קרן אורה/תענית/ל/א

קרן אורה תענית ל א

דף ל' ע"א

גמרא אמר רבא הלכה כר"מ והלכה כר"ג ותרוייהו לקולא ונראה דעיקרא דהאי פיסקא סמיך אהא דתניא בברייתא לעיל הכי דאינו אסור אלא אותה שבת ולפניו לבד אבל אמורא מעצמו אינו יכול לפסוק הלכה כקולא דתרווייהו והנה הר"ן ז"ל הביא דברי הירושלמי ט"ב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות וכן איפסיק הלכה בש"ע ולכאורה איכא פלוגתא בזה בירושלמי דפליגי התם ר"י ור"ל ר"י אמר לאחריו אסור ור"ל אמר לאחריו מותר מה עבד רשב"ל ונראה דקאי אד' ר' חייא הגדול דפליג עלי' דר"ל ור' חייא בר בא דדרש לציפוראי ולא קבלין עלייהו היינו דדריש להו כר"ל להיתירא ודלא כדברי הק"ע דדריש להו כר"ל להתירא ודלא כדברי הק"ע דדריש להו לאיסורא ולא קבלו עלייהו דהא ציפוראי נהגין חדשה כדאיתא התם ואמאי לא קיבלו עלייהו לאיסורא דהא הם מחמירין כל החדש כר' יהודה ודוחק לומר דלענין מיעוט שמחה קאי ע"כ נראה יותר דדריש להו להתירא כר"ל ולהכי לא קיבלו עלייהו ור' חייא הגדול חולק ע"ז. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבן אחוי' דר' חייא צ"ל בריי' של ר' חייא הגדול חלוק עליו ופריך מה עביד לה ר"ל פתר לה ט"ב שחל להיות בשבת אז אסור כל השבת כולה ועיין בפירושו של ק"ע שם עכ"פ משמע דלדברי ר"ל ט"ב שחל להיות בשבת שבת שלפניו אסורה ומזה נראה סמך למנהגא של סמ"ג שכתב הטור לאסור שבת שלפניו ועדיין אין שיטת הירושלמי ברורה אצלי ועיין ברמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב דהא דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת קאי אט"ב שחל להיות בשבת בג' או בד' וכרשב"ג דאמר לאחריו אסור וכבר תמה ע"ז הלח"מ ז"ל בהל' תענית. ועיין מש"כ ודברי טעם הם וא"כ הא דתנן במתני' ובחמישי מותרין היינו לאחריו ואפשר הוי גריס בירושלמי פתר לה בט"ב שחל להיות בע"ש דבזה ג"כ כל השבת אסור וכדברי הרמב"ם ז"ל ומה שתמהו הפוסקים על הרמב"ם ז"ל שהשמיט למעט בעסק מר"ח ועד התענית נראה דסמיך אלישנא דמתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה והיינו למעט בבנין ונטיעה של שמחה כדאיתא בירושלמי ודו"ק ועיין בלח"מ ז"ל:

שם תוס' בד"ה ערב ט"ב כו' נראה לפרש ד' ז"ל דס"ל לחומרא דשני מינים ממש אסור אפילו בקדירה אחת וכמנהג אשכנז שהביא הרא"ש ז"ל ובשני קדירות אסור אפילו ממין אחד וכד' הרי"ף גיאות ז"ל וזה שכתבו בתחילת דבריהם ז"ל פי' שני תבשילין רצה לומר שני קדירות כעין שקורין כו' כוונתם כיון דנתבשלו בשני קדירות רגיל העולם לקרותן ב' מינים אפילו הם מין אחד אבל ב' מינים אפילו בקדירה אחת אסור ולזה כתבו דבצל אין אסור משום תבשיל כיון דאין דרכו לבשלו בפ"ע כלל לא מיקרי תבשיל אבל שאר שני מינים המתבשלים בקדירה אחת ודרכן להתבשל כ"א בפ"ע מיקרי שפיר ב' תבשילין ובזה א"ש מה שגימגם מהרש"א ז"ל על דבריהם וזה ברור ובזה יש לפרש דברי ר' יהודה דאמר כיצד משנה אם הי' רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין אחד דלכאורה ת"ק נמי הכי קאמר ומה הקיל ר' יהודה בזה אבל לפי הנ"ל ניחא והכי פירושא אם הי' רגיל לאכול ב' תבשילין ואכלם ממין אחד ולא ב' תבשילין מב' מינים ולת"ק כל שני תבשילין אסור אפילו ממין אחד וכן משמע קצת מד' חכמים לקמן דישנה לחוד וימעט לחוד דהשינוי בתבשילין לאו מיעוט הוא אלא שינוי וכן ביין יכול להיות דאין צריך אלא לשנות בכוסות אבל לא ביין וחכמים הוא דאמרי לקמן למעט בבשר ויין ודו"ק ועיין בלשון הרי"ף ז"ל ובטור וב"י ז"ל:

שם רש"י בד"ה מליח דג או בשר מלוח כו' כדלקמן כו' אין כאן מקומו בזה דהא רשב"ג ס"ל דמותר לאכול בשר בסעודה המפסקת אלא דצריך לשנות וק"ל:

שם גמרא כל שהוא משום ט"ב אסור לאכול בשר כו' ואסור לרחוץ וכל שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ ר"י בר"י משום אביו אומר כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ והביא הרא"ש ז"ל בזה פי' הרמב"ן ז"ל הכי כל שהוא משום ט"ב היינו סעודה שמפסיק בה אסור בבשר ויין וכיון דחל עליו האבילות לענין בשר ויין חל עליו נמי לענין רחיצה ואסור לרחוץ עוד אע"פ שמותר לאכול אח"כ וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ק דליכא תוס' אלא ביה"כ אפ"ה אסור לרחוץ דנראה כרוחץ לצורך מחר וכל שאינו משום ט"ב היינו סעודה שאין מפסיק בה מותר בכולן ור' ישמעאל אומר כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ ומה שנאמר בבבא שני' ואסור לרחוץ הוא ט"ס. והראב"ד ז"ל פי' בדרך אחר כל שהוא משום ט"ב היינו סעודה שמפסיק בה אסור בבשר ויין ואסור לרחוץ מפני שנאסר באכילה אחר סעודה המפסקת וכיון דחל עליו התענית לענין אכילה חל עליו נמי לענין רחיצה וכל שאינו משום ט"ב כגון ת"צ אע"פ שמפסיק מבע"י מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ ומה שלא פירש כל שאינו משום ט"ב אסעודה שאינו מפסיק בה משום דמאי קמ"ל בזה דמותר לרחוץ פשיטא כיון דמותר לאכול וכתמיהתו של הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל ולהכי הוכרח לפרש דקאי את"צ וקמ"ל דבסעודה המפסקת בת"צ מותר לאכול בשר ויין ומותר לרחוץ וצריך לדקדק בדבריו ז"ל מ"ש בט"ב אסור לרחוץ אחר סעודה המפסקת ובת"צ מותר וכ"ת בט"ב נאסר באכילה אח"כ ובת"צ לא נאסר א"כ הא גופא הוי לי' לאשמעינן דבט"ב אסור לאכול ובת"צ מותר לאכול ונראה לפרש כוונת הראב"ד ז"ל דבט"ב שנאסר לאכול בשר ויין א"כ מינכר דאינו רוצה לאכול והוי כקיבל עליו שלא לאכול עוד בפירוש ולהכי נאסר גם ברחיצה אבל בת"צ דאוכל בשר ויין אינו ניכר דמסתלק מן האכילה ולהכי מותר ברחיצה ור"י בר"י אומר כל שעה שמותר לאכול היינו אם לא הפסיק מותר לרחוץ דהוי קבלה לאכילה לחוד ולא לרחיצה ולפ"ז היכא דקיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד גם בת"צ הוי קבלה ואין חילוק בזה אלא דבת"צ ע"י סעודה המפסקת לא נאסר באכילה דלא מינכר הפסקתו אבל בט"ב כיון דלא אכל בשר ולא שתה יין נראה דדעתו שלא לאכול עוד ונאסר באכילה אבל אין לפרש כוונת הראב"ד ז"ל לחלק בין תשעה באב לת"צ דבט"ב מהני קבלה ובת"צ לא מהני קבלה דמ"ש וגם לחלק באיסור רחיצה בין ת"צ לט"ב ג"כ לא מסתבר דאם נאסר באכילה גם בת"צ אמאי לא יאסר גם ברחיצה דבשלמא לשיטת הרמב"ן ז"ל דאיסור הרחיצה הוא מטעם שהתחיל באבילות שפיר יש לומר דבת"צ דלא התחיל באבילות מותר ברחיצה וכש"כ דלשיטתו מותר באכילה אפילו ע"י קבלה וזה נראה דעת רש"י ז"ל שפי' כל שאינו משום ט"ב על שני הזמנים היינו סעודה שאינו מפסיק בה וסעודה המפסיק בה בת"צ. אבל לשיטת הראב"ד ז"ל דמחמת איסור אכילה אתי איסור רחיצה ודאי לא מסתבר לחלק בין ט"ב לת"צ אלא דא"כ לשון הרא"ש ז"ל צ"ע שכ' על דברי הראב"ד ז"ל ואני כתבתי לעיל בשם הרי"ף ז"ל שאע"פ שהפסיק מותר לאכול משמע מדבריו ז"ל דאיכא מחלוקת בין הרי"ף ז"ל להראב"ד ז"ל דלהראב"ד ז"ל אסור באכילה אחר הפסקה אפילו בסתמא ובכל ת"צ. וכן משמע מלשון הטור ז"ל בסי' תקנ"ג וכן כ' הב"י ז"ל להדיא שם דלהראב"ד ז"ל נאסר באכילה אפילו בסתמא. ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דא"כ מ"ש דלא נאסר ברחיצה אפילו בת"צ כיון דנאסר באכילה אחר ההפסקה ובד' הרא"ש ז"ל הי' אפ"ל דאה"נ דבסתמא ודאי לא נאסר באכילה אלא בט"ב לחוד דמינכר הפסקתו אבל בת"צ בעינן שיהי' בדעתו שלא לאכול עוד אפילו שלא אמר בפירוש כן. וע"ז כ' דהרי"ף ז"ל חולק ע"ז וס"ל דבעינן דווקא קבלה בפירוש וע"ז הביא ראיה מן איכה רבתי דאף דאמר כבר אכלית ופסקית משמע דבדעתו כבר סילק מן אכילה אפ"ה חזר ואכל כיון דלא קיבל בפירוש וכיון דלא מהני גמר דעתו בזה בלא אמירה א"כ גם בט"ב לא נאסר באכילה ע"י מה שניכר שכבר סילק וא"כ גם לרחוץ מותר כו' כן הי' נראה לפרש דברי הרא"ש ז"ל אבל מלשון הטור ז"ל משמע דבסתמא נמי נאסר באכילה וע"כ צריך לחלק אליבי' בין ט"ב לת"צ לענין רחיצה דבט"ב החמירו לאסור גם רחיצה בתוס' אבל בת"צ לא נאסר אלא באכילה לחוד אבל לענ"ד נראה בדעת הראב"ד ז"ל כמש"כ ולא פליג הראב"ד ז"ל עם הרי"ף ז"ל וגם הראב"ד ז"ל מודה דבעינן קבלה לאסור התוס' ובט"ב כיון דעביד מעשה ואינו אוכל בשר ויין חשיבא הפסקתו כקבלה וכן מוכח להדיא מדברי המלחמות ז"ל שהביא דברי בעהמ"א שהשיג על הרי"ף ז"ל ודעתו דאין קבלה מועלת אבל לענין ברכה השיב עליו הרב ז"ל והוא הראב"ד ז"ל ואמר שדברי רבינו מוזכרים בפ' בתרא בברייתא כל שהוא משום ט"ב כו' ואסור לרחוץ ומי שהוא יודע פי' ההלכה יראה משם שהקבלה אוסרת להפסקה זו זו תשובת הראב"ד ז"ל הרי מבואר לפניך דהראב"ד ז"ל מייתי סיוע משיטתו בהאי ברייתא לד' הרי"ף ז"ל ואין כאן מחלוק' כלל ועי' במ"מ ובב"י בזה וא"כ לפ"ז הרי"ף והרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל כולן שוין בשיטה אחת דקבלה מהני לאסור התוס' ומדלא הביאו דאסור בט"ב גם ברחיצה ע"כ צריך לומר דפסקי כר"י ב"ר יוסי וכסתמא דמתני' וכן כתב הלח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' בט"ב תעניתו דינו כצום כיפור כו' ומוסיפין מחול על הקודש נראה מדבריו דצריך תוספת. וכבר כתב בזה המ"מ דכן נראה דעתו בכל התעניות והרמב"ן ז"ל חולק עליו וכתב מדאמרינן ביה"ש שלו אסור ש"מ דאין צריך תוספת ונראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' דס"ל דליכא תוספת בי"ה אלא בעינוי לחוד וכה"ג הוי כל הצומות ועל עיקר הראי' שהביאו מעובדא דריב"ב עיין בהג"מ שכ' דמעשה הי' בבקר ול"נ דאפילו הי' בערב ג"כ לא מוכח מידי דזמן שהפסיק הי' קודם זמן התוס' דהיינו קודם פלג המנחה דוודאי לא מהני קבלה לזה וכן משמע מלשון התוס' לקמן ועיין בר"ן ז"ל סוף פ"ק דר"ה משמע מדברי הרמב"ן ז"ל תוס' בתענית והנה הרא"ש ז"ל מסיק דלפי מש"כ הרי"ף ז"ל דלא נאסר באכילה א"כ ממילא מותר ברחיצה וכן עמא דבר ויש לדקדק א"כ האי פסקא הוא דלא כמאן דהא תרווייהו תנאי דברייתא ס"ל דנאסר באכילה לפי' הראב"ד ז"ל ואין לומר דסמכו על עובדא דר' יהודה בן בתירא במדרש דהא אין למידין הלכה מן המדרש וי"ל דעובדא שאני ועוד דסתמא דמתני' מסייעא להו מדלא הוזכר במתני' האי איסורא וע' בלח"מ. ואכתי לשיטת הראב"ד ז"ל היכא דקיבל עליו בפירוש איסור אכילה לכ"ע אסור גם ברחיצה כת"ק דלזה אין הוכחה ממתני' להתירא דמתני' לא מיירי בקיבל עליו אבל אם נפרש כשיטת הרמב"ן ז"ל מותר ברחיצה אפילו אחר קבלה כיון דלא מצינו האי סברא בברייתא דקבלה לאכילה מהני גם לרחיצה. ממילא מסתבר דלא מיתסר אלא באכילה לחוד מה שקיבל עליו אבל לא ברחיצה עוד נראה דגם להראב"ד ז"ל לא מהני קבלת האכילה אלא לרחיצה וסיכה שהם כשתי' אבל נעילת הסנדל ושארי דברים לא נאסר ע"י קבלת האכילה ולענין מה שתמה הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל דדבר תימה הוא שיהא מותר באכילה ויאסר ברחיצה וסיכה אין בזה קושיא כ"כ דעשאוהו כאונן שמתו מוטל לפניו ומש"ה אסור בבשר ויין וה"ה דאסרוהו ברחיצה וכדברי הפוסקים דאונן אסור בהם וכן מבואר בי"ד סי' שמ"א בשם הרמב"ן ז"ל דאונן אסור ברחיצה וסיכה. וראי' לזה מדברי הירושלמי בפרקין דאיתא התם בטעמא דרבנן דלא הודו לר' יהודה בכפיית המטה משום דעשאוהו כמו כו' ואינו כופה את המטה ע"כ לענ"ד היותר נכון בזה הוא שיטת הרמב"ן ז"ל ודו"ק דעיקר התוס' לענין רחיצה וסיכה אינו ברור לדברי הרמב"ם ז"ל דליכא עינוי אלא באכילה דענוש כרת ומנ"ל ברחיצה:

שם גמרא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב אסור באכילה ובשתי' וברחיצה וסיכה כו' יש לדקדק דכאן משמע דהא דאסורין בט"ב בכל הני מילי הוא מחמת אבל ולמה לי הא תיפוק לי' משום דאיקרי צום וכל ת"צ נוהגים בו כל הדברים האלו וכמש"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בסוף פ"ק דר"ה לענין כל הד' צומות דגזירתן הי' מתחילה לאסור בכל העינויים דלא גרעה גזירת נביאים מגזירת ב"ד בתעניות אמצעית ואחרונות ועוד דכל התיקון נביאים כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כי"ה עכ"ל הרי מבואר דלא איקרי צום אלא באיסור כל העינוים וא"כ למה לי האי טעמא דאבילות ועוד קשיא לי הא דתנן בפ' מקום שנהגו ומייתי לה הש"ס לקמן בפרקין דמלאכה בט"ב במנהגא תליא ואמאי לא יהי' איסורא במלאכה ככל הצומות ולענין קושיא קמייתא י"ל דנ"מ לענין תשהמ"ט וכמש"כ הרא"ש ז"ל בשם הר"י מווינא ז"ל דמחמת אבל אפילו חל בשבת אסור דדברים שבצנעה נוהג אבל כבר הביא הרא"ש ז"ל לשון התוספתא דמשמע דאינו מונע עצמו משום דבר ע"כ לא ידענא לענין מאי תלי הברייתא איסורא דהני מילי מחמת אבל ולא אסיר להו מחמת גזירת הצום וגם אמאי ליכא איסורא במלאכה וי"ל דע"כ מה שכ' הרמב"ן ז"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון לאו לענין מלאכה כתב כן דהא בת"צ אין אסור מלאכה אלא ביום ולא בלילה ועיקר הטעם לאסור מלאכה בת"צ הוא כדי לאסוף את עם וליעיין במילי דציבורא וזה לא שייך אלא בצומות שגוזרין על דבר חדש אבל לא על אלו הצומות שהם על צרות קדומות ולהכי בהו במנהגא תליא מילתא והא דתלי איסורא ט"ב באיסורי אבל היינו לכלול כל דברים האסורים באבל כמו לקרות בתורה ועוד י"ל דהא תקנת נביאים הראשונים הוא דווקא בזמן שיש צרה ח"ו ע"כ השלשה צומות האחרים ברצו ולא רצו תליא מילתא אבל ט"ב מפני שתקפה בו האבל בראשונה ובשניי' החמירו בו ונתנו עליו כל דיני אבל ולהכי קאמר הברייתא כל מצות שהאבל כו' ולדעת הרמב"ם ז"ל שכ' שאין גוזרין צום כחומר של יה"כ אלא על הגשמים בלבד ולא על שאר הצרות בלא"ה ניחא דלדבריו לא נאסר ע"י צום דקרא אלא ביום לחוד ובט"ב לבד החמירו החכמים לעשותו כיה"כ לענין תוס' מבע"י וברחיצה וסיכה אסרוהו משום אבל ומהא דשקיל וטרי הש"ס בפ' מקום שנהגו אי ט"ב בין השמשות שלו אסור אי לא נראה קצת ג"כ דלא כדברי הרמב"ן ז"ל דאי כדברי הרמב"ן ז"ל פשיטא דאסור דהא תחילת גזירתן הוי לכל חומרי תענית ציבור והיכי ס"ד דהש"ס למימר דר' יוחנן דאמר ט"ב אינו כת"צ היינו לענין ביה"ש ועיין לעיל בפ"ק שביארתי שם דיש פלוגתא בזה אי ט"ב דומה לאבל ולענין רחיצה וסיכה ולחד מ"ד ט"ב חמור מאבל וצ"ל דאליבי' דברייתא ל"ד קאמר כל מצות כו' דהא ט"ב חמור ודו"ק:

שם גמרא ר' יהודה אומר אינו קורא במקום שאינו רגיל כו' אבל קורא הוא באיוב כו' משמע מכאן דמסתבר יותר להתיר איוב ודברים הרעים שבירמי' ממקום שאינו רגיל וקשה מכאן על דברי התוס' פ' אלו מגלחין דף ק"א ד"ה ואסור לקרות בתורה כו' ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דווקא שרי ולא באיוב וקינות והכא אליבא דר' יהודה דהלכתא כוותיה הוי איפכא דבמקום שאינו רגיל אסור ובאיוב ובקינות מותר והירושלמי שהביא התוס' שם אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל ע"כ כר"מ אתיא דלר"י אפילו בט"ב אסור ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף