ר"ש/נגעים/יד

ר"ש ‏ נגעים יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פיילי. מזרק השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) תרגום דשתיין בפיילי חמר בספל אדירים (שופטים ה׳:כ״ה) תרגום פיילי גיבריא ותניא בתורת כהנים אל כלי (במדבר יט) יכול אחד מן הכלים תלמוד לומר חרס יכול מקידה תלמוד לומר כלי הא כיצד זו פיילי של חרס:

חדשה. כדדרשינן בפרק שני דסוטה (דף טו:) מה מים שלא נעשה בהן מלאכה וכו':

רביעית. משום דכתיב (ויקרא י״ד:נ״א) בדם הצפור השחוטה ובמים החיים ותניא בת"כ ובפ"ב דסוטה (דף טז:) מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: (הגה"ה. וברוב משניות כתוב ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבי יהודה בן הרב רבי יום טוב רביעית כדתנן במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף פח.) ובנזיר בפרק שלשה מינים (נזיר דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעיות והרב ר' י"ט בר' יצחק היה מקיים הגירסא דפלוגתא דתנאי היא בסוטה דרבנן לא בעו מים שדם הצפור ניכר בהם ודילמא בעי חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן דהתם לעיל בגמרא דילפינן סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם ולא יתכן פירוש זה דהא בפרק שתי מדות (שם) תנן רביעי' מים למצורע וחצי לוג מים לסוטה ועוד דבעשר רביעיות דחשיב רביעית מים למצורע פריך דליחשוב רביעית מים לסוטה ומשני בפלוגתא לא קמיירי משמע דמצורע לאו פלוגתא היא ודוקא בסוטה פליגי רבנן התם דר' יהודה אומר רביעית כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא הוה ניכר בחצי לוג אבל במצורע דלכ"ע ברביעית פליגי בהכי דמר בעי אדמימות דם גמור א) ומדלא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא. ע"כ הגה"ה):

מים חיים. שלעולם נובעים ולא פוסקים ותניא בת"כ מים חיים ולא מים מלוחים ולא מים פושרים ולא מים המכזבים ולא מים המנטפים דחיים משמע למעוטי כולהו ובפ"ב דזבחים (דף כב.) תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי ופי' שם בקונטרס לא ידענא היכא מיתניא. ושמא אהך מיתניא ומלוחי' ופושרי' נמי מטעם שם לווי מיפסלי ולמי פרה נמי מיפסלי כדתנן בפרה בפ"ח:

דרור. שדרה בבית כבשדה:

וקוברה בפניו. דאסורה בהנאה ובסוף תמורה (דף לג:) חשיב לה בהדי הנקברים:

נטל עץ ארז. משמע אחר שחיטה מכלל דאחר שחיטה מביאן ואי אפשר לומר כן דתניא בפרק שני דקדושין (דף נז.) שחטה שלא באזוב שלא בעץ ארז שלא בשני תולעת ר' יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה ור' שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת עד כאן לא פליגי אלא לענין אסורה אבל כולהו מודו דלאו כמצותה הוא וצ"ל דמתניתין נמי מעיקרא מייתי להו:

ושני תולעת. לשון של צמר צבוע שני:

כרכן בשירי הלשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניח יחד והלשון היה יוצא ובולט וכורכן בו דהוו שלשה באגודה אחת:

והקיף. לשון סמיכה כמו מקיפין שתי חביות דפרק המביא כדי יין (ביצה דף לב:) שסמך להם ראשי כנפים:

וראש הזנב של שניה. דהיא החיה וטובל כולם ביחד בדם ובמים שבכלי חרס והא דאינה עמהם באגודה משום דתניא בת"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה:

תניא בתוספתא [רפ"ח] אין מצורע מטהר מצורע אבל נשאל הוא על הטהרות ועל הטומאות של עצמו הכל כשרים לטהר את המצורע אפילו זב ואפי' טמא מת וכשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו וכהן שטמאו מצוה לטהר שנאמר (ויקרא יד) לטהרו או לטמאו ד"א לטהרו או לטמאו בארץ ובחו"ל אזוב הכשר לחטאת כשר למצורע הזה בו לחטאת כשר למצורע ר"א אומר עץ ואזוב ושני תולעת שנאמרו בתור' שלא נעשה בהן מלאכ' א"ר יהודה שבת היתה והלכתי אצל ר"ט אמר לי יהודה בני תן לי סנדליי ונתתי לו פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל אמר לי בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בו שבע הלכות שהן אברות ובראשה טרף ארכה אמה ועוביה כרביע כרע המטה חלוק אחד לשנים ושנים לארבעה מזין ושונין ומשלשים ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולין. היה מביא שתי ציפורין ואלו הן הדרות בעיר ר' שמעון אומר אלו הקיבלאות. פי' אין מצורע מטהר את המצורע כדתניא בתורת כהנים ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (שם) כהן שאם אפשר לו להכנס לפנים מטהר המצורע ואין מצורע מטהר את המצורע. שלא נעשה בהן מלאכה דילפינן ממים כי היכי דבעינן כלי חרס חדשה:

אברות ברוש מין ארז. כדאמרינן ב) בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ:) דעשרה מיני ארזים הן ברוש ברתא. ובראשה טרף עלה כדמתרגם (בראשית ח׳:י״א) עלה זית טרף זיתא וכמו בר תלתא טרפי בפרק מפנין (שבת דף קכט.) וטרפא דאסא בפ' חבית (שבת דף קמו:) ובתורת כהנים משמע ענין אחר דתניא עץ יכול כל עץ ת"ל ארז אי ארז יכול טרף ת"ל עץ הא כיצד זו בקעת של ארז ר' חנינא בן גמליאל אומר ראשה טרוף. א' לשנים וב' לארבעה. כרביע כרע של מטה חלוק א' לשנים וחוזר וחולק הב' לארבעה הוי עוביו של עץ ארז כשיעור אחד מהם. מזין ושונין ומשלשין כדאמרינן שטיהר בו שלשה מצורעים כתנא קמא דלא חייש ביה למלאכה. אלו הקיבלאות. המובחרות שבמינן והכי נמי תניא בתורת כהנים ר' שמעון אומר מה מים ברורין שבמינן אף צפור ברורה שבמינה זו קובלי. קובל שם מקום ששם הם המובחרים:

ב

לא לים ולא לעיר. היושבת על שפת הים:

ולא למדבר היושבת על שפת המדבר. אל מחוץ לעיר מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

תניא בתורת כהנים ושלח את הצפור החיה (ויקרא י״ד:ז׳) שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים ושלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר אל פני השדה הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה. פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ובפרק שני דקדושין (דף נז:) נפקא לן דשריא מדכתיב השדה בה"א כשדה ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה. תניא בתורת כהנים וכבס המטהר את בגדיו (ויקרא י״ד:ח׳) א"ר שמעון מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע הרי ק"ו הוא ומה בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שהוא מטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מטומאת משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא בגדים במגע וגלח את כל שערו (שם) פרט לבית הסתרים הרי אתה דן נאמרה תגלחת בימי ספירו ונאמרה תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים הן אם היקל בימי ספירו שאינו מיטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה הואיל ומטמא משכב ומושב ומטמא בביאה יגלח את בית הסתרים ת"ל כל שערו לג"ש מה כל שערו האמור בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים ורחץ במים (שם) אפי' במי מקוה והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים ת"ל ורחץ במים אפילו במי מקו' ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה (שם) רחיצת גופו מעכבתו להכנס לפני' מן המחנה ואין כפרתו מעכבתו להכנס לפנים מן המחנה וישב מחוץ לאהלו (שם) יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה אין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכ' ז' ימים בלבד ולא ימי חלוטו דברי רבי רבי יוסי בר' יהודה אומר ק"ו לימי חלוטו אמר ר' חייא השבתי לפניו והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי חלוטו אמר לי אף אני כך אמרתי. פי' אם ללמד שמטמא בגדים במגע כלומר אם הצריך כבוס לפי מה שנטמא במגעו לישתוק קרא מיניה ומימי ספירו שמעינן ליה דכתיב ביה נמי כיבוס בגדים:

בימי גמרו היינו קודם טבילה דמטמא בביאה קודם שיטבול כדכתיב ורחץ במים ואחר יבא ואותן ז' ימים שסופר אחר טבילה הם ימי ספירו דלא מטמא בביאה מכיון שטבל מטומאת משכב ומושב שנטמא בימי גמרו אע"פ שלא נגע בהן כגון עשר מצעות זו על גב זו ושכב על העליונה כולן טמאו' דמושבו טמא אמר רחמנא ומטמא אותן אפילו אם הם תחת אבן מסמא. והא דמשמע בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) דזב חמור ממצורע לענין משכב ומושב שמטמא בימי גמרו לאו דלא יעשה המצורע משכב ומושב כלל אלא משום דזב עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ומשכב ומושב דמצורע אינו אלא לאוכלין ומשקין כדפרישית בפרק קמא דכלים. מה תגלחת האמורה בימי ספירו פרט לבית הסתרים דכתיב (ויקרא י״ד:ט׳) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח ותניא בת"כ את כל שערו יכול אף בית הסתרי' ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו הם בנראה אף כל בנרא' פרט לבית הסתרים:

ג

כתגלחת הראשונה. קתני הכי לאשמועינן דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשניה דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בגזירה שוה כדפרישית:

טהור מלטמא כשרץ. ופוסל תרומה ותו לא:

ושלש טהרות ביולדת. והוא הדין בזב בעל ג' ראיות ובזבה דבכולהו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומ' הביא כפרתו אוכל בקדשים והא דתנא הכא יולדת טפי מזב וזבה משום דביולדת כתיב בהדיא כדדרשינן בפרק הערל (יבמות דף עד:) וכפר עליה הכהן וטהרה לקדשים. (הגה"ה. והא דמייתי בכמה דוכתי בגמרא טבל ועלה אוכל במעשר וכו' לא מיתניא ההיא לישנא בשום מקום והיא הך דהכא ע"כ):

ד

שלשה מגלחין. בנזיר פרק שלשה מינים (נזיר דף מ.) מייתי לה ודריש התם מקראי דבעי תער ולעכב בשתים:

תניא בתוספתא (פ"ח) תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו שחיטת צפריו והזאתו ותגלחתו ביום ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה אלו באנשים ושאר כל מעשיו בין באנשים בין בנשים אלו בכהנים ושאר כל מעשיו בין בכהנים בין בלוים [א]. פירוש ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרין וכיבוס בגדים. בין ביום ובין בלילה כגון לקיחת צפרין ושילוח צפרין וכיבוס בגדים וטבילה. תניא בתורת כהנים זאת תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא י״ד:ב׳) מלמד שטהרתו וטומאתו ביום אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום מניין שחיטת צפריו והזאתו ותגלחתו ביום ת"ל תורת המצורע ביום יכול אף לקיחת צפריו ושילוח צפריו וכיבוס בגדיו ורחיצתו ביום ת"ל תורת המצורע תורת המצורע ביום. הכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן מניין אף שחיטת צפריו והזאתו ותגלחתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן יכול אף לקיחת צפריו ושילוח צפריו וכיבוס בגדיו ורחיצתו בכהן ת"ל *תורת המצורע בכהן. פירוש רחיצתו היא הטבילה דכתיבא בלשון רחיצה דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ורחץ במים וטהר ופליגי תנאי בשחיטה דתניא בת"כ וצוה הכהן ושחט צווי בכהן והשחיטה בכל אדם דברי רבי רבי יוסי בר ר' יהודה אומר אף שחיטה בכהן:

עוד תניא בתוספתא [שם] גילח ושייר שתי שערות בתגלחת הראשונה חזר וגלחן בתגלחת שניה לא עלתה לו אלא תגלחת הראשונה בלבד. פי' שניה בסוף ז' ימי ספירו חזר וגילח כל גופו ואותן שתי שערות התגלחת ראשונה כמאן דליתיה וזאת היא הראשונה וסופר ז' ומגלח עדיין:

ה

ונמצאת טרפה. בתורת כהנים דריש חיות ולא שחוטות טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות אבל בפ' שילוח הקן (חולין דף קמ.) דריש חיות שחיין ראשי איברים שלהם וטרפות ממעט מדתני דבי ר' ישמעאל דמה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה מכשיר כמכפר דהיינו אשם מצורע כחטאת אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה מכשיר כמכפר צפורי מצורע כעגלה ערופה וטריפות פוסל בעגלה ערופה כדאמרינן בפרק קמא דחולין (דף יא.) דכפרה כתיב בה כקדשים ומההיא דרשא לא שייך למעוטי מחוסר אבר דא"כ אפילו כל מומין נמי וקיימא לן דאין מומין פוסלין אפילו בחטאת העוף ועולת העוף. תניא בתוספתא [פ"ג ע"ש] שתי צפרין של מצורע שמתה אחת מהן או שברחה או שנעשית טרפה יקח זוג לשניה שחט את אחת מהן ונמצאת שניה שלא דרור או שנמצאת טריפה שתיהן מותרות ויביא שתים כתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשת טרפה שתיהן אסורות ויביא שתים כתחלה *שחטה שלא בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ר' יעקב אומר הואיל ונשחטה שלא כתקנה מותרת באכילה ר' שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה אסורה בהנאה. פי' או שנעשית טרפה לאחר לקיחה אבל אם נמצאת טרפה דמשמע שמקודם לכן היתה טרפה לא איצטריך ליה למיתני יקח זוג לשניה דפשיטא כיון דלקיחתן בפסול אין מעכבות זו לזו ומשום הכי נמי לא תני או שנמצאת שלא דרור אבל היכא דלקיחתן בכשרות ס"ד דקבעה לקיחה ומעכבות זו לזו. שתיהן מותרות ומתני' דקתני ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה משום דאיירי בשחוטה שנמצאת שלא דרור אבל הכא נמצאת שניה קתני דהך דקיימא נמצאת שלא דרור ולא אמרי' יקח זוג לשחוטה דאין השחוטה כשרה אא"כ איכא שניה בהדה:

שתיהן אסורות משום דפסול זה לאחר שחיטה כדקתני שנעשית טרפה ושחיטה שהיתה כתקנה קבעתן אבל גבי שתיהן מותרות קתני שנמצאת טרפה דמשמע מקודם שחיטה נטרפה ולא היתה שחיטה כתקנה. שלא בעץ ארז. האי פסול הבא מחמת ד"א מר מדמי ליה לפסול דקודם שחיטה ומר מדמי ליה לפסול דלאחר שחיטה:

ו

כרביע כרע המטה. בריש פירקין פירשתי:

שם לויי. מלשון (במדבר י״ח:ב׳) וילוו עליך וישרתוך ובחולין (דף סב:) מחלקינן בין נשתנה שמן קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו לנשתנה שמן לאחר מתן תורה:

ז

ביום השמיני. כשגילח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני אבל אם גילח בשמיני מביא בתשיעי ופלוגתא היא בתורת כהנים:

תניא בתורת כהנים גילח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני גילח בשמיני אין מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר"ע אמר לו ר' טרפון מה בין זה לנזיר א"ל שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו אין מביא קרבנותיו אא"כ מעורב שמש. פי' מה בין זה לנזיר דתנן בפרק ג' מינין (נזיר דף מד:) גבי נזיר טמא שאם גילח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר"ע והתם נמי תנן אמר לו ר' טרפון מה בין זה למצורע ומשני כי הכא:

ח

וסמך שתי ידיו עליו ושחטו. תנופה היה צריך קודם שחיטה כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סב.) אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ובתוספתא (פ"ח) קתני לה:

ר' יהודה אומר א"צ טבילה. בתוספתא קתני שכבר טבל מבערב אמרו לו לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער ניקנור היה טובל באותה לישכה: (הגה"ה ובפרק אמר להם הממונה מייתי הך ברייתא ותימה למה לא הביא המשנה*:

תניא בתוספתא [פ"ח] היה מביא אשמו ולוגו בידו ומעמידן בשער ניקנור והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ ומצורע מניח ידו תחת ידו של כבש והכהן מניח ידו [ב] על המצורע ומוליך ומביא ומעלה ומוריד וסמך שתי ידיו עליו ונכנס ושחטו בצפון כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור [ג] שאין יכול להכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. פי' מניח ידו על המצורע לאו דווקא דבכל תנופה אמרינן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא:) כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף והאי על כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳) כלומר אצל המצורע תחת ידיו. ונכנס ושחטו כלומר הכהן נכנס לצפון העזרה ושחט:

חוץ מזו. בפ' כל הפסולין בזבחים מפרש לה בלישנא טובא:

עוד תניא בתוספתא (פ"ט) היו שני כהנים מקבלים את דמו א' בכלי וא' ביד זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל לאחריו ואם שינה כשר זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שינה פסול זה שקבל בכלי בא לו לזורקו ע"ג המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ואם שינ' פסול נשפך של יד לא יתן משל כלי ומשל כלי לא יתן משל יד אם [יש דם] הנפש [א] בכוס אחד יחזור ויקבל כשר. פי' מקבל בשמאל דכתיב (ויקרא י״ד:ט״ז) על כפו השמאלית וכתיב נמי (שם) וטבל באצבעו הימנית. לא יתן משל כלי דלמצורע בעינן קבלה ביד ולמזבח בעי' קבלה בכלי אפי' במצורע ובריש הקומץ רבה (מנחות דף כח.) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם:

אם יש דם הנפש בכוס אחד. כגון שקבל בשני כוסות ועדיין דם מקלח מצואר הבהמה יחזור ויקבל ביד וכשר והוא הדין אם נשפך של כוס דיחזור ויקבל בכוס:

ט

תנוך אזנו (ויקרא י״ד:כ״ה) בת"כ דריש אי כתיב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל נוך אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר אמצעי:

אין לו טהרה עולמית. דבעינן קרא כדכתיב פליגי כדאי' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) וכגון שנקטעה משנזקק לטהרה דאי קודם לכן הא אפי' שמואל א) בעי קרא כדכתיב כדאמרי' התם ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן בנזיר קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה.) גבי הקדי' מתן שמן למתן דם ימלאנו משמן וכן בהקומץ רבה (דף כח.) גבי שלשה שבמצורע:

ר' אליעזר אומר נותן על מקומו. כמו שהגירסא כאן כך היא מכוונת בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) אבל בנזיר מתני איפכא בסוף שלשה מינין (נזיר דף מו:) ויש בש"ס גירסות הפוכות כיוצא בה בההיא שמעתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה בנזיר ממורט ומיתניא איפכא במס' יומא בפ' הוציאו לו (יומא דף סא:) עוד בההיא פירקא (דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן נמי תניא איפכא בפרק המקבל (בבא מציעא דף קטו:) עוד פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דנזיר (דף סב.) ואיפכא בפ"ק דנדרים (דף ה:) עוד בפרק קמא דבכורו' (דף ג.) פלוגתא דרבה ורב חסדא דטרפה חיה ואיפכא בפ"ק דתמורה (דף יא:):

י

בטל מלוג השמן. שהעלה הלוג עם האשם במקום שחיטתו בצפון והיה מזומן שם:

לתוך כפו של חבירו. משום דכתיב (ויקרא י״ד:ט״ו) ויצק על כף הכהן משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר:

כנגד בית קדשי הקדשים משום שנאמר (שם) שבע פעמים לפני ה' ולא שיהא מכניס את השמן בהיכל להזו' כנגד הפרוכ' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד כדאשכחן בהזאו' הפנימיו' ועוד תניא בהקומץ רבה (דף כו:) ושבפנים ושבמצורע שלא לשמן פסולות שלא מכוונו' כשרות משמע דשבמצורע לאו מבפנים נינהו אלא בעזרה היה עומד והופך פניו לצד בית קדשי הקדשים ומזה על קרקע העזרה והא דתניא בתוספתא היה מערה מן הלוג ויוצא אל המצורע קרי ליה יציאה מה שהיה הולך לצד חוץ:

על כל הזיה טבילה. דשבע פעמים אטבילת אצבע ואהזאה קאי:

כאילו לא כפר. בפרק קמא דזבחים (דף ו:) בעי למימר כפר גברא לא כפר גבי שמיא כלומר שלא עשה מצוה מן המובחר ומסיק כפר מתן בהונות לא כפר מתנות הראש:

חסר הלוג. שמן של מצורע עד שלא יצק על כפו השמאלית ימלאנו ולא אמרינן דקבעה ליה לוג שהוא כלי שרת ובפ"ק דמנחות (דף ט.) איתותב מהכא ר"ל דאמר מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה משום דקדושת כלי קבעה לה ור' יוחנן קאמר התם יביא מתוך ביתו וימלאנה דקמיצה קבעה לה וה"נ יציקה קבעה לה ור"ש לא חשיב יציקה כקמיצה וקאמר עד שלא נתן מתן שבע:

תניא בתוספתא [פ"ט] עד מתי מועלין בשמן עד [ב] שיתן מתנותיו רש"א עד שיזה הזאותיו הקדים מתן שמן למתן דם ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן שמן אחר מתן דם הקדים מתן בהונות למתן שבע ונשפך הלוג [ג] יביא לוג אחר ויתחיל כתחילה ע"ג בהונות הקדים מתן בהונות זו לזו יחזור ויתן על בהונות כסדרן שירי השמן שבלוג היה נאכל לזכרי כהונה ושביד נותנו על ראש המטהר וכפר חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו משיצק יביא אחר כתחלה דברי ר"ע ר"ש אומר אע"פ שיצק ימלאנו ואם משהזה חסר הלוג הכל מודים שיביא אחר כתחלה נתן מקצת המתנות בפנים ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל כתחלה בפנים ר' אלעזר ור"ש אומרים יתחיל ממקום שפסק גמר את המתנות בפנים [ד] ונתן מקצת בהונות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל תחלה על הבהונות ר' אלעזר ור"ש אומרים [ה] ממקום שפסק וכולן אין נאכלין חוץ מן האחרון שהוא נאכל ר' אלעזר ור"ש אומרים כולם נאכלין. פי' עד שיתן מתנותיו מתן בהונות שאחר שבע הזאות שנגמרה מצותו בר מיציקת הראש והוה ליה כקדשים שהזריקה מוציאתן מידי מעילה ור"ש סבר דבתר הזאות שבע אזלינן. ימלאנו שמן ולא דמי לחסר משיצק לו משנתן דלא ימלאנו והני מילי ביצק במצותו או נתן במצותו אבל בשלא במצותו כאילו לא יצק ולא נתן כלל. והקדים מתן בהונות למתן שבע כלומר נתן אלו ואלו אלא שהקדים. ויתחיל כתחלה על גבי בהונות דמתן שבע עלו לו ומהאי לוג אחר יתחיל כתחלה על גבי בהונות. וא"ת ומתן ז' איך עלו לו הרי חסר לוג במתן בהונות שהקדים דשלא במצותו נעשו ולא עלו לאו פירכא היא דלא חיישינן בחסר אלא אשמן שבלוג אבל אשמן שביד לא מעכב ולהכי נקט נמי נשפך הלוג דאי לאו דנשפך לא היה צריך להביא לוג אחר אלא היה חוזר ויוצק ממנו על ידו ונותן ממנו מתן בהונות אחר מתן שבע דדמי למי שקבל הדם בכוס ונשפך דאם יש דם הנפש יחזור ויקבל:

הקדים מתן בהונות זו לזו שהקדים בהן רגל לבהן יד. נתן מקצת מתנות בפנים כלומר מקצת מתן שבע שבעזרה. יביא לוג אחר כתחלה בפנים קסברי רבנן דכל שבע הזאות מצוה אחת וכן כל מתן בהונות מצוה אחת ור' אלעזר ור"ש סברי כל הזאה והזאה מצוה בפני עצמה וכן כל בהן ובהן מצוה בפני עצמה וכי היכי דפליגי הכא פליגי ביומא בשילהי הוציאו לו (יומא דף סא.) גבי פרים הנשרפין והתם מייתי פלוגתא דהכא גבי שמן. וכולם אין נאכלים וכי תימא מה אכילה שייך בהו הרי נשפכו אפשר שנשאר כטיפה או כשתים או יאספנו לאותו שנשפך. חוץ מן האחרון שהוא נאכל שבו גמר כל המתנות ור"א ור"ש סברי כולן נאכלין שבכולן נעשית כפרה:

יא

שהביא קרבנו עני. אחד עני ואחד עשיר שוין באשם שאפילו עני מביא כבש לאשם ואין חלוקין אלא בחטאת ועולה דעשיר מביא מן הבהמה ועני מביא מן העוף ב' תורים או ב' בני יונה ר' יהודה אזיל בתר אשם שהוא ראשון לכל הקרבנות דאם בשעת הבאת אשם היה עשיר ואח"כ העני גומר בעשירות ואם היה עני והעשיר גומר בעניות ור"ש אזיל בתר חטאת שאחר האשם החטאת קריבה תחלה וממין החטאת יש לו להביא העולה אם בהמה אם עוף ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט:) תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרין ואמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב שלשתן מקרא אחד דרשו אשר לא תשיג ידו בטהרתו ר' שמעון סבר דבר המכפרו ור' יהודה סבר דבר המכשירו ור' אליעזר בן יעקב סבר דבר הגורם לו טהרה ומאי נינהו ציפורין:

תניא בתורת כהנים אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו מה ת"ל שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן בזמן שהוא עני מתחלתו היה עשיר והעני מניין ת"ל (ויקרא יד) אשר תשיג ידו. מאשר תשיג ידו (שם) מה ת"ל שיכול אימתי אני אומר שיגמור בעני בזמן שהתחיל בעני הביא אשמו והעני מניין ת"ל מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו (שם) מה ת"ל שיכול אימתי אני אומר שיגמור בעשיר בזמן שהתחיל בעשיר הביא את אשמו עני והעשיר מניין ת"ל את אשר תשיג ידו יכול אפילו קרבנו עני והעשיר יגמרנו בעני ת"ל (שם) אחד לחטאת ואחד לעולה שממין חטאת יביא עולה. למנחה שתקדום מנחת בהמה לחטאת העוף יכול אף יולדת שהביאה קרבן ענייה והעשירה תגמור בענייה ת"ל זאת. פי' היה עשיר והעני. תלתא קראי כתיבי חד להיה עשיר והעני קודם הבאת אשם דמביא קרבן עני וחד להיה עשיר בהבאת האשם והעני דמביא קרבן עני וחד להיה עני בשעת האשם והעשיר דמביא קרבן עשיר. יכול אפי' קרבנו כלומר חטאת ואע"ג דסתם סיפרא ר' יהודה כדאמרינן בפ"ב דקדושין על כרחין הא דלא כר' יהודה:

ת"ל זאת. דזאת מיעוטא הוא למעוטי יולדת:

יב

שהביא קרבן עשיר יצא. אפילו לכתחלה מביא ותבא עליו ברכה ואיידי דתנא סיפא לא יצא תנא רישא יצא וכולהו דריש בת"כ מקראי:

וכן כל קרבן שהיא חייבת. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה את החלב או שחללה שבת אין הבעל חייב:

תניא בת"כ זאת תורת אשר בו נגע צרעת (ויקרא י״ד:ל״ב) מלמד שהעני שהביא קרבן עשיר יצא יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא ת"ל זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שמביא אדם ע"י בנו וע"י בתו וע"י עבדו וע"י שפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני ת"ל זאת דברי ר' יהודה א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב לה שכך היא כותבת לו אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא: (הגה"ה. בריש המקבל מייתי לה והיא כתובה בספרים בשיבוש ורבינו שמשון הגיה אותה כך ע"כ*):

פירוש אם פטרה בגט שכך היא כותבת כשגירשה ופורע לה את כתובתה וקורעין את כתובתה רגילים לכתוב שהיא פוטרת אותו מכל מה שהיה חייב לה מקודם הילכך אע"פ שנתחייבה מקודם שפטרה לא משלם:

תניא בספרי זוטא והביא את קרבנה עליה יכול אף בזמן שחללה שבת ת"ל קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגעה וזיבתה ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו מרבה אני את אלו שהן באין לטהרה וממעט אני את אלו שאין באין אלא לכפרה:

יג

קרב קרבנו של אחד מהם ומת. בפרק בתרא דנדה (דף ע.) קא חשיב שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע וזו אחת מהם ששאלוהו השני מה תהא עליו והיאך יטהר לאכול בקדשי' שאילו הי' מצורע חבירו חי אע"פ שנתערבו קרבנותיה' זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא או אם מת האחד והיו השני קרבנות בפנינו היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר אבל עכשיו אינו יכול להקריב את זה דשמא של מת הוא והוי חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר ונמצא מביא חולין לעזרה ואינו יכול להתנות בנדבה שאין חטאת באה נדבה ואפילו לר"ש דאמר בפרק בתרא דנדה (שם) דאשם קרב מספק על תנאי דאם הוא חייב אשם הרי זה אשם ואם לאו יהא שלמי נדבה ה"מ אשם שמתן דמו שוה לשלמים אבל חטאת שאין מתן דמו שוה לשלמים אינו יכול להתנות ולומר אם קרבה חטאתי הרי חטאת זו שלמי נדבה דמתן דמים היכי לעביד אי יהיב ארבע מתנות מחוט הסקרא ולמעלה דילמא שלמי' הוא ואי יהיב שתי מתנו' מחוט הסקרא ולמטה דילמא חטאת היא והשיב להם ר' יהושע יכתוב נכסיו לאחר והוי עני וראוי להביא בדלות וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משו' חולין לעזרה ובפ' תינוקת (שם) פריך והא איכא אשם ששוה בעשיר ועני והיאך הוא מביא אשם מספק דילמא חולין לעזרה מייתי ומשני שמואל בשקרב אשמו קודם מיתת חבירו וקיימא תקנתא דר' יהושע אבל לא קרב אין לו תקנה ולא קיימא מילתא דשמואל משום דאי כר' יהודה דאמר אין אשם בא על תנאי דהוא בר פלוגתיה דר"ש דאשם בא על תנאי ומש"ה ליכא תקנתא באשם קאמר אשם קבע דאם קרב אשמו תו ליכא תקנתא בחטאת דאשם שהביא בעשירות קובע את שאר קרבנותיו בעשירות ואין יכול להביא חטאת ענייה ואי כר"ש דאמר אשם לא קבע א"כ אפילו לא קרב האשם איכא תקנתא דמייתי אשם על תנאי ומתני בשלמים דשמעינן לה לר"ש דאמר מייתי ומתני דתניא ר"ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו והיא ברייתא בתוספתא דנזיר בפ"ב:

תניא בתוספתא [פ"ט] שני מצורעים שנתערבו כדאותיהן זה נותן שלו לזה וזה נותן שלו לזה נתערבו פרידיהן זה נותן שלו לזה וזה נותן שלו לזה ואם הזה משניהם על א' מהם יצא נתערבו אשמותיהן זה ישחט לשם מיטהר וזה ישחוט לשם מיטהר מזה [א] על שניהם נתערבו חטאתיהן זו תשחט לשם מה שהיא וזו תשחט לשם מה שהיא מתה אחת מן החטאות יביאו חטאת בשותפות ויתנו עליה ותאכל נזרק דם של א' מהן ומת א' מן המצורעין חטאת [ב] (דפרשי) [דמפרשה]*) מתה ואם שחוטה היא הדם ישפך ותעובר צורתה ותצא לבית השריפה מהו [ג] השאילה לתקן מצורע אחר הנשאר זה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להן להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף אמר להם ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:

פי' כדאותיהן מלשון כד והוא פיילי של חרס:

נתערבו פרידיהן. הם הצפורים:

לשם מיטהר. הם בעליו כלומר לשם מי שהוא בעליו דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים [אלא] לא עלו לשם חובה וחטאת נפסלת בכך ובאשם פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ריש זבחים (דף ב.) ואפילו רבנן דמכשרי מודו דאין עלו לשם חובה:

יתנו עליה. שתהא החיה לשם מי שהמתה שלו ותאכל דכשרה היא:

מת אחד מן המצורעים והרי החטאות קיימות שתיהן ימותו דאיכא חדא שמתו בעליה ולא ידיעא וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ויביא חטאת כתחלה. המצורע הנשאר:

נזרק דם של אחד מהן ומת אחד מן המצורעים. היינו קרב קרבנו של אחד מהם דמתניתין דלענין החטאת שהופרשה ועומדת קתני הכא ודאי מתה ואם שחוטה היא דמה נשפך אבל לענין תקנת המצורע מה יעש' לאכול (בה) בקדשי' זו הית' שאלה של אנשי אלכסנדריא ולפי ששאלו לר' יהושע ג' דברי בורות כדאיתא בפרק תינוקת (נדה דף ע.) אמר להם על זו עכשיו שאלתם דבר חכמה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף