רבנו מנוח/חמץ ומצה/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
רבנו מנוח
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
יצחק ירנן
מעשה רקח
סדר משנה
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
רבי עקיבא איגר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


רבנו מנוח TriangleArrow-Left.png חמץ ומצה TriangleArrow-Left.png ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

כתב הרב סידור עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר בניסן כו'. אמר המפרש ואינו נוטל ידיו קודם קידוש דהא מסקינן התם מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. ודוקא כשידיו נקיות. ואחר כך נוטל את ידיו משום דאמרינן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים והטעם מפני המשקה שהידים וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אבל אם נטל ידיו קודם קדוש ושמר את ידיו אין צריך ליטול את ידיו בשביל טיבול הכרפס. ובקידוש ליל זה אין מברכין שעשה נסים שהרי יאמר לפיכך שהוא שבח על הנסים כך כתב אבא מרי ז"ל בשם הגאונים וא"ת אמאי מברך זמן הא בעי למימר בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה כו' י"ל דההיא משום דבעי למימר כן השם יגיענו למועדים. אך הברכה ההיא משום גאולה היא כ"מ. וקשיא לי בזמן שבית המקדש קיים מאי איכא למימר דלא אמר כן השם יגיענו כמ"ש הרב ויאמר שהחיינו ואפשר דאפילו בזמן שבית המקדש קיים היה אומר כן השם יגיענו אך לא היה אומר שמחים בבנין עירך, וזמן דקידוש עולה למצה ולמרור וארבע כוסות כיון דחד מושב נינהו מש"ה אין מברכין עליהן שהחיינו א"נ מסתייהו בברכה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ומנהג להביא זרוע של שה או של גדי ולצלות אותו וטוב הדבר לדקדק שלא לצלותו אלא אחר ו' שעות שהוא זכר לפסח ונהגו בזרוע על שם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. וביצה מבושלת במים או צלויה זכר לחגיגה ונהגו בביצה מפני שהיא קלה לבשל ומצויה לכל. אמרינן סימן לשניהם בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא. ואם חל פסח במוצאי שבת א"צ לעשותה מבושל שהרי לא היו מקריבין חגיגה כשחל י"ד להיות בשבת דדוקא שחיטת הפסח דוחה שבת אבל לא שחיטת החגיגה כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים ובזמן שחל י"ד להיות בשבת טוב שלא לצלות הזרוע עד מוצאי שבת:

ב[עריכה]

כתב הרב מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק כו'. ואנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והשומר טוב וזכר לדבר ליל שמורים הוא לה' וכ"ש שהוא טוב למיניקות כי הכרפס מסבב הכפייה לתינוקות כשאוכלות אמותם ממנו עת הריונם וכל עת שמניקות. ואחר אכילת הכרפס או השומר מברך בורא נפשות רבות כו' והראב"ד חולק ונראין דבריו כמו שאנו עתידין לכתוב. ואפשר לומר גם כן שנהגו בכרפס לפי שהוא עשב מורה על נצוח מלחמה וזה לו בסגלה וישראל נצחו אויביהם. כתב חכם אחד דבר זה נסחו כרפס הנלחמים הקדמונים וגבורי החיל היו נושאין את העשב על ראשם וגבור אחד כתר ראשו ממנו אחר שנצח אויביו וכל אנשיו אחריו ע"כ. ועוד יש לומר טעם במנהג אכילת הכרפס כי לכרפס תועלת בנגעי האברים וכתישתם ולהתיר נפחיהם וישראל היו נרדים במצרים בעבודת פרך והיו אבריהם נפוחים ונכתשים והיו רגילים לאכלו לרפואה ולזכרון זה פשט המנהג לאכלו ליל הפסח. והטיבול הזה משום היכרא דתינוקות ואחר כך עוקרין את השלחן וקורא ההגדה לבדו. ואנו ששולחנותנו גדולות נהגנו בהגבהת הסל עד הכתף זכר על שכמם ויש שנהגו להסיר משם הזרוע קודם ההגבהה ולאו מלתא היא דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה כו' ה"מ בשעה שאומרים בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין אבל כשמגביה הסל כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים הרי הוא מכוסה תוך הסל לפיכך אין צריך להוציא משם שני מיני בשר וכאן הבן שואל מה נשתנה כלומר כאן כשרואה כשמוזגין כוס שני ועדין לא התחילו לאכול אם חכם הוא שואל לאביו מה נשתנה ולא הזכיר הרב ההיא דפטרתן מלומר מה נשתנה ומשמע דס"ל דלאו הלכתא היא דהא אמרינן אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כו':

ג[עריכה]

כתב הרב הלילה הזה כלו צלי. אמר המפרש הא איתא במשנת פרק ערבי פסחים ומוקי לה בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי. ולפירוש זה אפילו הביצה יכול לצלות אם ירצה כדכתבינן. ואע"ג דלאו הלכתא כבן תימא בשאר מילי דאיהו אמר דחגיגה כפסח לכל דבר ואנן קי"ל כסתם מתניתין דתני החגיגה היתה באה אפילו מן הבקר ואפ"ה לענין שתהא נאכלת צלי קי"ל כותיה דהא סתם לן תנא בפרק ערבי פסחים כותיה דקאמר דתקינו רבנן למימר מה נשתנה הלילה הזה כלו צלי ומגביה המרור כו' ומגביה המצה כו' כל זה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה עליהם. ואע"פ שכתב הרב ומגביה מרור ואח"כ מגביה מצה לאו למימרא שיאמר תחלה מרור זה דודאי מצה זו קודם למרור זה בקריאת ההגדה כמו שתמצא בנסחת הרב. אך הרב לא רצה לשנות לשון המשנה שמצינו בה ומגביה המרור קודם ואפשר לומר שנזכר במשנה הגבהת המרור קודם הגבהת המצה לפי שתחלה היה השעבוד שמררו את חיי אבותינו ואחר כך גאלם. ואומר לפיכך כו'. ומנהגנו להגביה את הכוס בידינו מלפיכך עד גאל ישראל לפי ששירה היא ויפה לאמרה על היין ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שנית שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה כלומר דאיידי דנפישן דלמא אסח דעתיה ונגע במידי דמיטנף. מיהו אי קים ליה דלא אסח דעתיה כגון ששימר את ידיו אינו צריך ליטול ידיו ואם נטל לא יברך על נטילת ידים דהו"ל ברכה לבטלה כן כתב מורי יצ"ו:

ו[עריכה]

ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהם כו' ומנהגנו לחלוק האחד קודם קריאת ההגדה משום דאמרינן הא לחמא עניא ודרך עניות בפרוסה. כן נהגנו אעפ"י שאין בו טעם עיקר דהא לא בעי פרוסה אלא בשעת המוציא ותו דאפילו אינו פרוס לחם עוני מקרי ומנהג גם כן לשום החצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם:

כתב הרב ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות שלמות כשאר ימים כו'. אמר המפרש כאן למדך הרב דבימים טובים בעינן לחם משנה כמו שבת. וכ"כ בהלכות שבת פרק ל' מיהו בגמרא לא אשכחן לחם משנה כי אם בשבתות כדאמרינן פרק כיצד מברכין ובשבת נקיט תרי ובצע חדא ואי קשיא לך מאי טעמא גבי לחם משנה מרבינן ימים טובים ולא מרבינן להו לענין ג' סעודות וטעם הדבר לפי שעל לחם משנה נאמר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש שבתון לרבות ימים טובים כדאמרינן בעלמא שבתון כל מקום שנאמר בו שבתון שבות והיינו דאמרינן את אשר תאפו אפו אסמכתא לעירובי תבשילין מדכתיב שבתון שבת קדש מכלל דביום טוב שחל להיות ערב שבת משתעי קרא אבל לענין שלש סעודות ויניחו אותו הפסיק הענין ולא כתוב בתלתא היום אלא שבת וכ"כ בעל העזר וטעם יפה הוא. ואחר כך לוקח מצה ומרור ואין בזה משום מצות מבטלות זו את זו דהא בזמן שבית המקדש קיים הוי אכילת מרור דאורייתא וכ"ע מודו דמצות דהיכא דהוו דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן דאין מבטלות זו את זו. ואם אכל מצה בפני עצמה כו' כלומר ויצא נמי ידי חובה וקיים מצות אכילתן ואפילו לכתחלה אכיל להו זה בעצמו וזה בעצמו. ומה שכתב הרב ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה. ואיתא בפרק אלו דברים דאמרינן התם חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה לפסח כדי שיהיה הפסח נאכל על השבע ומה שכתב ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח איתא בשלהי ערבי פסחים כו' ולאו למימרא דפסח אכל תחלה שהרי פסח אינו נאכל אלא על השבע כדכתבינן ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אלא ר"ל שאם בירך על הזבח ברכת הפסח טעות הוא וחוזר ומברך ברכת הזבח וכן ברכת הזבח אם עשאה על הפסח אינה פוטרת אותו דזבח ופסח תרי עניני נינהו ולא בהדי הדדי שהרי חגיגת י"ד לאו חובה היא ופעמים שלא היתה באה כלל כגון שחל י"ד להיות בשבת ואי נמי בזמן שהחבורה מועטת דסגי להו בפסח לחוד ומש"ה אין ברכותיהן פוטרות זו את זו ובהא פליגי בגמרא ר' ישמעאל ור' עקיבא ופסק הרב כר' עקיבא דאמר לא זו פוטרת את זו דהא קי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו:

ח[עריכה]

כתב הרב בזמן הזה שאין שם קרבן פסח כו' ומטבל מצה בחרוסת כו'. אמר המפרש הטעם משום לפתן כדאמרינן אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן כו' והכא אין כאן לפתן אלא החרוסת שהיא לפניו ומש"ה מטבל בה ודבר זה הוציא ממאי דאמרינן פרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת כלומר אחר הטיבול אינו מטבל עד שמגיע לטיבול שעושה משום לפתן דהיינו טיבול המצה והוא שקראו פרפרת הפת ויש שתמהו על הרב בזה שהרי במצוה לית בה קפא ועוד דאיכא למיחש דלמא מבטל ליה למצה דאורייתא ועוד שהוא זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואיך יערב זה עם זה דבשלמא מרור וחרוסת הכל זכר לשעבוד הוא ע"כ. ואני תמה על זה דודאי טעם חזק הוא יותר מטעם קפא במרור וטעם הביטול בטל מאליו דדלמא לא ישהא אותו לתוך החרוסת כדאמרינן במרור ולא מבטל ליה. ותו מאן לימא לן דמבטל ליה למצה ומי עדיפא מצה מפסח שהיו מבטלין אותו בחרדל וכיוצא בו ואין בזה משום בטול טעם והכא נמי לא שנא ואם בבשר הפסח שהוא דבר לח ומקבל כל טעם לא חיישינן לביטול כל שכן בדבר שהוא יבש כגון מצה דליכא למיחש לביטול ומה שאמרו דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואין לערב זה אינו שהרי בזמן שבית המקדש קיים כורך מצה ומרור ואוכלן יחד ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשעבוד ונראה מתוך דברי הרב שעל הפרוס יברך הב' ברכות ובוצע ממנו ולולי שאין לצאת מעקבי המנהג כן היה נכון לעשות ומנהגנו לאחוז הרקיק השלם והפרוס בידינו ולברך המוציא ועל אכילת מצה ולבצוע משניהם כאחד ואוכל ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו פירשו בגמרא דלמא אגב חולייה עייל בהו וקא מבטיל ליה למרריה ובעינן טעם מרור וליכא ואע"ג דאמרינן דמצות אין מבטלות זו את זו היכא דהוו דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן והני מרור וחרוסת תרוייהו מדרבנן נינהו יש לומר דלא דמי דרבנן דמרור אדרבנן דחרוסת שזה כתוב בתורה וזה אינו כתוב והו"ל מרור לגבי חרוסת כדאורייתא אדרבנן ומבטלי אהדדי וזהו שכתב הרב וזה מצוה מדברי סופרים כלומר חרוסת מדברי סופרים ויבטל מצות מרור דהוי בדאורייתא ואם תאמר דמצה דהויא בזמן הזה ודאי דאורייתא היכי שרינן לטבל בחרוסת יש לומר משום דלא בעינן טעם מצה כדכתבינן בפ"ו. ואי נמי מפני שהמצה צנומה דלא עייל בה החרוסת כדכתבינן לעיל. וקודם אכילת המרור אין צריך לברך ברכת הנהנין דהיינו בורא פרי האדמה דברכת הכרפס פטר ליה ואי נמי משום דברכת המוציא פוטר אותה והויא ליה מרור כדברים הבאים בתוך הסעודה שאין צריכים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם והשתא דאתית להכי אפילו בורא נפשות לא יברך אחריו. אבל על אכילת מרור מברך שהרי משום מצות מרור אוכלו. ולפי סברא זו יברך אחר הכרפס בורא נפשות שהרי אכילה בפני עצמה היא ואינה נמשכת עם מה שיאכל לאחר ההגדה והכי כתבינן לעיל. מיהו הראב"ד הסכים בתשובת שאלה שלא לברך והכי מסתבר כדבעינן מימר קמן. וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת. אמר המפרש משום הכי בעינן בכריכה זו טיבול כאן כיון שהוא זכר למקדש כהלל והלל ודאי מצות טיבול היה מקיים אבל ברכה לא בעיא דהא אינה למצוה כלל אלא זכר בעלמא והמצוה כבר קיים אותה ומה שכתוב בסדרים בלא טיבול טעות הוא:

ט[עריכה]

כתב הרב ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כו' וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה. אמר המפרש בירושלמי אמרינן מה טעם הפסח נאכל על השבע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם כו' למה הפסח נאכל על השבע משום דסליק ליה טעמיה בפומיה והלא גדולה מזו היא אכילת פסח בתיאבון והוה לן למיכל מעיקרא אע"ג דליכא כרס מלאה בשעת ההלל דהא עיקר מצוה בתיאבון הוא והוא פתר ליה כדי שלא יבא לידי שבירת עצם דאיכא איסורא דאורייתא והואיל דעל כרס מלאה מבעי ליה למיכל משום טעמא דשבירת עצם מבעי ליה לאזדהורי דלא למיכל מידי בתריה דאי לא מצי לקיומי לאכילת תיאבון בעיא מיהא דלא ליפכח טעמיה ולא פליג אגמרא דילן אלא תרוייהו איתנהו וירושלמי אטעמא דעל השבע קאי בהדיא וגמרא דידן דאין מפטירין קיימינן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואצטריך טעמא דירושלמי למאי דכתבינן דהוה ליה למיכל מעיקרא משום תיאבון אע"ג דאכל בתריה מאי דבעי משום תיאבון עדיף לן טפי מחששא דפכוחי טעמא דאצטריך טעמא דגמרא דידן דקאמר ליה משום פכוחי טעמא כאיתא בסוגיא דגמרא בפרק ערבי פסחים וכמו שכתב הרב, דאי מירושלמי אין לנו איסור לאכול אחריו ובלבד שיאכלנו על השבע. ואתא גמרא דידן לפרושי טעמא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן משום פיכוחי טעמא ומינה שאסור לשתות אחריו ולאכול אפילו דבר מועט ואעפ"י שאכלו על השבע כמו שכתב הרב בזה ובסמוך חוץ מכוסות של חובה וכדאמרינן בפסח אמרינן במצה אחרונה שהיא זכר לפסח וכך אנן נוהגין ואין משגיחין על החולק ואם שכח ולא אכל מצה באחרונה וברך ברכת המזון בין נזכר קודם ההלל בין נזכר אחר ההלל נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ובוצע על המצה ואוכל ממנה כזית ומברך ברכת המזון אפילו על הכוס ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי הרי רביעי זה במקום שלישי שהרי ברכת המזון שלא כתקנה היתה ואם לאחר הלל נזכר לא מכוס חמישי שהוא רשות וכ"ש האי חובה הוא דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח היא כדכתיב על מצות ומרורים כן דעת ראב"ד ובספר האורה הסכים שאין צריך לאכול ממנה מאחר ששכח ולא נזכר ממנה אלא אחר ברכת המזון והטעם לפי שסתם מצות שלנו עשויות כתיקון חכמים וכתוב שם שכן היה נוהג ר' שלמה ולדבריהם צריך שידע בעצמו שלחם היה סוף מזונו ולא פירות ולא בשר ולא דבר אחר:

י[עריכה]

כתב הרב ואחר נוטל ידיו כו'. אמר המפרש האי נטילה הויא משום מים אחרונים ומה שכתב הרב ומברך ברכת המזון על כוס שלישי לאו למימרא דברכה טעונה כוס אלא הואיל ותקינו רבנן ארבע כסי הואיל ואיכא כוס בכל חד וחד נעביד מצוה והכי איתא בגמרא. ויש לו למזוג כוס חמישי כו'. אמר המפרש מהא שמעינן דאסור למשתי יין אחר ארבע כוסות דאי ס"ד דשרי אמאי מצרכינן ליה למימר עליו הלל הגדול. אלא לאו ש"מ דאין לו לשתות אבל אם רצה לשתות צריך לומר על אותו כוס דומיא דרביעי מענינא דהללא ומענינא דיציאת מצרים ובלאו הכי אסור לשתות אבל על כוס חמישי אסור להוסיף כוס אפילו ע"י שירה דאפילו ר' טרפון לא קאמר אלא כוס חמישי בלבד כנגד והבאתי אתכם אל הארץ אבל יותר מכן אסור. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה הני דאסרי למשתי חמרא בתר ארבע כוסות לאו מעיקר הלכה אלא ממנהגא. ואפשר בזמן הזה שאנו עושים שני ימים נהג המנהג בעבור העניים שנתנו להם ד' כוסות מן התמחוי לשני לילות וכדי שלא ישתו אותו היין שנתנו להם לשני לילות בלילה אחת הנהיגום שלא לשתות יין אחר ארבעה כוסות ע"כ ואנו כבר מצאנו עיקר למנהג כמו שכתבנו בפרק שביעי. וכתבו מקצת הגאונים שמי שאומר הלל הגדול על כוס חמישי צריך לחתום יהללוך. והראב"ד כתב דלאו סמכא הוא דהיכא שביק הללא שהוא חובה בכלהו יומי דהללא וחתום בהלל הגדול דאי בעי אמר ואי בעי לא אמר ובשאר יומי ליכא עליה חתימה כלל. ע"כ מפרק ערבי פסחים:

כתב הרב ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע"פ שאינו מקום סעודה. אמר המפרש לפי שאין אנו קפדים אלא על אכילת מצה בזמן הזה או הפסח בזמן שבית המקדש קיים שיהיו בבית אחד אבל ההלל שהיו אומרים אחר אכילת הפסח ושאנו אומרים בזמן הזה אחר אכילת מצה באחרונה אין לנו קפדין בו ויכול לגומרו בכל מקום שירצה. ואף על פי שהזכיר הרב ענין זה אחר דין כוס חמישי ליכא ספקא דהלל של כוס רביעי קא מיירי דאי ס"ד בכוס חמישי מאי לגמור דקאמר אלא לאו ש"מ כדאמרינן ודבר זה הוציא הרב ממאי דאמרינן בתוספתא דפסחים פרק בתרא המקרא את ההלל הם הולכים אצלו והוא אינו הולך אצלם בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל נכנסים לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרין עד סוף אי אפשר להם כן גומרין את כלו ולי נראה שעיקר הדבר הזה הוציא ממאי דאמרינן בשלהי פרק כיצד צולין דאמרינן התם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו פירוש ומגגות ירושלים וגגות לשכות העזרה הוא דקאמר שלא נתקדשו לאכול שם קדשים ופריך והאמר רב משם ר' חייא כי זיתא דפסחא והלילא פקע אגרא מאי לאו דאכלי התם ואמרי התם כלומר שהיו אוכלין הפסח למטה בבית במקום סעודתם כדי שלא יעקרו מחבורה לחבורה אך כשהיו רוצים לקרות את ההלל שהפסח היה טעון הלל אחר אכילתו היו עולין על הגגין כדי שישמע קול הקריאה למרחוק. ושמעינן מינה שמותר לקרות את ההלל אפילו שלא במקום סעודה והכי אמרינן גבי קדוש דבעינן במקום סעודה ומסקינן דאפילו מבית לעליה צריך לחזור ולקדש כמבית לבית דלאו מקום סעודה קרינא ביה:

יא[עריכה]

כתב הרב מקום שנהגו לאכל צלי כו' ובכל מקום אסור לאכול. אמר המפרש דכיון דצולהו כלו ראשו על כרעיו ועל קרבו דמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ע"כ מפרק מקום שנהגו ומה שכתב הרב ואם היה מחותך כו' איתא בפסח שני בפרק כיצד צולין ור"ל שאם היה מחותך ממנו אבר וצלאו עמו כלומר שהכניסו אחר כן בשפוד עם השה או שחסר ממנו אבר ולא צלאו עמו או ששלק בו אבר והוא מחובר כלומר שבעודו מחובר בבהמה הכניסו בקדרה ושלקו דאי לא תימא הכי אלא שחתכו מן הבהמה ואח"כ שלקו מאי קמ"ל פשיטא השתא חתכו וצלאו עמו מותר שלקו לא כל שכן ותו היינו חסר ממנו אבר אלא ודאי על כרחיך בששלקו והוא מחובר עמו קא מיירי וקמ"ל דאפילו בלא חסר ממנו אבר אשכחן היתרא במקום שנהגו ואין בו משום נראה כאוכל קדשים בחוץ ובגמרא לא אשכחן אלא נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר והרב הוסיף חסר ממנו אבר. ואפשר לומר דהאי מחותך דקאמר הרב ר"ל שחתך ממנו מעט מן הבשר:

יב[עריכה]

כתב הרב מי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת כו'. אמר המפרש דבר זה מהלכות הרי"ף והיכי עביד מברך תחלה המוציא לפי שהיא תדירה יותר מקידוש היום והתדיר תדיר קודם בכל מקום ומניח ידיו על הפת ומקדש ואומר זמן ואח"כ מברך על המצה ואוכל ואח"כ עושה כל הדברים כסדרן:

כתב הרב מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד בתחלה מברך על המרור שתי ברכות כו'. אמר המפרש בורא פרי האדמה מברך משום ברכת הנהנין דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה. ועל אכילת מרור משום ברכת המצוה ולא מצינו למימר דלא ליבריך על אכילת מרור אלא בסוף שאחר שמלא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו. ואוכל מן המרור בלא ברכה מיהו ליכא ספיקא דטבול עבוד דהא בעינן תרי טיבולי משום היכרא דתינוקות ובתר הכי מקיים מצות כריכה ושמעינן מינה שקריאת ההגדה והלל לא הוו הפסק בין ברכת כרפס ומרור דאלת"ה היכי אמרינן וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה והא הויא ליה הפסקה אלא לאו שמע מינה דאגדתא והללא לאו הפסקה נינהו ומש"ה אין לברך אחר אכילת הכרפס בורא נפשות:

יג[עריכה]

כתב הרב מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך עליה על אכילת מצה ואוכל כל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום. אמר המפרש לא מבעיא מצה דלא מינטרא ושאר מיני מיכלא ומשתיא דאסירי למיכל בתריא דההוא כזית אלא אפילו דמתרמי ליה בתר דאכל ההוא כזית מצה דמינטרא טפי מההוא כזית דהוה ליה מעיקרא אסיר ליה למיכל כזית מיניה משום דכיון דאכליה לההוא כזית אסח דעתיה ממיכלא והוה כאוכל בשני מקומות וודאי מצה באחרונה זכר לפסח הוא וכשם שאסור לאכול פסח בשני מקומות כך אסור לאכול מצה באחרונה בב' מקומות וממילא שמעינן מינה דמאן דבעי למעבד סדרא בתרתי ותלתא בתי בתר דקדיש ואכיל בביתו ובריך ברכת מזונא לית ליה למטעם כלום בהנהו בתי אחריני דבעי למעבד להו סדרא. ואי קשיא לך מאי טעמא אמרינן דהיכא דלית ליה אלא כזית בלחוד דאכיל ליה לבסוף הא עיקר מצוה של מצה בתחלת אכילה דלא ליכול לה אכילה גסה דהא כל עצמנו לא אסרנו לאכול מסמוך למנחה ולמעלה אלא משום דאכיל מצה דמינטרא בתיאבון כמו שכתב הרב בסוף פ"ו וכדאיתא בר"פ ערבי פסחים ואפ"ה לא תיקשי לך דודאי הכי עדיף טפי למיכל ההוא כזית דמינטר בתר סעודתיה משום דעביד בה תרתי דהא נפיק מידי חובת מצה ומידי זכר לפסח. מיהו לכתחלה מבעי ליה לאזדהורי דלא ליכול לא אכילה גסה היכא דאית ליה מצה טובא וסברת הרב בעל העזר שלא אמרו אכילה גסה אלא באוכל מבעוד יום ונשתהא לאחר אכילה שהתחיל להתעכל במעיים שאם בא לאכול קשה לו ונקראת אכילה גסה כאשר יכיר האדם מעצמו. אבל דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שאכל רווחא לבסומי שכיחא ותאות אכילה וכפרפראות נינהו ולא אמרינן כה"ג אכילה גסה אלא זמנין דאכיל טובא כדאמרינן שלהי פרק ערבי פסחים גבי הסורגנין והאסקריטין והדובשנין אדם ממלא כרסו מהן כו' לא מבעיא בראשונה דקאכיל לה לתיאבון אבל באחרונה דלמא אכיל לה אכילה גסה קמ"ל דלא חשבינן לה אכילה גסה כיון דאכיל לה תכף אכילתו ע"כ והוא ברור נכון ובו ניתרת הקושיא:

יד[עריכה]

כתב הרב מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל. אמר המפרש הא ליכא ספקא דלענין פסח איתמר כמו שהביאה הרב בספר הקרבנות בהלכות קרבן הפסח. ולענין אכילת מצה באחרונה שהיא זכר לפסח אתמר משום דנראה כאוכל בשני מקומות ובשני חבורות נגעו בה וכי היכי דגבי פסח אם ישן בתוך אכילתו והקיץ אינו חוזר ואוכל הכי נמי אם ישן אחר שהתחיל לאכול מצת מצוה באחרונה שוב לא יאכל תדע דאפילו במצה מיירי דהא חזינן בשלהי פרק ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמיה דרבה אמר ליה מינם קא נאים מר אמר ליה אין נמנומי קא מנמנמא דתנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. ואביי ורבה בתר חורבן הוו והוו קפדי להא כדי שלא יהא נראה כאוכל בשני מקומות דומיא דפסח שהמצה זכר לפסח באחרונה ובמהרה יבנה בית המקדש וצריכין אנו שנדע הלכות הפסח מעובדי דעבדינן זכר למקדש. ישנו מקצתן יאכלו כלומר ואין בזה משום אכילת שתי חבורות ושתי מקומות כיון שיש מבני הסעודה שהם ערים. נרדמו כלם לא יאכלו דמאחר שנרדמו הסיחו דעתם לאכול עוד והוי כאכילת שתי מקומות. נתנמנמו כלם יאכלו ואמרינן בגמרא היכי דמי מתנמנם דקרו ליה ועני ולא ידע מאי קאמר ואי מדכרו ליה מדכר ומש"ה אפילו נתנמנמו כלם יאכלו דאין בזה היסח הדעת. זה נראה אמת ברור אעפ"י שיש חולקין וכן הסכים רש"י. וענין ספירת העומר כתב הגאון רבינו משה בספר עבודה בהלכות תמידין ומוספין שלהי פרק שביעי. וענין התפלות שאדם מתפלל בפסח בין ביום טוב ובין בחולו של מועד או אם היה שבת וי"ט ואין חותמין וכן נוסח ותודיענו שאומרים במוצאי שבת ליום טוב וכן ענין טל שמתחילין להזכיר ביום טוב ראשון של פסח הכל ביאר הרב בפרק שני מהלכות תפלה. וענין נוסח קדוש יום טוב של פסח וענין מנהג הפרשיות שנהגו לקרות ביום טוב של פסח וההפטרות שמפטירין בהן וכן הפרשה שקורין בתורה בשבת שחל להיות בחולו מועד של פסח וההפטרה שמפטירין בה הואיל משה באר בפרק שלשה עשר מהלכות תפלה וברכת כהנים:


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.