ר"ן/נדה/טו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א ר"ן מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
דף טו שמא כר"ע אתם אומרים שמטמא' את בועלה כלומר ולפ"ז אי אתם חוששין לפרש אחר זמן שהרי כל מ"ל כך הוא דינו ואעפ"י שהיו צריכין לפרש דבריו של ר"א בר' צדוק משום אשם תלוי יודע היה בהם דבעו חתיכה משתי חתיכות ולא היה תמה עליהם בכך אלא היה מתמיה עליהם אם כדברי ר"ע שהוא יחיד הם אומרים כך כתבו הראשונים ואינו נוח לי דאם איתא דאי לא בעו חתיכ' משתי חתיכות היו צריכין לפרש לענין אשם תלוי כי לא [תיבת לא נראית כמיותרת] בעו נמי צריכין היו לפרש דנ"מ אפי' לר"ע לחולין שנעשו על טהרת תרומה דהא אסיקנא לעיל [ו ע"ב] דמע"ל שבנדה ליתיה אלא בחולין שנעשו על טהר' הקדש אבל לא בחולין שנעשו על טהרת התרומה ואילו באחר זמן טמאין מספק לכל דבר אלא כך ראוי לומר שמא כר"ע אתם אומרים ואע"ג דלר"ע נמי נ"מ לא חששתם לפרש כיון דלא נ"מ למה שהוא שנוי ומפורש במשנתינו:
והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה פירש"י ז"ל תוך ל' יום לראיה ואמרו שכך נמצא במסכת נדה ירושלמית וא"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה ופירש"י ז"ל דקאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דל"ש דכי מצאה תוך ימי עונתה מותרת אלא בשלא הגיע עת וסתה ולפי פירוש זה אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונה. ואינו מחוור שכל שיש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה. ולמה ניחוש לעונה שקודם הוסת לפי' נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונה ורב הונא דאמר ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה קאי באשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה [בר"ן שעל הרי"ף שבועות ע"ב כתוב: לוסתה ולא לעונתה כלל] ואין לעונה כלל ורבב"ח פליג ואמר דאפילו יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ם [בר"ן שבועות כתוב הרמב"ן וכן נמצא בחידושי הרמב"ן שלפנינו] ז"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואעפ"י שהגיע עונה בנתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבב"ח דהא קי"ל דוסתות דרבנן וא"ת והא אמרי' לקמן [ט"ז ע"א] דאפילו למ"ד וסתות דרבנן תבדק וכיון דבעיא בדיקה משמע דכטמאה מחזיקין אותה עד שתבדק וכיון שכן היכי קאמר רבב"ח אפילו הגיע עת וסתה מותרת דהא בעיא בדיקה י"ל בבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהניא לבדיקה דטהרות כדאיתא בסוף פרקין קמא [יב ע"א] דתרוייהו דרבנן והא דא"ר יוחנן בעל' מחשב ימי וסתה ובא עליה אפשר דלא פליגא אדרבה בר בר חנא אלא רבי יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה א"נ דהא דר"י בבא מן הדרך נמי היא וה"ק שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק שא"א [בר"ן שבועות: דאפשר.] שטבלה לאחר מיכן וזמן עונתה קרוב עד שא"א שטבלה בנתים וקאמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מיכן ולא ראתה בעונתה דמאי דתלי רבה בר בר חנא בעונה שלאחר הוסת היינו לקולא כל היכ' דאיכ' קול' לתלו' בוס' תולין בו זהו דעת הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגא אדר"י דלר"י אע"ג דוסתות דרבנן בעי' חשוב ימים לטביל' ואפי' לבא מן הדרך שאין הוס' יוצ' מחזק' טומא' עד שתבדק וכדאמרינן לקמן [טז ע"א] תבדק ופסק הלכה כר"י ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בספ"ק [לעיל יב ע"א] חמרין ופועלים הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חילק בין הגיעו עונה ושעת וסתה ללא הגיעו ואף הרמב"ם ז"ל כתב [פ"ד מהל' אסורי ביאה הלכה ט] הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אינו צריך לשאול לה ואפילו מצאה ישנה ה"ז מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא נראה מדבריו שא"צ לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מיכן כלל ונראה שהם ז"ל מפרשים דתוך ימי עונתה דקא אמרינן היינו עונת וסתה ולאפוקי יום העונה עצמה שלא תאמר דבבא מן הדרך הקלו שלא לחוש אף לעונת הוס' עצמה קמ"ל דבעי שיחשב שלא תהא עומד' עכשיו בתוך עונת הוסת. וסבורים הם ז"ל דר"י דאמר מחשב קסבר וסתות דאוריתא ופליג אדרבה בר בר חנא ואנן קי"ל כרבא [עי' ר"ן על הרי"ף שבועות פרק ב'] דהא סוגיין דוסתות דרבנן ודאמרינן לקמן תבדק תפתר בשוהה בעיר וכל מי שהוא למעל' וזו היא חומרא גדול' ביותר: