אכל תאכל, ועוד יתבאר זה בנסתר.

מות תמות, תהיה נגזרת עליך מיתה יותר קרוב ממה שהיה ראוי לך, ודרשו רז"ל (ב"ר י"ט) כי פירש ביום יומו של הקב"ה והוא אלף שנים ואדם חי אלף שנים פחות שבעים והניח לזרעו לדורות הבאים אחריו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ' י'); ויש לפרש כי המיתה היא הקללה שקללוהו כי הרע הוא המות, והטוב הוא החיים. וידיעת הטוב והרע פירשו המפרשים ידיעת המשגל כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל, וטוב הוא המותר, ורע הוא האסור, ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע אלא שלא היתה בו תאות המשגל, והראיה כי אחר שאכלו אמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. וטעם והייתם כאלהים, שפירשו המלאכים, והמלאכים אין להם ידיעה זאת, אמת כי אין להם ידיעה זו לעצמם אבל יש להם ידיעה כי בבני אדם ובשאר החיים היא ידיעה זו בטבע להוליד כמותם, או נאמר כי הנחש לא היה מבין ידיעת טוב ורע מה היא, אלא ששמע זה הלשון מהאשה, ואע"פ שלא נזכר בפסוק שהיא אמרה לו דעת טוב ורע אלא מפרי העץ אשר בתוך הגן, אי אפשר שלא קדמום דברים אחרים שהיתה אומרת האשה לנחש והנחש לאשה, כי איך ידע הנחש שאסר להם האל דבר אלא ששמג מהאשה, ועוד שאמר "אף כי אמר אלהים" ואין מלת אף תחלת דברים:

יח

ויאמר ה' אלהים, אמר אל לבו, או אמר ואדם שמע, והאמירה קול נברא לשעתו. ולפי ששמע מהאל "אעשה לו עזר כנגדו" לפיכך קוה שימציאהו בהאסף הבריות לפניו, ולכן נכתב באותו לשון עצמו "לא מצא עזר כנגדו". ונכתבו אלה הדברים בין המצוה והחטא, המצוה היתה לאדם, ואדם אמר לאשה אחר שהובאה אליו כי זה צוה עליו האל, והיא קבלה המצוה כאשר אמר לה אישה כי בת דעת היתה וידעה כי האל בראם, והיה מדבר אליהם באמצעות השכל שנתן להם על שאר ב"ח השפלים.

לא טוב היות ה א ד ם ל ב ד ו, לא טוב שיהיה לבדו בלא חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות החיות והעופות כי אינו שוה עמהם בבריאה.

אעשה לו עזר, שיהיה עוזר כאשר יצטרך, כמו שאמר (קהלת ד' ט') טובים השנים מן האחד, ועוד שצריך להשאיר אחריו ממינו ולא יתכן זה מבלי אחר שיהיה ממינו.

כנגדו, שיהיה לפניו ולעזרתו תמיד לשרתו, והכף ככ"ף כהיום (שמות ל"ט) כמשיגי גבול (הושע ה' י') כמתאוננים (במדבר י"א ב') והדומים להם, שהם לאמת הדבר ולחזקו, ודרש עזר כנגדו ידוע, זכה עזר לא זכה כנגדו (ב"ר י"ז, יבמות ס"ב). ומה שהבדילו משאר היצורים החיים כי כולם נבראו זכר ונקבה והאדם נברא לבדו, היה זה לטובת האדם ולכבודו, כמו שהוא מובדל משאר החיים בחמרו וצורתו, כי שאר החיים אין לזכר יתרון על הנקבה, והאדם יש לו יתרון על נקבתו למשול עליה ולצוות אותה כאשר ירצה כי היא אחד מאבריו, וכמו שהאבר שבאדם הוא לרצון אדם להנהיגו כאשר ירצה כן האשה לאדם. ובעבור שהאדם עקר היצירה שנברא תחלה והאשה טפלה לו ונוצרה ממנו היה כח באדם לכל דבר יותר מהנקבה וכח השכל גובר בו יותר מאשר באשה:

יט

ויצר, ביו"ד אית"ן לבד ויו"ד השורש נעלמה מהכתיבה, ופירושו וכבר יצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובכלל חית השדה הבהמה כמו שפרש בפסוק ויקרא האדם, ונוצרו מן האדמה טרם האדם; וכיון שברא האדם ואמר לו שימשול בהם, הביאם לפניו לאמר שימשול על כולם כמו שהיה רואה אותם, כעבד לפני מושל, ושיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם.

וטעם לראות, שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו כי קרא להם שמות במקובל בידם בן מפי אב השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה ידע אדם בשעה שראה אותם טבע כל אחד מהם ומנהגו ראה חכמה יתירה שנתן ה' בלבו בזוכרו העוף אמר שנוצר מן האדמה וביצירתו אמר שנוצר מן המים? מזה ומזה נברא כלומר מן המים הסמוכים ליבשה וזהו מה שאמרו רז"ל (חולין כ"ז) מן הרקק נבראו, או אמר מן האדמה כי מן האדמה הביאו אל אדם כי שם גידולו כמו שאמר "ועוף יעופף על הארץ" ולא זכר דג הוש כי לא יתכן לפי הטבע שנתן בהם האל שיבאו לפני האדם, כי אין חיותם כי אם במים, וכשיוצאים מן המים ימותו, גם אין להם כלי ההליכה אלא כלי השיטה; והשמות שיקראו לדגי הים הוא שם מוסכם מצידי הדגים לפיכך שמותם משתנים לפי שנוי המקומות. מה יקרא לו, מה שם יקרא לו.

וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, פירוש, וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו, וכן מקום שם קבר (יחזקאל ל"ט) כמו מקום קבר שם, וכן רבים. ופירוש הוא שמו, הוא שמו הנאות לו לפי טבעו, ובנפש חיה כלל כל המתנועעים. ואמר לו, כנגד הגוף. ומה שאמר נפש חיה, לפי שהוא כלל לכל אשר קרא האדם שמות, והביאם לפניו קודם שיצר האשה כדי שיתבונן בהם שיראה אותם כולם זכר ונקבה ולעצמו לא ראה נקבה, והתבונן בזה כי לטובתו ולכבודו עשה האל זה:

כ

ויקרא האדם שמות, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ראה כל היצורים לפניו זכר ונקבה ולעצמו לא מצא עזר כנגדו, וכמוהו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כ"ד א') נשי למך (ד' כ"ד) ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א' י"ב י"א) והדומים להם. והשמות שקרא אדם בלשון הקודש קרא אותם, כי הלשון הזה היה דבורו וכן דבור כל בני אדם עד דור הפלגה. ובאותו לשון דבר האל עמו וצוהו על העץ, והראיה שהאל קראם אדם שהוא נגזר מן האדמה אשר נברא ממנה, וכן קרא שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, וכן בכל הלשונות שנפלגו שם אדם וחוה לא נשתנו בפי בעלי הלשונות, וכן קראה חוה שם בנה קין ותאמר קניתי איש את ה', וכן נח מן ינחמנו:

כא

ויפל תרדימה, תרדימה יותר משינה, ושינה יותר מתנומה, והפיל ה' תרדימה עליו כדי שלא ירגיש הכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואע"פ שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם כאב בקחת הצלע, דע שלא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדימה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבים ירדם האדם בשנתו. ורז"ל פירשו (ב"ר י"ז) כי אם היה לוקחה ממנו מדעתו והוא ער היתה מאוסה לו, עכשיו שהביאה לו שלא מדעתו היתה חביבה עליו, ולקיחת הצלע וסגירת בשר תחתנה ובנין האשה מן הצלע הכל גזרה מאתו יתברך להיות כך, ולא היה בשאר היצורים, וכבר כתבנו קצת טעם בדבר, ובאמרו ויישן אחר שאמר תרדימה להודיע כי התרדמה היתה לו מתחלה עד שנלקחה ממנו הצלע ונסגר לו החסרון בבשר ואחר כך ישן שינת מנוחה עד שנח לו מכאבו. ואפשר ששינה הזאת היתה השינה הראשונה שישן אחרי שנוצר, כי ביום הששי היו כל הספורים שספר הכתוב בו עד שנולדו לו הבנים כמו שארז"ל (ב"ר כ"ב) כי הכל היה ביום הששי.

ויקח אחת מצלעותיו, מצאנו מחלוקת בזה בדחז"ל (עירובין י"ח) יש אומרים כי שני פרצופים היו מחוברים גב זה לגב זה, וזה שאמר זכר ונקבה ברא אותם, ויפרשו צלע צד כמו צלע המשכן, ויש אומרים צלע כמשמעו, וכן תרגם אונקלס עלעא, ונסיב חדא מעלעוהי. תחתנה, כמו תחתיה, כי יבא נו"ן ה"א לכנוי הנקבה, ואע"פ שאין המנהג כן בשמות וכן (שמואל ב' כ"ג מ') תכריע קמי תחתני כמו תחתי:

כב

ויבן ה' אלהים את הצלע, צלע מלרע אמר שבנה הצלע לאשה, כלומר שנסתבבה הצלע לשאר עצמות וגידים ובשר ועלה בגזרת האל ונבנתה בתבנית האדם אלא שהיא נקבה והוא זכר.

ויבאה אל האדם, אחר שהקיץ הביאה אליו להיותה לו לבת זוג, כלומר ראה אותה נצבת לפניו:

כג

ויאמר זאת הפעם, כי בפעם ראשונה כשהביא האל לפניו הבהמות החיות והעופות לא ראה בהם בת זוג כי לא היה בהם בתכונתו ובדמותו ובקומה זקופה, אבל זאת הפעם שהביאה אליו ראה והכירה כי מעצמו ומבשרו היתה כי ראה אותה בתכונתו ובדמותו. וגם יתכן שהרגיש בעצמו על הצלע שלוקחה ממנו ומשש במקומה ולא מצאה ומצא במקומה בשר.

לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ולא אמר לזאת יקרא אדמה כי מאדם לוקחה, לפי שהיא לא היתה מאדמה כמו שהיה אדם אלא מצלעותיו, לפיכך נקרא לה שם לקוח משמו כמו שלוקחה מעצמו, ואע"פ שהנולדים מאדם ומזרעו נקראו אדם אע"פ שלא לוקחו מאדמה על שמו נקראו אדם כמו שנקראו בני ישראל ישראל על שם ישראל אביהם.

ואיש שם כלל לאדם ופעם פרט, וממנו הושאל השם לשאר פרטי היצורים כמו איש לא נעדר (ישעיה מ' כ"ו), איש ואשתו (ז' ב') ולפי שהאיש הוא אדון ובעל לאשה כי היא אחד מאבריו לפיכך קראו האדון איש כמו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז' י"ד), וכן איש מלחמה (שמות ט"ו ג') כתרגומו ויו"ד איש נבלעת בדגש שי"ן אשה ולא אמר אישה ביו"ד כדי שלא יתחלף עם איש שתהא במפיק שפרושו בעלה, כי פעמים יפול המפיק אשר בה"א הפעולה שהיא כנוי להקל כמו שכתבנו בספר מכלל.

ולקחה זאת הלמ"ד במאריך והקו"ף רפה בקמץ חטף. ובאמרו לזאת אינו אומר לה לבדה כי גם לכל הנקבות היוצאות ממנה ומזרעה, ואשה אינו שם מיוחד לה אלא חוה הוא השם מיוחד לה:

כד

על כן יעזב איש, יש מפרשים כי זה הפסוק דברי משה לא דברי אדם, והנכון כי אדם אמרו, ויודע היה כי יוליד בנים כי לכך נברא להוליד הוא ומינו בעולם כשאר ב"ח. ופשט הכתוב קרוב לתרגומו כי לא אמר שיעזב איש אביו ואמו בעבור אשתו שלא יעבדם ויכבדם כפי כחו, אלא אמר כי דין הוא כי יעזב איש את אביו ואת אמו שגדל עמהם עד שנשא אשה ויעזבם מלדור עמהם ודבק באשתו וידור עמה בבית אחד.

והיו לבשר אחד, כלומר בשר אחד וגוף אחד כי האשה הראשונה נבראה מהאיש מעצמו ומבשרו והנה היו לבשר אחד, וכן יהיו דבקים לעולם זה בזה כבשר אחד ומשניהם יתקיים המין. ורז"ל דרשו (סנהדרין נ"ח) כי אדם הראשון אמר זה הפסוק על ידי רוח הקודש והוא אזהרה לבני נח באיסור עריות, ומה שהרגילו בלשונם לבני נח מפני שהעולם נתקיים מהם, כי הקודמים להם מתו במבול, אבל הדברים האסורים לבני נח גם לאדם ולבניו עד נח היו אסורים גם כן, חוץ מאבר מן החי שלא נאסר להם כי לא הוצרך כי לא היו אוכלים בשר. ואמרו (שם) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, כמשמעו, ודבק. ולא בזכר שאינו דרך דבוק איש ואשה, באשתו ולא באשת חבירו, והיו לבשר אחד מי שנעשין בשר אחד עם האדם וכו':

כה

ויהיו ערומים, בוי"ו עם הדגש.

ולא יתבששו, בא להודיע כי לא אכלו מפרי עץ הדעת ולא היה להם בשת אם ערותם מגולה, כי לא שמשו עדיין כי לא היה להם עדיין כח תאות המשגל, והיו להם אברי הערוה כשאר האברים ולא היו בושים מהם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.