קרן אורה/תענית/יב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרן אורה TriangleArrow-Left.png תענית TriangleArrow-Left.png יב TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רבינו חננאל
רש"י
תוספות
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
גבורת ארי
קרן אורה
רש"ש

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף י"ב ע"א

גמרא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב א"ל כו' לא צריכא דאימלך אימלוכי הנה יש בזה כמה שיטות ראיתי לבארם בעז"ה שיטת רש"י ז"ל והוא שלא טעם כלום כו' היינו דס"ד דקיבל עליו להתענות עד חצי היום ואח"כ נמלך להתענות כל היום זה הוא תענית שעות אבל אם אכל אחר חצי היום לאו תענית הוא כלל. ופריך אביי האי תענית מעלי' הוא ומשמע מלשון רש"י ז"ל דהוי תענית גמור כיום שלם אלא דאינו מדוקדק מש"כ ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל דהא בתענית שעות נמי מתפלל תפלת תענית והדין נותן דהוי תענית גמור דכיון דמסקינן דקבלת תענית שעות הוי קבלה גמורה לענין איסור אכילה ותפלת תענית א"כ ע"כ בשעת קבלתו עד חצי היום נאסר באכילה כל היום דאל"ה אלא יכול לאכול אחר חצי היום א"כ לא הוי תענית שעות ואין קבלתו כלום אלא ע"כ נאסר כל היום והוי תענית מעלי' ומשני לא צריכא דאימלך אימלוכי כגון שהי' טרוד עד חצי היום ואח"כ קיבל עליו להתענות כל היום וזה הוי שפיר תענית שעות. אבל אם אכל בתחילת היום או בסופו לאו תענית הוא ואפילו תענית שעות לא הוי ויש לדקדק לשיטתו אמאי קרי לעיל הא דלן בתעניתו תענית שעות ממ"נ אם אכל אח"כ לא הוי תענית שעות ואם לא אכל הוי תענית מעליא הוא אם לא שנחלק כמש"כ לעיל דלילה לחוד ויום לחוד ושיטת הרא"ש ז"ל לא צריכא דאימלך אימלוכי היינו באופן שקיבל התענית עד חצי היום ונמלך להתענות כל היום דגם זה הוא תענית שעות ולא תיקשי עליו הא תענית מעליא הוא כיון דע"כ נאסר כל היום וכמש"כ לעיל דזה אינו לפמש"כ הרא"ש ז"ל דלענין איסור אכילה חל עליו האיסור על שעות אלו אפילו אכל אח"כ והא דבעינן שלא טעם כל היום הוא רק לתפלת ענינו וא"כ מתחילתו לא נאסר רק עד חצי היום וכי נמלך אח"כ להתענות כל היום שפיר הוי תענית שעות לענין תפלת עננו. וצ"ל לשיטתו הא דפריך אביי הא תעניתא מעלייתא היא היינו דס"ד דמתחילה קיבל עליו כל היום וזה דוחק דמאי ס"ד דאביי ועוד תיקשי לשיטת הרא"ש ז"ל אמאי לא מוקי הא דלן בתעניתו אפילו בקבל עלי' אלא דלא קבל עליו אלא הלילה לחוד ולמחר בדעתו לאכול והוי שפיר תענית שעות אבל אינו מתפלל עננו. וגם מה שמחלק בין איסור אכילה לתפלת עננו לא משמע כן בש"ס מלישנא דרב חסדא דנקט הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כו' משמע דבלא"ה לא הוי תענית שעות כלל וכן משמע לעיל גבי הא דקאמר לעולם קסבר מתענין לשעות והמתענה כו' מתפלל תפלת תענית משמע דכל דהוי תענית מתפלל נמי עננו ועוד הקשה הלח"מ מהא דפריך הש"ס לקמן מר' יוחנן דאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי ולדברי הרא"ש ז"ל דהוי תענית שעות אפילו אם אכל אח"כ או אכל בתחילת היום מאי קושיא מר' יוחנן ושיטת ראבי' ז"ל בזה באורך במרדכי ודעתו להשוות סוגיית תלמודא דידן עם הירושלמי ואם אכל בתחלת היום ואח"כ נמלך להתענות עד סוף היום הוי שפיר תענית שעות. והא דאמר והוא שלא טעם כלום עד הערב היינו לאפוקי אם אכל בתחילת היום ובסופו ובאמצעו התענה כמה שעות דלאו כלום הוא ועיין גירסת ראבי' דגריס והוא שלא טעם כלום כל היום וס"ד דאביי דבתחילתו נמי לא טעים וע"ז פריך האי עיקר תענית שעות הוא ומאי קמ"ל ר"ח ומשני ל"צ דאימלך אימלוכי וקמ"ל דאפילו אכל בתחילת היום אם לא אכל מעת קבלת התענית שפיר הוי תענית שעות והיכא דקיבל עליו עד חצי היום לתענית נראה מדעת ראבי' דדווקא ע"י אונס מותר לאכול אח"כ ומה שהתענה עד חצי היום שפיר הוי תענית שעות אבל בלא אונס אסור לאכול והיינו משום דהירושלמי דייק מהא דרב אמר לוה אדם תעניתו ופורע והתם דדווקא ע"י אונס אלא דיקשה ע"ז הא דייק נמי מר' יוחנן דאמר אהא בתענית עד דניחסל תלמודי משמע דלכתחילה נמי מותר לאכול אחר חצי היום וי"ל דסמך בזה אש"ס דילן דמשני אהא דר' יוחנן דלשמוטי נפשי' הוא דקעביד ומשמע דלא הוי תענית כלל שלא ע"י אונס שוב עיינתי בדברי ראבי' נראה מדבריו ז"ל דעד חצי היום לאו קבלה היא כלל אם אכל אח"כ דגם זה הוא בכלל והוא שלא טעם כל היום ולא חידש אלא אם דעתו להתענות יום שלם ואירעו אונס ואכל אח"כ מתפלל עננו וכהא דרב דלוה אדם כו' ופי' הא דוהוא שלא טעם כל היום בב' פנים ולשיטתו הי' צריך להזכיר עננו בכל התפלות אפילו בשחרית דאליבי' לא שייך האי חששא דשמא לא יסיים התענית דהא עכ"פ הם תענית שעות ויכול לומר עננו ועיין בתוס' ד"ה לן בתעניתו שכ' נמי דלא גרע ממתענין לשעות ולשיטתם אין זה מוכרח דהא בתענית שעות בעינן שלא אכל כל היום דווקא ומש"ה אומר עננו לאפוקי היכא דאירעו אונס ואכל שפיר הוי שקרן דהיכא אומר ביום תעניתנו והוא לא התענה כלל אבל הראבי' ז"ל קורא לזה גופא תענית שעות. והרמב"ם ז"ל אזיל בזה בשיטת ראבי' ז"ל אלא בהא אם מתחילה הי' דעתו ליום שלם ואירעו אונס ואכל דלדעת ראב"י הוי תענית שעות ולא מצינו זאת בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בתוס' ע"א דף ל"ד והרי"ף ז"ל השמיט מהלכותיו הא דתענית שעות ועיין בר"ן ז"ל:

שם גמרא מיתבי אנשי משמר כו' התם לצעורי נפשיי' פרש"י ז"ל אבל אינו תענית לא לתפלת עננו ולא לקובעו חובה וכל שעה שהוא רוצה אוכל והוא לשיטתו דלשעות ממש אין זה תענית כלל ואפילו קבל עליו אין קבלתו כלום וכמש"כ הראשונים ז"ל דקבלת תענית לאו נדר הוא דאי הוי נדר אמאי לא יועיל אפילו לשעה אחת אבל קשיא טובא לשיטה זו מהא דמיבעי' לן בעירובין בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי והשתא כיון דלא מצינו איסור לשעה א"כ לא הוי תענית כלל א"כ קבלתו לבטלה הוא והוי לי' להש"ס למיבעי' אי יכול לקבל עליו תענית במעלי שבתא אי לא ועוד תיקשי מהא דתנן לקמן דאם גזרו לפני ר"ח אין מפסיקין מתענית גם בר"ח אבל אין משלימין אלמא דחיוב הוא להתענות בר"ח עכ"פ תענית שעות וכן איכא חד תנא בעירובין דס"ל ט"ב שחל להיות בע"ש מתענין ולא משלימין וע"כ אסור לאכול באותן השעות מכל זה מוכח דחל עליו איסור אפילו על שעות לחוד וכן אמרו שם על הא דראב"צ מתוך שמתענין בו שעות וע"כ מוכרחים אנו לבא לשיטת הרא"ש ז"ל דלענין איסור אכילה לכ"ע אפילו לשעות לחוד יכול לקבל וכבר כתבנו לעיל דפשטא דהש"ס לא משמע כן וי"ל בזה דרש"י לא כתב דלא הוי קבלה כלל אלא היכא דיכול להתענות כל היום אז קבלתו לשעות לאו כלום הוא אבל אי אינו יכול להתענות כל היום כמו מעלי שבתא או כעובדא דראב"צ שפיר יכול לקבל עליו הזמן שיוכל להתענות אלא דאם כן לא יהי' הא דמשני הש"ס אאנשי משמר לצעורי כו' ואידך שינויא אעובדא דראב"צ בגוונא חדא דגבי עובדא דר"א אסור באכילה כל היום בלא השלמה. וזה דוחק. עוד אפ"ל לשיטת רש"י ז"ל דבאמת למ"ד לקמן במתניתין דאין משלימין בר"ח ע"כ אית לי' דתענית שעות הוי תענית אבל אנן קי"ל כמ"ד מתענה ומשלים ואליבי' תענית שעות לאו כלום הוא אלא דא"כ מאי פריך מראבר"ץ דילמא ס"ל כמ"ד אין משלימין ועוד דיש מהראשונים שפי' דאפילו מ"ד מתענה ומשלים היינו אם ירצה להשלים הרשות בידו אבל אינו מחוייב להשלים כללו של דבר אין הלכה זו מבוררת אצלי עדיין עד יבא המורה צדק ויורה לנו:

שם גמרא כל תענית שלא קיבל עליו מבע"י כו' עיין במרדכי שכ' בלא קבלה מותר לאכול ואפ"ה מתפלל עננו אם התענה וכן כתב שם לענין לא שקעה עליו חמה דמתפלל עננו וכבר כתבתי לעיל דאין לזה סמך ע"פ ההלכה ועיין בש"ע ובאחרונים בזה:

שם גמרא אימת מקבל רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה הר"ן ז"ל פי' דבהא פליגי רב ושמואל דלרב אין צריך שיהי' הקבלה סמוך לתענית ואפילו קיבל ב' ימים קודם התענית הוי קבלה ולשמואל דווקא סמוך לתענית היינו בתפלת המנחה ומה שהכריחו לזה הוא מהא דלקמן דאמרינן אלא למ"ד יאסר מאי הוא ומאי פריך כי היכא דאתיא לי' שפיר למ"ד ייסר ה"נ למ"ד יאסר כיון דליכא בינייהו אלא למר במנחה ולמר בתפלת המנחה ע"כ פי' דלרב יוכל לקבל עליו בפ"א כל שני וחמישי של כל השנה ואין צריך עוד לקבל ביום התענית וא"כ פריך שפיר אלא למ"ד יאסר מאי היא הא כבר נאסר מקבלתו הראשונה ע"ש בר"ן תראה ביותר ביאור אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דרב נמי דווקא במנחה קאמר מדכתב ולכ"ע בציבור לא בעינן לא מנחה ולא תפלת המנחה משמע דביחיד למר מנחה דווקא ולמר תפילת המנחה וכן מוכח מהא דנסתפק הרא"ש ז"ל לעיל בקיבל עליו שני וחמישי אי סגי בקבלה אחת. ולד' הר"ן אי ספק בזה דהא רב בלא"ה ס"ל דיכול לקבל אפילו קודם ב' ימים והרא"ש ז"ל הוא פסק כרב אלא ע"כ ס"ל להרא"ש ז"ל דלרב מנחה דווקא ושפיר מספקא לי' אי קיבל עליו על ב' תעניות שאינן רצופים אי הוי קבלה כיון דקיבל עליו בשעת מנחה אלא דלכאורה מברייתא זו דיחיד שקיבל בו"ה של כל השנה משמע דלא מהני קבלה ראשונה. מדקתני ייסר עצמו בצלו אע"פ שכבר קיבל עליו כל שני וחמישי. וי"ל דמיירי שלא קיבל בשעת מנחה לפני יום התענית אלא ביום אחד קודם התענית וזה לא הוי קבלה כלל אבל תיקשי לפ"ז מאי מהני אם נדרו קודם לגזרתינו היינו הקבלה ראשונה ידחה נדרו את גזירתינו ואמאי כיון דלא הוי קבלה כלל לא חל עליו הנדר כי היכא דביום א' אם קיבל עליו שלא בשעת מנחה דכ' המרדכי ז"ל דמותר לאכול אח"כ וה"נ אם קיבל עליו על כמה ימים וע"כ צ"ל לדברי המרדכי דקבלה ראשונה היתה בתורת נדר אלא דצריך קבלה בכל יום התענית בשעת מנחה כדי שיעלה לו התענית לרצון אלא דלפ"ז לא יעלה תירוץ הר"ן ז"ל על סיפא דתבטל גזרתינו את נדרו והקשה ע"ז ממתני' דנדרים ותירץ דהכא לאו נדר הוא אלא קבלת תענית ולפי' דברי המרדכי ליכא למימר הכי דהא לאו קבלה היא ועל הר"ן ז"ל גופא יש לדקדק כן שכ' בשלמא למ"ד בתפלת המנחה א"ש דקתני ייסר שצריך לקבל עליו בשעת תפלת המנחה. לכל התעניות שקיבל עליו כבר ומי מכריחו לזה כיון דקבלתו לאו כלום היא להאי מ"ד וצ"ל לשיטת הר"ן ז"ל דנאסר באכילה אפילו בקבלה שלא בשעת מנחה כמו בתענית שעות או נהי דלאו קבלה היא מ"מ מחוייב לקיים דיבורו ועדיין צ"ע עכ"פ הרי נתברר מדעת הרא"ש ז"ל דביחיד בעינן דווקא שיקבל עליו במנחה או בתפלת המנחה ובציבור הוי קבלה אימת שיקבלו וע"כ יפלא בעיני דברי הט"ז ז"ל בסי' תקס"ב ס"ק ט"ז שתמה על הרא"ש ז"ל אמאי מספקא לי' בקיבל עליו תעניות שאינן רצופים הא איהו גופא כתב דבציבור די שיקבלו אפילו מקודם התענית והוא פלאי דהא מבואר כאן בדברי הרא"ש ז"ל דיש חילוק בין יחיד לציבור ועיין היטב בדברי הרא"ש ז"ל כאן בסוגיין. והנה מעתה יש לדקדק על שיטת הרא"ש ז"ל מאי פריך הש"ס למ"ד יאסר מאי היא ומאי תיקשי לי' טפי למ"ד יאסר מלמ"ד ייסר. והמרדכי ז"ל כ' איפכא מסברת הר"ן ז"ל דשמואל מודה לרב דיכול לקבל במנחה אלא דמוסיף אפילו בתפלת המנחה ורב לית לי' דשמואל ואוסר לקבל בתפלה אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דלא ס"ל כן. אלא דכל חד לית לי' דחברי' אבל אין זה מוכרח ויותר נראה דהרא"ש נמי ס"ל כדברי המרדכי ואיכא טעמא לפלוגתייהו דרב ס"ל דאין להפסיק בתפלה ושמואל ס"ל דמותר להפסיק אבל אי נימא דשמואל פליג אדרב ליכא טעמא למילתי' דמאי איכא בין מנחה לתפלת המנחה וכן נראה מל' הטור סי' תקס"ב ע"ש ובב"י ומש"כ הב"י שם דלד' המרדכי אליבא דרב צריך דווקא לקבל קודם תפלת המנחה אין אני רואה שום הכרח לזה. אבל רש"י ז"ל פי' להדיא דלשמואל דווקא בתפלת המנחה וגם אליבי' צריך ליישב הש"ס מאי דפריך למ"ד יאסר מאי היא. וצ"ל לפירש"י דלאו קושיא היא אלא דרוצה להביא ברייתא מפורשת דתני בה יאסר ממילא כל דייתי עלי' מקדמת דנא ועיין בדבריו ז"ל ותראה מבואר כן ולפ"ז א"ש החילוק בין לשון ייסר ובין לשון יאסר דלשון ייסר הוא שיאסר עצמו היום בצלו ולשון יאסר הוא ממילא דכבר נאסר והוא ע"ד הר"ן ז"ל אלא דלשון יאסר עצמו דנקט הש"ס לא יתיישב לפ"ז אבל לשיטת המרדכי קשה ליישב מאי איכא בין ייסר ליאסר דליכא לפרושי יאסר ממילא כיון דאליבי' רב מחמיר הוא ולפי' רש"י ז"ל ג"כ קשה דהא הוא ז"ל כתב דרב נמי דווקא בזמן מנחה קאמר וא"כ אפשר לפרש לישנא דייסר לתרווייהו למר בתפלה ולמר בזמן מנחה ועוד קשה דמשמע מלשון רש"י דנדרו קודם לגזרתינו היינו קבלת תעניתו כמש"כ ול"ש בין בתפלה בין שלא בתפלה וכיון דבעינן עכ"פ שעת מנחה א"כ היכי משכחת לה נדרו קודם לגזרתינו ודוחק לומר כגון שגזרו אחר זמן מנחה ואחר קבלתו אם לא שנאמר דס"ל דאם קיבל פ"א בשעת מנחה אבל בה"ב של כל השנה שפיר הוי קבלה ועל קבלה הראשונה קמיפלגי אם בתפלה דווקא או בזמן מנחה ומאי דמספקא לי' להרא"ש ז"ל פשיטא לי' לרש"י ז"ל וצ"ע דמדברי התוס' נראה דהוי גרסי איפכא מאי לאו יאסר עצמו בצלו לא ייסר ומפרש מאי הוא כדתניא כו' אם נדרו קודם כו' ופי' הר"ן ז"ל בזה הוא יותר נכון ודו"ק:

שם גמרא אם נדרו קודם כו' ידחה נדרו כו' עיין בר"ן ז"ל שהק' בשם הראשונים מהא דתנן בנדרים פותחין בשבתות וי"ט משמע דבעי היתר חכם ותירץ בשם הראשונים ב' תירוצים או דהכא נמי בעינן היתר חכם והא דאמרינן ברישא יבטל נדרו את גזרתינו היינו דאין פותחין בזה משום דהוי נולד ואין פותחין בנולד עוד תירץ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא חל עליו הנדר והקשה על ב' תירוצים אלו מהא דאמרינן בירושלמי נדרים פ' קונם נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובים במגילת תענית. ח"א מתענה ואינו משלים וח"א לוקה ואינו צריך היתר חכם אלמא דאינו צריך היתר חכם ולא עשו חיזוק ע"כ תירץ הוא דקבלת תענית לאו נדר הוא ולפמש"כ לעיל דהא דמקבל עליו התענית בשעת מנחה הוא כדי לקיים דיבורו לבד בלא"ה א"ש דכיון דגזרתינו קודם אומרים לו שלא יקבל עליו אלא דמהא גופא מוכח דקבלה לאו נדר גמור הוא דאי הוי נדר אפילו קבלו כמה ימים קודם אמאי לא מהני אלא ודאי לאו נדר גמור הוא. והנה לכאורה לדברי הראשונים ז"ל דבעי היתר חכם או דעשו חיזוק לדבריהם א"כ כל נדרו בטל דנדר שהותר מקצתו כו' ואין צריך להתענות אפילו שלא בשעת י"ט או י"ל כיון דצריך לקבל עליו בכל יום בפ"ע א"כ כל יום נדר בפ"ע הוא ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כו' ומתני' דנדרים מיירי שקיבל עליו ימים רצופים ובתוכן שבתות וי"ט דסגי בקבלה ראשונה לחוד ומש"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דמחלק בין נדר לקבלת תענית דבנדר גמור כתב בהלכות נדרים אם נדר להתענות בי"ט חייב להתענות דנדר חל על דבר מצוה ובה' תענית כתב דיחיד אין מתענה בי"ט ועיין בכ"מ שם בה' נדרים אלא דכתב נמי להאי סברא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואפילו בנדר גמור לא חל נדרו והיינו משום דמפרש הא דתבטל גזרתינו את נדרו בנדר גמור כפשטי' וכמש"כ הכ"מ שם אלא דקשה לי א"כ דהאי ברייתא מיירי בנדר גמור א"כ מאי שייך בזה פלוגתא דייסר או יאסר וכי צריך בנדר גמור קבלה בשעת מנחה ועוד דלענין ציבור אם התחילו להתענות אין מפסיקין בר"ח וחנוכה ופורים ובי"ט ושבתות משמע דמפסיקין אלמא דחמיר הוא לענין תענית י"ט דאורייתא משל דבריהם וכן לעיל לענין יחידים משמע דרבותא קמ"ל דאפילו בי"ט הכתובים במגילת תענית מפסיקין משמע דקיל מי"ט של תורה ועיין בלח"מ בה' תענית ובה' נדרים מש"כ בזה ובעיקר הדבר מש"כ דתענית לא הוי נדר גמור משום דהוי כקיבל עליו איזה מצוה בעלמא יש לעיין בזה אי הוי דאורייתא או דרבנן דמדברי הרא"ש ז"ל בנדרים משמע קצת דהוי דרבנן שכתב דהא דאמרינן בירושלמי לוקה היינו מכות מרדות אלא דאינו מוכרח ומד' הלח"מ בה' נדרים נמי משמע דלא הוי אלא דרבנן דכיון דלא הוי לשון נדר אבל דברי קבלה ודאי הוי דכמה מקראות מלאים מקריאת צום אלא נראה דהדבר תלוי במחלוקת אי אמר נדר בלשון שבועה אי חיילא מטעם יד לנדר או לא חל כלל ועיין בר"ן ריש נדרים שהביא מחלוקת זו דלמ"ד דחל מטעם יד ה"נ האומר הריני בתענית הוי לשון שבועה שאסר עצמו לאכול והוי כמיתסר נפשי' אחפצי' וחייל מטעם יד והוי כנדר גמור מה"ת ולמ"ד דלא חייל כלל ה"נ לא חייל בתורת נדר אלא בתורת קבלה לדבר מצוה כמו צדקה וכן התענית הוא בכלל נדרי הקדש שמקדיש א"ע בתעניתו ולפ"ז לכ"ע הוי מה"ת וצ"ע אי שייך בזה איסור בל תאחר ועיין בכ"מ בהל' נדרים שכ' דלשון נדר גמור הוא הרי עלי משמע דאם אמר הרי עלי להתענות הוי נדר גמור והיינו לדברי האומרים דנדר בלשון שבועה חייל אבל למ"ד לא חייל אין זה נדר ולשון הר"ן ז"ל במכילתין דנדר גמור הוא באומר קונם בשר עלי יום זה ומלשון הרמב"ם ז"ל בה' נדרים שכ' הנודר לצום בשבתות וי"ט משמע אם אמר הרי עלי לצום הוי נדר גמור וכדברי הכ"מ אלא דצ"ע כיון דאסר נפשי' אחפצי' אמאי חייל אדבר מצוה ועיין בש"ע בה' נדרים שביאר לשון נדר כפשוטו דאמר קונם אכילת יום זה עלי והנה לפמש"כ דלכ"ע הוי קבלת תענית מה"ת מטעם קבלת מצוה אכתי יש לדקדק אמאי לא יחול אשבתות וי"ט ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל אין ראי' מברייתא דסוגיין דלא חייל דהכא מיירי בי"ט של דבריהם ועשו חיזוק ומהא דתניא לעיל דמפסיקין היחידים בר"ח אין ראיה דהתם צריכין לקבל בכל יום קבלה אחרינא ומש"ה אין להם רשות לקבל בר"ח אבל אם עבר וקיבל עליו תענית בשבת וי"ט מנ"ל דלא חייל ואפ"ל כיון דקי"ל דיכול ללוות תעניתו ומסתברא דלא חייל כלל בשבתות וי"ט. ועוד נראה דאפילו הוי קבלה מה"ת מ"מ לא חייל אשבתות וי"ט משום דהוי כשבועה דלא חיילי משום דאסר נפשיה אחפצי'. והנה מברייתא דילן דתניא בה אם גזרתינו קודם תבטל גזרתינו את נדרו תיקשי למר ברי' דרבינא דהוי יתיב כולא שתא בתעניתא לבר ממעצרתא ופורי' ומעלי יומא דכיפורא והשתא להני דס"ל דלי"ט של דבריהם עשו חיזוק תיקשי מחנוכה דהוי י"ט של דבריהם והוא הוי יתיב בתעניתא ולהנך דס"ל דבשבתות וי"ט נמי לא חייל קבלת תענית תיקשי נמי משבתות וי"ט וי"ל דאיהו ס"ל כר"א דאמר בי"ט או כולו לה' או כולו לכם וכיון דבי"ט רשאי להתענות לא תקינו רבנן לי"ט של דבריהם שיהי' חמור מי"ט דאורייתא אלא דלפ"ז יחלוק ר"א על כל הא דתניא במגילת תענית וזה לא מסתבר והדברים צ"ע בפוסקים ודו"ק ועיין בטור וב"י סי' רפ"ח מש"כ שם בהא דמר ברי' דרבינא:

שם גמרא ל"ש שלא גמר כו' א"ד ל"ש אלא שלא ישן כו' לפי הנוסחא האמורה בש"ס דבלישנא קמא לא איירי כלל בשינה. וגרסינן בברייתא לל"ק אכל ועמד ה"ז אוכל אתיא ההלכה שפיר כפשטי' דל"ק מחמיר וס"ל דסילוק בלא שינה ג"כ מפסיק ואסור לאכול עוד ואידך לישנא ס"ל דסילוק לא מעלה ולא מוריד ועיקר ההפסקה תליא בשינה שינת קבע לאפוקי מתנמנם. ולישנא קמא ודאי מודה דשינה הוי הפסקה משום דהוי היסח הדעת יותר מסילוק אבל הרי"ף ז"ל גריס גם בל"ק בברייתא דמותיב אביי ישן ועמד הרי זה אוכל ומשני התם בלא סילק א"כ לל"ק סילוק הוא הפסקה יותר משינה והשתא אידך לישנא דאמר ל"ש אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל יש לפרש דחומרא הוא דאפילו שינה בלא סילוק ג"כ מפסיק וכש"כ סילוק דהא לל"ק סילוק הוי הפסק ושינה לא הוי הפסק וזהו דעת הראב"ד ז"ל ומש"כ הרא"ש ז"ל עליו דל' ישן ועמד לא משמע שינה בתוך הסעודה יפלא בעיני דהא לל"ק ע"כ צריך לפרש כן לנוסחא דקתני בה ישן ועמד והיא היתה נוסחת הראב"ד ז"ל וא"כ לאידך לישנא נמי יש לפרש כן ועוד דאי כשיטת הרא"ש ה"ל לשנויי גם בל"ב דמיירי בלא סילק אלא ש"מ דאפילו בלא סילק הוי הפסק ומאי דמספקא לי' להרא"ש ז"ל אי הוי ספיקא דאורייתא אי לא נראה בד' הרא"ש ז"ל דתוספת הלילה ודאי לא הוי אלא מדרבנן ומה שחלק עליו בהפסק שינה בתוך הסעודה לענין ברכה מהא דעקרו רגליהם דלא הוי הפסקה יש לחלק דשינה הוי היסח הדעת יותר מעקרו רגליהם וצ"ע לשיטת הראב"ד ז"ל הפליג עם חבירו באמצע הסעודה מה דינו לענין תענית ויש עוד לפרש הני תרי לישני דבכל חד איכא קולא וחומרא דלל"ק דווקא סילק הוי הפסקה אבל שינה בלא סילוק לא הוי הפסקה ולל"ב שינה הוי הפסקה וסילוק לאו כלום הוא וע' בר"ן ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דל"ב קולא היא משום דס"ל דהא דאמרי' אבל ישן לא היינו אחר סילוק אבל שינה בלא סילוק לא הוי הפסקה ומאי דלא משני בל"ב נמי דמיירי בשלא סילק עיין מש"כ ע"ז הר"ן ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דסילוק לא מהני כלל ועיקר הדבר תלוי בשינה ועיין בלח"מ מש"כ בזה להשוות דעת הרי"ף ז"ל עם דברי הרמב"ם ז"ל והב"י בסי' תקס"ד כ' ליישב דדעת הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל דלל"ק בין ישן ובין סילק הוי הפסקה דישן נמי כגמר דמי ולל"ב דווקא ישן הוי הפסק אבל סילוק לאו כלום הוא ומש"ה כתב הרי"ף דל"ב לקולא ותמוה לי הא לגירסת הרי"ף ז"ל אמרינן להדיא בש"ס לל"ק דישן בלא סילוק לאו הפסק הוא. והשתא אי נימא דלל"ב ישן לחוד הוי הפסק אפילו בלא סילוק א"כ הוי לל"ב נמי לחומרא וכן קושיית הר"ן ז"ל. והנה העולה מזה אי גרסינן בברייתא לל"ק ישן ועמד הנכון בזה שיטת הראב"ד ז"ל אבל אי גרסינן אכל ועמד הנכון כשיטת הרי"ף ז"ל דלא"ד דווקא שינה הוי הפסק וסילוק לאו כלום הוא ודו"ק ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דמבואר מלשונו דתנאי אינו מועיל אחר השינה ע"ש:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף