קרן אורה/שבת/עג/ב
תוס' בד"ה זומר וצריך לעצים. הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין לעקל ביהב"ד אני צריך ומותר לזמור בשביעית והכא אמרי' דחייב משום נוטע ותירצו דהתם מיירי דהזמירה קשה לאילן ויש לדקדק לפ"ז בלא לעקל ביהב"ד אין בזה משום נטיעה וצ"ל דעכ"פ אסור משום מראית העין ולא הקשו כאן אמאי אינו חייב נמי משום קוצר בשביעית ועי' במהרש"א ז"ל בסנהדרין שהאריך בזה ותוכן דבריו ע"פ דברי התוס' בד"ה וצריך לעצים כו' דבעצים ליכא קשירה כלל אלא דבשבת אי צריך לעצים הוי בכלל מלאכת מחשבת אבל בשביעית ליכא בעצים משום קצירה. ובאמת לא מוכח מדברי התוס' דלא שייכא קצירה בעצים אלא דאם אין צריך לעצים הוי בכלל מקלקל כמש"כ מידי דהוי אקורע ע"מ כו' אף דהכא צריך הזמירה לצורך הנטיעה עכ"פ לענין קצירה לא הוי בכלל קצירה כיון דאין כוונתו לזה וכמו כבשים שסחטן לגופה ועי' במהר"מ ז"ל מה שפי' ע"מ שכתבו התוס' מידי דהוי אקורע ע"מ כו' וא"כ התם בשביעית דליכא בזה משום נטיעה דקשה לאילן ואין כוונתו אלא לקצור בלבד לעקל ביהב"ד שפיר הוי קצירה גמורה אבל באמת יפלא בעיני עיקר דבר זה מה שהצריכו התוס' ז"ל לחלק לענין שבת מחמת מלאכת מחשבת הא בלא"ה לענין שביעית קצירה לעצים אינו בכלל עבודת הארץ ומותר כמבואר בכמה משניות בשביעית ובדברי הרמב"ם ז"ל אבל לענין שבת כל עוקר דבר מגידולו אסור ומה ענין זל"ז. והנה מדברי התוס' ז"ל בד"ה וצריך לעצים נראה דגבי אספסתא וקניבת ירק לא בעינן שיהי' צריך לאספסתא ולירק דהא בהם שייך קצירה אבל מדברי התוס' בריש מ"ק נראה דבהני נמי בעינן שיהי' צריך להם וכן בדין דאל"ה מקלקל הוא אבל מהא דאסרו לילך ע"ג עשבים בשבת קצת לא משמע כן. אבל מהא דלא מחייב במנכש משום קוצר קצת ראי' לזה וצריך אני לדבר קצת בסוגיא דמ"ק ובדברי התוס' שם כאשר אבאר בעז"ה בהא דפליגי רבה ור' יוסף במשקה מים לזרעים ומנכש רבה אמר דמתרינן ביה משוה חורש דמרפי' ארעא ורב יוסף אמר משום זורע דמצמיח הפרי ופריך אביי לרבה משום חורש אין משום זורע לא הא תרווייהו איתניהו ביה וכן לר' יוסף וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והפירוש הפשוט בסוגיא זו כן דרבה ס"ל דעיקר המלאכה לחרישה נעשית ע"כ צריך להתרות משום חרישה ורב יוסף ס"ל דעיקרה משום זריעה הוא ופריך אביי אמאי לא מתרינן ביה משום שניהם נהי דחדא עיקרית עכ"פ גם השני' יש בהו צריך להתרותו משום השני' ג"כ וכי תימא כל היכא דאיכ' תרתי לא מחייב אלא חדא דלא מחייבינן על מלאכה אחת אלא חטאת אחת ע"כ לענין התראה ג"כ לא מתרינן ביה אלא משום אחת ופליגי בזה איזה עיקרית והאמר רב כהנא דחייב שתים על מלאכה אחת ורבה ורב יוסף לא חשו להא משום דמודו היכא דיש בפעולה אחת שני מלאכות ממש כמו הכא דאיכא קצירה גמורה ונטיעה גמורה דזומר הוי כנוטע ממש כי כן הוא דרך נטיעה ממש וודאי חייב שתים אבל במנכש ומשקה מים דאינו ניכר בהם לא החרישה ולא הזריעה בזה פליגי איזה היא עיקרית ומאיזה אב תולד מר אית ליה דהיא תולדה דחרישה משום דמרפי' ארעא ומר אית ליה דהיא תולדה דזורע ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה השני' אין בה ומצינן למימר דגם אביי מודה לזה אלא דהא מסתבר ליה דהכא נמי הקצירה עיקרית כיון דצריך לעצים או איפכא כיון דאין זו דרך קצירה בעצים לא הי' צריך לחייבו אלא משום נוטע דכן דרכו. ויש ליישב בזה קצת מה דהוי קשי לי מכמה שנים אמאי לא פריך אביי לרב יוסף מדידי' אדידי' דאמר רב יוסף הכא האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים. ולפי הנ"ל ניחא קצת דהכא כן הוא דרך הקצירה והנטיעה שניהם ביחד ועדיין צ"ע. אבל התוס' ז"ל פירשו בע"א דרבה ורב יוסף פליגי בהכי דרבה אזיל בתר עיקר המלאכה מה שנעשה עכשיו והוא ריפוי ארעא ורב יוסף אזיל בתר המחשבה כי עיקר מחשבתו הוא כדי לצמוחי פירי ופריך אביי ליחייב משום שניהם כהא דאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים ופירש"י דהקושיא הוא לתרווייהו מהא דחייב נמי משום נוטע דהא הכא מעשה הניכרת ומחשבתו הוי לקצירה אבל בנטיעה אין בה מעשה הניכרת וגם מחשבה אין בה דהא רב כהנא סתמא אמר אפילו אין צריך לנטיעה והא לא תקשי לדבריהם מברייתא דזומר חייב משום נוטע דהיכא דאינו צריך לעצים וודאי לית בה אלא נוטע לבד וכולהו מודו דאזלינן בתרה דכיון דאינו צריך לעצים לא שייך בזה קצירה כמש"כ התוס'. ובזה מיושב קושית המהרש"א ז"ל על דבריהם ועיקר הקושיא הוא מדמחייב תרתי ומסקו התוס' דרבה ורב יוסף פליגי אהא דרב כהנא וצריך לומר לדבריהם דרב יוסף גבי אספסתא מיירי דמחשבתו לשניהם לקצירה ולנטיעה כי היכא דלא תיקשי דידיה אדידיה אבל מ"מ יש לדקדק על פירושם חדא דמנ"ל דרב כהנא איירי דאינו מכוין לנטיעה ועוד בשלמא התם דשני המלאכות לצורך אחד הם לצורך הזרעים שפיר אזיל מר בתר מחשבה ומר בתר מעשה אבל הכא דהקצירה היא לצורך העצים הנטיעה היא לצורך האילן אמאי לא יתחייב תרתי וכי בשביל שאינו מכוין לנטיעה יפטר עכ"פ הוי פסיק רישיה ועוד דזמירה הו' מעשה הניכרת לצורך הנטיעה שכן הוא דרך הנטיעה. ובאמת המהרש"א ז"ל פי' כן דמלאכת הנטיעה היא המעשה הניכרת והקצירה היא מחשבה לבד ופריך לרבה אמאי חייב משום קצירה ולרב יוסף אמאי חייב משום נוטע. ולפ"ז אתי שפיר טובא מהא דאספסתא דדוקא בעצים דלא שייכא בהו קצירה אינו נחשב אלא למחשבה לבד אבל באספסתא דשניהם הוי מעשה ומחשבה אלא דאכתי צריך לומר דהא דרב כהנא משמע ליה דמיירי אפילו אין מחשבתו ליטע דאל"כ לא הוי מקשה לרב יוסף. ושמעתי בשם גאון אחד דבזריעה וחרישה השעורים שוין בכ"ש ובקצירת עצים ונטיעה לא שוו שעורייהו זה כדי לבשל כגרוגרות וזה בכ"ש אבל אין זה מוכרח ודו"ק. ויש לעיין במכות דף כ"א ע"ב גבי הא דמשני רבה אין חילוק מלאכות לי"ט אלא דהתם הוי שני מלאכות תחלה החרישה ואח"כ מרפה אלא דא"כ אם התרו בו שני התראות אמאי לא יתחייב שתים וגם הא דמשמע התם דרבה ס"ל דוחפה חייב משום זורע ולרבה אפילו במנכש אין בו משום זורע ועי' בפסחים בקושית רב חסדא לרבה אחרישה לא ליחייב ותמצא בזה הרבה דברים ואין פנאי כעת. ויש לדבר קצת בדין מנכש דבמ"ק פליגי רבה ורב יוסף רבה אמר דמנכש חייב משום חורש ורב יוסף אמר דחייב משום זורע ובמשקה מים לזרעים פסק הרמב"ם ז"ל כרב יוסף דחייב וגבי מנכש כתב דהוי חורש שם באותו הפרק הלכה א' וכתבו המפרשים דתרי גווני מנכש איכא ובריש הלכות כלאים מנכש כתב דהוי חורש שם באותו הפרק הלכה א' וכתבו המפרשים דתרי גווני מנכש איכא ובריש הלכות כלאים כתב דמנכש נמי הוי זורע ועי' בכ"מ שם שדבריו צריכין ביאור ותמה הכ"מ אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל למנכש דזריעה ונראה דזה יכלל במה שכתב הוא ז"ל כל שקצירתו מגדלתו חייב משום זורע וע"כ צ"ל דתרי גווני מנכש דהא בפרק הבונה משמע להדיא דמנכש היינו חורש דתני לה גבי חורש ובברייתא שם תני עלה כדי ליפות את הקרקע והיינו חרישה ומאי פליגי בזה רבה ורב יוסף ויש לדקדק קצת מנ"ל לאביי אליבא דרב יוסף משום זורע אין משום חורש לא דילמא אף משום זורע קאמר ונ"מ דקעביד בארעא דחברי' דאין לחייבו משום חרישה וחייב משום זורע. עוד צריך לעיין מה שכתב הרמב"ם ז"ל המזרד כדי ליפות את הקרקע בכ"ש כחורש ובאותו כתב בבא אחריתא אם לאכול כגרוגרות ואמאי לא ביאר דדוקא באגם שנו ובכל זה צריך לעיין היטב ועי' בתוספתא פרק י' דמשמע התם דהכל תלוי בכוונה ואם נתכוין לשני המלאכות חייב שתים רק אם לא נתכוין אלא לאחת אינו חייב אלא על שנתכוין ולא על מה שלא נתכוין ע"ש:
תוס' בד"ה מפרק התוס' הקשו על רש"י ז"ל שפירש דמפרק הוא תולדה דדש דהא רבנן אמרי אין דישה אלא בגידולי קרקע ולקמן בהמצניע אמרינן דחולב חייב משום מפרק וכתבו דלרש"י ז"ל אתיא הא דהמצניע כר' יהודא ויש לדקדק מהא דאמרינן לקמן בפ' מפנין גבי אם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן בשערה ופריך תיפוק ליה משום סחיטה ומשני אין סחיטה בשער ואמאי לא משני דאתיא כרבנן דהא סחיטה נמי מפרק הוא ואין דישה אלא בגידולי קרקע אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו שניהם דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואפ"ה כ' דחולב חייב משום מפרק והוא תולדה דדש וכתבו המפרשים אליביה דבהמה נמי מיקרי גידולי קרקע. והתוס' השיבו ע"ז מהיכא קילפת מסממנים ולגבי דבר הגדל מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע ולענ"ד לאו טעמא משום דילפינן מסממנים דא"כ בקוצר נמי נילף מסממנים וכל עוקר דבר מגידולו דהוי תולדה דקוצר אמאי חייב עליהם ובירושלמי אמרינן דשולה דג מן הים חייב משום עוקר דבר מגידולו ועוד אטו רבה ואביי דפליגי במעמר אי נימא דפליגי בילפותא דסממנים א"כ פליגי בפלוגתא דר' יהודא ורבנן גבי חלזון אלא ע"כ בהני מלאכות מסברא פליגי דלרבנן אין דרך דישה אלא בגידולי קרקע וכן לאביי אין דרך עימור אלא בגידולי קרקע אלא דלפ"ז למה שפירשו בדברי הרמב"ם ז"ל דגידולי קרקע בע"ח נמי במשמע א"כ היכא פסיקא להו הכי דבהני בע"ח היא דרך דישה וגבי חלזון אין זו דרכו וצריך לעיין בזה בפ' בכל מערבין דשקיל וטרי הש"ס התם בדגים אי הוי בכלל גידולי קרקע ולמ"ד התם דעופות נמי אין נקנין בכסף מעשר דלא הוי מולדות הארץ א"כ ה"נ נימא דבעופות ליכא בהו משום דש וגם לענין טומאת כלים דעופות אינן עצמותן מטמאין מדכתיב בגד דוקא גידולי קרקע וכ"ז צ"ע יותר ואין פנאי כעת ועיין בתוי"ט בפ"א ממעשר שני מש"כ לענין מלח ממים שרופין ועיין פירש"י הכא גבי מאן דכניף מילחא ממילחתא ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |